הרב מן-ההר על האוניברסליות אצל הרב קוק

כהמשך לדברים שכתבתי ברשימה "הרב קוק על לאומיות ואוניברסליות" מעניין לראות את הדברים הבאים.

בספר "ההר הטוב הזה" מובא הקטע הבא (עמ' 452-457):
באחד הכינוסים לענייני המקדש [כנראה שנת תשמ"ה - הוספה שלי]... הרצה אבא (=הרב שלמה מן ההר) על יחסנו לגויים. הוא ניתח את הדברים, על פי הנבואה בפרק ב' של ישעיהו.
מר צבי גרונדמן, צייר ומעצב מירושלים, שנכח בכינוס, נדהם לשמוע בהרצאתו של אבא ושל הרב שקדם לו שנאה כלפי הגויים. במכתב נרגש פנה אל אבא, והביע את הזדעזותו מן היחס לגויים, שהשתמע מדבריו באותה הרצאה. בדברי השגתו מסתמך מר גרונדמן על דבריו של הרב קוק זצ"ל (ערפלי טוהר לא):
אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים... אהבתי לישראל היא יותר נלהבת, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל ממש.

בספר מובא באריכות תשובתו של הרב מן-ההר. לאחר ציטוט הפסוקים הרבים המופיעים בתורה בקשר לאיבוד הגויים מארץ ישראל, כותב הרב שלמה מן-ההר כך:
לאור הכתוב כאן אני נאלץ לשאול את עצמי, האם הדברים נאמרו כמצווה לשעתם, או האם כל זה נאמר גם לנו? אולי זה גם עצה טובה כדוגמת "עצת הזקן החכם", כפי שכתב הרמב"ן בפרשת וישלח? האם מותר לנו בדורנו, בארצנו, בתקופתנו, לכרות אתם ברית שישבו בארצנו, להשאיר את כנסיותיהם ומנזריהם ומסגדיהם על שלימותם ועל תילם, או האם זו מצווה לדורות, ואנו חייבים לחנך את עצמנו להיות נכונים לרגע, שנוכל לקיים אותה בשלימות. האם חייבים אנחנו, כפי שציטטת מדברי הרב קוק המאירים, לאהוב אותם "כי מי שמתחיל בשנאת הגויים, סופו שישנא גם יהודים", או האם מותר לנו לפחות שלא לאהוב אותם. אולי אנחנו אפילו חייבים לקיים את מה שהתורה הטילה כמצווה על הדור, שהיה מיועד להיכנס לארץ כנען: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כג, לג), והרי גם הם ישבו כמה מאות שנים בארץ זו.

לקראת סוף דבריו כותב הרב מן-ההר כך:
אני אומר בכל שבת אחרי קריאת התורה הקדושה תפילה לשלום המדינה, ובה אני מתפלל: "... הופע בהדר גאול עוזך על כל יושבי תבל ארצך, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". כאשר תפילתי תקובל, וכאשר כל שאני מתפלל בה יבוא יהיה, אז, בימים ההם ובעת ההיא, אוכל גם אני לאהוב את כל הגויים.

הרב קוק על לאומיות ואוניברסליות

אינני בקיא גדול בכתבי מרן הרב קוק זצ"ל, כך שאינני יודע אם דברים מהסוג הזה נפוצים בכתביו או לא. אך הנה פסקה קצרה על כך שהאוניברסליות, הראיה שכל בני האדם נבראו שווים ולכן הינם שווי זכויות, היא נעלה מהלאומיות, הדאגה למי ששייך לאותו העם שלך.

על הגמרא בברכות דף יג עמוד א:
אברם הוא אברהם, בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה, בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו.

כותב הרב בעין איה, פרק ראשון פיסקה קעד:

הרגש הלאומי הוא רגש ישר טבעי באדם, קרוב למעלת אהבת המשפחה ועולה עליה במוסריותו. ע"כ גם אברהם ושרה בהיותם אנשי יושר מעצם טבעם היו דואגים לקיום הלאומי של אומתם והצלחתם, שכמוה מצינו ג"כ בשאר אנשים חכמים ואנשי מידות טובות מכל העמים. אבל בהיות שנתעלו ע"י הרוח הנבואי ודבר ה' אשר בא להם, כי לא זה הוא עדיין גמר תכלית האושר, כי האדם השלם אינו די שיצמצם עצמו באושר אומתו, כי צריך הוא להשתדל להביא ישועה כללית לכל האדם אשר על פני האדמה. ע"כ נעשה אח"כ אב המון גויים, ושרה נעשית לכל העולם כולו, שהוא דבר נעלה ונשגב יותר מהצמצום הלאומי.