פנימיה - למה צריך את זה?

from: wikipedia

כשהתגייסתי לצבא והתחלתי לשוחח עם אנשים לא-דתיים גליתי, לראשונה בחיי, שמחוץ לציבור הדתי-לאומי רק אנשים מבתים הרוסים הולכים ללמוד במוסדות עם פנימיה. בציבור הלא-דתי במשפחה נורמטיבית (וזה כולל גם משפחות שבציבור הדתי נחשבות להרבה פחות נורמטיביות) אין שום אפשרות או הוה-אמינא שילד ילך ללמוד את שנות התיכון שלו במוסד פנימייתי. ממה שאני מכיר, גם בציבור החרדי בישיבות הקטנות, קרי גיל תיכון, המוסדות בנויים באופן כזה שהילדים הולכים הביתה בהפסקת צהריים לאכול וחוזרים ללמוד סדר צהריים בישיבה וכמובן חוזרים הביתה לישון.

אז איך קרה שדווקא בציבור הדתי-לאומי המוסדות עם הפנימיות פרחו? ולא רק שפרחו, אלא חלקם הפכו למוסדות הנחשבים יוקרתיים ומבוקשים. הדבר נכון הן לבנים - בישיבות תיכוניות, והן לבנות - באולפנות.

שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר הספקתי לשמוע במהלך שנות חיי כל כך הרבה תירוצים לצורך בפנימיה. תירוצים, שכאמור, כנראה לא היו ערים להם במגזרים אחרים בארץ וגם לא במגזר הדתי בחו"ל.
בשנים האחרונות התרחש איזה שהוא תהליך של הקלת תנאי הפנימיה. באולפנות שהיו עד לא מזמן עם תנאי פנימיה מלאים יש כיום שינה בבית הספר רק פעמיים בשבוע, וגם את זה המוסד לא תמיד מחייב. בישיבות שעד לפני כמה שנים התלמידים יצאו רק פעם בשבועיים, יוצאים היום פעם בשבוע, ולפעמים אף פעמיים בשבוע. אך קיומו של התהליך להקלת תנאי הפנימיה, רק מגדיל את השאלה: למה לא לותר לחלוטין על הפנימיה?
מלבד הערך החינוכי הלא-ברור שיש בהוצאת ילד מבית הוריו והחזקתו בפנימיה, ומלבד הבעיות והסיפורים סביב נושאים של הטרדות מיניות, שהם בעיני השיקולים המכריעים לצורך לביטול הפנימיות, יש גם שיקול כלכלי. הפנימיות מהוות נטל כלכלי כבד הן על המוסדות והן על ההורים. דווקא ההקלות בתנאי הפנימיה מגדילות את הנטל הכלכלי הזה. אם אולפנה צריכה להחזיק פנימיה לתלמידותיה בשביל יומיים בשבוע, זה אומר שההורים משלמים הן על החזקת הילדה בבית והן על החזקת הפנימייה בבית הספר. וכאמור, אם הערך החינוכי היה ברור, היה אולי מקום להחריש. אבל מכיוון שאינני מבין כלל איזה ערך חינוכי מושג באותן לילות של שינה מחוץ לבית, זה הופך לתמוה במיוחד.

ואולי היה מקום לקבל את הימצאותן של מוסדות פנימייתיים שהם מוסדות יחודיים שתלמידים אכן מגיעים אליהם ממקומות שונים בארץ, ושאותם תלמידים לא ימצאו מוסד דומה במרחק נסיעה מביתם. אבל יש מוסדות שיותר מ95% מתלמידיהם גרים במרחק נסיעת אופניים מבית הספר - למה הם צריכים פנימיה?!?!

20 שנה לפטירתו של הגרי"ד סולובייצ'יק

לפני חמש שנים כשמלאו 15 שנה לפטירת הרב סולובייצ'יק פרסמתי את הטור הבא. אני מעתיק אותו לכאן לרגל 20 שנה לפטירת הרב סולובייצ'יק.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מארה"ב נפטר בחול המועד פסח לפני 20 שנה. הרב סולובייצ'יק היה למנהיג הלא-מעורער של היהדות הדתית (לא חרדית) בארה"ב. מאז פטירתו, ובעצם מאז פרישתו מחיים ציבוריים, אין תחליף לאדם הגדול הזה. ברשימה זו ברצוני להתייחס דווקא למספר פנים שבדרך כלל לא מרבים להתייחס אליהם. בנקודות אלה, רואים לענ"ד את גדולתו של האיש ואת המיוחד (אך לא בהכרח הייחודי) שבדמותו של מנהיג זה שאין לה תחליף לא בארץ ובטח שלא בארה"ב. יחד עם זאת, רואים גם את ירידת הדורות שחלה בחמישים השנים האחרונות הן בציבור הדתי בכלל והן בעולם הרבני בפרט.

א. הרב הגיע לשיא פריחתו ופעילותו בשנות הששים לחייו. את מאמריו הגדולים נאם וכתב בטרם הגיע לגיל שבעים. תלמידיו הגדולים ביותר למדו אצלו כשהוא היה צעיר ומלא אנרגיה, ולא אדם שקשה לו לעלות במדרגות. הבה נסתכל סביבנו - מרבית רבותינו ורבנינו הפופולאריים, אלה שדבריהם מתפרסמים באתרי האינטרנט ובעיתונות הדתית, הינם בסביבות גיל הששים. האם נוכל להצביע על מי מהם כרב ומנהיג ציבור הנמצא בשיא פריחתו? האם נוכל למנות מאמרים וספרים שרבותינו אלה פרסמו ושניתן לומר עליהם שבעוד עשרים שנה כמעט ולא יהיה אדם מן השורה בציבור הדתי שלא קרא או לפחות שמע עליהם ומכיר בגדול את תוכנם?

ב. בויקיפדיה מופיע המשפט הקצר הבא, שכל תלמידיו של הרב מעידים על נכונותו:

אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4-5 שעות רצופות.

שיעורים אלו היו בנויים במעשה אומן משני חלקים: חלק הלכתי וחלק מחשבתי. החלקים ההלכתיים של חלק משיעורים אלו התפרסמו בספרי "שיעורים לזכר אבא מארי". החלקים המחשבתיים התפרסמו בחלקם בספרים ההגותיים שיצאו בשלושים השנים האחרונות, ושממשיכים לצאת לאור גם בימים אלו. על פי דברים ששמעתי מעדי ראייה, הרב היה מגיע לשיעורים אלו מצוייד בשיעור כתוב על פני עשרות עמודים, ואת רובו ככולו של השיעור הרב היה מקריא מתוך הכתב. גם כאן כדאי להסתכל סביב ולבחון, האם יש בינינו מישהו (ולו אדם אחד) שמסוגל למשוך קהל של אלפים לבוא ולשמוע שיעור למדני מורכב למשך שעות ארוכות? אינני בטוח שאני יכול למנות אדם אחד שיכול למשוך קהל של אלפים לשיעור של שעה בנושא הלכתי-למדני. כמובן, שהאשמה כאן איננה רק על כתפי הרבנים. הציבור היום הוא ציבור שרגיל למדיה אלקטרונית שמידת הסבלנות שלו פוקעת הרבה יותר מהר ממה שהיה פעם. עם זאת, תחשבו לרגע: מאמר "קול דודי דופק" הידוע, נאמר כנאום ביום העצמאות - מאמר זה פרוס על פני כ40 עמודים. מתי לאחרונה שמעתם נאום שיכול להתפרס בגאון על פני ארבעים עמודים?

ג. האם היה יכול להיות היום רב משפיע ומנהיג בציבור הדתי שאשתו לא מכסה את ראשה ושאינה הולכת עם שרוולים ארוכים? האם יכול להיות היום רב משפיע ומוערך בעל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטה לא יהודית שלא מרגיש שהוא צריך להתנצל על כך? השאלות הללו נכונות גם הפוך: האם יכול להיות היום רב, בנם של רבנים "חרדים", בעל השכלה אקדמית ושאשתו הולכת ללא כיסוי ראש, והוא בכל זאת יביע דעות שמרניות - יחד עם דעות מהפכניות של לימוד תורה לנשים וכד'?

ד. האם ניתן למצוא בינינו רבנים שישנו את דעתם על נושאים מהותיים מתוך מחשבה מחודשת אחרי שהם כבר הגיעו לגיל ולמעמד מסויים? הרב היה חבר באגודה ונשא נאומים חוצבי להבות על אמונת חכמים ועל אבני היסוד של האגודה, ולאחר כעשור נשא את הנאומים הנחשבים לאבני היסוד של המזרחי עד היום.

תגובה: [לא] סופו של הציבור הציוני-דתי

הרב יואל קטן שלח לי תגובה לרשימה "סופו של הציבור הציוני-דתי?". אני מודה לו הן על כתיבת התגובה והן על הרשות לפרסמה כאן.

תמים תהיה – עם ה' אלוקיך כתיב, ולא בענייני ציבור. התמיהה שאתה תמה אינה אלא תמימות: בוודאי שכאשר רבנים מסויימים חושבים שרב מסויים, למרות שהוא 'זוכה לכבוד ולהערכה בקרב [חלק מן ה]הציבור', עובר את הקו הלגיטימי בהלכה ופוסק בצורה שבעיניהם לא רק שהיא מוטעה – אלא שהיא אינה לגיטימית כלל, שהיא מקצצת בנטיעות, זכותם למחות בכל מיני מחאה, בכתב ובעל פה, גם אם אותו רב ש'זוכה לכבוד ולהערכה בקרב הציבור' הוא תלמיד חכם ואיש טוב ונחמד וחרוץ וירא שמים (וידיד אישי שלי). הם לא היכו אותו, לא ירדו לחייו, אלא מחו ברבים על פסיקותיו הלא-לגיטימיות לפי דעתם, ועל התנהלותו הציבורית. מה הרעש? איזה איסור הם עברו? זו זכותם ואף חובתם.
ומ'תמימות' אחת ל'תמימות' אחרת: אנשי תקומה ומולדת ואח"י הסכימו לפזר את מוסדותיהם ולפרק את מפלגותיהם במקביל למפד"ל, כדי להקים בית יהודי משותף. אף הוקמה ועדה מכובדת לשם כך. אך הוועדה לדעתם טעתה והטעתה, לא השתמשה כראוי במנדט שניתן לה, מביטול הפריימריז שהיו חלק אינטגרלי מה'עיסקה' – ועד קביעת רשימה שאינה מבטאת נכון, באופן בולט וקיצוני, את משקל הדעות בתוך הציבור הציוני דתי. לכן בצדק הם קבעו: 'אי הכי – לא בעינא!' לא יתכן שלמולדת לא יהיה ייצוג כלל, ולאיחוד הלאומי יהיה ייצוג מזערי, זהו מקח טעות גמור. גם מבחינה אלקטורלית זו טעות חמורה, כי רבים לא יצביעו למפלגה שאינה מבטאת את דעותיהם.
אף אחד לא 'פוסל' את שר שלום ג'רבי, הוא יהודי יקר, אבל דעותיו לא מבטאות (בכמה וכמה נושאים) את דעותיי, גם אם הוא גר במצפה יריחו! מה הרעש? גם את זבולון אורלב אני מעריך מאוד, הוא איש חרוץ ונקי כפיים, וגם את יעקב ליצמן ואת מאיר פורוש ואת ח"כי ש"ס ועוד רבים וטובים – אבל הם לא הנציגים שלי! לכן זכותך בני לא להתעניין ולא להכיר מהן דעותיהן של נציגי הציבור שלך – אבל אין זכותך להתעלם מכך שקיימים הבדלים, והפעם הם התבטאו בזה שהנציגים 'שלי' החליטו שכל מהלך האיחוד היה מקח טעות, והרשימה שנוצרה אינה מייצגת אותם נכונה.
אני מסכים שצריך להפיק לקחים איך נוצרה טעות זו, ומי מתח את החבל עד שהוא נקרע; ובעיקר אני מסכים ומתפלל לקיומו של סוף דברך: 'אני מקווה שלכל הפחות שתי המפלגות לא ינהלו מלחמה אחת מול השניה, ושבסופו של דבר הן יעברו את אחוז החסימה'.
ולסיום: הכותרת של דבריך מטעה: ב"ה אין מדובר כלל על סופו של הציבור הציוני דתי, כמו שאם האיומים היו מתגשמים ודגל התורה היתה מתפלגת מאגודת ישראל זה לא היה סופו של הציבור החרדי. זהו סוף עצוב למהלך איחוד ציבורי מסויים שנכשל כשלון חרוץ, לא פחות – וגם לא יותר. ומי יודע אם לא תצא מזה בס"ה טובה ולא רעה.

סופו של הציבור הציוני-דתי?

לפני כשנתיים, בגליון כז של כתב העת צהר פירסם הרב יובל שרלו מאמר על הצדדים ההלכתיים שאמורים להשקל כאשר דנים בנושא תיכנון משפחה. בגליון כח הגיב למאמרו של הרב שרלו, הרב מנחם בורשטיין ממכון פועה. במאמר הנושא את השם "ילדים זה לא טיטולים" (לינק) הוא טוען בעיקר שיש להשאיר את נושא תיכנון המשפחה רחוק מאור הזרקורים ושההוראה לרבים צריכה להישאר שעל כל זוג להיוועץ בנושא זה עם רבותיו.
בתחילת המאמר כותב הרב בורשטיין בהערת שוליים את הדברים הבאים:
ברצוני לציין דבר מה חשוב. אני יודע שיש רבנים בציבור שלנו שכבר התייאשו לצערי מהקו שמוליכים מספר רבנים בצהר. הם ניסו להשפיע עלי שלא להגיב, "כי ממילא זה לא יעזור". אך אני שהתחנכתי בבית ובישיבה על איחוד הכוחות ואהבת ישראל, רואה חשיבות גדולה בליבון דברים מתוך אהבה ורצון להגיע לרבנות מאוחדת ומלוכדת ככל האפשר.

אני זוכר שכשקראתי דברים אלו הייתי בשוק מוחלט. משמעות הדברים היא שיש רבנים, שאיתם מתייעץ הרב בורשטיין, שלדעתם אין להגיב למאמר שכתב רב אחר מהסיבה האחת והיחידה ש"זה לא יעזור". במילים פשוטות יותר, כוונתם לומר שאין לתת לגיטימציה לדעתו של הרב הראשון על ידי תגובה לדבריו. זאת, על אף שהרב הראשון זוכה לכבוד ולהערכה בקרב הציבור. כששאלתי חבר, המצוי יותר ממני בטרנדים הקיימים בציבור הנקרא דתי-לאומי, הוא הסתכל עלי כאלו זה עתה נולדתי. "זה חדש לך?!", הוא אמר לי, "כבר שנים שרבנים מבית מדרש אחד לא מוכנים לשבת באותו חדר עם רבנים מבית מדרש שני".

גם לאחר שאותו חבר שכנע אותי שאין מה להתפלא, וגם אחרי שנתקלתי ביחס הנוראי של הרב שמואל אליהו כלפי הרב שרלו שהתפרסם ברבים (למי שבאמת לא יודע על מה מדובר ומעוניין לדעת שיעשה חיפוש פשוט בגוגל והוא יגיע. אינני חושב שיש מקום לתת לינק לזה), עדיין האמנתי שאפשר להתייחס לציבור הדתי-לאומי כציבור אחד שיש לו מספר קצוות אך עדיין ציבור אחד.

כמדומני שביום חמישי שעבר הגענו לקו פרשת המים, ומעתה יש שני ציבורים דתיים-לאומיים בארץ. "רבני תקומה" החליטו שאין מקום לתמוך במפלגת הבית היהודי, דבר שהוביל לפרישתו של אורי אריאל ולהקמת מפלגת האיחוד הלאומי מחדש. אם ההחלטה היתה משיקולים אלקטורייאלים, ניחא. אך האמת המרה היא כנראה שמשמעות ההחלטה היא ש"רבני תקומה" (שחלקם היו חברים בועדה הציבורית של הבית היהודי) החליטו שאין מקום לשבת באותה מפלגה עם אנשים שלא חושבים בדיוק כמו שהם חושבים.

אני חייב לומר שבעיני שתי הרשימות מכילות דמויות שהייתי מעוניין שייצגו אותי בכנסת (ובשתי הרשימות אין ייצוג הולם לנשים ולספרדים ומסורתיים). עם זאת, העובדה שלחלוטין אינני מבין מה ההבדל ההשקפתי בין שתי המפלגות, הוא לפלא בעיני. מדוע אבי רט, איש גבעת שמואל, ואלון דוידי, איש שדרות, שייכים ל"איחוד הלאומי" ואילו שר-שלום ג'רבי, איש מצפה יריחו, שייך ל"בית היהודי"?

יש לי עוד הרבה להאריך בנושא הזה, אך אסיים בנקודה אחת קצרה. אני חושב שלחלוטין נמנע מהשיח הציבורי כל דיון ענייני בנוגע לטעויות בשיקול הדעת שנעשו במהלך העבודה על הבית היהודי. כשהצדדים השונים הגיעו למסקנה שצריך איחוד - אני מניח שהם שקלו בדעתם שפירוש הדבר הוא שהם יצטרכו לשבת עם אנשים אחרים שלא בהכרח שהם מסכימים לכל נושא, אז מה השתנה? השאלה הזו היא כלפי חברי הכנסת היוצאת וכלפי חברי הועדה הציבורית שמונו לתפקידם ע"י אותם חברי כנסת. בסופו של יום, שום דבר לא קרה אחרי קביעת רשימת הבית היהודי שלא היה אפשר לחזות מראש, החל במי הוא יו"ר המועצה וכלה בדרך בחירת הרשימה. אז מה קרה? מי טעה? מי לוקח אחריות?

חבל.

[אני מקווה שלכל הפחות שתי המפלגות לא ינהלו מלחמה אחת מול השניה ושבסופו של דבר הן יעברו את אחוז החסימה.]

15 שנה לפטירתו של הגרי"ד סולובייצ'יק

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מארה"ב נפטר בחול המועד פסח לפני 15 שנה. הרב סולובייצ'יק היה למנהיג הלא-מעורער של היהדות הדתית (לא חרדית) בארה"ב. מאז פטירתו, ובעצם מאז פרישתו מחיים ציבוריים, אין תחליף לאדם הגדול הזה. ברשימה זו ברצוני להתייחס דווקא למספר פנים שבדרך כלל לא מרבים להתייחס אליהם. בנקודות אלה, רואים לענ"ד את גדולתו של האיש ואת המיוחד (אך לא בהכרח הייחודי) שבדמותו של מנהיג זה שאין לה תחליף לא בארץ ובטח שלא בארה"ב. יחד עם זאת, רואים גם את ירידת הדורות שחלה בחמישים השנים האחרונות הן בציבור הדתי בכלל והן בעולם הרבני בפרט.

א. הרב הגיע לשיא פריחתו ופעילותו בשנות הששים לחייו. את מאמריו הגדולים נאם וכתב בטרם הגיע לגיל שבעים. תלמידיו הגדולים ביותר למדו אצלו כשהוא היה צעיר ומלא אנרגיה, ולא אדם שקשה לו לעלות במדרגות. הבה נסתכל סביבנו - מרבית רבותינו ורבנינו הפופולאריים, אלה שדבריהם מתפרסמים באתרי האינטרנט ובעיתונות הדתית, הינם בסביבות גיל הששים. האם נוכל להצביע על מי מהם כרב ומנהיג ציבור הנמצא בשיא פריחתו? האם נוכל למנות מאמרים וספרים שרבותינו אלה פרסמו ושניתן לומר עליהם שבעוד עשרים שנה כמעט ולא יהיה אדם מן השורה בציבור הדתי שלא קרא או לפחות שמע עליהם ומכיר בגדול את תוכנם?

ב. בויקיפדיה מופיע המשפט הקצר הבא, שכל תלמידיו של הרב מעידים על נכונותו:
אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4-5 שעות רצופות.

שיעורים אלו היו בנויים במעשה אומן משני חלקים: חלק הלכתי וחלק מחשבתי. החלקים ההלכתיים של חלק משיעורים אלו התפרסמו בספרי "שיעורים לזכר אבא מארי". החלקים המחשבתיים התפרסמו בחלקם בספרים ההגותיים שיצאו בשלושים השנים האחרונות, ושממשיכים לצאת לאור גם בימים אלו. על פי דברים ששמעתי מעדי ראייה, הרב היה מגיע לשיעורים אלו מצוייד בשיעור כתוב על פני עשרות עמודים, ואת רובו ככולו של השיעור הרב היה מקריא מתוך הכתב. גם כאן כדאי להסתכל סביב ולבחון, האם יש בינינו מישהו (ולו אדם אחד) שמסוגל למשוך קהל של אלפים לבוא ולשמוע שיעור למדני מורכב למשך שעות ארוכות? אינני בטוח שאני יכול למנות אדם אחד שיכול למשוך קהל של אלפים לשיעור של שעה בנושא הלכתי-למדני. כמובן, שהאשמה כאן איננה רק על כתפי הרבנים. הציבור היום הוא ציבור שרגיל למדיה אלקטרונית שמידת הסבלנות שלו פוקעת הרבה יותר מהר ממה שהיה פעם. עם זאת, תחשבו לרגע: מאמר "קול דודי דופק" הידוע, נאמר כנאום ביום העצמאות - מאמר זה פרוס על פני כ40 עמודים. מתי לאחרונה שמעתם נאום שיכול להתפרס בגאון על פני ארבעים עמודים?

ג. האם היה יכול להיות היום רב משפיע ומנהיג בציבור הדתי שאשתו לא מכסה את ראשה ושאינה הולכת עם שרוולים ארוכים? האם יכול להיות היום רב משפיע ומוערך בעל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטה לא יהודית שלא מרגיש שהוא צריך להתנצל על כך? השאלות הללו נכונות גם הפוך: האם יכול להיות היום רב, בנם של רבנים "חרדים", בעל השכלה אקדמית ושאשתו הולכת ללא כיסוי ראש, והוא בכל זאת יביע דעות שמרניות - יחד עם דעות מהפכניות של לימוד תורה לנשים וכד'?

ד. האם ניתן למצוא בינינו רבנים שישנו את דעתם על נושאים מהותיים מתוך מחשבה מחודשת אחרי שהם כבר הגיעו לגיל ולמעמד מסויים? הרב היה חבר באגודה ונשא נאומים חוצבי להבות על אמונת חכמים ועל אבני היסוד של האגודה, ולאחר כעשור נשא את הנאומים הנחשבים לאבני היסוד של המזרחי עד היום.