הפסקה בין נטילת ידיים לאכילת לחם

אדם האוכל מנה ראשונה ללא לחם, ולאחר מכן מנה עיקרית עם לחם - האם יש מניעה מליטול ידיים לפני אכילת המנה הראשונה? 

מתנה על הנטילה

הגמרא אומרת (תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד ב):

אמר רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו. אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות: כגון אתון, דלא שכיחי לכו מיא, משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולא יומא [כגון אתם, שאין מצוי לכם מים, טלו את ידיכם מהבקר ותתנו שהנטילה של הבוקר תועיל לכם לכל היום, כך שלא תצטרכו ליטול ידיכם במשך היום]. איכא דאמרי: בשעת הדחק - אין, שלא בשעת הדחק - לא, ופליגא - דרב; ואיכא דאמרי: אפילו שלא בשעת הדחק נמי, והיינו דרב. [יש שאמרו שדברי רב אבינא זה דווקא בשעת הדחק - שלא כשיטת כרב, ויש שאמרו שזה אפילו שלא בשעת הדחק - וזה כשיטת רב]

הרא"ש, הרשב"א וכפי הנראה גם הרמב"ם פסקו כמו שיטת רב, שאפשר להתנות גם שלא בשעת הדחק. רבינו חננאל חולק ופוסק שזה דווקא בשעת הדחק כשאין מים. 

הבית יוסף פסק כרוב הראשונים שזה גם שלא בשעת הדחק, והרמ"א בדרכי משה העיר עליו (דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קסד אות (א)):

מיהו נראה לי דהיכא דשכיחי מיא טובא וליכא טירחא יש להחמיר כדעת סמ"ק וה"ר פרץ שבתראי טובא נינהו ובתרייהו נהיגין בכל מקום ותו דקשה ליזהר שלא יסיח דעתו מהם ושלא יטנפם: 

וכך מופיע בשלחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסד סעיף א):

נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום, אפילו שלא בשעת הדחק, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם (ולא יטנפם) (טור); ואם מים מצויים לו, טוב שיחזור ויטול ידיו, אבל לא יברך. הגה: והא דמהני תנאי, דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (ב"י בשם הר"י). 

המשנה ברורה מסכם את ההלכה כך (משנה ברורה סימן קסד ס"ק ב):

ויש מן הפוסקים שכתבו דאין להקל בזה כ"א בשעת הדחק כגון שהולך בדרך וירא שלא ימצא שם מים וכן כשיושב בעגלה עם עו"ג ואין ממתינין עליו כשירד ויחפש אחר מים חשיב שעת הדחק אף שהוא יודע שיש מים בדרך ההיא ומהני כשנוטל שחרית ומתנה 

ושם בהמשך (משנה ברורה סימן קסד ס"ק ד):

כתבו השכנה"ג וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה וכ"כ בח"א: 

באופן דומה כתב גם ערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן קסד):

ויותר מזה כתב אחד מהגדולים דהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות כלל [שם בשם כנה"ג] ובאמת לא שמענו בימינו מי שיעשה כן ומ"מ בשעת הדחק כגון שנוסע עם כותים וקשה עליו למצוא מים יכול לעשות כן: 

הפסק בין נטילה לאכילה

מאידך, הגמרא בפסחים מביאה בשם רב (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קו עמוד א):

אמר רב ברונא אמר רב: הנוטל ידיו לא יקדש [רש"י - דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה, והוי כהיסח הדעת, ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא.]. אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא: אכתי לא נח נפשיה דרב שכחנינהו לשמעתתיה [עדיין לא נפטר רב, וכבר שכחנו לשמועותיו]! זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב [פעמים רבות הייתי עומד לפני רב], זימנין דחביבא עליה ריפתא - מקדש אריפתא [רש"י - שהיה רעב מקדש אריפתא, אלמא לא בעי נטילה אחריתי, אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא.], זימנין דחביבא ליה חמרא - מקדש אחמרא. 

מדברים אלה נראה ששיטתו של רב הוא שאפשר ליטול ידיים, לקדש ולברך המוציא על הלחם. 

התוס' שואלים על גמרא זו מגמרא בברכות (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא עמוד ב):

בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. 

מגמרא זו רואים שלפי בית הלל יש ליטול ידיים לאחר מזיגת הכוס כדי שלא יהיה הפסק בין הנטילה לאכילה. ולכן, תוספות שואלים מדוע אמירת קידוש בין נטילה לאכילה אינה הפסק? (תוספות מסכת פסחים דף קו עמוד ב)

השתא מסיק דקידוש לא הוי היסח הדעת וא"ת דבפרק אלו דברים (ברכות דף נא.) אמרי ב"ה מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש טעמא משום דתכף לנטילת ידים סעודה וכי מזיגת הכוס הוי טפי היסח הדעת מקידוש וי"ל דשאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי טפי היסח [הדעת] מקידוש ור"ת פירש דהתם איירי בחול ויש לחוש שאם יטול קודם מזיגה שיעסוק בשאר דברים ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה אבל בשבת אין לחוש שיפליג לדבר אחר שהשלחן ערוך ויאכל מיד.

תוספות מביאים שני תירוצים:

1. מזיגת הכוס זו הפסקה גדולה מכיוון שזה דורש מיומנות ולכן זה מהווה היסח הדעת. 

2. בשבת אין לחשוש שהוא יפליג לדברים אחרים, אם הוא יקדש בין נטילה לאכילה. בחול יש לחשוש לזה. 

השולחן ערוך פוסק שאין להפסיק בין נטילה לאכילה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסו):

 יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים). 

לאור הדברים דלעיל מקשה הביאור הלכה, איך לפשר בין ההלכה האוסרת הפסק בין נטילה לאכילה, לבין ההלכה המתירה להתנות משחרית (ביאור הלכה סימן קסד סעיף א ד"ה * נוטל אדם):

ואף דבעינן סמוך לנטילה סעודה [ועכ"פ שיהיה השלחן ערוך בשעה שנוטל וכדלקמן בסימן קס"ו בטור ע"ש] היינו דוקא שנוטל בשעת אכילה דמאחר שנטל ידיו לאכילה עכשיו הצריכו חכמים לאכול מיד שלא יסיח דעתו בינתים משא"כ בזה שנטל מקודם שלא בשעת אכילה דאין שייך לחייבו לאכול מיד וכשבא אח"כ לאכול אין עליו חיוב נטילה עוד כיון ששמר ידיו ולא הסיח דעתו והתנה עליהם מקודם [מרבינו יונה וכפי מה שכתבתי לקמיה בסוף המאמר ע"ש]: 

הביאור הלכה מחלק בין מי שנטל ידיו לאכילה שנדרש לא לעשות הפסק שאינו מעניין האכילה, לבין מי שנטל ידיו שלא בשעת אכילה שאי אפשר לדרוש ממנו שלא לעשות הפסק. 

מדברים אלה משמע אולי שאם בכוונתי לאכול אך לא מיד הרי שיש בזה הפסק ולא מועיל תנאי. אך הביאור הלכה בהמשך דוחה הבנה זו (ביאור הלכה סימן קסד סעיף א ד"ה * לא מהני):

עיין במ"ב והנה מסתימת דברי הרמ"א משמע דאפילו מתנה קודם הנטילה שתעלה לו נטילה זו אלאחר איזה שעה ג"כ לא מהני כיון דנטילתו הוא כדי לאכול בעינן שיסמיך סעודתו לנטילתו ואינו מובן כ"כ דכיון שמתנה קודם נטילתו הרי הוא כנוטל שלא לצורך אכילה דהא אין דעתו לאכול עכשיו 

נראה שמדברים אלה ניתן להגדיר הפסק בין נטילת ידיים לברכת המוציא כעשיית דבר שיש בו היסח דעת מאכילת הלחם, כגון: מזיגת הכוס או הכנת צורכי הסעודה, אך אם הוא נוטל ידיים לאכילה והוא יושב מיד לאכול אלא שהוא אינו אוכל מיד לחם, אלא דברים אחרים, הרי שאין בזה הפסק. 

כראיה להבנה זו אפשר להביא את דברי הרמ"א הכותב ש"מנהגנו" ליטול ידיים לפני הקידוש על היין (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף יב):

הגה: וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין (הרא"ש ומרדכי פרק ע"פ (ורשב"א) והגה"מ פכ"ט, והטור). וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח, כמו שיתבאר סי' תע"ג.