לפני כמה ימים כתבתי על כך שהדין הוא שצריך להשאיר שיור בעירוב, מקום בעיר שאינו כלול בעירוב, ושדין זה משום מה נעלם מהפרקטיקה ההלכתית. הדברים הבאים המסכמים את הנושא של שיור בעירוב הם חלק מעבודת הדוקטורט של ד"ר בועז הוטרר מהר-ברכה, שכתב על הנושא "עירוב החצרות במרחב העירוני - השתלשלותו ההלכתית מימי המשנה והתלמוד ועד תחילת המאה ה-20" (פרק 7.10, עמ' 265-268) במסגרת המחלקה לתלמוד באונ' בר-אילן. אני מודה לד"ר הוטרר על הסכמתו לפרסום הדברים כאן.
על פי דין המשנה עירוב עיר של
רבים מצריך השארת 'שיור' שאינו כלול בעירוב.[1] ככלל העיסוק
בשאלה זו באשכנז בימי הביניים היה תיאורטי בלבד, הן משום התפיסה הרווחת שעריהם
הוגדרו בעיר של יחיד בלבד, אם בשל צרוּת הרחובות ובמיוחד בשל אי מציאותם של ששים
ריבוא כשיטת רש"י בעניין, והן משום שהעירוב ממילא לא כלל אלא את השכונה
היהודית. בספרד, לעומת זאת, רווחה התפיסה שלעריהם דין 'עיר של רבים' דבר המצריך
לדעת רבים, השארת 'שיור'.[2] ומסתבר שעם
החלת עירוב על כלל העיר, השאירו במקומות רבים שיור מסוים, שיתכן מאד שהיה ממוקם
בחלק הנכרי של העיר, בהתאם להתרו של הר"ן בעניין.[3]
למעשה גם בתקופה זו התבטא
ההבדל בין הגישות, בפזורות השונות.
במרחב העות'מאני, בחלקים
נרחבים מן המרחב האיטלקי ובערי הפזורה הספרדית-פורטוגזית - היה מקובל להניח שיור.
זאת כנראה בהתאם לגישה הספרדית הרווחת, ש'עיר של יחיד' הינה עיר המצויה בבעלות
פרטית, וכפי שנפסק גם בשולחן ערוך. ממילא מקומות שלא הוגדרו כך נידונו כ'עיר של
רבים' והוצרכו בהשארת שיור, אלא אם כן היה לעיר פתח אחד בלבד. וכפי שציין
החיד"א:
""בעיר
של רבים ודלתותיה ננעלות בלילה [...]דעת מרן נראה דבעיא שיורי כדעת הרמב"ם
והכי נקטינן. [...]וכן נהגו בכל כרכים ועיירות גדולות כאשר שמענו כן ראינו איזה
מהם".[4]
עדויות להשארת שיור האסור
בטלטול, יש למשל ביחס לירושלים,[5] קהיר,[6] סלוניקי[7] ודופניצה[8] שבמרחב
העות'מאני.[9] כן יש
עדויות על הנחת שיור בספליט,[10] פיזה,[11] סקנדיאנו,[12] וירונה,[13] ונציה,[14] ופדובה[15] שבמרחב
האיטלקי.
וכך
גם בבאיון שבדרום צרפת.[16] בנוסח
עירוב סטנדרטי שנהג באיטליה נכתב שיש לציין:
"חוץ
מן המבוי הידוע הנקרא בשם פ'[לוני] (כאן יזכירו המקום שלא יוכלו לילך שם בשבת
הנקרא שיור)[...]".[17]
המנהג להניח שיור עולה גם
משיר שנכתב, בשלהי המאה ה-17 או בראשית המאה ה-18 באמסטרדם או באיטליה, ובו צויין
(בבתים ז-ח) הצורך בהשארת שיור, במציאות שהעיר אינה קנין פרטי. באופן מעניין
המשורר מבקר את את שיטת הר"ן שסבר שניתן להניח את בתי הנכרים כשיור, וכפי
שראינו, כך היה מקובל במקומות רבים:
"ז. עוד דע ולמד אשר
תורך
אם הייתה העיר למושלים הרב
תנח אזי פאה בזה עירך
שלא תטלטל בו ביום ובערב
קח זאת למשעול לך להוד אורך
ועשה והצלח כזאבי ערב
אך לא כמאמרים אשר ילפך
הר"ן גרו"נד מאור
עיניך
|
ח. כי הוא בבנין קל קל לניח
שיור ואף מן הגוי ואין לו
ערך
אם עוד ביום זה חי יהיה יפריח
אשאל מנין זאת ואי זה דרך
אכן עשה כאשר אני אשיח
בראש וכן הדין ויש לו ארך
שמרה למצותי אשר כתבתי
נצרה לפיקודי לך
יהבתי".[18]
|
במרחב האשכנזי, לעומת זאת, לא
היה מקובל להשאיר שיור, וכפי שהעיר במאה ה-17 המגן אברהם על דברי השולחן ערוך:
"וצ"ע [=וצריך עיון] דלא ראיתי נזהרין
בזה ואפשר דס"ל [=דסבירא ליה] כרש"י דאין נקראים רבים פחותין מס' רבוא וכ"מ
בהג"מ פ"ה [=וכן משמע בהגהות מיימוניות פרק ה]".[19]
אף חכמים באזורים אלו שלא
הייתה דעתם נוחה מנימוק זה, משום שלא קיבלו את שיטת רש"י בעניין ובפרט
שהרמ"א לא העיר על דברי השולחן ערוך בעניין, בכל זאת הצדיקו את המנהג
בנימוקים מנימוקים שונים.[20]
ביטוי לַׂשוני שבין המנהג
האשכנזי למנהג הספרדי עולה מדברי ר' יעקב עמדין, שהכיר את המנהג האשכנזי ואף ניסה
להצדיקו מטעמים משלו והופתע לגלות שיש הנוהגים אותו, וכפי שציין אחרי שציין את
המנהג המוזכר במגן אברהם:
"אמנם
הוגד לי שבזה המקום המבורג נעשה בה שיור מקום קבוץ הסוחרים (שנקרא בערש בל"א [=בלשון
אשכנז]) [21]
ונראה שנתקן ע"פ [=על פי] ותיקין, והמחמיר יחמיר".[22]
מסתבר שבהמבורג, בה הייתה קהילה
ספרדית ותיקה, התייסד העירוב על פי הנוהג הספרדי וממילא נהגו להניח שיור.[23]
[1]
ראו לעיל בפרק 2.4.1.
[2]
ראו לעיל בפרק 6.6.
[3]
ראו לעיל פרק 6.6 ליד הע' 110.
[5]
הרב רפאל מיוחס ציין שב-יב בטבת תקי"ח (1757) "חזרנו ושכרנו
את המדינה [...]ועירוב זה הוא לכל המדינה חוץ ממקום המקדש ומעט קרוב אליו"
(מיוחס, פרי האדמה, ח"ד, הל' עירובין, דף ה ע"א). מתברר שברבות השנים
הועתק מדי פעם מקום השיור, כנראה משום שהחלו לטלטל באותו מקום. הרב י"מ
טיקוצינסקי הביא עדויות בשם זקני העיר, כנראה משלהי המאה-19, שנהגו לשייר את מקום המקדש
או 'שמשיירין מקום גידולי הצבר בדרום הה"ב [הר הבית] ושאין שם מהלכין"
(טיקוצינסקי, עיר הקדש והמקדש, ח"ג, עמ' שכו). הוא ציין שעדויות אלו תואמות
למעשה את דברי ספר פרי האדמה לשייר את מקום המקדש ובסמוך לו. אמנם הוא הוסיף ביחס
למקום גדולי הצבר: "אולם בימינו אנו ראינו במשך שנים ידועות שגם לשם מהלכין וביותר
בש"ק שנכנסין מטיילין ומטלטלים שם". בשנת תרנ"ח (1898) ציין
א"מ לונץ: "ולפנים הניחו את המבוא ההולך לשער מקום המקדש הנקרא
"בּאבּ אלכּיתּאנין", אך בהשתוף האחרון כאשר ראו חו"ר עי"ק
[=חכמי ורבני עיר קדשנו] כי גם בהשוק הזה יש לאחינו מהלכים, הכניסו גם אותו
בהשתוף, והוציאו ממנו רק את "רחוב כנסית הקבר", אשר בלאו הכי לא יתנו
להיהודים ללכת שם". (לונץ, לוח ארץ ישראל, ליד הע' 131). מאחר שהמנהג היה
לעשות שיתוף חדש עם עליית סולטאן חדש לשלטון מסתבר שהכוונה לשנת תרל"ו
(1876), שנת עלייתו של עבדול חמיד השני. על מתחם בּאבּ אלכּיתּאנין והנוכחות
היהודית בסביבתו במאה ה-19, ראו בהרחבה: זכריה, שוק הכותנה). במאה ה-20 ציין הרב
עמרם אבורביע ששמע מרבותיו שהשיור היה '"קהוות אל בשורה" שהיא לצד ימין
הכניסה של רחוב היהודים בבואך דרך שער יפו" (אבורביע, נתיבי עם, או"ח
שצב, א, עמ' רלא-רלב. הכוונה היא למתחם בית הקפה 'הבשורה' 'שהיו לו שני פתחים
וששמש מעין שוק הפשפשים' (יהושע, ילדות בירושלים, עמ' 181. וראו עוד: זכריה,
סוחרים ובעלי מלאכה תשס"ב, עמ' 150).
[6]
"וכל מקום זה שמחוץ לפתח הנקרא בא"ב אל פתו"ח עשינו
אותו שיור לעיר שלא יהיה בכלל היתרו של עירוב" (שו"ת גינת ורדים, או"ח,
כלל ג, סי' כב).
[7] "ושיירנו מלערב מקום בסמוך לפתח בית החיים
דהיינו בית התנור שעושים שם העם שניטי"ש? והוא לרוח מערב[...]" (חייט,
תשובות, עמ' 217ב); "בעיר [...]שלוניקי יע"א שנהגו מימי קדם לקנות העיר
מן השר [...]כדי שיוכלו היאודים לטלטל בכל העיר ומשיירין מקום אחד להיכר בלא
שיתוף" (שו"ת באר מים חיים מוצירי, או"ח, סי' ג).
[8] דופניצה (Dupnitsa) שבבלקן (היום בבולגריה). על פי דבריו של
הרב אברהם אלקלעי מסלוניקי ששמש כרב הקהילה הקטנה שם, משנת תק"מ (1780) (ראו
בורנשטיין-מקוביצקי, ספרות ההלכה, עמ' 132), בשנת תקס"ב (1802) הוקמה חומה
לעיר וניתן היה להחיל עירוב על כלל העיר. בדיונו 'כיצד יהיה משפט העירוב וקניית
העיר מהמושל וכל דנין(!) המצטרכין' (אלקלעי, חסד לאברהם, או"ח סי' כב, דף מז
ע"ב) הוא ציין גם את הצורך בשיור (ראו שם, דף נח ע"ב).
[9]
ר' אברהם אלקלעי ציין בשנת תקס"ב (1802): "דהרוצ'[ה] להקל
ולעשותו השיור בבתי הגוים בלתי שום היכר וכמו ששמעתי שכן נהגו באיזה עיירות אין
לערער אחריהם כלל" (אלקלעי, חסד לאברהם, או"ח סי' כב, דף נ ע"א)
[10]
"ושיירנו חצר בג'
או ד' בתים והוא נקרא שאנינו הקלארה [...]שאין אנו יכולים להלוך לשם בשבת".
ראו לעיל הע' 173.
[11]
"ומעולם על סמך השכירות הנ"ל ובשיתוף שהיו משתתפים מידי שנה
בשנה התירו לעצמם לטלטל בכל העיר חוץ ממקום א'[חד] הנקרא קאמפ"ו
קאנאפאי"ו שיירו משום הכר כפי הדין". ראו לעיל ליד הע' 209, ולהלן ליד
הע' 828.
[12]
"חוץ מן המבוי הידוע אשר לימין פתח הקשטיללו הוא עומד מן
היציאה ומשמאל בכניסה" (לעיל ליד הע' 206) וראו שם גם: "ועשיתיו לכל
סקאנדיאנו מבפנים ומבחוץ בשיורו הראוי". (ליד הע' 204).
[13]
"חוץ מקונוינטו הנקרא בשמו דילי צטילי שיצא מכלל זה
ההיתר" (ראו לעיל ליד הע' 227, ובהע' 226).
[14]
"להתיר הטלטול בכל עיר ויניציאה [...]ולמיעבד לה שיור"
(שו"ת זרע אמת, ח"ג, או"ח סי' מא, וראו יונה, עירוב ונציה, עמ'
5ב).
[15]
כך ציין במאה ה-19 הרב מנחם עזריה מאיר קאסטלנובו בתשובה, את העירוב
שהתקין בשנת תקע"ה (1815) ו'מהנוסח אשר תקנתי בק"ק פאדובה יע"א
בשנת מה אדי"ר שמ"ך לפ"ק [...]בדין עירובא יהא שרא לנא... שבעיר
הזאת חוץ מהמבוי הנקרא פלוני וכו' הנשאר בדרך פלונית וכו' שלא יהיה נתר בעירוב זה
רק ישאר באיסורו הראשון' (שו"ת עמק המלך, סי' מה, דף כד ע"ב).
[16]
"יעשו השיור במבוי א'[חד] קטן שאין דרים בו ישראלים כדאסיק בעל
גינת ורדים בתשובות הנ"ל" (מילדולה, פרשת העיבור, דף ח ע"א).
[17]
כך ציטט ר' ישעיה באסאן בתשובה לר' ישראל יעקב קרמי מריגייו מנוסח
העירוב שנכתב על ידי 'כמוהרריק (או כמוהרריך?) זצ"ל בעל ספר ז"א'
(באסאן, קובץ, סי' לט). בקובץ מנהגי בית הכנסת במנטובה מן המאה
ה-19 מובא נוסח עירוב שכותרתו: "פתשגן כתב הד"ט זלה"ה", אשר
נכתב בו: "בדין עירוב יהא שרי לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת וכל מי שיתוסף
בה לאפוקי ולעיולי בעיר הזאת [...] חוץ מִמָּבוׂאִי הנקרא (וִיקוׂלוׂ
סְגְוַאצָטוׂרִי) שלא יהיה בכלל וניתר בשיתוף זה, רק ישאר באיסורו הראשון"
(קונטרס בית כנסת, דף מח ע"א). מסתבר שזהו נוסח העירוב שנהג בפירנצה בימי הרב
דניאל טירני (נפטר בשנת תקע"ד (1814) ושימש אולי כדגם לנוסח עירוב במנטובה.
[18]
אדם היה נזהר, כ"י אוקספורד. המעתיק ציין ששיר זה הוא 'פרט
מיני עירובי חצרות דשיירי ומעשים בכל יום מיוסדים על אדני המשקל והמדה חיברם
א'[חד] מן המשוררים'. מן הקולופון עולה שכתב היד נכתב באמסטרדם בשנת ת"ץ
(1730). באותו כתב יד מובאים שירים של ר' דניאל בליליוס (נפטר לפני שנת 1697) שהיה
רב דרשן ומשורר, כיהן כרב וכראש ישיבה באמסטרדם ובפדובה ואחר כך שימש ברבנות
בונציה. היה חתנו של ר' יצחב אבוהב פונסקה ומתלמידי ר' משה זכות (ראו ברגמן, צרור
זהובים, עמ׳ 381-379). שמא הוא גם מחברו של שיר זה.
[19]
מג"א, או"ח, סי' שצב, סע"ק ב.
[20]
ר"א שפירא ניסה לנמק זאת בכך 'דרוב מקומות משיירן לעצמו דרכים
והוי של יחיד' (אליה רבה, או"ח, סי' שצב, א-ב) כלומר שרחובות העיר הינם רכוש
פרטי למעשה של בעלי העיר וממילא העיר מוגדרת גם על פי ההגדרות של הרמב"ם
והשולחן ערוך כ'עיר של יחיד', או שבתי הנכרים נחשבים שיור כדברי הר"ן. ר'
יעקב עמדין טען ש'סתם עיירות היו של יחיד מתחילתן וא"צ שיור זה עד שיוודע
שהיתה של רבים מתחילתה והיא מילתא דלא שכיחא', הוא הוסיף עוד:" גם נ"ל
שאין זה אמור אלא בערי ישראל" (עמדין, מור וקציעה, ח"א, או"ח, סי'
שצב).
[21] הכוונה לבורסה של המבורג שנוסדה בשנת 1558 ושבשנת 1619 נוספה בה
פעילותו של הבנק המרכזי (ראו גליקל, במבוא, עמ' מ. תיאור של אולם הבורסה ומיקומה
בעיר, ראו שם, וכן בבטנת הכריכה של הספר).
[22]
עמדין, מור וקציעה, שם. בהע' 1, שם, ציין המהדיר כי בספר שאילת
יעב"ץ, ח"א, סי' קס"ז, דן היעב"ץ אם מותר ללכת למקום הבורסה
לטיול או להבטיח חוב שאצל נכרי וכי בכתב יד הוסיף היעב"ץ: "שוב הוגד לי
שכבר נאסר במנין לטלטל בבערש דהמבורג, שהקדמונים עשו אותה שיור למתא" (יש
לציין שבמאמר שכתב הרב א' ביק (שאולי), שהעתיק את הערותיו של היעב"ץ שנכתבו
בשולי גליונות ספרו שיצא לאור בבית הדפוס שלו בשנת תצ"ט (ראו ביק, הערות
והוספות, עמ' יב), נוסחה ההערה כך: "שוב הוגד לי שכבר נאסר לטלטל בבערש בהמבורג
שהקדמונים עשו שיעור למתא" (שם, עמ' יח). ביק שם, בהע' 46, שיבש את משמעות
העניין, והסב את העניין לסוגיית תחומין, כנראה בשל נקיטת המילה 'שיעור' בנוסחתו.
ביקורת חריפה על עבודתו של ביק בכלל, ובנוגע להוספות לשאילת יעב"ץ בפרט, ראו
גולדשטיין, עיונים ובירורים, עמ' רט).
[23]
לתופעה הפוכה, של רב שבא ממסורת ספרדית ונתקל במסורת אשכנזית
בעניין, ראו דברי הרב עמרם אבורביע, יליד מרוקו ומחכמי ירושלים, שהחל לשמש בשנת
תשי"א (1951) כרבה הספרדי של פתח תקוה: "וכאן בפ"ת [=בפתח תקוה]
מיום בואי אני שואל לחכמים היכן הוא השיור. ואילו היו א"י [=אינם יהודים]
גרים עמנו היינו סומכים על מאן דאמר שבתי הגויים הם שיור. והמ"א [=והמגן
אברהם] אמר שאפשר דס"ל [=דסבירא ליה] כרש"י שאינה נקראת של רבים פחותים
מס' רבוא[...]" (אבורביע, נתיבי עם, סי' שצב, א, עמ' רלב).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה