יום ראשון, 26 במאי 2013

דין התורה שלי: הדיון ושברו

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
ברשומות הקודמות אודות "דין התורה שלי" הצגתי באריכות את המקרה ואת הצפיות שלי. אחזור על עיקרי המקרה בשורה אחת כדי להזכיר במה המדובר:
הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בה עבדה כי התובעת הרימה עליה יד. התובעת טוענת כי לא היו דברים מעולם, והתלונה שיקרית, ולכן תובעת שבית הדין יקבע שהנתבעת שיקרה וכן שהנתבעת תחוייב לשלם לה פיצויים על כך שפוטרה מעבודתה בעקבות התלונה (כזכור, עד היום התובעת ממשיכה לעבוד באותו מוסד).

ועתה, הגיע העת להתחיל לתאר מה היה בהליך עצמו.
נקבע תאריך לדיון, שבועות ספורים לאחר שהוגשו התביעה וכתב ההגנה, בבית הדין של ארץ-חמדה בירושלים. לדיון הגעתי יחד עם הנתבעת, והתובעת הגיעה יחד עם עורך דינה. הדיון התקיים בפני שלושה דיינים חשובים (שניים מתוך שלושת הדיינים הינם ראשי כוללים לדיינות וידועים כתלמידי חכמים גדולים ששמם יוצא לפניהם). הדיון ארך כארבע שעות. במהלך הדיון התובעת הציגה את כל קורות התביעה מנקודת מבטה, מדי פעם הדיינים שאלו שאלות על גרסתה, ניסו להבין מי הנפשות הפועלות ומה סדר הזמנים וההשפעות שהיו במהלך הפרשה. לאחר דבריה של התובעת, הגיע תורה של הנתבעת, שתיארה את המקרה המדובר מנקודת מבטה, והגיבה לנקודות שהיא לא הסכימה איתן בדבריה של התובעת. גם את הנתבעת עצרו הדיינים מדי פעם בשאלה.
לאחר ששני הצדדים הציגו את עמדתן, ניתן לכל אחד מהצדדים להציג שאלות לצד השני, כאשר הדיינים עמדו על כך שהשאלות אכן יהיו שאלות ולא הצהרות.
לאחר כל זה, אב בית הדין סיכם במילים ספורות את אשר נאמר בדיון. הדיינים יצאו להפסקה של כמה דקות.
כשחזרו מההפסקה, אב בית הדין אמר בערך כך:
"בית הדין מבקש להציע לצדדים פשרה. הצעת הפשרה אינה אומרת שעל הצדדים לקבל את הפשרה. הצדדים יכולים לומר שהם אינם מעוניינים בפשרה ורוצים ללכת לכיוון של הכרעה. קבלת הצעת הפשרה אינה אומרת שאחד הצדדים צודק או לא צודק, אלא שהצדדים החליטו שהם מעדיפים לסיים את הפרשה עכשיו עם הפשרה המוצעת ולא להמשיך את התהליך עם כל הכרוך בו".

ניקח כאן הפסקה לרגע וננסה להבין מה קרה.

כך כתוב בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ב):
מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר:  איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט. ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. 
ובכן, כך נהגו הדיינים. הם שמעו את הצדדים כפי שמתאר השולחן ערוך "אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה", ואז הם הציעו פשרה.
סעיף זה לא היה חדש לי, ולכן ברגע שאב בית הדין הציע את הפשרה אנחנו אמרנו שאיננו מעוניינים בפשרה, אלא בהכרעה מי הצדיק ומי הרשע. הדיינים בכל זאת ביקשו שנשקול את הפשרה.

בית הדין הפעיל אמצעים שונים, בדיון ולאחריו, שנתנו לנו הרגשה שמנסים ללחוץ עלינו לקבל את הצעת הפשרה. אני מניח שבזה בית הדין ניסה למלא אחר דברי הסמ"ע (סימן יב ס"ק ו):
עיין דרישה [סעיף ב'] שהוכחתי לפי מאי דקי"ל [סנהדרין ו' ע"ב] דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא ג"כ כונת המחבר במ"ש שאומר להם הדין אתם רוצים, ר"ל במה שבאתם לפנינו לדון, אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה, כי כן הוא נכון לעשות פשרה, ע"ש:
הזכרתי בפעם הקודמת שלאחר שכל ההליך הסתיים נפגשתי עם בכירים בבית הדין. אחת הנקודות שהעליתי בפניהם היה שבמבחן בוזגלו, הצדדים היו מקבלים את הפשרה, הגם שזה לא מה שטוב להם ולא מה שהם היו מעדיפים, בגלל אותה תחושת לחץ שחשנו שבית הדין מפעיל עלינו. 
אותם בכירים שאתם נפגשתי קבלו את דברי ואמרו שהם ישפרו נקודה נקודה זאת בעתיד, כדי לודא שאם הצדדים מקבלים את הפשרה זה יהיה באמת כי הם חשים שזה המוצע הטוב עבורם. 

ברשימה הבאה בעז"ה נפרט מה היתה הצעת הפשרה, אך לאור הדברים עליהם כתבתי הפעם (שאין בהם שום דבר ייחודי לדין התורה שלי) נותרתי עם מספר שאלות לא פתורות:
- האם דברי השולחן ערוך שמצוה להציע פשרה, הם נכונים בכל מקרה? האם אין זה משנה בכלל מה המקרה ומה הנסיבות, תמיד נשמע הצעת פשרה מצד בית הדין? תזכרו את השאלה הזו, נחזור אליה בפעם הבאה. 
- כיום יש דוקטרינה הנקראת גישור. בתי המשפט עושים שימוש במגשרים כדי להוריד מעליהם את הלחץ. להבנתי, יש בגישור כדי למלא את הצורך עליו הורו חז"ל כשאמרו שמצוה להציע פשרה. יש הבדלים שונים בין הגישור והפישור. אחד מהם, לדוגמא, שהגישור עושה שימוש בנתונים שהם כרגע לא בדיון כדי לרצות את שני הצדדים, והפישור עושה שימוש רק בנתונים שהם על השלחן.
לדוגמא: אם ראובן תובע 100 ש"ח משמעון, פשרה אפשרית תהיה לקבוע ששמעון ישלם לראובן איזה שהוא סכום בין 0 ל100 ש"ח. לעומת זאת, הצעת גישור יכולה להיות ששמעון לא ישלם כלל לראובן, אך שמעון ייתן טרמפ לראובן מביתו לעבודה בחודש הקרוב. בהצעת הגישור הכניסו לתמונה את הטרמפ לעבודה שעד כה לא היה בדיון. 
עוד הבדל בין הגישור לפישור הוא שהגישור צריך לקחת בחשבון את היחסים לטווח ארוך. לא מספיק להגיע להבנה או לפשרה בסכסוך המקומי, אלא צריך למצוא דרכים שימנעו הישנות המקרה בעתיד ויאפשרו חזרה ליחסים תקינים בין הצדדים. 
כאמור, בתי המשפט עושים שימוש במגשרים מקצועיים. אם בתי הדין רוצים למלא אחר רוח ההלכה ולהציע פשרה לפני הכרעת הדין, האם לא יהיה זה נכון יותר להציע גישור במקום פישור לצדדים? 
הבעיה בהצעה הזאת זה שאם בית הדין יפנה מתדיינים למגשרים, אזי לענ"ד כוחו של בית הדין ייחלש מאד, כי יהיה אפשר לפטור חלק גדול מאד מהמקרים הדורשים בוררות בדרכי גישור וכלל לא להגיע לעמידה לפני דיינים. בבית המשפט זו הכוונה, אך מערכת בתי הדין קמה כדי שיעמדו בפני דיינים שידונו דין תורה...



15 תגובות:

תתן אמת אמר/ה...

שאלות גדולות שאלת, שמטרידות אותי רבות.
לדעתי, לא נכון תמיד להציע פשרה, אלא רק במקומות בהם יש איזושהי סיבה שלדעת הדיינים זה יאפשר לבטא דברים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי בדין הנוקב. בכך מבטאים עוד מספר הלכות המובאות שם בחו"מ בעניין פשרה.
אינני מסכים עם הנקודות שכתבת לגבי ההבדלים בין גישור לפשרה. בגדול, גם בית הדין מנסה להגיע במהלך הדיון לפשרות כעין מה שהצגת כגישור. בכלל, גישור הוא חלק מהליך הדין.
במילים קצרות, גישור הוא חשיפת האינטרסים החבויים של הצדדים, וניסיון למצוא כיצד הם בכלל לא סותרים.
בדוגמה של הטרמפ שהבאת - אם המניע להסכמה לפשרה הוא ששווי של הסעה כזו הוא איפשהו בין 0-100 ₪, הרי שאין זה הליך גישור, אלא פשרה קלאסית. לעומת זאת, אם כל הויכוח על 100 השקלים הוא בעצם ויכוח שצד אחד טוען שחייבים לו 100 ₪, ובעצם זה בגלל הפרת התחייבות להסעה, ולעומת זאת הצד השני טוען שהוא לא חייב כלום, אבל אין לו בעיה להסיע מכאן ולהבא - הרי זה גישור, שכן חשפנו את המניע לתביעה ולסירוב הצד השני, והצלחנו למצוא את הגשר ביניהם. כלומר, האינטרסים החבויים בכלל לא סותרים, בניגוד לויכוח על 100 השקלים - בהם היה נראה כאילו יש סתירה עמוקה בין הצדדים.
הבדל עמוק בין פשרה לגישור נמצא במקום אחר. גישור לא מנסה ליצור מצב שהצדדים חוזרים להיות חברים, או לנסות למצוא מדוע שני הצדדים צודקים וכו'. הוא רק מנסה למצוא על איזה אינטרסים הצד השני לא מוכן לותר, ולומר לצד א' שלא שוה לו להתעקש עליהם, כי ההתעקשות תגרום לו לשלם מחיר גבוה בהרבה (וכן כשהצדדים הפוכים). פשרה לעומת זאת, באידיאל שלה, מנסה למצוא את הסדקים בעמדה המשפטית של שני הצדדים, ומנסה לבטא זאת בסכום המוצע.
הנושא של טווח הפיתרון, הוא נושא בעייתי. לא תמי בגישור מגיעים לכלל פתרון כזה, ומאידך, פשרה טובה גם היא תהיה לטווח ארוך. כל הדברים הנ"ל ניתן לבחון בהליכים ממשיים שמתרחשים בבית דין, ואפשר להוסיף עוד.
הדברים ארוכים, ועוד יש הרבה מה להאריך.
דיין טוב ינסה לעשות סוג של גישור במהלך הדיון. אמנם, ייתכן שמגשר יצליח לעשות זאת יותר טוב ממנו, עקב מקצועיותו בכך. אינני רואה פגיעה במעמד בתי הדין בכך, אלא להפך: האמת והשלום אהבו.

טוביה בר אילן אמר/ה...

קודם כל, ענין הפשרה בבית הדין הוא בהחלט נושא כאוב, ובאמת צריך לשבת ולחשוב היטב כיצד נכון ומתאים לעשות זאת. עדיין לא הזכרת מהי הפשרה שהוצעה, אז אי אפשר להתיחס אליה ישירות, כמובן

מעבר לכך, לא סביר בעליל, שכאשר יש ויכוח על עצם התביעה, בית הדין יציע פשרה. כאשר יש ויכוח האם החוב נפרע או לא, יש מקום להציע פשרה. כאשר יש ויכוח האם הנתבע קטע את אוזנו של התובע, עוד לפני הפשרה אפשר לברר האם זה קרה או לא קרה.
בשפה 'למדנית' ופשוטה - כשיש דיון ב'מילתא דעבידא לאגלויי' לכאורה פשוט שאין להציע פשרה, אלא יש לברר את המציאות ורק אז להציע פשרה.

מעבר לכך, יש בעיה נוספת. אני מבין שבמקרה שהצגת (ומן הסתם במקרים נוספים) מה ששני הצדדים רצו מבית הדין זה צדק (ובלשונך 'שבית הדין יקבע שהנתבעת שקרה'). לעומת זאת, בית הדין התיחס למעשה לתביעה הממונית. הפשרה ודאי פגעה בתחושת הצדק שלכם, אבל עד כמה היא פגעה ברמה הממונית? (כאמור, לו יצויר, שבאמת הנזק אכן התרחש)

נתנאל אמר/ה...

פשרה צריכה להיות מוצעת כאשר ישנם סימנים לכך ששני הצדדים התנהלו באופן שאינו אידאלי, לדוגמא: שוכר שלא שילם את כל שכר הדירה שנדרש לשלם, בטענה שהמשכיר אינו מטפל בליקויים בדירה כפי שהיה מחוייב.

אבל כאשר ישנו צד שכופר הכל וטוען שלא עשה כל דבר רע, והתביעה היא אמצעי לחץ כלפיו, אזי יש פה סכנה שפועלת 'שיטת מצליח': נתבע אותך תביעת הפחדה על סכום גדול, כדי שתפחד ותסכים להתפשר על סכום קטן. הטקטיקה הזאת בשימוש מעשי על ידי גורמים שונים בחיים האמיתיים, לדוגמא: טרולי פטנטים.

הצעה שבלונית של בית דין להסכמה לפישור / גישור בכל מקרה ללא תלות באפשרות שישנה פה תביעה סחטנית, משחקת לידי הסחטן, ולא מסייעת להעמיד את הצדק במשפט, אפילו להיפך. במקרים כאלו אסור להציע פישור / גישור, שמא הנתבע יסכים לו מתוך לחץ / פחד ויפסיד את המגיע לו על פי דין.

RavTzair אמר/ה...

תתן אמת,
אתה צודק בקשר להבדל בין גישור לפישור. מה שאני כתבתי זה יותר סימן מסיבה. אני חושב שניתן להסכים על ההגדרה הבאה:
גישור מתייחס לצרכים והפישור לטענות.
בקשר למה שכתבת על הטווח - אינני מסכים. שמעתי פעם מדיין בבי"ד לממונות שאין לו שום רצון לתת פתרון לטווח רחוק אלא פשוט לסיים את הסכסוך שיש לפניו. יכול להיות שיש דיינים שסבורים אחרת.

טוביה,
בכוונה ניסיתי לחלק בין התייחסות לנושא הפשרה באופן כללי לבין הפשרה שהוצעה לנו. אני בטוח שברשימה הבאה כשאציג את הפשרה שהוצעה לנו ואת ההתנגדויות שלי להצעה, יהיה עלינו להתייחס לדברים שכתבת כעת.
אגב, האם מי מנושאי כלי השו"ע שמביא את החילוק שכתבת לגבי מתי יש להציע פשרה.

נתנאל,
אני מבין שאתה אומר את דבריך מסברא ולא כהבנה בשלחן ערוך.
לגבי מה שכתבת על שיטת מצליח - זו גם ההרגשה שלי, ועל זה נסיתי לכתוב או לרמוז בשאלה הראשונה שהעליתי.

נתנאל אמר/ה...

@רב צעיר, סברא היא, למה לי קרא? לא רואה סיבה שהשולחן ערוך יחלוק על החילוק הזה.

אם בכל אופן רוצים מקור, ערוך השולחן על הסימן הנוכחי (סעיך ה') כותב לגבי מקרה דומה:

"אף על פי שמצווה על הדיין לעשות פשרה, אבל הבעל דין עצמו כשהוא מוחזק - אסור לו לעשות תחבולות עד שבעל דינו יהיה מוכרח לעשות פשרה, ואם עשה כן - גזל הוא בידו עד שיתן לבעל דינו מה שמגיע לו על פי הדין".

[מקור הדברים "שם", כנראה הלבוש]

ובאותה מידה שעל התובע אסור לנקוט במדיניות מניפולטיבית כדי לסחוט פשרה, כך על הדיין שבא לפניו תובע שלא למד את הסעיף הזה - למנוע פשרה סחטנית מהנתבע.

טוביה בר אילן אמר/ה...

דברי מלכיאל חלק ב סימן קלג

ועל כגון זה בארתי בע"ה הא דאיתא בסנהדרין דף ו' ע"ב רמ"א לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו' וכל המברך את יהודה ה"ז מנאץ וע"ז נאמר בוצע ברך ניאץ ד'. והוא תמוה דמה שייכות יהודה להא דבוצע ברך. ומה הכוונה בזה. והנראה בזה דהנה ידוע דרך הדיינים שמצדדים תמיד לפשר בכל דבר אשר יבוא לפניהם. והנה כשיבוא אחד לפני ב"ד ויתבע את אחד שגנב אצלו או גזלו בפרהסיא והדבר ידוע שהאמת אתו. ורוצה שישיב לו את גזילתו. והדיין יאמר לעשות פשרה ביניהם. הלא כל השומע יצחק לו. באמרו כי לא די שאין קונסין אותו בעד גניבתו ועל שציער את חבירו. עוד רוצה הדיין שישאר מן הגזילה ת"י ויהא חוטא נשכר. ופשרה שייכת רק היכא שכל אחד מהם חושב שהצדק אתו ואינו רוצה כלל לגזול את חבירו. בזה יש מקום לפשר ביניהם. והנה השבטים חפצו להרוג את יוסף וראובן אמר שישיבוהו לאביו. ובא יהודה ועשה פשרה ביניהם שימכרוהו לעבד. ופשרה כזו בודאי אין ראוי לעשות. כי היה ראוי לו לעמוד כנגדם ביד חזקה ולעזור לראובן להשיבו אל אביו. וזהו שאמר ר"מ דהא דדרשינן מקרא דבוצע ברך שאסור לעשות פשרה קאי על פשרה כעין של יהודה ועל פשרה כזו בודאי נקרא מנאץ. ודנקיט לשון מה בצע אינו רק דרך רמז משום דכתיב ביה לשון בצע לשון נופל על לשון. וגם בקרא דבוצע ברך באמת אינו דורש בוצע לשון פשרה. רק עיקר כוונת הדרש הוא שמי שמברך הגזלן הרי הוא מנאץ שגורם להרבות גזלנים כיון שרואים שאין בזיון לגזול. וממילא ה"ה במי שעושה פשרה בין גזלן גמור לנגדו. הרי זה מורה שגזילה אינו עול גדול בעיני הפשרן אחרי שנותן במקצת צדק לפעלו ועי"ז הוא מנאץ ומרבה גזלנים:

תתן אמת אמר/ה...

טוביה - גנבת לי את הציטוט. אמנם חשוב גם לראות את המשך התשובה, ובע"ה אביא אותה. כדאי לעיין גם בדברי הרמב"ם בהקדמה למשנה על מקומה של מסכת אבות.

לגופו של עניין - אכן שתי הגישות לפשרה קיימות בהלכה. מהטור שם (למעשה מהסמ"ג) משמע שפשרה היא דרך שלא להתעסק עם הדין, ע"מ שלא לטעות בו. לפ"ז נראה שאין עניין בתוכן הפשרה, העיקר שתהיה אחת כזו. אמנם גם כך לא שייך לעשות פשרה בכל מקרה, כפי שכבר נאמר.
גישה שניה, המובעת שם בדברי מלכיאל, וברמב"ם שם, וכן בפסקי ריא"ז, רואה בפשרה כלי לעשיית צדק מעבר למה שהכלים המשפטיים מאפשרים. בצורה קיצונית ניתן לראות זאת בדברי מלכיאל (שכאמור, עוד אביא ציטוט ממנו), שהיושר לפעמים הפוך מהדין (אם כי הוא אומר שזו אינה הפשרה שעליה מדובר). עפ"ז, תוכן הפשרה חשוב לא רק כד לקצר הליכים או להימנע מדיון שעלול לטעות, אלא זוהי הדרכה עמוקה - לדיין (עי' רמב"ם), ולמקרה בנידון. ויש עוד הרבה מה להאריך, ותן לחכם ויחכם עוד.

ברמה המעשית, אני כמעט לא מכיר מישהו שיצא מדין תורה שנגמר בפשרה ויצא מרוצה ממנה. אמנם, זה היה הדדי - שני הצדדים יצאו בתחושה שחצי תאותם בידם, ואולי זה מלמד שדוקא הפשרה נכונה. ואולי זה מה שבאה הפשרה ללמד אותנו, שלפעמים צריך לוותר, ולא ללכת על שורת הדין, אלא לפנים משורת הדין (עי' רש"י ורמב"ן עה"פ "ועשית הישר והטוב").

אם הדיון הוא "מי הצדיק ומי הרשע", והרצון של הצדדים הוא שבי"ד יקבע את הדבר הזה עצמו - קשה להגיע לפשרה. אגב, יהיה קשה במצב כזה גם לגישור, שכן הצדדים מתנגחים ראש בראש. אולם בסיטואציה משפטית עסקית רגילה, לשני הצדדים יש טענות צודקות (לפחות חלקית), והפשרה (ע"פ הכיוון שהצגתי) אמורה להביא לידי ביטוי את העובדה הזאת עצמה.

אברם העברי אמר/ה...

מניח שהמאמר הידוע של נדב שנרב כבר עלה כאן פעם, אבל ליתר בטחון:
http://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/26/Shnerb%20.pdf

מבחר ציטוטים (בעיקר מהפיסקה "דין תורה נגד פשרה"):
"בתי הדין הרבניים שבדורנו, רובם ככולם, אינם מסכימים כלל לדון בדין תורה ומחייבים את בעלי הדין לחתום על שטר המכיל הסכמה לפשרה."

"יש לנו כאן פתרון מושלם למי שעשה עוול לחברו במצב שבו שני הצדדים מקפידים שלא להזדקק לערכאות: לך לבית הדין ותבע דין תורה."

"דין תורה במשמעותו המסורתית הוא אפשרות שכרגע איש אינו מציע."

RavTzair אמר/ה...

אברם,
דבריו של שנרב אינם קשורים כל כך למה שכתבנו כאן.
שנרב מדבר על מצב בו בית הדין מחייב את הצדדים לעשות פשרה, בכדי שהם לא ידונו דין תורה.
בי"ד ארץ חמדה מצהירים שהם לא פועלים כך (חוץ ממקרים חריגים), אלא מקיימים את דברי השו"ע להציע אפשרות של פשרה לצדדים והצדדים יכולים להחליט אם הם מעוניינים בפשרה (כפי שכתבתי בפוסט, במקרה שלנו ההצעה לוותה במה שנראה לנו כלחץ לא מוצדק, אך בכל זאת ניתן לנו האפשרות לא לקבל את הפשרה).

אברם העברי אמר/ה...

שנרב מוסיף עוד נקודה חשובה והיא עניין השבועה ("סוף הדרך של שבועת הדיינים") -
לכאורה נראה שבתביעה כזו אין פתרון משפטי, שכן כל אחד טוען שהצדק איתו (מילה נגד מילה).
למה ביה"ד לא מחייב את הצדדים שבועה?!

Unknown אמר/ה...

א. האם אתם מקיימים דיון למדני מעל גבי התגובות באינטרנט?

ב. להבנתי, כשבית הדין מציע לצדדים פשרה זה בעיקרון עוד לפני שהוא שמע את המקרה. לדעה אחת בגמרא, זה לפני שהוא יודע להיכן הדין נוטה.
הצעת הפשרה היא הצעה להעביר את הדיון ממסלול של דין למסלול של פשרה. מה יהיה טיב הפשרה - יוחלט אולי אחר כך.

ג. הפשרה הזו אינה גישור. היא הסכמה של הצדדים מראש למה שבית הדין יציע, בלי שהם שמעו את ההצעה. מסיבה זו פשרה צריכה קנין גם למ"ד שמחילה אינה צריכה קנין.
פשרה של גישור ומוסכמת, ניתן להציע לצדדים גם לאחר שאמרו כבר "צא תן לו" כמבואר בשלט"ג ובנתיבות.
לכן, רוח ההלכה היא לא גישור. גישור זו כמובן אופציה מועדפת יותר, אבל היא לא קשורה לדין של 'דינא בעיתו או פשרה בעיתו".

ד. בשולחן ערוך (סו"ס יב כמדומני) נפסק שאין לנו מי שיודע לדון דין תורה היום. לכן, הצורך להיזדקק לפשרה הקרובה לדין הוא לא המצאה של בתי הדין היום, אלא כלל שהיה קיים מאז דברי רבי יוסי בירושלמי.

ה. אני מציע לכותב, שאם יש לו שאלות בהלכות דיינים, יגש לכולל הדיינות הסמוך למקום מגוריו וילמד את הנושא. דיון בדרך של שאלות מעל גבי האינטרנט בהקשר של מקרה ספציפי לא מכבד את הדין הדין ולא תורם להעלאת קרנה של תורה.
גם חלק מהמגיבים היו יכולים להיטיב עם עצמם אם לא היו מבקרים את ראשי הכולל שלהם בדיון אינטרנטי פתוח.

כנלע"ד
הק' יואב

RavTzair אמר/ה...

לרב יואב,
לגבי א' - אני חושב שהתשובה היא כן. יש בזה בעיה?
לגבי ב' - או שלא הבנתי את דבריך או שהם לא תואמים את מה שציטטתי מהשו"ע: "במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע.". וכך גם ארע במציאות, שהדיינים שמעו את כל הטענות ורק אז הציעו את הפשרה שלהם לפרטיה. הם לא שאלו "דינא בעיתו או פשרה בעיתו" ולאחר שקיבלו תשובה הציעו את הצעת הפשרה.
באותה פגישה בה נכחתי גם הבנתי שכך הדרך המקובלת בבית הדין.
לגבי ד' - אני מכיר את הסעיף בשו"ע. תגובתי לאברם העברי היה תעתיק של תשובה של הרב יוסף כרמל לשאלה דומה מאד שנשאל בכנס בית הלל האחרון (דיווחתי עליה גם בבלוג).
עוד בנושא מהרב כרמל מופיע רבות ברשת, לדוגמא:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=14228

וכאן אני מגיע לג' - בדבריו של הרב כרמל שהפניתי אליהם לעיל הוא כותב:
"בחלק גדול מהמקרים המגיעים לבית הדין יש מן הצדק בטענות שני הצדדים. ההסכמה לפשרה מביעה, גם אם בעקיפין, את העובדה ששני הצדדים מכירים במציאות זו. לכן הפשרה המוצעת גם היא ל"צדק" תחשב. לא זו אף זו, ההסכמה של שני הצדדים לסיים את הסכסוך בפשרה, גורמת להרגשה טובה של שני הצדדים, כיון שגם הצד השני ויתר. כמו שהנביא זכריה הגדיר גם משפט שמסתיים בשלום הוא משפט צדק."
לאור דבריו, ולאור הכרותך את עולם הגישור - האם הדברים לא תואמים?

לגבי ה' - תודה על המלצתך. אני שמח לומר שכבר עשיתי זאת. על חלק מהשאלות קבלתי תשובות, אותם אכתוב (כפי שעשיתי בפוסט הנוכחי). חלק מהשאלות אינן בהכרח שאלות בהלכות דיינים (כמו השאלה על הגישור), ועל חלק מהשאלות לא קבלתי תשובות, בעז"ה גם אותם אכתוב באופן מכבד ומועיל.

אני מעריך את כנותך ואת הרצון שלך להגן את בית הדין, אך לענ"ד כבודו של בית הדין יגדל לא כשימנעו פרסום כל בדל ביקורת עליהם, אלא כשיהיה ברור לציבור שמדובר במוסד חדש שבמובנים מסוימים עדיין סולל את דרכו ומנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיות שמעולם לא התמודדו אתם בבתי דינים. לאור זאת, יש לצפות שלא הכל יהיה בו חלק, ולכן בית הדין קשוב לביקורת ויודע לתקן כשצריך, כמו שהדגמתי בפוסט הנוכחי. זה לדעתי צריך להיות דרכו של מי שמעוניין בטובת בתי הדין לממונות.

לסיום, אינני מכיר את כל המגיבים כאן (למעשה אני מכיר רק את מיעוטם). לא ראיתי בתגובות ביקורת שלא ראויה להישמע, אלא דיון ענייני ומועיל. קשה לי להאמין שיש מחנך בישראל שיראה בדיון כזה פגיעה בו.

כנלע"ד
הק' הכותב

נדב אמר/ה...

סתם למען הסקרנות, בהמשך לתשובתך לאברהם העברי.

אני לא בטוח שהבנתי. אתה כותב כי בית הדין של "ארץ חמדה" "מצהירים שהם לא פועלים כך" (לחייב פשרה).

האם לא החתימו אותך על שטר בוררות בין לפשר בין לדין? אם חתמת על שטר כזה, למיטב הבנתי בית הדין יכול לעשות מה שנראה לו. יכול להיות שבפועל הם נוטים להצמד למה שנראה להם כעיקר הדין, אבל זו כבר שאלה שחשיבות העקרונית פחותה בעיני.

האם, בשונה משאר בתי הדין בארץ, דייני "ארץ חמדה" מוכנים לקבל עליהם לדון בדין תורה?

RavTzair אמר/ה...

לנדב,
אכן בשטר הבוררות כתוב "בית הדין יפסוק בסכסוך, על פי דין או לפשרה לפי שיקול דעתו". ראה כאן:
http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/170-sFileRedir.pdf

אינני דובר של ארץ חמדה, והקשר שלי אתם היה די מועט, אך לפי מה שהבנתי הם משתדלים לא לכוף פשרה על הצדדים, אלא למצות ולהכריע את הדין (שכולל בתוכו גם הצעת פשרה לצדדים).
הם משתמשים באמצעי הפשרה כדי לכפות תשלומים במקרים בהם הדין לא מאפשר זאת. ראה לדוגמא בסיכום של פסק הדין הזה:
http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/285-sFileRedir.pdf

אני לא יודע מה זה אומר "בית הדין יכול לעשות מה שנראה לו". הם בוררים, ולכן הצפיה שלי מהם זה לפסוק על פי מה שנראה להם.

RavTzair אמר/ה...

לאברם העברי,
אני לא חושב שיש מקום היום לחייב שבועה. אנשים בהולים מאד על כספם ולא יחשבו פעמים להישבע.
אם כבר, יכול להיות שיש מקום להחליף שבועה בבדיקת מכונת אמת...