הויכוח על העלון

בשבת האחרונה הופיע בעמוד השער של עלון צהר מאמר מפרי עטו של הרב איתי אליצור. זה לא כל יום שאני מסכים עם דברים שכותב הרב אליצור (ראו כאן וכאן), אך עם דבריו אלו הסכמתי בכל לבי:

קורא יקר, אינני יודע היכן אתה קורא מאמר זה, אבל יתכן מאד שאתה קורא אותו בשבתך על כסאך בבית הכנסת, לצלילי קבלת השבת. אולי סביבך יש אפילו אחד או שנים שטורחים אפילו להתפלל. אחרים קוראים את המאמר הזה, או מאמרים אחרים מתוך עלונים, שחלקם עוסקים בדברי תורה וחלקם לאו דוקא.

פוסק השו"ע (או"ח קנא א): "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק, וי"א דבבה"מ אפי' שלא מדוחק שרי. ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים, ואין מספידים בהם אא"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו".

השו"ע קובע כלל, שבבית הכנסת אך ורק מתפללים. אמנם, השו"ע מכיר בכך שלכלל הזה יש חריגים. חשבונות של מצוה, גביית צדקה וכו'. במקומות אחרים בהלכה נזכר שיש עוד דברים שמכריזים עליהם בבית הכנסת, כגון אבידה, או הכרזות שונות על אנשים שאינם מקיימים את פסק בית הדין ולכן צריך להטיל עליהם סנקציות (לפעמים עד כדי עצירת התפילה), הכרזות על נכסים שבית הדין רוצה למכור כדי לפרוע את חובו של בעליהם, ועוד. כלומר: ההלכה מכירה במציאות שבה המקום המשותף לכל הקהילה הוא בית הכנסת, ואם רוצים לדבר עם כולם – המקום הוא בבית הכנסת.

לכן, אין פסול בכך שאדם רואה בחביריו לבית הכנסת את הקהילה שאליה הוא שייך ואת חוג חבריו הקרוב ביותר. הפעילות החברתית שלו תלויה באופן טבעי בחבריו לבית הכנסת. אך טבעי וטוב הוא  שהקהילה נבנית סביב בית הכנסת. (בהסתייגות קלה: בינתים עוד לא הצלחנו לאחד את בני כל העדות בבית כנסת אחד. אסור לנו לתת לזה להשפיע גם על השאלה מי יהיה חוג חבריו של כל אחד, לפחות בענין זה חשוב שבני כל העדות יחושו קהילה אחת. לגבי הפרדה בבתי הכנסת עוד יש לנו תירוץ. לגבי בניית חוג חברים אין לנו כל תירוץ).

השאלה היא מה המגמה, אם המגמה היא שהאנשים שעמם אני מתפלל בבית הכנסת הם האנשים שעמם אני נפגש ומדבר אח"כ גם מחוץ לבית הכנסת – מצוין. אם המגמה היא שהאנשים שעמם אני מפטפט מחוץ לבית הכנסת הם גם האנשים שעמם אני מפטפט בבית הכנסת – אוי ואבוי.

יש לתת את הדעת לדבר אחד פשוט: בית הכנסת משמש רק לתפילה. נכון שלכלל הזה יש חריגים, אבל לא כל דבר יכול להכנס תחת ההגדרה "חריג". רק עניינים של מצוה, או עניינים שההנהגה הרוחנית של הקהילה מוצאת לנכון, והחשוב מכל: לא בשעה שהצבור מתפללים. הגבאי יודיע הודעות אחרי התפילה, ואפילו הרב ידרוש אחרי התפילה או בהפסקה, אבל לא תוך כדי חזרת הש"ץ. כלל חשוב: עד כמה שזה נשמע מוזר, גם לגבאי אסור לדבר בשעת התפילה, וגם למי שצריך לדבר עם הגבאי. אני מודע לכך שאתה ממש ממש ממש (אבל ממש) חייב לקבל עלייה, עם מי שברך, אז אמור זאת לגבאי לפני שהחזן התחיל פסוקי דזמרה. החזן כבר הוציא מפיו את הפסוק "מזמור שיר חנכת הבית" או "הודו"? אבוד לך. תקבל עליה בע"ה בשנה הבאה! אין חריגים לכלל הזה. נקודה!

כמובן שאין מקומם של עלוני השבת בבית הכנסת (למרות שלפעמים אפשר למצוא בהם גם דברי תורה). בבית הכנסת מתפללים. מעשה בישוב אחד שבו הועלתה הצעה להעביר את עלוני השבת לדואר או למזכירות. אלא שלכך התנגדו נמרצות עובדי הדואר והמזכירות: "מה פתאום? שאצלנו יהיה בלגן? לעולם לא! כאן לא בית כנסת".

אז את העלונים יש לחלק לא בבית הכנסת אלא במקום אחר. (נכון שעל חלק מהם כתוב בפירוש שאין לעיין בהם בשעת התפילה, אבל אני תוהה האם מי שכתב שם את המשפט הזה באמת מאמין שיהיה מישהו שלא יקרא את העלון בבית הכנסת בגלל המשפט הזה).

בכלל, הגיע הזמן שניתן לבית הכנסת ולתפילה את הכבוד הראוי, אז קדימה, סגור את העלון ושיר לכה דודי עם כולם!

רוני מרטן, אחד מקוראי הבלוג, שלח לי תגובה לדברים של הרב איתי אליצור:

הדברים נכתבים בתגובה למתקפה על עלוני פרשת שבוע שהחלה לאחרונה בין השאר בעלון פרשת שבוע של צהר.

אפתח בסיפור של אימא אחת ששאלה לעצתי, בנה הצעיר היה לטענתה מכור למשחק מחשב מסוים, במקום לעשות שיעורי בית ולעזור במטלות הבית הילד בהגיעו מבית הספר היה ניגש ישר למחשב ומשחק באותו משחק עד הערב. האימא שילמה לטכנאי מחשבים כדי לגרום למשחק מחשב לא לעבוד יותר. לאחר מכן הילד התמכר לפייסבוק וכנ"ל במקום לעשות שיעורי בית ולעזור במטלות הבית הילד רק יושב מול הפייסבוק כל היום, האימא שלא עמדה נואש דאגה לחסום את הגישה לפייסבוק. אותה אימא שאלה לעצתי מכיוון שהילד התמכר עכשיו למשחק חדש בפלאפון והתלבטה בין להחליף לו את הפלאפון לפלאפון כשר או לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי. כעסתי קצת על אותה אימא ואמרתי לה, מה את מצפה? הילד שלך משועמם! הוא יושב כל היום במשחק כי אין לו שום דבר אחר לעשות! רוצה שיעזור במטלות הבית? תצטרכי למצוא דרך לעודד אותו להשתתף במטלות, חסימת המשחקים לא תעזור לך, הוא תמיד ימצא משו אחר.

לענייננו איני מתגעגע בכלל לתקופה טרום עלוני פרשת שבוע, אני זוכר את הרעש הנוראי של הדיבורים שלא אפשרו לשמוע את החזן ולהתרכז בתפילה גם למי שרוצה להתפלל. רבנים דיברו כמעט בכל שיחה נגד הדיבורים בתפילה. עד היום אפשר למצוא בהרבה בתי כנסת שלטי ענק בגנות הדיבורים בבית הכנסת, שאריות מאותה תקופה. היום בבתי הכנסת יש שקט, מי שרוצה להתפלל יכול להתפלל. כל אחד יכול לשמוע את החזן, את קריאת התורה ולהתרכז בתפילה באיזה חלק שהוא רוצה.

רב יקר, אני רוצה להגיד לך משהו, אם אתה חושב שחברי קהילתך הצדיקים והתמימים מגיעים לבית הכנסת כדי להתפלל ולא מצליחים לעמוד בפיתוי הבלתי נשלט של עלוני השבת המעולים ולכן במקום להתפלל יושבים וקוראים עלוני שבת, אז בבקשה תתעורר. עלוני השבת אינם מעניינים, התוכן דל ומשעמם ואפילו הפרסומות אינן שוות את הזמן של העיון בו. רוצה הוכחה? תעשה ניסוי, תשיג עלוני שבת מהמיטב של עלוני השבת ותגיש אותם לחברים בקהילתך ביום חמישי כשהם נמצאים בעבודה ותראה כמה מהם יתחילו לעבור עליהם באמצע העבודה או יעכבו את יציאתם הביתה כדי להספיק לקרוא אותם. כמה בני נוער ביושבם מול הפייסבוק יהיו מוכנים להתנתק מהמחשב כדי לקרוא עלוני שבת? אנשים אינם קוראים עלוני שבת כי הם אינם עומדים בפיתוי שלהם, הם קוראים עלוני שבת כי משעמם להם בבית הכנסת.

רוצים שאנשים יתחילו להתפלל בבית הכנסת? תתחילו לחנך לתפילה. במקום לדבר על האסון של עלוני השבת תתחילו לדבר על החשיבות ועומק שבתפילה. איך עושים את זה? צריך להתחיל ללמוד...

תגובתי לרוני:

ראשית, גילוי נאות: ב"ה בקהילתי רק מתי מעט קוראים עלונים, כך שאני לא נצרך להתמודד עם הבעיה הערכית והחינוכית שמציבים העלונים, ואני כותב את הדברים כנקודות למחשבה בעלמא. 

בשונה מהסיפור הנאה אתו פתחת, בני הקהילה אינם ילדים קטנים, ורבני הקהילות אינם ההורים שלהם. אם בית הכנסת והתפילה אינם מהווים מקום שיש בו השראה רוחנית, יש בעיה. הבעיה אינה רק של הרב, הוא כנראה כן רואה בבית הכנסת מקום שהוא מקדש מעט. הבעיה היא של הקהילה. לדעתי, תפקיד הרב במקרה הזה הוא להציב מראה למול עיני הקהילה, ולשאול אותם באופן הברור ביותר אם זה המקום בו הם מעוניינים להיות בו, ולהציע גם אלטרנטיבה. 

לענ"ד זה מה שעשה הרב איתי אליצור, אמנם בתקשורת המונים ולא בשיחה גלויה.