בנוגע לדעת הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בנושא "קביעת רגע המוות" כתבתי בעבר כאן וכאן.
עתה הגיע לידי תמלול דברים שאמר הרב רבינוביץ' בנושא "קביעת רגע המוות", ביום עיון שהתקיים בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים בנושא "תרומת איברים". הנוסח עבר הגהה ואישור של הרב רבינוביץ':
אנסה בקצרה לעמוד על הלוז ההלכתי של הדברים.
עתה הגיע לידי תמלול דברים שאמר הרב רבינוביץ' בנושא "קביעת רגע המוות", ביום עיון שהתקיים בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים בנושא "תרומת איברים". הנוסח עבר הגהה ואישור של הרב רבינוביץ':
אנסה בקצרה לעמוד על הלוז ההלכתי של הדברים.
כבר בזמן העתיק ידעו שלא כל חלקי הגוף מתים כאחד. לדוגמה, ידוע שגם אחרי שאדם מת לגמרי, עדיין יש גידול שיער וגידול ציפורנים, האם אפשר לומר שאדם זה אינו מת בגלל שציפורניו גדלו?! לחילופין, במצבים שונים חלקים שונים של הגוף נפגעים או נכרתים, ומכל מקום זה לא אומר שאדם מת.
איך מחליטים שאדם מת? האם יש הגדרה של מיתה ממש?
ברור שיש סימנים למיתה כגון אם דופק הלב או הנשימה מפסיקים. מצאנו בכמה מקומות בחז"ל שדיברו על בדיקה - האם יש נשימה, ודרשו מהפסוק 'ויפח באפיו נשמת חיים' שמן האף נראה אם יש בו נשמת חיים. אבל, כפי שאנו יודעים, היום ישנה אפשרות לקיים את הנשימה של האדם גם אם הוא אינו מסוגל לנשום באופן עצמאי. גם אם ניזוקו או נכרתו הקשרים בין החלק במוח המפקד על הנשימה אפשר לעשות הנשמה, ויש אנשים החיים בהנשמה מלאכותית לזמן ארוך. מאידך, אנו יודעים שניתן להוציא את הלב, ואם מניחים אותו בכלי ומספקים לו מה שהוא זקוק אפשר לקיים את הלב לזמן רב.
בחז"ל אנו לא מוצאים הגדרות ברורות למיתה. אבל שנינו במשנה אהלות א,ז:
"אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד (=שנחתכו עורקיו) ואפילו גוסס...וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשן. הותזו ראשיהם אף על פי שהן מפרכסין טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת".
"אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד (=שנחתכו עורקיו) ואפילו גוסס...וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשן. הותזו ראשיהם אף על פי שהן מפרכסין טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת".
הרמב"ם בפירוש המשנה שם מבאר, שהגדרת חיות יש להבינה כך:
"מפרכסין...התנועה שמתנועעים האיברים אחר המוות קוראים אותה פרכוס...ויארע זה למקצת בעלי חיים אם לא היה הכוח המניע מתפשט בכל האיברים מיסוד ומוצא אחד, אלא יהיה מפולג בכל הגוף".
כלומר, מסביר הרמב"ם שיש מרכז החולש על כל הגוף ויוצר אורגניזם אחד. מיתה היא כאשר המרכז השולט על הכול מאבד את שליטתו.
אבל ניתן גם להעלות שאלה אחרת. היום ניתן לקיים איברים בודדים גם אחרי שאדם מת. אחרי שהמרכז איבד את שליטתו, מכל מקום ניתן להפעיל איברים שונים מתוך מרכז אחר. אמנם בשלב זה הדבר נשמע כמו מדע בדיוני, אבל למה שלא תהיה אפשרות שיוכלו להוציא את המוח של בעל חיים ולשים אותו בתוך תמיסה, ולהפעיל את המוח ושהמוח הזה יוכל להפעיל איברים שאינם קשורים איתו באורגניזם אחד.
אנו יודעים שגם כיום המוח מסוגל להפעיל מחשבים שיעשו פעולות שונות, כגון חיבור פרוטזות לאנשים שנכרת להם איבר – יד או רגל, והלובש את הפרוטזה מפעיל אותה רק בכוח החשיבה. למוח יש פעילות חשמלית ויודעים באיזה איזור שבמוח קבועה ההשגחה על האיבר המסוים, ומתאימים אלקטרודות ורק בכוח חשיבה המוח משדר לפרוטזה ונעשית הפעולה של האיבר.
האם ניתן להעלות על הדעת שהמוח לא יהיה בתוך הגוף שהוא שולט עליו? כלומר, ייתכן שגם הגדרת הרמב"ם הנ"ל, אע"פ שהיא יחידה מסוגה שמצאנו בספרי ההלכה, לא תספיק כדי להגדיר מהי מיתה, כי ייתכן שיתגלו דרכים שונות להחיות גוף שכבר אבד בו המרכז השליט.
מדוע שאלה זו חשובה? כי חשוב לדעת שגם ההגדרה המקובלת כיום של מות המוח היא הגדרה זמנית, כי ייתכן שבזמן מן הזמנים תימצא דרך להחיות חלק מהמוח. ועוד זאת, כאשר אנו אומרים שגזע המוח מת, מסתבר שאין הכוונה שכל התאים שבמוח מתו, וייתכן שאי פעם יגלו שיש אפשרות להפוך את התהליך, ואם יש כמה תאים חיים יצליחו להחיות עוד תאים, ואם כן תשתנה ההגדרה של מיתה, וכדרך שההגדרה היום השתנתה מההגדרה של ימי קדם.
לפנים הגדרת מיתה לא הייתה על פי מות המוח, כי לא ידעו לוודא דבר כזה. הגדרת המיתה הייתה לפי הסימנים של הנשימה ושל הדופק. אם הלב דפק אז לכאורה עדיין חי. היום הפסק הנשימה ודאי אינו סימן למיתה, והרי יש אנשים שנשימתם נפסקת וע"י פעולות מחזירים את הנשימה, ולחילופין יש חולים שאצלם הנשימה הספונטנית נפסקה ואפשר למלא חיסרון זה על ידי הנשמה מלאכותית.
נמצא שהגדרת מיתה גם לפי ההלכה בעצם תלויה במעמד המדע הרפואי באותו זמן. אם המדע הרפואי מסוגל להחזיר את החיים, כי אז אי אפשר להגיד שהאדם מת ואפילו יהיו כל הסימנים בעולם. אבל אם אין דרך להחזיר את החיות, כי אז במצב של המדע היום, ברור שעל יסוד המשנה האומרת "התיז את ראשו" - הוא נקרא מת, על יסוד זה אנו יכולים להחליט בוודאות שאדם כזה מת. לא צריך להתיז את ראשו ממש. אם המוח מפסיק לפעול הרי כאילו הותז הראש, וברור שהיום רק זה מה שקובע. אבל אם יתרחש המדע הבדיוני שתהיה אפשרות להחזיק בחיים מוח מנותק מכל הגוף, מי יכול לומר שזה לא יחשב כחיים?!
העובדה שהלב עדיין פועם אינה אומרת כלום כמו תנועה בכל אחד משאר האיברים, וזה ברור מדברי הרמב"ם הנ"ל שהתנועה בכל שאר האיברים אם אינה נובעת ממרכז אחד אינה נקראת חיים אלא נקראת פרכוס, והחיים אז נגמרו. לפי המצב כיום כל עוד אין דרך להחזיר חיות למוח שמת, העובדה שיכולים להחזיר חיות לאיברים אחרים כל זה אינו אלא בגדר פרכוס.
חשוב להבין שהפסיקה שניתן לתרום איברים כאשר מוודאים את מות גזע המוח, לפי הגדרת ההלכה כיום היא היחידה שיש לה מקום! כל החולקים אין להם מקור לבנות עליו. רק אם ישתנה המצב שיש אפשרות להחזיר לחיים גם אחרי שהפיקוח המרכזי נפסק, כי אז נצטרך לדון שוב בשאלה זו.
לפיכך, אשרי מי שיכול לתת מתנת חיים לאדם הזקוק לו, ובוודאי זכותו גדולה עד מאוד.
"מפרכסין...התנועה שמתנועעים האיברים אחר המוות קוראים אותה פרכוס...ויארע זה למקצת בעלי חיים אם לא היה הכוח המניע מתפשט בכל האיברים מיסוד ומוצא אחד, אלא יהיה מפולג בכל הגוף".
כלומר, מסביר הרמב"ם שיש מרכז החולש על כל הגוף ויוצר אורגניזם אחד. מיתה היא כאשר המרכז השולט על הכול מאבד את שליטתו.
אבל ניתן גם להעלות שאלה אחרת. היום ניתן לקיים איברים בודדים גם אחרי שאדם מת. אחרי שהמרכז איבד את שליטתו, מכל מקום ניתן להפעיל איברים שונים מתוך מרכז אחר. אמנם בשלב זה הדבר נשמע כמו מדע בדיוני, אבל למה שלא תהיה אפשרות שיוכלו להוציא את המוח של בעל חיים ולשים אותו בתוך תמיסה, ולהפעיל את המוח ושהמוח הזה יוכל להפעיל איברים שאינם קשורים איתו באורגניזם אחד.
אנו יודעים שגם כיום המוח מסוגל להפעיל מחשבים שיעשו פעולות שונות, כגון חיבור פרוטזות לאנשים שנכרת להם איבר – יד או רגל, והלובש את הפרוטזה מפעיל אותה רק בכוח החשיבה. למוח יש פעילות חשמלית ויודעים באיזה איזור שבמוח קבועה ההשגחה על האיבר המסוים, ומתאימים אלקטרודות ורק בכוח חשיבה המוח משדר לפרוטזה ונעשית הפעולה של האיבר.
האם ניתן להעלות על הדעת שהמוח לא יהיה בתוך הגוף שהוא שולט עליו? כלומר, ייתכן שגם הגדרת הרמב"ם הנ"ל, אע"פ שהיא יחידה מסוגה שמצאנו בספרי ההלכה, לא תספיק כדי להגדיר מהי מיתה, כי ייתכן שיתגלו דרכים שונות להחיות גוף שכבר אבד בו המרכז השליט.
מדוע שאלה זו חשובה? כי חשוב לדעת שגם ההגדרה המקובלת כיום של מות המוח היא הגדרה זמנית, כי ייתכן שבזמן מן הזמנים תימצא דרך להחיות חלק מהמוח. ועוד זאת, כאשר אנו אומרים שגזע המוח מת, מסתבר שאין הכוונה שכל התאים שבמוח מתו, וייתכן שאי פעם יגלו שיש אפשרות להפוך את התהליך, ואם יש כמה תאים חיים יצליחו להחיות עוד תאים, ואם כן תשתנה ההגדרה של מיתה, וכדרך שההגדרה היום השתנתה מההגדרה של ימי קדם.
לפנים הגדרת מיתה לא הייתה על פי מות המוח, כי לא ידעו לוודא דבר כזה. הגדרת המיתה הייתה לפי הסימנים של הנשימה ושל הדופק. אם הלב דפק אז לכאורה עדיין חי. היום הפסק הנשימה ודאי אינו סימן למיתה, והרי יש אנשים שנשימתם נפסקת וע"י פעולות מחזירים את הנשימה, ולחילופין יש חולים שאצלם הנשימה הספונטנית נפסקה ואפשר למלא חיסרון זה על ידי הנשמה מלאכותית.
נמצא שהגדרת מיתה גם לפי ההלכה בעצם תלויה במעמד המדע הרפואי באותו זמן. אם המדע הרפואי מסוגל להחזיר את החיים, כי אז אי אפשר להגיד שהאדם מת ואפילו יהיו כל הסימנים בעולם. אבל אם אין דרך להחזיר את החיות, כי אז במצב של המדע היום, ברור שעל יסוד המשנה האומרת "התיז את ראשו" - הוא נקרא מת, על יסוד זה אנו יכולים להחליט בוודאות שאדם כזה מת. לא צריך להתיז את ראשו ממש. אם המוח מפסיק לפעול הרי כאילו הותז הראש, וברור שהיום רק זה מה שקובע. אבל אם יתרחש המדע הבדיוני שתהיה אפשרות להחזיק בחיים מוח מנותק מכל הגוף, מי יכול לומר שזה לא יחשב כחיים?!
העובדה שהלב עדיין פועם אינה אומרת כלום כמו תנועה בכל אחד משאר האיברים, וזה ברור מדברי הרמב"ם הנ"ל שהתנועה בכל שאר האיברים אם אינה נובעת ממרכז אחד אינה נקראת חיים אלא נקראת פרכוס, והחיים אז נגמרו. לפי המצב כיום כל עוד אין דרך להחזיר חיות למוח שמת, העובדה שיכולים להחזיר חיות לאיברים אחרים כל זה אינו אלא בגדר פרכוס.
חשוב להבין שהפסיקה שניתן לתרום איברים כאשר מוודאים את מות גזע המוח, לפי הגדרת ההלכה כיום היא היחידה שיש לה מקום! כל החולקים אין להם מקור לבנות עליו. רק אם ישתנה המצב שיש אפשרות להחזיר לחיים גם אחרי שהפיקוח המרכזי נפסק, כי אז נצטרך לדון שוב בשאלה זו.
לפיכך, אשרי מי שיכול לתת מתנת חיים לאדם הזקוק לו, ובוודאי זכותו גדולה עד מאוד.
6 תגובות:
כמובן של תפיסתם של האוסרים השתלת לב/כבד/ריאות על פי קביעת מוות גזע המוח, שונה לחלוטין (כך שזו לא ממש חוכמה לבוא ולהגיד שעל פי תפיסת המתירים, בווריאציה שהצגת, אין מקום לתפיסת האוסרים...). לדידם, לא ניתן לסמוך כלל ועיקר על הגדרות הרפואה, דווקא משום העובדה המוסכמת של היותן משתנות מדור לדור, אלא יש להישען אך ורק על ההגדרה שקבעו חז"ל, כאשר כמובן אפשר לומר שבהתקיים אפשרות להחזיר את הנשימה (ולו גם באמצעים טכניים מלאכותיים) הרי שאין זו הגדרת המוות של ביטול הנשימה. ולשאלת ה'מדע בדיוני' של השארת הנשימה אפילו בהסרת הראש, אין שום נפקא מינא, שכן ברגע שנותק לחלוטין הקשר בין הראש לנשימה, כבר אין לזו האחרונה שום משמעות ואינה אלא כפירכוס.
כך די ברור בדעתם של האוסרים. ותמוה להגיד שאף לפי תפיסתם "אין להם מקור לבנות עליו"
כוונתו בזה היא שלדעת האוסרים אין מקור שממנו לומדים הגדרה לרגע המוות, אלא חוסר המקור גורם להם לחשוש שמא עדיין לא הגיע רגע המוות.
כמדומני שגם האוסרים מסכימים לכך שאין להם מקור לאיסור. אין באמירה הזאת חידוש.
לא ממש מדע בדיוני - בבעלי חיים כבר בוצע כמה וכמה פעמים...
לכן כתבתי במרכאות. המדע הבדיוני האמיתי הוא מה שהוזכר לגבי השארת המוח בנפרד מהגוף, ואגב אכן יש כמה וכמה סיפורים (קצרים בדרך כלל, וגם בעברית) של מדע בדיוני המתארים בדיוק את זה.
בדיון על מקורות אתה מפספסים את הנקודה. בדבריו חבויה הטענה שמושג המוות מעצם טיבו הוא חסר הגדרה מוחלטת ומשתנה.
לכן גם לא יתכן להניח שנמצא בהלכה הגדרה מוחלטת וחד פעמית.
מעניין שהוא גם לא דן בשאלה כיצד נגדיר חזרה לחיים. כלומר, מהו סף החיים המוגדר בדור מסוים חיים, ומסתבר שגם לכך אין הגדרה ברורה בהלכה כי הדבר תלוי במציאות המשתנה.
אגב הדברים, השיער והציפורניים אינם גדלים בכמות הניכרת לעין לאחר המיתה אלא רקמות העור מצטמקות בגלל איבוד מים והגוף מתכווץ, דבר היוצר רושם כאילו הציפורניים והשיער גדלו. בכל אופן בלוג מעניין. התחלתי לעקוב.
הוסף רשומת תגובה