מחשבות על ליל שבועות

לרב חגי לונדין היתה קושיא, שמן הסתם מטרידה גם רבים אחרים: מה ההגיון להשאר ער כל ליל שבועות, אם בפועל לומדים פחות תורה בדיוק בגלל זה?
תשובתו של הרב חגי לונדין, במאמר קצר שפרסם לפני מספר ימים, הוא שחוסר השנה הוא לא על מנת ללמוד תורה, אלא כדי להפנים שלצורך לימוד תורה צריך להשקיע.
מה שעשה הרב לונדין זה להפוך את הרצוי למצוי, אידיאליזציה של המציאות. ההגיון אומר כך: אם כל כך הרבה אנשים לומדים בפועל פחות תורה ותפילתם פחות איכותית בגלל שהם נשארים ערים, כנראה שיש משהו שהוא יותר חשוב מלימוד תורה ותפילה במועד הזה. מה יכול להיות יותר חשוב מלימוד תורה ותפילה? תירוץ: הכנה נפשית לקבלת התורה.

אצלי בקהילה החליטו כבר בשנה הראשונה שאין כח להשאר ערים כל הלילה. לוותר על תיקון ליל שבועות לא רצו, אז עשו פשרה: תיקון עד 2:30 בבוקר, כחמש שעות שינה ותפילה בשעה רגילה. כשהצטרפתי לקהילה כרב החלטתי ליישר קו עם החברים, ואחרי שנים שלא הייתי ישן בליל שבועות מצאתי את עצמי במיטה ברבע לשלוש בבוקר. מאז הפעם הראשונה שעשיתי כך, אני מרגיש שגליתי את אמריקה. גם אני מצליח ללמוד בלילה, גם זה לא גוזל לי זמן מהלימוד ביום, ולא פחות חשוב, אני מצליח להתפלל כמו בן-אדם ולכוון בשעה שאני אומר "מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו". כעת, גם אם הקהילה תרצה לעבור לתיקון ליל שבועות לכל הלילה, יש סיכוי שאנסה לשכנע אותם לא לעשות זאת.
גם אני הפכתי את הרצוי למצוי ועשיתי אידיאליזציה של המציאות. אני לא מצליח ללמוד כל הלילה, ובודאי אם אני נשאר ער אני לא מצליח ללמוד כמו שצריך ביום שאחרי, ובטח שאינני מצליח להתרכז כמו שצריך בתפילה. ללמוד חצי לילה ולישון חצי לילה זה הפתרון האידיאלי.

הם יש סיבה להעדיף את האידיאליזציה שלי על פני זה של הרב לונדין? האם יש סיבה לומר הפוך?

ואולי חלק מקבלת התורה זה לדעת להציב אידיאל שהוא רחוק ממך ולחפש את הדרך איך להתקדם לעבר האידיאל.