יום חמישי, 19 בינואר 2012

מה נדחה מפני מה?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בחנוכה האחרון התקיימו בישיבת "הר עציון" שבאלון שבות ימי עיון בנושא "מנהיגות". אחד הפאנלים (קישור) עסק בנושא הקרוב ללבנו: "הרב וקהילתו". השתתפו בפאנל הרב דב אורון, רב היישוב גני-שומרון, הרב מאיר נהוראי, רב המושב משואות יצחק, והרב אפרים זיק, לפנים רב הקהילה היהודית בלימה שבפרו וכיום ראש ישיבת בני-עקיבא רעננה. הרב זיק סיפר את הסיפור הבא:

באחד מימי ראשון, הוא הגיע לבית הכנסת לתפילת מנחה ונדהם לגלות שאין מניין. שלא כמו בארץ, בלימה אף אחד לא עובד ביום ראשון, ומעולם הוא לא נתקל בבעיה להשיג מניין ביום זה. הוא פנה ליהודים המעטים שכן הגיעו ושאל אותם: "איפה כולם?". "מה, אתה לא יודע?", ענו לו, "הבוקר מתחילים משחקי הגביע בכדורגל, כל מי שיכול להרשות לעצמו נמצא במגרש, ומי שלא - נמצא צמוד למקלט הטלויזיה". את תפילת המנחה הוא התפלל ביחידות. בזמן ההמתנה לערבית המשחק הסתיים ולערבית כבר היה מניין. הרב בירר קצת וגילה שהמשחקים הבאים מתקיימים בדיוק בזמן תפילת שחרית. הוא ממש לא ידע מה לעשות – האם יוותר על קיומו של המניין היחיד בעיר למשך מספר שבועות? אשתו נתנה לו עצה: צמוד לבית הכנסת יש אולם הרצאות קהילתי - תדאג להביא לשם מסך ענק ותשדר שם את משחקי הכדורגל. בכל אחד מהימים, היו אמורים להתקיים שני משחקי כדורגל. באותם שבועות, זמן תפילת שחרית נקבע להפסקה שבין שני המשחקים, ובאורח פלא מספר המתפללים שחרית בבית הכנסת באותן שבועות היה כפול מהרגיל.

זהו סיפור קלאסי של קהילה יהודית בחוץ לארץ מכמה בחינות. א. אי אפשר לומר, "טוב, אם כאן לא יהיה מניין, נלך לבית הכנסת הסמוך". ב. הרב יכול לעשות גם דברים שנראים מוזרים ומפליאים, ואף אחד לא ירים גבה. אנשים מהארץ שסיפרתי להם את הסיפור הזה בחודש האחרון, הגיבו כולם באותה צורה: טוב, זה חוץ לארץ, בארץ אי אפשר לעשות דבר כזה.

מה שאני לוקח מהסיפור הוא ההתלבטות שכנראה עברה בראשו של הרב כשאשתו הציעה לו את ההצעה הזו. "כדורגל, בשביל להביא אנשים לתפילה? ועוד באולם שצמוד לבית הכנסת?", "שאני אעודד אנשים לכלות את זמנם על צפייה בכדורגל?! ועוד לפני התפילה?", "בפעם הבאה שהקהילה תרצה לעשות אירוע שהוא לא לרוחי באולם הזה – האם אוכל בכלל להביע את דעתי?". אני מניח שכל השאלות הללו עברו בראשו של הרב, והוא החליט את אשר החליט. חזקה עליו שהוא החליט את הדבר הנכון לקהילתו, וכבר לימדונו חז"ל שלא לדון אדם עד שמגיעים למקומו. במקרה הזה, "למקומו" הוא כפשוטו.

התלבטות דומה ראיתי השבוע בשאלה בשו"ת מראה הבזק (קישור) ח"ב סי' כו (עמ' 40). שו"ת מראה הבזק מרכז שאלות שהגיעו מקהילות בכל העולם למכון ארץ חמדה, עם התשובות שניתנו ע"י רבני וראשי המכון. השאלה הספציפית אליה אני מתייחס הגיעה מקראקס, ונצואלה, והשואל שאל כך:
"כיצד מפעילים חניון פרטי של בית כנסת, כשבאים יהודים ברכבם בשבתות וחגים, ובלי חניון אינם מגיעים. הפיקוח והשמירה הם על ידי גוי."
גם במקרה הזה הרב או ראש הקהל התלבט כנראה קשות בין מתן לגיטימציה להתנהגות שאינה הולמת את מצוות התורה, לבין "איבוד" של יהודים מקהילתו ואולי מיהדותם בכלל. במקרה הזה הרב כנראה לא הצליח להגיע למסקנה מעצמו והוא נדרש לעזרתם של אנשי ארץ חמדה, שענו לו:
"שכל מאמץ מטעם בית הכנסת או מצד מי שקשור אליו בכל צורה שהיא, למצוא הסדר עבור מתפללים שכל עיקר בואם לבית הכנסת כרוכה בחילול שבת, הוא עצמו חילול השם גדול."
ההתלבטויות הללו אינן נחלתם הבלעדית של רבני הקהילות בחו"ל. גם ברבנות קהילתית בארץ הרב נדרש לשאול את עצמו תדיר, מה הוא מוכן להקריב כדי לנסות ולקרב יהודים יותר לחיי בית הכנסת.

לא פעם במוסדות תיכוניים דתיים אנשי החינוך מתלבטים בקשר לויתור על חלקים מהתפילה או מהסליחות לטובת תפילה קצרה ומסבירת פנים יותר לנער המתבגר. התלבטות דומה יכולה להיות גם לרב הקהילה שמוצא את עצמו מדי בוקר מגיע לשיר של יום בלי שנשאר מניין. התלבטות נוספת יכולה להיות: איזה כלים נחשבים לגיטימיים על מנת לעורר דיון ומודעות בקרב הקהילה? לדוגמא, האם הצגת דעות שיש בהם כפירה כדי לעורר לדיון ומחשבה בנושא חשוב היא לגיטימית?

בשאלות מורכבות אלו, לא פעם מרגישים שהמרחק בין קידוש השם לבין חילול השם הוא לא רחוק, ולא תמיד קיים תשובה ברורה לכל שאלה.

תגובה 1:

Masha Goldfinger אמר/ה...

סוגיה מאוד מעניינת.
אני הרבה פעמים הייתי נוסעת למשחקי כדורגל ומחללת שבת. כיום אני כבר לא כל כך מתעניינת בכדורגל, אבל אני חושבת שזה יכול להיות פתרון נפלא, אם כי, כמו שאמרת, לא יעבוד ככל הנראה בארץ.