ופה מקום אתי להעיר שמאד אני נבוך על שיטת כמה גדולים וצדיקים שהורו שזמן ק"ש כל יום שוה, והיינו בשעה תשע לשעון שלנו, שבני מלכים קמים תמיד בשעה אחת בשלש שעות שוות, ועיין היטב בפירוש הגה"ק מקאמרנא למשניות ריש ברכות, ומאד יש לתמוה עיהם דהא ודאי דיני התורה כמבואר במשנה אינם כפי שעון שלנו שהנכרים המציאו לפני מאה שנה ויותר. רק השעות תלויים בשמש כפי שעון ערבי שמשנים כל יום להתאים לשקיעת החמה, ולהשיטות דזמן ק"ש שעות שוות הכוונה שהזמן כל יום כ"א שעות אחר חצות היום שקדם, וכשם שזמן חצות משתנה כמעט כל יום ובתקופות השנה בלערך עשרים מינוט ויותר, כך זמן ק"ש משתנה והיא תמיד שעות שוות כ"א שעות אחר חצות היום כמ"ש, ומאד יש לתמוה על הגדולים שלא עמדו בזה רק דימו שהשעה תשע בשעון שלנו (האמיתי לפי המקום) היא סוף זמן ק"ש, והאמת שגם להאי שיטה נמי משתנה כפי השמש כמ"ש ודו"ק היטב כי קיצרתי.
מתוך: הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים, חלק ב', סימן קנה, עמ' קיא בהערה - במהדורה תשכ"ח.
האם מאן דהוא יכול להאיר את עיני ולהחכים אותי במה המדובר? מיהם הגדולים וצדיקים שהורו שזמן קריאת שמע כל יום שוה? מהם דברי הגה"ק מקאמרנא והיכן ניתן למצוא אותם?
עדכון:
יישר כחו של תלמיד חכם אחד מפורום הרבנים ששלח לי את הדברים הבאים מתוך ספרו ההלכתי, שלחן הטהור, של הרבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקומרנא (ראו את המקור ואת הערות השוליים
כאן):
עדכון ב':
רעיון זה של שוות שוות, בניגוד לשעות זמניות מופיע כבר בתרומת הדשן סי' קכא:
שאלה: הא דקי"ל כר' יודא אוכלים כל ארבע ולא יותר. בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו, שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות, עד אימת שרי לאכול חמץ? עד ב' שעות קודם חצות לעולם, או נימא דכי שלימא להו ד' שעות מתחילת היום לעולם אסור באכילת חמץ?
תשובה: יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות. ואע"ג דמסיק רבא דטעמא דרבי יודא גזירה משום יום המעונן, וארבע זמן סעודה לכל היא; ולהך שינוי נוכל לומר דלעולם אפילו בימים הארוכים זמן סעודה היא בארבע מתחילת היום, לאחר ד' שלים ליה זמן סעודה, ויש כאן לגזור משום יום המעונן. מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם. אע"ג דמסיק בשינויא אחרינא אגופא דגזירה דאינה אלא ב' שעות קודם חצות לא הדר. וכעין זה דקדק ר"ת בתוס' פ' החולץ ובפ' אע"פ, מתרי שינויי דתלמודא דגרושה ומינקת אסור /אסורה/ להינשא. והא דנקט ר' יודא אוכלים כל ארבע משמע דלא תלינן בקודם חצות, היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו ב' שעות קודם חצות וק"ל, והמיקל לא הפסיד.
ודברים אלו של תרומת הדשן מובאים גם ברמ"א על השלחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א:
הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), וי"א עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכ"א).
