ביקורת ספרים: באור פניך יהלכון, הרב אהרן ליכטנשטיין

את הספר הזה התחלתי לקרוא די מזמן, והפסקתי וחזרתי אליו כמה פעמים. באופן קצת מפתיע, עתה כשסיימתי לקרוא את הספר, אני יכול לומר שההתרשמות שלי מהספר עומד ביחס הפוך לחלוטין לזמן שלקח לי לקרוא אותו. אני חושב שמדובר בספר בעל תכנים עמוקים ומעוררים למחשבה. קשה לי להיזכר בספר האחרון שמצאתי בו ניתוח מעמיק לכל כך הרבה נושאים שאני מתמודד אתם בחיי.

כשקראתי את "מבקשי פניך" הרגשתי תחושת החמצה. כאילו הראו לי בבואה של הרב ליכטנשטיין מבלי להביא את הדבר האמיתי. בספר "באור פניך יהלכון" הרגשתי שבאתי על סיפוקי. כל נושא זוכה לניתוח מעמיק עם שלל מקורות, רובם תורניים, אך לא כולם, עם הווא-אמינא, ניתוח, ראיות ומסקנה.

כך לדוגמא בפרק הנקרא "'הן יקטלני לו איחל' - הבטחון בה'", מציג הרב ליכטנשטיין שתי תפישות לבטחון בה': האמונה שהכל לטובה, והאמונה שיש מנהיג לבירה. שתי התפישות רחוקות מאד מלהיות זהות. הראשונה יכול להוביל את המאמין לפסיביות בכל מה שקשור בדאגה לבריאותו וסביבתו. השני, לעומת זאת, "מבטאת החלטה נחושה, שאפילו אם יהיה רע, נישאר תלויים בקב"ה ודבקים בו... גישה זו אינה טוענת שה' יישאר לימיננו, היא תובעת שאנחנו כביכול נעמוד לימינו".
הרב ממשיך בניתוח במישור החינוכי: לאיזה אמונה ולאיזה בטחון אנחנו מחנכים? האם זה מספק? והוא מסיים באתגר הקשה לחנך לקראת הבטחון של "הן יקטלני לו איחל", ההרגשה שאתה תמיד עומד בצל הא-ל גם בטוב וגם ברע.
לדבריו:

דרך זו אמנם קשה וארוכה. היא אינה מציעה קיצורי דרך, היא בורחת מסיסמאות, אך דומני שהיא בבחינת דרך ארוכה שהיא קצרה. על כל פנים, אני אינני מכיר אחרת. 

כפי שמופיע בהקדמה לספר, רוב השיחות בספר נוגעים לנושאים שבין האדם לאלוקיו. השיחה האחרונה בספר היא ייחודית בזה שהיא עוסקת בציבור הדתי-לאומי (יש להדגיש שגם השיחות האחרות מדברות על המאמין ובן התורה הדתי-לאומי, אך לא על הציבור כציבור). הנה פיסקה שנגעה בי (עמ' 267):

כמה שנים לאחר שעלינו ארצה, התהלכתי עם בני משפחתי בשכונת בית ישראל בירושלים, שכונה שברובה סמטאות צרות. הגענו לפינת רחוב שבה סוחר אחד נתקע עם רכבו, התלבטנו כיצד לעזור לו. זה היה מקרה ברור של חיוב פריקה וטעינה. היא שם כמה נערים מהשכונה, בני עשר או אחת עשרה, אם לשפוט על פי חזותם, הם ראו שהנהג לא חבש כיפה. מיד התחילו לפלפל, בהתבססם על הגמ' בפסחים (קיג ע"ב), אם כן או לא לעזור לו. הם אמרו, "אם הוא גלוי ראש, מן הסתם אינו מפריש תרומות ומעשרות, ואם כן חשוד הוא על הטבל...".
באותה עת כתבתי למורי ורבי הרב סולובייצ'יק ז"ל, וסיפרתי לו על האירוע. סיימתי בהערה, שנערים ממחננו לא היו מכירים את הגמרא בגיל זה, אבל הם היו עוזרים לו. תחושתי אז הייתה: מדוע, למען ה', אנחנו חייבים לעמוד בפני הבחירה הזאת? האם בלתי אפשרי למצוא בחורים שהיו עוזרים לו וגם מכירים את הגמרא? האם הכרח הוא לבחור? אני מקווה ומאמין שלא. אבל אם יכפו עלי את הבחירה, אין לי ספק לאיזה צד הייתי נאמן: הייתי מעדיף שידעו פחות גמרא ושיגישו עזרה.

נהניתי מאד מהספר, הוא נתן לי הרבה חומר למחשבה, אני ממליץ עליו ומחכה לעוד ספרים מסוגו.

"באור פניך יהלכון - מידות וערכים בעבודת ה', מאת: הרב אהרן ליכטנשטיין, שיחות מעובדות בידי הרב ראובן ציגלר". 

ואתה מחיה את כולם - המשך

רשימה זו היא המשך של הרשימה "ואתה מחיה את כולם"

כפי שראינו, הרמב"ם מתאר את פרטי האמונה של ידיעת ה' בכך ש"הוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף."

אחד המגיבים על הרשימה הקודמת הפנה לדבריו של בעל התניא בשער הייחוד והאמונה. שם כותב בעל התניא בפרק א' כך (קישור):

הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפי' ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש וז"ש האר"י ז"ל שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים יש בחי' נפש וחיות רוחנית דהיינו בחי' התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרו' המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית

ובפרק ב' הוא מוסיף:

אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו והן הן בחי' אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו וע"ז נאמר ואתה מחיה את כולם אל תקרי מחיה אלא מהוה דהיינו יש מאין

קל מאד לחשוב שבעצם בעל התניא והרמב"ם אומרים את אותו הדבר. אך לאמיתו של דבר, קשה להאמין שבעל התניא יקבל את הדברים הבאים של הרמב"ם (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח): 

ואמנם המאמר המפורסם אצל בני אדם, ואפשר למצוא בדברי החכמים ובלשונות הכתובים כמותו, והוא שעמידת האדם וישיבתו וכל תנועותיו בחפץ ה' יתעלה וברצונו - הרי הוא מאמר אמיתי, אבל על אופן מסוים. וזה כמי שהשליך אבן אל האויר, ונפלה למטה, שאומרנו בה כי ברצון ה' נפלה למטה - מאמר אמיתי, לפי שה' רצה שתהיה הארץ כולה במרכז, ולכן בכל עת שיושלך ממנה חלק למעלה - הרי הוא יתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש יתנועע למעלה, ברצון אשר היה שתהיה האש מתנועעת למעלה. לא שה' רצה עתה, בעת תנועת זה החלק מן הארץ, שיתנועע למטה.
ובזה חולקים 'המדברים', לפי ששמעתים אומרים, שהרצון בכל דבר בעת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו, אלא הרצון היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נמשכים על טבעיהם תמיד, כמו שאמר: (קהלת א, ט) "מה שהיה הוא שיהיה", (קהלת ג, טו) "ואשר להיות כבר היה", (קהלת א, ט) "אין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר שכל המופתים היוצאים ממנהגו של עולם, אשר היו, ואשר יועד בהם שיהיו, כולם קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים ההם אז, שיתחדש בהם מה שהתחדש. וכאשר התחדש בזמן הראוי - חשבו בו שהוא דבר שקרה עתה, ואינו כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו. ומאמרם בזה הענין: "עולם כמנהגו הולך". ותמצאם תמיד בכל דבריהם, עליהם השלום, יברחו מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת.

העירני ת"ח אחד שגם בעל ה'לשם שבו ואחלמה' כותב דברים הקרובים בהרבה לדברי הרמב"ם מאשר לדברי בעל התניא (קישור, אות ג'):

נשאלתי אלמה [=למה] לא כתבתי גם כן "וברא" "ובורא" כמו ב"יצר" ו"עשה". ובפרט כי הרי ישנם כמה ברכות בלשון "בורא".
והשבתי כי באמת הנה לא שייך על בריאה לשון הוה כי כל בריאה הוא יש מאין וזה לא היה אלא ביום א' דמעשה בראשית. ומה שיסדו כמה ברכות בלשון "בורא" הרי אמרו בגמרא ברכות דף נ"ב ע"ב כי "בורא - ברא משמע", והוא על הבריאה הראשונה שהיה יש מאין. והגם כי פרי העץ ופרי הגפן ופרי האדמה הרי הם יש מיש, אך הכוונה הוא על כח הצומח והמוליד זרע, הניתן בהארץ בתחילה בעת שנבראת. 

ואתה מחיה את כולם

האם שינוי בידע המדעי יכול לגרום לשינוי ביסודות האמונה?

כבר היום ברור שהאופן בו הבינו אבות אבותי את פרק א' של בראשית הוא שונה בתכלית מהאופן בו אני מבין את פרק א' של בראשית. אך ברשומה הזאת (שאני מקווה שתהיה הראשונה בסדרה) אני מבקש להצביע על נקודה אחרת.

הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה א מצביע על "יסוד היסודות":

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. 

מה כולל בתוכו הידיעה כי המצוי הראשון המציא כל נמצא?
שתי אפשרויות בדבר: א. שהבורא ברא את העולם ולאחר סיום הבריאה יש לעולם קיום משל עצמו. ב. הבורא מהווה את העולם, או במילים אחרות, על אף שהבריאה הסתיימה, העולם צריך את המצאות הבורא על מנת להתקיים.

ללא שום ספק הרמב"ם בחר באפשרות השניה.

כך הוא כותב בהל' יסודי התורה:

הלכה ב: ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
הלכה ה: המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף. 

ובמורה נבוכים (ח"א פרק סט):

אִילו הנחנו שהבורא נעדר - היתה המציאות כולה נעדרת ומהותן של סיבותיה הרחוקות ממנה, של המסובבים האחרונים, ושל מה שביניהם - היתה בטלה.
האל מתייחס אפוא למציאות כולה כמו הצורה לדבר אשר יש לו צורה ואשר בה הוא מה שהוא ועל-ידי הצורה נקבעת אמיתתו ומהותו. כן יחס האלוה אל העולם. מבחינה זאת נאמר עליו שהוא הצורה האחרונה, ושהוא צורת הצורות, כלומר, שהוא זה אשר מציאותה וקיומה של כל צורה בעולם נשענים בסופו של דבר עליו, ובו קיומה, כשם שהדברים בעלי הצורות קיימים בתוקף צורותיהם.
בגלל העניין הזה הוא נקרא בלשוננו חי העולמים. משמעותו שהוא חיי העולם כפי שיתברר.

ושם בהמשך:

ודע שכמה מאנשי העיון מאותם ה"מדברים" הביאו אותם הבורות והחוצפה לכך שאמרו, שאילו הנחנו שהבורא נעדר לא היה מתחייב שייעדר הדבר הזה אשר הבורא הביאו לידי מציאות, והכוונה לעולם, מכיוון שלא מתחייב שמושׂא הפעולה ייעדר, כאשר נעדר הפועל לאחר שפעל אותו. מה שהם אמרו היה נכון אִילו הוא היה רק פועל, והדבר הפעול לא היה זקוק לו לשם המשך קיומו. כמו שכאשר מת הנגר אין כלה הארון, מכיוון שהוא אינו מספק את המשך קיומו. אולם מכיוון שהאל יתעלה הוא גם צורת העולם, כפי שהסברנו, והוא מספק לו את המשך הקיום וההתמדה, מן הנמנע שיסתלק המספק ויישאר קיים מקבל האספקה, אשר אינו יכול להתמיד אלא במה שהוא מספק לו. עד כדי כך מגיע דמיון-השווא המתחייב מן הטענה שהוא פועל בלבד, ולא תכלית וצורה.

ישנם שני הסברים אפשריים מדוע הרמב"ם נקט בגישה זו, ולא בגישת ה"מדברים": 

א. הרמב"ם כך הבין מהתורה ומחז"ל. אמנם דבריו מסתדרים עם הפיזיקה של אריסטו, הסוברת שלכל דבר שזז יש כח שמניע אותו, אך זה רק חיזק את הדברים שלמד מחז"ל. 

ב. הרמב"ם למד מתורת אריסטו שלכל דבר שזז צריך שיהיה כח שמניע אותו ולכן הגיע למסקנה שאם הגלגל מסתובב תמיד, בודאי שיש בורא שמניע אותו. 

הנפקא-מינה בין שני ההסברים הוא, כמובן, מה קורה כשההבנה המדעית משתנה. אם כיום המדע אומר שדבר ינוע גם ללא שמופעל עליו כח תמידי, האם זה ישנה את התפיסה האמונית שלנו? 

אשמח לשמוע את דעתכם.

ביקורת ספרים: אלוהים משחק בקוביות, הרב ד"ר מיכאל אברהם

נתחיל בשם הספר. בציבור הדתי השם הזה הוא ממש לא טוב - אנשים לא יודעים איך לקרוא לספר: אלוהים או אלוקים? חוץ מזה, שמעתה כל מי שישים הפניה לספר יכתוב משהו כמו "מ' אברהם, אלוהים" - זה לא נשמע טוב. (בעניין זה ראו כאן)

כשזה מאחרינו, אפשר לקבוע שהספר הזה בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו לסופו.

הספר כתוב כביקורת על ספרו של ריצ'רד דוקינס, "יש אלוהים?". דוקינס, אתאיסט מושבע, טוען בספרו שמי שמקבל את תאוריית האבולוציה אינו יכול להאמין באלוהים. ליתר דיוק, לאחר קבלת האבולוציה כנכונה, אין שום סיבה גם להאמין בבורא עולם (למי שממש מתעניין בדעתו ולא מעוניין לקרוא את ספריו, יכול לראות את ההרצאה הזו). טענה זו היא למעשה גם טענת המאמינים הדתיים השוללים את האבולוציה. גם אלו טוענים שמי שמקבל את האבולוציה אינו יכול להאמין בקיומו של אלוהים, ולכן הם מסיקים שהאבולוציה אינה נכונה.

הרב מיכאל אברהם טוען בספר זה שטענה זו אינה נכונה מכמה צדדים. במהלך הספר המחבר מנתח בצורה פילוסופית את טיעוניו העיקריים של דוקינס ומפריך אותם אחת לאחת. טענתו המרכזית היא שיותר סביר להניח שיש גורם תבוני, דהיינו אלוהים, מאחורי התהליך האבולוציוני מאשר להניח שהתהליך האבולוציוני התרחש ללא כל הכוונה ובכל זאת יצא כל כך מוצלח. יתרה מזאת, הוא אף טוען שהתיאוריה האבולוציונית, שהוא מאמץ כנכונה, כלל אינה תיאוריה מדעית מכיוון שאין דרך להפריך אותה. בזה, טוען המחבר, תיאורית האבולוציה דומה מאד לאמונה הדתית, שכן על כל קושיה המאמין ימצא תירוץ, ואם הוא לא ימצא תירוץ הוא יניח שיש דברים שהוא עדיין לא מבין.
למעשה, המחבר קורא לנורמליות ולבריחה מן הקיצוניות, הן הקיצוניות האתיאיסטית הרואה באבולוציה מענה לכל השאלות, והן לקיצוניות הדתית-בריאתנית שאינה רואה צורך כלל באבולוציה.

זה נושא הספר. אך הספר מכיל הרבה יותר מזה.

הספר מציג תזה אמונית רציונלית שלמה. דהיינו, האמונה לדידו של המחבר אינו עניין לרגש או לתחושה פנימית, הוא גם לא עניין של ידיעה מוחלטת. האמונה, כפי שהיא מוצגת בספר הזה, זה שיותר סביר שיש אלוהים מאשר האפשרות ההפוכה. על האדם המחפש אחר האמונה, לנתח את הסבירות בעד או נגד קיומו של אלוהים ולהגיע כך למסקנה.
בקו ישיר משם המחבר ממשיך ודן בפרק בנושא "דת ומוסר" בשאלה: האם האדם הדתי הוא בהכרח יותר מוסרי? וכאן כותב המחבר בין היתר את הדברים הבאים:

לדוגמא, ישנה מצווה להרוג את עמלק, שנראית מצווה בלתי מוסרית בעליל. האפולוגטיקה הדתית המקובלת מוצאת הסברים שונים מדוע מעשה זה הוא בכל זאת מוסרי, אך אותי הם לא ממש משכנעים. הנחתי היא שישנו כאן ערך דתי, והוא דוחה את הערך המוסרי של שמירה על חיי אדם.

בהצגת התזה הזאת, המחבר בעצם זורק כדור למגרשם של המאמינים החולקים על תפישתו האמונית-רציונלית. במילים אחרות, המחבר יכול לענות לכל טענותיו של דוקינס כנגד הדת בעזרת דרכו הרציונלית. אך כיצד יתמודדו כל אלו שלא מקבלים את דרכו הרציונלית לטיעונים של דוקינס?
בשנים עברו קראתי את שלושת ספריו של הרב מיכאל אברהם הקודמים: שתי כדורים, את אשר ישנו, ואנוש כחציר. עבור מי שקרא את הספרים הללו הספר הנוכחי הוא, להגדרת המחבר, ספר ריק. אפשר להסיק כמעט את מלוא תוכן הספר הנוכחי משלושת הספרים הנ"ל. אך בדיוק בגלל זה נהנתי מהספר הזה באופן מיוחד. וזאת מכיוון שבספר באים לידי ביטוי בנושא ספציפי הרבה מהיסודות שהמחבר פירט בצורה תיאורטית בספריו הקודמים. הספר הנוכחי הוא גם יותר קריא מהספרים הקודמים (את זה אני כותב גם על סמך דעותיהם של אחרים שאמרו לי שלא הצליחו לקרוא את הספרים הקודמים ונהנו מהספר הנוכחי).

הספר מכיל הרבה טיעונים בעד ונגד האתיאיזם. הספר אינו בשום אופן ספר דתי, הוא אף לא מדבר על אלוהים מסויים, אלא על אלוהים פילוסופי כלשהוא. המחבר מעלה הרבה שאלות תיאולוגיות, שהוא אינו רואה צורך לענות עליהם, אלא רק להניח שיש להם תשובות טובות או פחות טובות (דוגמא לשאלה תיאולוגית שהמחבר אינו רואה צורך לענות עליה, אם אנחנו מקבלים את האבולוציה ומפרשים את פרשת הבריאה בהתאם לכך, האם אין בעיה בזה שאנחנו סוטים מהמסורת הפרשנית שקיבלנו מהדורות הקודמים? המחבר מזכיר שאלה זו, ואומר שהאמונה היא מספיק חזקה כדי להכיל שאלות מהסוג הזה). כך שאם מי מכם מחפש ספר דתי-אמוני שיחזק אותו באמונתו - אני הייתי ממליץ לו להתרחק מהספר הזה. אם אתם קוראים קבועים של הבלוג הזה, אתם כנראה לא מהסוג הזה, ולכם אמליץ על הספר.

לסיום הרצאה של הרב ד"ר מיכאל אברהם לרגל השקת ספרו:



אלוהים משחק בקוביות, הרב ד"ר מיכאל אברהם, הוצאת ידיעות ספרים

אמונה - דרך ארוכה וקצרה

אין זאת אומרת כי הדרך לאמונה דרך קלה היא. אין היא קלה לא לאדם שגדל בתוך בית "דתי", ולא לזה שגדל באוירה שאינה "דתית". דרך האמונה היא לעולם ולכל אדם, דרך ארוכה וקצרה. היא איננה דרך המלך, שכל הבריות מהלכות בה בשווה, היא תמיד משעול קטן ומפותל, מאד מאד אישי ופרטי. פשוטים ועמוקים הדברים שאמר בזה צדיק אחד (שיחות הר"ן א), שהדגיש את לשון הכתוב "כי אני ידעתי כי גדול ה'" כי אני ידעתי, אני לבדי ידעתי, ואין אדם אחר יכול לדעת כמוני.
... כאשר טועם אדם פרי, יכול הוא לספר לבריות מה אכל, יכול הוא לתת תיאורים והסברים מכל סוג, אבל את עצם הטעם אינו יכול למסור. דבר זה יכולים להבינו רק באופן אחד כאשר מתנסים באותו דבר. לכך כוונת הכתוב "טעמו וראו כי טוב ה'" - טעמו בעצמכם.
(הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, חיי שנה, עמ' 16)

"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

"למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ" - שאלה זו נשאל רבי אברהם אבן-עזרא על ידי ידידו רבי יהודה הלוי.
וכך השיב לו ראב"ע (אבן עזרא שמות פרק כ פסוק א):
דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד. כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם, שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבוא אפיקורס לערער, כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה, וכמה יקדר השמש ממנה, גם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם

כלומר, ישנם דרגות שונות. האמונה בה' שהוציא את ישראל ממצרים זו אמונה בדרגה פחותה. האמונה היותר נעלה זו האמונה בה' שברא את השמים והארץ, ולאמונה זו מגיעים ע"י התבוננות בטבע והבנת התהליכים המתרחשים בעולם. ההמון איננו מסוגל לקלוט את האמונה הנעלה ולכן לו יש לספר סיפורים כמו יציאת מצרים שזה דבר שהוא יכול להתחבר אליו. כך השיב ראב"ע לשאלתו של ריה"ל.

אנו מוצאים שרבי יהודה הלוי התמודד עם אותה השאלה בתחילת חיבורו "הכוזרי". כאשר החבר נשאל ממלך הכוזרים במה הוא מאמין הוא משיב (ספר הכוזרי מאמר א אות יא):
אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.

ולאחר שהמלך מקשה עליו מדוע אין הוא אומר שהוא מאמין בה' שברא את השמים והארץ, משיב החבר במשל מלך הודו:
אילו היו אומרים לך כי מלך הודו איש חסד ראוי לרוממו ולתת כבוד לשמו ולספר מעשיו במה שיגיע אליך מצדק אנשי ארצו ומדותם הטובות, ושמשאם ומתנם באמונה, ההיית חיב בזה?
ואם היו באים אליך שלוחיו בתשורות הודיות, אינך מסתפק שאינם נמצאים אלא בארץ הודו בארמנות המלכים, בכתב מפורסם שהוא מאתו, ועמו רפואות שהן רופאות אותך מחליך, ושומרות עליך בריאותך, וסמי המות לשונאיך והנלחמים בך, שאתה יוצא להם בהם וממית אותם מבלי כלי מלחמה, ההיית חייב להיות סר אל משמעתו ואל עבודתו?
ואם ישאלך השואל עליו במה תתאר אותו?

ולאחר שהמלך משיב שהוא היה מתאר אותו בדברים "בתארים אשר התבררו אצלי", מוכיח לו החבר:
על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני. וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו אלהי העברים שלחני אליך, ר"ל אלהי אברהם יצחק ויעקב מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלהים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר אלהי השמים והארץ שלחני אליך, ולא בוראי ובוראך. וכן פתח אלהים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם": וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין:

כלומר, שהאמונה שלנו מוכחת מפני שאנו (עם ישראל) ראינו את גדלו של הקב"ה ביציאת מצרים.

ועתה יש לשאול, האם ריה"ל מסכים עם דבריו של ראב"ע או שהוא שמע את דבריו של האבן-עזרא והלך וכתב טעם אחר בספרו?
מפי מרצה ותיק באקדמיה בתחום מחשבת ישראל שמעתי שבאקדמיה מקובל לומר שיש כאן מחלוקת חזיתית: ריה"ל סובר שהאמונה המבוססת היא זו שמגיעה במסורה מפי אלו שראו בעיניהם, ואילו ראב"ע סבור שהאמונה המבוססת ביותר היא זו שהאדם מגיע אליה באמצעות מחקר.
בזמנו כששמעתי את זה, טענתי שזה בכלל לא מוכרח. שכן, גם האבן-עזרא מודה שהדרגה הנמוכה של האמונה זה האמונה המתבססת על יציאת מצרים, וזו האמונה שיש לדבר עליה עם המון העם. לכאורה, יש מקום לומר שריה"ל מגשים את דבריו של ראב"ע בכך שהוא מדבר עם מלך כוזר, השייך להמון בענייני אמונה, דווקא ביציאת מצרים.
כיום אני יותר נוטה למה שאמר לי אותו מרצה. איננו רואים בספר הכוזרי איזה שהוא ניסיון מצד החבר להביא את המלך לאיזה שהוא אמונה מבוססת יותר מתוך מחקר מדעי הטבע. כמו כן, אני חושב שניתן להביא ראיה גם מהלך המחשבה המקובל היום (כן, אני יודע שהנקודה הזו מחודשת ומן הסתם נתונה לביקורת). כיום, קשה מאד לומר שמחקר מדעי הטבע והבנת פעולת גוף האדם יוביל אדם לאמונה, לעומת זאת, האמונה המתבססת על מסורת אבות היא אמונה מבוססת. במילים אחרות, האמונה המקובלת היום היא זו של ריה"ל ולא של ראב"ע, כך נדמה לי לפחות.

"אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'"

כששמעתי על זה לראשונה, הראש הרציונליסטי שלי מיד אמר לי: עזוב, זה בטח המצאה של מישהו.

אפילו כשהראו לי את התמונה הזו (מכאן):



עדיין המשכתי לשאול את עצמי אם לא יכול להיות שהתמונה הזו היא רק תמונת אילוסטרציה שמישהו הכין על המחשב שלו בבית.

היום, במקרה, שמעתי את הספדו של הרב יצחק דוד גרוסמן, ובקטע ששמעתי (שהיה בערך 2 דקות) הוא דיבר על זה. אם הקליע נמצא בספר התורה דווקא בפרשת "אחרי מות", הוא אמר, זה סימן שמהשמים מראים לנו שהקדושים הללו שבחייהם ובמותם קידשו שם שמיים הינם לכפרה על עם ישראל.

ה' ייקום דמם.

אל תטוש אמונת אמך

"תכננו, בעלי ואני, ליסוע לשבת לחברון ביחד עם מר וגב' ב'", כך סיפרה לי לפני זמן מה גב' א', שנוהגת מידי פעם להצטרף לקבוצה מרעננה הנוסעת לחברון מידי ראש חדש, וכשנופל ראש חודש בשבת הם משתדלים לשבות בחברון, "ההרשמה לשבת היתה מלאה. מספר ימים לפני השבת התקשרה אלי חברה, גב' ג', וסיפרה לי שבתה אמורה לעבור בשבוע הבא ניתוח והיא ובעלה מאד רצו להצטרף לנסיעה לחברון כדי שיוכלו להתפלל לרפואת בתם אך כבר אין מקום. סיפרתי על כך לבעלי והתייעצנו עם מר וגב' ב' והודעתי לגב' ג' שהחלטנו שאנו נעשה חדר גברים וחדר נשים וכך הם יוכלו לבוא גם ונהיה שלוש נשים בחדר אחד והבעלים יהיו שלושה גברים בחדר אחד. גב' ג' שמחה מאד והודתה לי מאד. הודענו למארגנים על החלטתנו אך המארגנים לא כל כך הבינו אותנו והם חשבו שמדובר באיזה חבורה של סטודנטים וכשהגענו לחברון הסתבר שהכניסו אותנו לחדר עם עוד כעשר נשים, וכך קרה גם לגברים. זו הייתה חוויה של ממש, כפי שאתה יכול רק לדמיין".
כל הדמויות בסיפור הינם אנשים שעברו מזמן את גיל החמישים. הם אינם רבנים או בני רבנים, הם אינם "תורניים", "אמוניים" או משהו דומה. הנשים הולכות באופן קבוע ללא כיסוי ראש ועם מכנסיים. חלק מהבעלים בסיפור מקפידים על תפילה במניין ועל קביעת עתים לתורה, חלק פחות.
הסיפור הוא מקסים גם בגלל קיום "ואהבת לרעך כמוך" מעל ומעבר, גם בגלל האמונה החזקה בכח התפילה בקברי אבות (אולי ראוי להזכיר שהניתוח המדובר לא היה עניין של חיים ומוות), ובעיקר משום שהוא סופר לי לא מתוך גאווה (חיובית) על קיום המצוות הללו אלא סתם כסיפור משעשע שיגרום לי לצחוק מעט (מסופו, כמובן). אני לא צחקתי. מאז ששמעתי את הסיפור אני שואל את עצמי: האם בני הדור שלי היו מתנהגים באותה צורה? האם מי שכן קיבל חינוך לתורה ומצוות, שכן חי חיים "תורניים" וכד' גם כן היה מגיב באופן שהאנשים הפשוטים הללו (בראייה שטחית) הגיבו? חוששני שלא.
יש אימרה המיוחסת לפרופ' חיים סולובייצ'יק על כך שכשהוא היה ילד הוא זוכר שאנשים היו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה עם מצלצלים בכיסיהם אבל הם גם היו בוכים, היום האנשים שמגיעים לבית הכנסת אינם באים עם כסף (בגלל החינוך היהודי שקיבלו) אבל הם גם לא בוכים (ולא בגלל הסעיף בשולחן ערוך על בכי בר"ה).
משהו קרה לחינוך היהודי כשהוא עבר מהאמא אל המורה בבית הספר. הרגש והקול הפנימי המורים ליהודי על אמונה בה' ובתורתו, בכח התפילה ועוד דברים הכרחיים ליהודי המתבגר והמבוגר הוא הרבה יותר חלש בדור שלנו מאשר בדורות קודמים. כך אני מרגיש.
חבר שלי סיפר לי לאחרונה על רב קהילה ומנהל בית ספר יהודי בארה"ב שאחרי שעשר שנים ברבנות קם יום אחד והודיע שהוא לא מאמין באלוקים ובתורה ושהוא עוזב את החיים היהודיים. במאמר שפרסם הוא מסביר את צעדיו בכך שהוא חיפש אחר "הוכחות" לקיומו של הא-ל ולאמיתות התורה ולא מצא. אנחנו צריכים להפנים ולהעביר גם הלאה לקהילתינו ולתלמידינו שאמונה זה משהו פנימי שיש אותו אצל רובם של הורינו (כן אלה שהולכים בלי ציצית בחוץ ושיש להם טלויזיה בבית) ושצריך רק לקבל מהם.
נושא זה עוד יחזור בעתיד בבלוג זה, וברשימה זו רציתי רק להציג את קצהו. אשמח לקבל (ולפרסם) תגובות בנושא.