שיחה לפרשת בראשית - הכרת הטוב

בשיחה מפרשת שמות תשס"ו סיפר הרב אביגדר נבנצאל את הדברים הבאים:

בדור שלנו היה כאן בירושלים ראש ישיבת 'נצח ישראל', הג"ר ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, שהיה משקה בעצמו את השיחים שעמדו בגינת ישיבתו. מדוע? מפני שכשברח השליך את עצמו בעת מנוסתו תחת אחד השיחים כדי להסתתר מפני רודפיו, וע"י כך מִלֵּט את עצמו מהריגה. על כן היה מכיר כל ימיו טובה לשיחים, וכאות להכרת טובה זו היה משקה אותם בעצמו. אמנם השיחים בגינת הישיבה לא היו אותם שיחים שהצילו את הגרי"ז גוסטמן זצ"ל מהריגה, שהרי אלו עמדו בוילנה ואלו בירושלים, אבל מין שיחים הציל אותו, על כן הכיר טובה למין נברא זה. לשיחים לא היתה נפ"מ בכך שהגרי"ז גוסטמן עצמו היה משקה אותם, אם הגנן היה משקה אותם היו מקבלים מסתמא אותה כמות של מים, אעפ"כ הגרי"ז גוסטמן מצידו היה חייב בהכרת הטוב כלפיהם, ולכן חלק להם את הכבוד הזה, להשקותם בעצמו. הוא גידל וורדים בגינה מדין הכרת הטוב על השיחים שהצילו אותו בזמן השואה, טיפח אותם וקטף פרחים לאשתו.

המדרש על דור הפלגה בפרשת נח מביא את הצד השני למעשהו של הרב גוסטמן - כפיות הטובה (בראשית רבה (וילנא) פרשת נח):

אשר בנו בני האדם, א"ר ברכיה וכי מה נאמר בני חמריא או בני גמליא אלא בנוי דאדם קדמאה מה אדם הראשון אחר כל הטובה שעשיתי עמו אמר האשה אשר נתתה עמדי וגו' כך שנתים מדור המבול עד דור הפלגה 

בעקבות מדרש זה כותב רש"י על הפסוק "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:" (רש"י בראשית פרק ג פסוק יב):

(יב) אשר נתת עמדי - כאן כפר בטובה:  

אפשר להבין את דברי המדרש ורש"י בשתי צורות:
1. אלוהים נתן אשה לאדם לטובתו, שתהיה לו עזר כנגדו, אך האדם בכפיות טובתו מתעלם מהטובה שקיבל מהאשה ורואה רק את הרע שיוצא ממנה.
2. אלוהים נתן לאדם את האשה והיא זו שהחטיאה אותו. כלומר, אלוהים בעצמו אשם בחטא.

נראה שפרשנים רבים הבינו כהבנה השניה:

רמב"ן בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק יב
ורבותינו (במסכת ע"ז ה א) קורין אותו בזה כפוי טובה. ירצו לפרש שענה אותו אתה גרמת לי המכשול הזה, שנתת לי אשה לעזר והיא יעצתני להרשיע:  

רד"ק בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק יב
ויאמר האשה אשר נתתה עמדי - ר"ל אתה גרמת לי שנתת לי אשה כזאת שהסת' אותי לאכל ממנו:  

אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פירוש פרק ג פסוק יב
וטעם האשה אשר נתת עמדי כי אתה היית הסבה. כי נתת עמדי הנותנת לי מהפרי: 

כך נראה מלשון הפסוק עצמו "אשר נתתה... נתנה לי".

מצוות רבות ניתנו לנו כדי שנכיר טובה. כך לדוגמא כותב ספר החינוך במצוות כיבוד הורים (ספר החינוך פרשת יתרו מצוה לג):

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים... וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא. 

וכך גם בעת התפילה קבעו חז"ל שיש קודם לסדר שבחו של מקום לפני בקשותיו.

בספר הכוזרי מסבירים שכדי שאדם יכיר טובה למישהו עליו קודם להכיר בזה שיש לו טובה בחייו, כמו שאדם הראשון היה צריך להכיר בכל הטובה שהוא קיבל מיצירת האשה. אם האדם יכיר בטובה שבחייו הוא גם ישמח יותר בחייו (ספר הכוזרי מאמר ג):

וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכונה והבנה, מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עליה למי שחננה וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה. כמו שאתה אומר שהחיינו וקימנו, וכבר היית מזומן למות ותודה על שהחייך, ותראה זה ריוח, ויקל בעיניך החולי והמות כאשר יבא, מפני שכבר חשבת עם נפשך וראית שרוחת עם בוראך, שאתה ראוי להעדר ממך כל טוב בטבעך כי עפר אתה, והטיב לך בחיים וההנאות, ותודה על כן, ובעת שיסירם ממך תודה ותעבוד ותאמר: +איוב א' כ"א+ ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, ותהיה נהנה כל ימיך 

ראיתי לאחרונה מישהו שמתאר את הקושי שלנו להכיר טובה כך:

אנשים לא אוהבים להרגיש חייבים ולכן הם נוטים להמעיט בערך הטובות שהם מקבלים (ולהגזים בערך הטובות שהם מעניקים)