מחשבה לפרשת חיי-שרה

בפסוק "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ" (בראשית פרק כד נה), התקשו המפרשים לאן נעלם בתואל, אביה של רבקה?

רש"י במקום מביא שבתואל מת, אך הוא אינו מסביר את ההקשר:

ויאמר אחיה ואמה - ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:

כך גם מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס):

ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ובתואל היכן הוא ביקש לעכב וניגף בלילה, הה"ד (משלי יא) צדקת תמים תיישר דרכו, צדקת תמים זה יצחק תיישר דרכו של אליעזר, וברעתו ידחה רשע זה בתואל שניגף בלילה 

הסיפור הרחב יותר מובא בילקוט שמעוני (ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי שרה רמז קט):

כיון שראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר וראו שהיה נוטל ב' גמלים בב' ידיו ומעבירן את הנחל כיון שראו כן אמרו אין אנו יכולין להרגו והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה ובזכות אברהם נתחלפה הקערה ואכל בתואל ממנה ומת, ואין ויושם [כ"ד, ל"ג] אלא לשון סם 

וכן במדרשים נוספים (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת חיי שרה פרק כד סימן לג):

מלמד ששמו לפניו סם המות להאכילו, עד שהם מדברים הפך גבריאל את הקערה וטעם ממנו בתואל ומת, תדע לך שהרי שוב לא נזכר שמו בתורה, דכתיב ויאמר אחיה ואמה, ואילו בתואל לא קאמר מידי: 

אך מה פשר הסיפור המופלא הזה של החלפת הצלחות? מה בא סיפור זה ללמדנו, מעבר לקסם מרתק?

נראה שהאפשרות שהסיפור הזה יכל להתרחש הוא בזכות התנהגותו של העבד בפסוק הזה:

(לג) וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר:

אך מה באמת ההסבר להתנהגותו של העבד? מדוע הוא לא היה מוכן לאכול עד שיסיים לומר את דבריו?
רשב"ם מבאר בדרך הפשט (רשב"ם בראשית פרשת חיי שרה פרק כד פסוק לג):

עד אם דברתי דבריי - אחרי שראה שהסכים הק' על ידו לא היה לו להתעסק באכילה ושתייה תחילה:

סירובו של עבד אברהם לאכול, עד שיבאר את סיבת הגיעו למקום, מוכיחה עד כמה היה העבד ממוקד בביצוע משימתו. לפי המדרש, דבקות זו במשימה היא שהצילה אותו וסייעה בידו להגשים את משימתו. אם היה קצת פחות דבק במשימה, והיה מוכן "לזרום" עם מארחיו, הרי שלא היה מצליח במשימה. 

זה פשרו של סיפור הרעל בצלחת.