יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם

לפני מספר חדשים כתבתי אודות מאמרם של ידידיי הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בנושא החיישנים (קישור).

הנה פיסקה מתוך מאמרם העוסק במחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר:

נתקלתי בדברי המגן אברהם הללו קצת במקרה, לכן חזרתי לדברי ידידיי בנושא. דברי המג"א הם מדהימים בעיני, ולכן אני מבקש להקדיש להם רשימה נפרדת.

המגן אברהם סובר, ואף כותב שהורה כך למעשה, שטחינת חיטה ברחיים של מים אין בה איסור מהתורה של מלאכת טוחן, אלא איסור דרבנן בלבד. כדי להתחייב מהתורה על מלאכת טוחן יש לטחון במטחנת יד. הנה דבריו (מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ):
ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד 
וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:
הסיבה שדברי המג"א הם כה מפתיעים זה הסוגיא בתחילת פרק הכונס, ומזה מקשה בספר אבן-העוזר סי' שכח (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):
ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. 
מדברי הגמרא הללו משמע שבשבת כיוון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" - כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת (גם אם זה בעזרת גרמי טבע חיצוניים, כדוגמת הרוח והמים) הרי הוא חייב מדין תורה. ואם כן, הכיצד ייתכן שהמגן אברהם יטען שהטוחן בעזרת המים פטור מהתורה?!
זו למעשה טענתו של אבן העוזר: האדם מתכוין לטחון, הוא מכניס את החטים על מנת לטוחנם, ואם כן הוא מתחייב מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין זה משנה שלמעשה המלאכה מתבצעת ע"י כח המים.

רבים מהאחרונים שדנו בדברי המגן אברהם התמקדו בראיה שהוא מנסה להביא מהתוספות בשבת דף יח ע"א. כאן אינני נכנס לדיון סביב ראיה זו, אלא ברצוני להתמקד דווקא בסברות האחרות שנאמרו בענין.

רבים רבים מהאחרונים דחו בשתי ידיים את דברי המגן אברהם. הנה לדוגמא דברי הערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן רנב סעיף ט):
עמג"א סק"ך שר"ל שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים וחלילה להעלות כן על הדעת ובפרט לפי מ"ש בר"ס זה ודו"ק 
אחד האחרונים הבודדים שמצדדים בדברי המגן אברהם הוא החתם סופר בהערותיו על גליון השלחן ערוך (דבריו מובאים גם בחידושיו על הש"ס: חתם סופר מסכת שבת דף יח עמוד א):
ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו, כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד, ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

החתם סופר מביא בשם הקרבן נתנאל (שדבריו נסובים על דברי הרא"ש), שלמעשה יש להבין את דברי הגמרא בבבא-קמא אחרת ממה שכתבנו לעיל, שלענין חיוב מלאכות שבת כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת הרי הוא חייב מדין תורה. במקום זאת, יש להבין את הגמרא האומרת "ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה" - שלענין שבת מה נקרא מלאכה נלמד מהמשכן - וזורה במשכן היה ע"י הרוח. אך אי אפשר ללמוד מכאן לכל מלאכות שבת שע"י הרוח והמים יהיו חייבים מהתורה.

האגלי-טל דן בדברי המגן אברהם, גם הוא דן בעיקר בראיה מדברי התוספות, אך לבסוף מביא גם את הסברא הבאה:
והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטים לרחיים של מים חייב, וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב, ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס.
לדברי האגלי-טל הסיבה שיש לאסור הוא שאין הבדל בין אם מקרבים את המקבת אל הרחיים או אם מקרבים את החטים אל הרחיים. לדבריו, מי שמכניס חטים לתוך רחיים - למעשה פשוט עושה את הפעולה ההפוכה. במקום להחזיק את החטים במקום אחד ושם לכותשם ע"י הנעת המכתשת מעלה ומטה, הרי שברחיים של מים המכתשת נעה כבר מעלה ומטה והוא מכניס לתוך המכתשת את החטים.

יש עוד מה להאריך בדברי המגן אברהם ובמה שאחרונים אחרים כתבו עליו, אך לעת עתה נוסיף רק נקודה אחת והיא נוגעת למה שנכתב במאמר שהבאתי לעיל. אמנם נראה שהמגן אברהם יחלוק על האגלי-טל בדיוק בנקודה בה עוסקת המאמר, כלומר: המגן אברהם יסבור שכל עוד האדם לא מבצע את פעולת המלאכה (מלאכת הטחינה) הרי שזה לא מה שאסרה תורה (למעט באותם מלאכות שזה ממש מה שאסרה התורה, כדוגמת זורה ומבשל). עם זאת, לא לגמרי ברור לי שניתן להביא את דעת המגן אברהם כסיוע למקרה שהאדם הוא זה שגם מפעיל את כל המערכת. האם גם במקרה כזה, שהאדם הוא זה שהכניס את גלגל המטחנה לתוך המים, בטרם הכניס את החטים, ואח"כ הכניס את החטים לתוך הרחיים, עדיין יסבור המגן אברהם שאין בו איסור תורה? אינני בטוח. 

תגובה 1:

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

זכורני מהר"מ שלי בישיבת הדרום שהמחלוקת, האם 'מלאכת מחשבת', היינו מלאכה שנעשית בכוונה ראויה, או מלאכה כדרך מלאכות המשכן, היא מחלוקת רש"י ותוס' שבת קה,ב האם כשהמלאכה נעשית לצורך מצוה, היא נחשבת צריכה לגופה. לתוס' הוי צריכה לגופה, אבל לרש"י צריך שיהיה מכוין לעיקר המלאכה . אינני יודע מה מקור דבריו ושמא הוא פשוט רק איני מצוי בסוגיא