עוד הערה על חכמים ד' - בין רב לשמואל

ברשימה קודמת הערתי שלדעתי סדרת חכמים של הרב ד"ר בנימין לאו היא אחת הסדרות הטובות ביותר שיצאו בשנים האחרונות. באותה רשימה אף הבאתי דוגמא למקרים בספר בהם לדעתי הרב בני לאו סוטה מדרך הישר בפרשנותו למקור בחז"ל.

הפעם אני מבקש להראות את הצד השני ולהביא דוגמא הממחישה מעט מדוע אני רואה בסדרה הזו סדרה כל כך מוצלחת.

בעמ' 166 הרב בני לאו עומד על ההבדל בדרכי הלימוד בין רב לשמואל, כש"בחוגו של רב חיפשו באופן שיטתי אסמכתא לכל דבר בפסוקי המקרא". זאת, לעומת חוגו של שמואל ש"העדיפו ליצור את פרשנות המשנה ולא לחתור לשורשה ולמקורה". כדוגמא לכך מביא הרב לאו את דברי הגמרא בזבחים מז ע"א:

כדבעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול? שנאמר: (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה', עד שתהא שחיטה לשם בן בקר.
א"ל: זו בידינו היא, לעכב מנין?
א"ל: (ויקרא יט) לרצונכם תזבחהו - לדעתכם זביחו. שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

על גמרא זו כותב הרב לאו כך:

כבר בעלי התוספות העירו על הפלא שהרב (שמואל) מבקש תורה מן התלמיד (רב הונא) וכתוצאה מקושיה זו הציעו שמדובר על רב הונא אחר ("תרי רב הונא"). אולם התשובה הפשוטה היא שבמפגש בין שמואל לרב הונא (בודאי לאחר פטירת רב) מבקש שמואל לשמוע דרך שיטת הלימוד של סורא [=מקום מושבו של רב בבבל], שיטת אסמכתאות מן המקרא, את הבסיס להלכה הידועה.

כמה עמודים לאחר מכן הרב לאו מספר אודות שינויי שלטון בבבל. לדעתו של הרב לאו ניתן להבחין בהבדלי גישה לשלטון החדש, שהצר את צעדי היהודים ואת האוטונומיה לה זכו עד כה, בין רב לשמואל. הבדלי הגישה מתבטאים הן ביחס לשלטון עצמו והן ביחס לכהני הדת. רב מגלה יחס חושש במיוחד ומסתגר, ואלו שמואל קובע ש"דינא דמלכותא דינא" וכלל אין מתח ביחס לשלטון החדש ולכהני הדת. לדברי הרב לאו:

לעומת המתח בבית מדרשו של רב וסביבו, אין כל התייחסות לאותה תקופה בבית מדרשו של שמואל. אנשי נהרדעא [=מקום מושבו של שמואל] נמצאים בה מאות רבות בשנים ונראה שלמדו להסתגל לחברת הרוב המשתנה בהתאם לשלטון. 

הערה על חכמים ד'

בשבועות האחרונים התחלתי לקרוא את הכרך הרביעי של סדרת חכמים מאת הרב ד"ר בנימין לאו ובהוצאת ידיעות ספרים. לדעתי, סדרת חכמים הוא אולי סדרת הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בעשור האחרון. אני נהניתי מאד מהכרכים הקודמים ולמדתי מהם הרבה. אני מתכוין לחזור לכרוך בעתיד כשאסיים לקרוא את כולו. עד אז, רק הערה קטנה.

בספר יש תערובת של מחקר אקדמי עם הבנה בית-מדרשית. הרב בני לאו מצליח בדרך כלל בעין ביקורתית לדחות דברים מוזרים. כך לדוגמא בעמ' 72 הוא מביא אגדה מהירושלמי (בתרגום):

רבי יהודה נשיאה שלח לרבי הושעיה ירך אחת וכד יין. שלח ואמר לו: קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח לו עגל שלם וחבית יין, שלח לו ואמר קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. 

בדבריו על אגדה זו הוא דוחה את דבריו של הרב אהרן הימן בתולדות תנאים ואמוראים הסבור שיש מכאן ראיה שרבי הושעיה היה עני. במקום זה הוא מסביר:

חוט של הומור משוך על הסיפור הזה... החכם מגיב בהומור ביקורתי מושחז כלפי הנשיא שמביא לו מתנה שאינה ראויה למעמדו. 

לעומת זאת, לפעמים אני מרגיש שאני בכלל לא מבין מניין מגיע הרב לאו.
הרב לאו מימרא אחרת מהירושלמי (בתרגום) בעמ' 76:

רבי יהושע בן לוי היה מנחה את תלמידיו: לא תקנו לי ירק אלא מגינתו של סיסרא. הופיע (אליהו הנביא) זכור לטוב אמר לתלמיד: לא אמור לרבך אין כאן "גינת סיסרא", זהו שטח של יהודים שנרצחו וסיסרא גזל מידיהם. אם אתה רוצה להחמיר - תחמיר על עצמך ותשתווה לחברך. 

על בסיס מימרא זו קובע הרב לאו (בעמ' 77) שרבי יהושע בן לוי מפגין "יחס ענייני" כלפי הנוכרים הפאגאניים שבעירו, וכן שניכרת "הרוגע שבהתנהלות ריב"ל עם הפאגאנים בשוקי לוד".
בעיני הבנה זו קצת תמוהה.