‏הצגת רשומות עם תוויות אגרא דכלה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אגרא דכלה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 5 ביולי 2013

X 2 רעמסס

שימו לב לדרשה החסידית הבאה:
ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכת. הנה אמרו רז"ל [סוטה יא א] שהיה נקרא רעמסס כי ראשון ראשון שהיו בונים היה מתרוסס שלא היה לו קיום, והנה מצות סוכה דירת ארעי בעינן [סוכה ב א] וכתב בעל העקידה בטעם הפשוט לרמז לאדם שיספיק לו לאדם בעולם הזה די ההכרח בלבד כדירת ארעי ראשו ורובו ושלחנו, כי עולם הזה דירת ארעי, כי כל קניני עולם הזה בתים ושדות וכרמים אין לו לאדם יסוד מוסד לסמוך עליהם וכולם נאבדים ממנו, וזהו ויסעו מרעמסס, כאשר נוסעים בני ישראל מרעמסס הם כל קנייני העולם אשר ראשון ראשון שמסגלים הם מתרוססים, אזי ויחנו בסכות יש להם חנייה ודי די הסיפוק והכרח הדירת ארעי רק כסוכה ראשו ורובו ושלחנו, ותנוח דעתם בזה ולא ישתדלו לאסוף המון המותרות.
הדרשן דורש את שמות המקומות בהם היו בני ישראל. כאן הוא עוסק במקומות "רעמסס" ו"סוכות". הוא דורש ומסביר שעל רעמסס אמרו חז"ל שהוא היה "מתרוסס" (=כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל). סוכות כידוע הוא בית ארעי. לכן, אדם שמתייחס לקניינים הגשמיים שלו מתוך ידיעה שהם "מתרוססים" - לא ילכו אתו לקבר, אזי יהיה להם חניה-סיפוק בדירת הארעי - העולם הזה שהוא כסוכה.

עד כאן דברי הדרשן והסבר דבריו.

חז"ל דרשו את דבריהם ש"ראשון ראשון שהיו בונים היה מתרוסס" על הפסוק "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס". אך דברי הדרשן הם על הפסוק "וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת".
הבעיה היא ש"רעמסס" בפסוק הראשון (ושעליו דרשו חז"ל) איננו הרעמסס שבפסוק השני. גם שמותיהם אינם זהים: הראשון הוא רַעַמְסֵס והשני הוא רַעְמְסֵס.

האם זה הורס את הדרשה? אני מניח שאם אפשר להוציא את הפסוק כל כך הרבה מפשוטו, אז אפשר גם לומר ששני הרעמסס נקראו בשמות כמעט זהים כדי שיהיה אפשר לדרוש את תכונותיו של זה בזה. 

יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

אגרא דכלה על פרשת לך לך: נשים

תסלחו לי שהשבוע עתותיי אינם בידי. 

בינתיים הנה שני קטעים מתוך ה"אגרא דכלה" פרשת לך-לך בענייני נשים:


שרי אשתך לא תקרא וכו'. יש לדקדק למה אמר שרי אשתך, וכי עד הנה לא ידענו, והוה ליה למימר בקיצור לא יקרא שם אשתך שרי כי אם שרה, גם אמר לא תִקְרָא, ולא כמ"ש באברהם לא יִקָּרֵא לכולי עלמא, שעל כן דרשו רז"ל [ברכות יג א] שאינו עובר בעשה בשרי כמו באברם. ונ"ל דהנה רז"ל בדרכי המוסר שבדבר אדם אל אשת חבירו, לא יקראנה בשמה, רק אשת פלוני, בכדי להזכיר שהיא אשת פלוני ואסורה לו, ואין לקרוא לאשה בשמה רק בשם בעלה, וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, וזה מאמר הש"י שרי אשתך, על כן אתה מותר לקראתה בשמה, בכן לא תקרא אתה שמה שרי רק שרה, מה שאין כן לכל העולם בלא זה אין לקרותה בשם כלל רק אשת אברהם, נ"ל. 

על הפסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את":

על כן אחשבה דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה תמיד והיה יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר תפלין נאים וכיוצא, וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות [שבת קלג ב], וזה שמשמיענו בתורה וישק יעקב לרחל [להלן כט יא], אשר כל הרואה משתומם על זה, אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל [קדושתו] לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל, ולא היו מתבייש בפני הרואים, כמו שאין אדם מתבייש לנשק תפלין וציצית, וכמו כן היה אברהם מתבונן תמיד ביופי שרה כמו ביופי שארי המצות, ולא עלתה בדעתו שיש חילוק בדבר שזה יופי אשה ויש חשש תיעוב בעיני העולם ביופי הזה, מה שאין כן ביופי שארי המצות, אך כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה שהרשעים הכל מסתכלין בשרה, אז נתן אל לבו שיש ביופי הלזו תיעוב וכי יש חילוק בעיני העולם בין יופי זאת המצוה ובין מצות אחרת, להיותה אשה והכל רצין אחריה [שבת קנב א], וז"ש הנה נא כעת ידעתי כי אשה יפת מראה את, אבל עד עכשיו לא הייתי יודע שאת אשה יפת מראה, [רק] חפץ של מצוה יפה ומהודר, ומשמיעה אותנו התורה עד היכן הגיע קדושת אברהם.


יום חמישי, 18 באוקטובר 2012

לשנות מהמצוות עפ"י הבנתנו

התחלתי לאחרונה לתת שיעור קצר בספר "אגרא דכלה" לבעל ה"בני היששכר" על פרשת שבוע (למי שעוקב, זה במקום השיעור הקצר בתורת נחמה לייבוביץ' ע"ה). 

שימו לב לשני הקטעים הבאים מתוך ה"אגרא דכלה" על פרשת נח:

א. על הפסוק "ויזכור אלקים את נח כו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים":
והנה ראיתי בדברי קדשו של הרב הק' בעל אור החיים זצוק"ל שהרגיש בזאת הקושיא למה לן לידע מה עשה ד' תחבולה להשקיט המים, וכתב הוא ז"ל להיות המים נצטוו בציווי מאת הש"י לנהוג בהתגברות, הנה עשו מצות הש"י, הגם שכבר נמחה כל היקום נהגו בהתגברות לקיים ציווי הש"י כי אין להם לבקש דרשות לדרוש מדעתם דבר נגד ציווי הש"י, היינו שידרשו מדעתם כיון שכבר נמחה כל היצור שוב אין מן הצורך למצות התגברות, רק עשו שליחותם הגם שלא ידעו עוד מה טעם לזה, עד שהש"י שלח רוחו אליהם שכבר כלתה מצותן אזי נחו שקטו, ע"כ דבריו הטהורים.
והנה שמח לבי בקרבי על דבריו וטובא איכא למשמע מהדבר הזה לכל בעל נפש, דהעבד הנאמן אין לו לבקש טענה לעצמו לפטור את עצמו ממצותיו ית', הגם שידמה בדעתו וימצא איזה טעם למצוה ולפי הטעם שמצא ימצא עת שאינו נוהג הטעם הזה ועל ידי זה יבוא להפר חוקי התורה אשר מזה נתפקרו הפלסופים שבדו טעמים מלבם למצות הש"י וכאשר מצא עת שאינו נוהג הטעם אשר בדו מלבם בשכלם המזוהם התירו להפר חוקי התורה עד שיצאו מכלל כל חוקי התורה...
ובפרט בדורותינו בעוה"ר אשר רבים מהערב רב שבבני עמנו חבקו חיק נכריה חכמות חיצוניות והוציאו כל חוקי התורה בדברי הבאי עד שנתפקרו מכל חוקי התורה, ותוך עמנו הם יושבים ומכנים עצמם בשם ישראלים, לא כאלה חלק יעקב רק לעשות המצות כאשר צונו י' אלקינו, והגם שהש"י חלק ונתן מחכמתו ליראיו וגילה להם רזי דרזין וטעמי מצותיו, עכ"ז חלילה לעשות ולתלות המצוה על הטעם שנתגלה לנו לומר הנה בעת הזאת הטעם הזה איננו נוהג אזי אפטור מהמצוה, חלילה חלילה לומר כן כי הם חכמתו של יוצר בראשית ואין סוף לחכמתו ודעתו ואם כן אין סוף לטעמים שלהם, ואם הטעם הזה שאנו משיגים אינו נוהג באיזה זמן ועת, הנה עוד לאלקי מילין וטעמים עד אין סוף וחקר, הנה בשביל כך גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות, הגם שבודאי מצוה להמציא טעמים בפרד"ס התורה כל אחד כפי אשר חלק לו הש"י בבינה, אבל חלילה לתלות יסוד דתי המצות על הטעמים, רק לעשותן מאהבה כעבד הנאמן השש ומתעלס בקיום מצות אדוניו בלי חקירת הטעם.
כלומר, יש לעשות את המצוות כפי שמופיעות בתורה (ובחז"ל) ללא קביעה ש"הזמנים השתנו" והמצוות כבר אינן רלוונטיות.

ב. בסוף הפרשה, על נס הצלתו של אברהם מכבשן האש:
ויש לפרש עוד למה לא נזכר הנס בתורה מפורש, דהנה הפרשת דרכים הביא בשם מהרמי"ט חקירה אחת וזה תוארה, מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש הלא בן נח אינו מצווה על קידוש השם [סנהדרין עד ב] ואסור לו למסור עצמו למיתה ודמו מידו יבוקש, כי הנה הגם שקיים אברהם כל התורה כולה מעצמו [יומא כח ב], זה דוקא לחומרא, אבל מי התיר לו לקולא למסור נפשו וחיותו עבור קדושת שמו. ותירץ מהרמי"ט דמשום הכי אמרו רז"ל במדרש דבזכות יעקב ניצל אברהם, כי בזכותו לא היה כדאי להינצל דשלא כדין עשה, עכ"ד. ועיין שם בפרשת דרכים דרוש רחב.
והנה דברי מהרמי"ט אלו הם בדרך דרוש הפשט אבל המשכיל ישתומם על המראה לומר בזכות יעקב ניצל אברהם, ואברהם יהיה לו ח"ו חטא בזה, והש"י ויתעלה קראו אברהם אוהבי [ישעיה מא ח], וחשב הנסיון הזה מכלל הי' נסיונות. על כן אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו ויאירו עיניכם, התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות, אך אמרו רז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח [נזיר כג ב], והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדראון עולם אך יתקדש שמו הגדול, פוק נא חזי ויהי דוד בא עד הראש וכו' [ש"ב טו לב], שאמרו רז"ל שביקש לעבוד עבודה זרה כדי שלא יתרעם העולם על הש"י [סנהדרין קז א].
והנה הש"י ויתעלה הבוחן לבות וכליות, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, הגם שהדבר הזה שלא כתורה ואין לו מקום מנוח בגבהי מרומים, הש"י ויתעלה מחדש מעניינים כאלו מעשה בראשית ומתקדש שמו הגדול בזה ביתר שאת, בין והתבונן ידיד הנעים אמרי אלה, וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצות הם גיהנם, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצות שציונו הבורא ית'.
והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מדת האמת הוא יעקב תתן אמת ליעקב [מיכה ז כ], זהו שרמזו רז"ל בזכות יעקב ניצול אברהם. ומעתה התבוננו נא ידידיי וריעיי ויונעם לחככם, והש"י יאיר עיניכם לעבודתו.

כלומר, יש פעמים שבהם מותר לאדם (ואף רצוי) שהוא יעשה עפ"י מה שהוא מבין את רצון ה', ולא עפ"י המצוה הכתובה והיבשה. 

האם אין סתירה בין שני המסרים הללו?