חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
אחרי הפסקה של כמה חודשים חזרתי לספרו של פרופ' הנשקה.יג. המנהג לומר "ברכו" לפני ברכות קריאת שמע אינו מופיע בספרות התנאים אך מוזכר בספרות האמוראים. מה הטעם שהצמידו אמירת ברכו לברכות ק"ש? נראה שהעניין הוא שברכות קריאת שמע נאמרו רק על ידי החזן, "הפורס על שמע".
לכן, לפני תחילת אמירת הברכות החזן משתף את הקהל ופונה אליהם באמירת "ברכו", ובזה הם מביעים את רצונם לצאת ידי חובתם בברכותיו. מאותה סיבה בדיוק אומרים "ברכו" בברכות העולים לתורה, ובזה יש דמיון גם לזימון לפני ברכת המזון.
עם הזמן כשנפוץ שגם הקהל אומר את ברכות ק"ש, קיבל "ברכו" חיים עצמאיים. לכן אנחנו מוצאים מנהג לאמרו גם בסוף התפילה, לטובת מאחרים. כמו כן, הגם שאין "ברכו" דבר שבקדושה (כמו קדיש וקדושה), כיוון שבטבורו הוא קשור להוצאת הקהל על ידי החזן, וזה מתקיים רק בציבור, הרי שגם ברכו נאמר בעשרה.
יד. החזן הקורא את ברכות קריאת שמע וק"ש נקרא בפי חז"ל "הפורס על שמע", או במקורות אחרים "הפורס את שמע". מה פירוש המילה "הפורס" בהקשר הזה? לפני שנענה על כך, יש צורך להבהיר כיצד נהגו בתקופת חז"ל לקרוא את שמע?
כבר ראינו שאת ברכות ק"ש היה רק החזן אומר, והמתפללים היו עונים אמן על ברכותיו. את קריאת שמע היו קוראים הקהל והחזן יחד. שני מקורות מוכיחים זאת. במסכת סוטה מצינו מחלוקת רבי עקיבא ורבי נחמיה כיצד אמרו אבותינו את שירת הים לאחר קריעת ים סוף.
רבי עקיבא אומר כקוראין את ההלל, דהיינו שמשה אומר וישראל אומרים אחריו, רבי נחמיה אומר "כקורים את שמע היו קורים, ולא כקוראין את ההלל". אלא שהמשנה לא מסבירה כיצד קוראים את שמע. לא אאריך כאן בהבנת המקורות המקבילים למשנה ואקפוץ ישר למסקנה של המחבר שקריאת שמע נאמרת כל הקהל יחד.
[לאור זאת, המחלוקת בין ר' עקיבא ור' נחמיה היא במעלת רוח הקודש ששרתה על ישראל. עפ"י רבי נחמיה שרתה רוח הקודש על משה ועל העם כך שיכלו לומר כולם יחד את אותה שירה.]
לכל היותר, בקריאת שמע ההתחלה נאמרת על ידי החזן ואז הקהל מצטרפים, כפי שהביא הבבלי שם בסוטה:
לכן, לפני תחילת אמירת הברכות החזן משתף את הקהל ופונה אליהם באמירת "ברכו", ובזה הם מביעים את רצונם לצאת ידי חובתם בברכותיו. מאותה סיבה בדיוק אומרים "ברכו" בברכות העולים לתורה, ובזה יש דמיון גם לזימון לפני ברכת המזון.
עם הזמן כשנפוץ שגם הקהל אומר את ברכות ק"ש, קיבל "ברכו" חיים עצמאיים. לכן אנחנו מוצאים מנהג לאמרו גם בסוף התפילה, לטובת מאחרים. כמו כן, הגם שאין "ברכו" דבר שבקדושה (כמו קדיש וקדושה), כיוון שבטבורו הוא קשור להוצאת הקהל על ידי החזן, וזה מתקיים רק בציבור, הרי שגם ברכו נאמר בעשרה.
יד. החזן הקורא את ברכות קריאת שמע וק"ש נקרא בפי חז"ל "הפורס על שמע", או במקורות אחרים "הפורס את שמע". מה פירוש המילה "הפורס" בהקשר הזה? לפני שנענה על כך, יש צורך להבהיר כיצד נהגו בתקופת חז"ל לקרוא את שמע?
כבר ראינו שאת ברכות ק"ש היה רק החזן אומר, והמתפללים היו עונים אמן על ברכותיו. את קריאת שמע היו קוראים הקהל והחזן יחד. שני מקורות מוכיחים זאת. במסכת סוטה מצינו מחלוקת רבי עקיבא ורבי נחמיה כיצד אמרו אבותינו את שירת הים לאחר קריעת ים סוף.
רבי עקיבא אומר כקוראין את ההלל, דהיינו שמשה אומר וישראל אומרים אחריו, רבי נחמיה אומר "כקורים את שמע היו קורים, ולא כקוראין את ההלל". אלא שהמשנה לא מסבירה כיצד קוראים את שמע. לא אאריך כאן בהבנת המקורות המקבילים למשנה ואקפוץ ישר למסקנה של המחבר שקריאת שמע נאמרת כל הקהל יחד.
[לאור זאת, המחלוקת בין ר' עקיבא ור' נחמיה היא במעלת רוח הקודש ששרתה על ישראל. עפ"י רבי נחמיה שרתה רוח הקודש על משה ועל העם כך שיכלו לומר כולם יחד את אותה שירה.]
לכל היותר, בקריאת שמע ההתחלה נאמרת על ידי החזן ואז הקהל מצטרפים, כפי שהביא הבבלי שם בסוטה:
"ויאמרו - דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר - דפתח משה ברישא".מקור שני הנוגע לעניין הוא משנה בתענית (ד/ג): "פרשה גדולה קורין אותה בשנים, והקטנה ביחיד, בשחרית ובמוסף, ובמנחה ניכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע". את המשנה יש להבין לאור ברייתא המובאות בגמרא שם:
"אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה, כקורין את שמע".לאור הבנה פשוטה זו שקריאת שמע אינה נאמרת למקוטעין בין החזן לקהל, אלא כולם יחד, יש להבין שהמילה "הפורס" אין כוונתה מלשון חצאין, אלא מקורה בלטינית ועניינה הכרזה בציבור. לכן גם אין משמעות להבדיל בין "הפורס את" ל"הפורס על".
טו. עתה הגיעה השעה לברר מה מקומה של אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בין הפסוק הראשון של שמע לשאר הפרשה.
אמירת בשכמל"ו מוזכרת במשנה כתגובה של העם לקריאת הכהן הגדול בשם ה' המפורש במהלך עבודת יום הכיפורים. אך לא מצינו בשום מקום אמירת בשכמל"ו כחלק מקריאת שמע במקדש.
המשנה בפסחים פרק ד מביאה שלושה דברים שעשו אנשי יריחו ולא מיחו בידם חכמים. אחד מהם: "כורכים את שמע". בתוספתא מובאת מחלוקת בנוגע ל"כריכה": "כיצד כורכים את שמע? אומרים שמע ישראל וגו' ולא היו מפסיקים. ר' יהודה אומר: מפסיקים היו, אלא שלא היא אומרים בשכמל"ו".
אך לא ברור על איזה הפסקה מדובר כאן. לא אכנס לכל הפרטים, אך הנשקה מסיק כי מנהג אנשי יריחו היתה בזמן הבית, ומחלוקת ת"ק ור"י בתוספתא היא מאוחרת יותר ומגיעה בזמן שמעמדה של בשכמל"ו עמד במרכז השיח והודבק לאחר מעשה למנהג אנשי יריחו. בפועל, אליבא דמחבר, אין עניין "כורכין" מלשון הצמדה.
הפירוש שהוא מציע (בהיסוס מסוים) הוא ש"כורכין" משמעו כתיבת פרשות שמע על מגילות קלף, או אגידת מגילות כאלה. כך או כך, להבנת המחבר, אין במשנת פסחים בכדי לקרב אותנו להבנת משמעות אמירת בשכמל"ו.
בתוספתא תענית מובא: "במקדש מה הן 'ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם'. ואין עונים אמן במקדש... והן עונים אחריו בשכמל"ו" נשאלת השאלה, מפני מה ענו בשכמל"ו, הרי לא מוזכר כאן שם המפורש? נראה שיש כאן התפתחות. בתחילה במקדש השימוש בשם המפורש היה תדיר יותר, וענו אחריו בשכמל"ו.
ברבות הימים השימוש בשם המפורש נעשה נדיר יותר, אך הנוהג לענות בשכמל"ו במקדש נשאר על מקומו. נחזור כעת לעניין קריאת שמע.
עד כה הסקנו שהחזן היה אומר ברכו, הקהל היה עונה "ברוך...", לאחר מכן החזן לבדו היה אומר בקול ברכות קריאת שמע. את שמע היה פותח החזן ואז כל הקהל היה מצטרף אליו לאמירת פרשיות שמע. נראה שהחזן היה פותח ואומר את פסוק "שמע" לבדו, והקהל היה עונה בשכמל"ו ואז מצטרף באמירת הפרשיות.
יתכן ויש מקור תנאי המתעד מנהג כזה. כך במכילתא:
המשנה בפסחים פרק ד מביאה שלושה דברים שעשו אנשי יריחו ולא מיחו בידם חכמים. אחד מהם: "כורכים את שמע". בתוספתא מובאת מחלוקת בנוגע ל"כריכה": "כיצד כורכים את שמע? אומרים שמע ישראל וגו' ולא היו מפסיקים. ר' יהודה אומר: מפסיקים היו, אלא שלא היא אומרים בשכמל"ו".
אך לא ברור על איזה הפסקה מדובר כאן. לא אכנס לכל הפרטים, אך הנשקה מסיק כי מנהג אנשי יריחו היתה בזמן הבית, ומחלוקת ת"ק ור"י בתוספתא היא מאוחרת יותר ומגיעה בזמן שמעמדה של בשכמל"ו עמד במרכז השיח והודבק לאחר מעשה למנהג אנשי יריחו. בפועל, אליבא דמחבר, אין עניין "כורכין" מלשון הצמדה.
הפירוש שהוא מציע (בהיסוס מסוים) הוא ש"כורכין" משמעו כתיבת פרשות שמע על מגילות קלף, או אגידת מגילות כאלה. כך או כך, להבנת המחבר, אין במשנת פסחים בכדי לקרב אותנו להבנת משמעות אמירת בשכמל"ו.
בתוספתא תענית מובא: "במקדש מה הן 'ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם'. ואין עונים אמן במקדש... והן עונים אחריו בשכמל"ו" נשאלת השאלה, מפני מה ענו בשכמל"ו, הרי לא מוזכר כאן שם המפורש? נראה שיש כאן התפתחות. בתחילה במקדש השימוש בשם המפורש היה תדיר יותר, וענו אחריו בשכמל"ו.
ברבות הימים השימוש בשם המפורש נעשה נדיר יותר, אך הנוהג לענות בשכמל"ו במקדש נשאר על מקומו. נחזור כעת לעניין קריאת שמע.
עד כה הסקנו שהחזן היה אומר ברכו, הקהל היה עונה "ברוך...", לאחר מכן החזן לבדו היה אומר בקול ברכות קריאת שמע. את שמע היה פותח החזן ואז כל הקהל היה מצטרף אליו לאמירת פרשיות שמע. נראה שהחזן היה פותח ואומר את פסוק "שמע" לבדו, והקהל היה עונה בשכמל"ו ואז מצטרף באמירת הפרשיות.
יתכן ויש מקור תנאי המתעד מנהג כזה. כך במכילתא:
"ר' חנינא בן אחי ר' יהושע אומר: הרי הוא אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו". "כי שם ה' אקרא" זה המברך, "הבו גודל לאלהינו" אלו העונין אחריו. ומה הן עונים אחר המברך? "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
וכשהוא קורא בשמו יהו עונין אחריו ואומרים בשכמל"ו".
ע"כ במכילתא.
ההקשר הוא בודאי לא מקדשי, ואעפ"כ מצינו שעונים אחר ה"קורא בשמו" בשכמל"ו. יתכן שמדובר פה בחזן ש"קורא בשמו" ומצהיר "ה' אלוהינו ה' אחד". על פי דברים אלו, ברור שמענה הקהל היה בקול רם.
ברבות הימים הציבור התחיל לקרוא בעצמו את הפסוק הראשון, כמו שהתחילו לקרוא בעצמם ברכות ק"ש, ואז אבדה משמעות אמירת בשכמל"ו, אך הציבור המשיך לומר בשכמל"ו לאחר שמע ישראל, כפי שהתרגלו. אך מכאן אמירתו השתנתה להיות בלחש.
ברבות הימים הציבור התחיל לקרוא בעצמו את הפסוק הראשון, כמו שהתחילו לקרוא בעצמם ברכות ק"ש, ואז אבדה משמעות אמירת בשכמל"ו, אך הציבור המשיך לומר בשכמל"ו לאחר שמע ישראל, כפי שהתרגלו. אך מכאן אמירתו השתנתה להיות בלחש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה