תגובה לביקורת על הספר "מסורת הגיור"

 על הספר "מסורת הגיור" של הרב אליעזר מלמד ועל החידוש שבו כתבתי בעבר (קישור).

אם הייתי צריך לנסח את החידושים בספר בקצרה, הייתי אומר כך:

1. המחברים טוענים כי יש שתי גישות בפוסקים שעסקו בגיור. שתיהן מסכימות שצריך "קבלת מצוות" בגיור, אלא שהם חולקים על מהות "קבלת המצוות". גישה אחת סבורה שצריך המתגייר להביע הסכמה לקיים את כלל המצוות כפי שלמד וילמד. הגישה השניה סבורה שמספק להסכים על העקרון שעם ישראל קיבל תורה ולכן הוא מחויב לשמור מצוות. 

2. עוד טוענים המחברים כי יש להבין את דברי הפוסקים במאתיים השנים האחרונות בהתאם למצב הרוחני שהיה מצוי בתקופתם. המתגיירים ובני זוגם היהודים לא היו מה שכיום מכנים "דתיים", והיו קרובים הרבה יותר (ברמת קיום המצוות שלהם) למה שמכונה היום מסורתי. העובדה ההיסטורית הזו שהיתה קיימת ברבים מתפוצות ישראל, לא מנעה מדייני ורבני ישראל לקבל גרים. כיוון שכך, הטענה כאילו על בית הדין לוודא שהגרים יקבלו על עצמם קבלת מצוות מלאה, נראית כסוטה ממסורת הפסיקה שהיתה קיימת עד ללפני כ50 שנה.

לא צריך להיות מצוי בהלכות גיור כדי להבין שהטענה הראשונה נובעת במידה מסוימת מהטענה השניה. שכן, אותם רבנים שגיירו במציאות בה לא היתה שמירת מצוות מלאה מעולם לא טענו שלא נצרך קבלת מצוות מצד המתגיירים. אך בפועל, ברור לכל מה כללה אותה קבלת מצוות. 

בגליון האחרון של כתב העת "המעיין" (תשרי תשפ"ו) התפרסם מאמר ביקורת על הספר "מסורת הגיור" מאת הרב ירוחם ארלנגר. לפני שנראה את תוכן דבריו, אני ממליץ לכל אחד מהקוראים לעצור לרגע ולחשוב כיצד ניתן לפרוך את טענות הרב מלמד. כלומר, איזה טענה היה צריך לטעון כדי לקבוע שטענות הספר הופרכו. נחזור לזה בהמשך.

מאמרו של הרב ארלנגר מתחיל בניסיון להוכיח שקבלת מצוות על ידי המתגייר הינו חלק מהותי ונצרך בגיור. לחלק הזה של מאמרו לא אתייחס, בעיקר מפני שלתפיסתי הוא נמנע מלתפוס את השור בקרניו. כלומר, לטענתי, אין כאן התייחסות ישירה לחידוש שבספר. 

מה שבעיני הוא אחיזת השור בקרניו, התייחסות ישירה לחידוש שבספר, מגיע הרב המבקר כעבור כשמונה עמודים, לקראת סוף מאמרו, כשמה שבא אחריו שוב אין בו בכדי לפרוך את עיקר טענות הספר. 

בתמונות המצורפות הדברים שהוא כותב כנגד הטענה המחודשת השניה של הספר - הטענה מן המציאות ההיסטורית:

אני מזמין את קוראי לנסות ולהסביר כיצד דבריו שונים, ולו במעט, מדברי הרב מלמד בספרו. מה שאני הבנתי מדבריו זה שהוא מסכים לחלוטין לניתוח ההיסטורי של הרב מלמד, והוא מסכים שבין הפוסקים שנדרשו להתייחס למציאות ההיסטורית הנ"ל ניטשה מחלוקת בדבר מה צריכה לכלול קבלת המצוות של המתגיירים. הלוא אלו בדיוק שתי הטענות של הרב מלמד בספרו. ואם כן, על מה המחלוקת ועל מה הביקורת?

לקראת סיום דבריי בנושא, אני חוזר לנקודה שהעליתי לעיל: איזה טענות ניתן לטעון בכדי לפרוך את טענותיו של הרב מלמד? 

כמובן, שניתן לטעון שהניתוח ההיסטורי הוא שגוי. אכן, טענה כזו תפרוך את דברי הרב מלמד. אך מצד האמת זו טענה שקשה מאד לטעון. 

בדבר טענתו של הרב מלמד שיש מחלוקת בין הפוסקים בהגדרת "קבלת מצוות" מצד המתגייר, גם זו טענה שקשה מאד לפרוך. כפי שכתבנו בתחילת דברינו, טענה זו נובעת, לפחות למחצה, מהניתוח ההסטורי ומקריאת המקורות הרבניים לאור ההבנה של המציאות ההסטורית. 

השורה התחתונה של מה שאני מנסה לטעון כאן איננו שדבריו של הרב מלמד בהכרח נכונים, אלא יותר שהם לא ממש ניתנים להפרכה. נדמה לי שזה מסביר במשהו מדוע ספר עם טענות כה חדשניות כמעט לא זכה למאמרי ביקורת שתוקפים את החידושים שבו. וכשסוף סוף מישהו כותב מאמר כזה, הוא בא לפרוך ולהקשות, אך בסופו של דבר נמצא שהוא סך הכל מסכים עם מה שנכתב בספר. 

נראה לי שמי שבאמת ירצה להפריך את טענות הרב מלמד יצטרך לטעון יותר כנגד המתודה של ניתוח טענות הלכתיות לאור המציאות ההיסטורית. בציבור החרדי יש לטענה כזאת סיכוי להתקבל.