ראה גם:
התורה אינה מגדירה כמה אדם צריך לתת לצדקה. היא רק אומרת שצריך לפתוח
את היד, וכן שצריך לתת "די מחסורו":
"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי
מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
המשנה לעומת זאת אומרת שהצדקה היא מהמצוות שאין לה שיעור (משנה מסכת פאה פרק א משנה א)
אלו
דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו
דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם
וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם:
הרמב"ם בפירושו למשנה כותב שאמנם אין לגמילות חסדים שיעור בגופו,
אבל יש לו שיעור בממונו. שיעור זה הוא חומש ממונו (פירוש
המשנה לרמב"ם מסכת פאה פרק א משנה א):
וגמילות
חסדים, פירושו "אלמכאפאה באלאפצ'אל", והוא שם נופל על שני סוגים מהמצות,
האחד הוא השתתפות האדם עם ישראל בממונו, כגון הצדקה ופדיון שבוים. והשני השתתפות
האדם עם ישראל בגופו, כגון ניחום אבלים, ולווית מתים, ושמחת חתנים, ודומיהם. ואמרו
כאן שגמילות חסדים אין לה שיעור, ר"ל בהשתתפות האדם בגופו. אבל השתתפותו
בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו אלא אם
עשה כן במדת חסידות, ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה.
וביאור השאלה הזו אצלי כך, אם ראה האדם שבוים הרי הוטל עליו לפדותם כמו שצוה ה',
או רעבים או ערומים הרי הוטל עליו להאכילם ולכסותם כמו שאמר ה' די מחסורו אשר יחסר
לו, כלומר שישלים לו כל מה שחסר לו, והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן
שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר
מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם
צריכים כיון שהוא יותר מהחומש. אבל אם לא יזדמן לו שום דבר מכל מה שאמרנו מפריש את
החומש מכל הכנסותיו לא מן הקרן ומוציאו בדבר מצוה.
הרמב"ם גם מחלק בין שני מקרים: מקרה שבא לידו שבוי שיש לפדותו או
אדם רעב או ערום – לאדם כזה יש לתת עד חומש מממונו. לעומת מקרה שלא בא לידו אחד
מאלה ואז הוא צריך להפריש רק חומש מהכנסותיו.
מקור דברי הרמב"ם כאן מהירושלמי ריש פאה (תלמוד
ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א):
הדא
דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתייא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי
בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה עד היכן ר"ג בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה
ותרומת מעשר
מהירושלמי משמע שהתקנה היא שכל אדם יפריש חמישית ממונו.
לעומת זאת, בתלמוד הבבלי משמע ששיעור חומש זה המקסימום, לא משהו
המצופה מכל אדם (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נ עמוד א):
א"ר
אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל
יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח
לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא.
אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.
הציץ אליעזר מסביר שאין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, וגם הירושלמי
מסכים שחומש זה גבול עליון, והמשך הירושלמי "עד היכן?" פירושו: מה
המינימום? ועל זה עונה הירושלמי "עד כדי תרומה ותרומת מעשר", שלדבריו זה
כ3%.
לעומת דברי התלמודים בדבר תקנת אושא, מצינו גם מימרא נוספת המגדירה
גבול תחתון למצוות הצדקה (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד א):
אמר
רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה, שנא': והעמדנו עלינו
מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו.
לדברי רב אסי הגבול התחתון הוא שלישית שקל בשנה (השקל האמור כאן איננו
המטבע הנהוג כעת בארץ, אלא מטבע כסף. אך זה עדיין סכום יחסית נמוך – כ20 ₪).
אך יש גם שיעור נוסף שמופיע בדברי חז"ל. תוספות בשם הספרי שיש
לתת 10% מכל ההכנסות והמסחר שאדם עוסק בהם (תוספות
מסכת תענית דף ט עמוד א):
הכי
איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך
שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את
תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו
השולחן ערוך מביא את שלושת השיעורים שראינו עד כה (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט סעיף א-ב)
שיעור
נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש
נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה
שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. הגה: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא
יצטרך לבריות. (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת
מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה
רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי). ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון
נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק
יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה).
לעולם
לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה.
והשולחן ערוך מפשר ביניהם ומסביר שהשיעורים השונים עוסקים בדרגות
שונות של אנשים: עין יפה, עין בינונית ועין רעה.
ואעפ"כ לשון השולחן ערוך קשה (ערוך
השולחן יורה דעה סימן רמט):
ויש
להבין בדברי הטור וש"ע דלמאי כתבו אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים דכיון
דחומש או מעשר מחוייב ליתן ויותר מחומש אינו רשאי ליתן א"כ ממילא הוא כן דאם
הוא עשיר גדול ויש במעשרו או בחומשו צורך כל העניים יספיקו כל צרכיהם ואם אינו
מספיק מה יעשה והו"ל לומר דכל אדם מחוייב ליתן חומש או מעשר ומזה יספיקו
לעניים.
ומתרץ ערוך השלחן שחלו בדין זה תמורות היסטוריות:
ונלע"ד
דה"פ דבאמת שיעורים אלו דמעשר וחומש אינן מן התורה [...]
והחיוב
מצדקה מפורש בתורה בכמה פסוקים וכי ימוך אחיך והחזקת בו וחי אחיך עמך [ויקרא כה,
לה] פתוח תפתח את ידך לו וגו' די מחסורו אשר יחסר לו [דברים טז, ח] לא תאמץ את
לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון [שם טז, ז] והשיעור מזה כמה שהאביון צריך
כדכתיב די מחסורו אשר יחסר לו אמנם הדבר מובן שלא תצוה התורה ליתן כל מה שיש לו
לעניים והוא ישאר עני ודרכיה דרכי נועם ובאמת בזמן שהיו ישראל בארץ והיה מצבם
טוב ועניים היו מועטים היו יכולין לקיים די מחסורו וגו' אבל כשגלינו מארצינו
ועניים נתרבו ועשירים נתמעטו ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם לא יספיקו להשלים
לכל העניים די מחסורם לכן תקנו חכמים מעשר וחומש ולא יותר דבהכרח לתת גבול
וכמו שאמר רבא בתענית [כ ב] כולהו מצינא לבר מהא לפתוח הפתח ולומר כל דצריך ייתי
ויכול משום דנפישי חילי דמחוזא שהרבה עניים יש שם וקא מכליא קרנא ע"ש:
ולפ"ז
ה"פ שיעור נתינתה אם ידו משגת כלומר שהוא עשיר גדול ועניים שם שמעטים יתן כפי
צורך העניים אף אם אין בזה לא חומש ולא מעשר מפני שזהו עיקר המצוה של צדקה ליתן די
מחסורו אבל אם אין ידו משגת כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך או שעניים מרובים יתן
עד חומש או מעשר ואף שאין בזה די מחסורו הלא א"א יותר.
ערוך השולחן מחדש שהשיעורים שנתנו חכמים למצוות הצדקה, הם כתוצאה משינוי היסטורי-כלכלי. מצות התורה שצריך למלא את כל חסרונו של העני יכלה להתקיים רק כשהיא עניים מעטים, אך עם השתנות מצב עם ישראל היה צריך להציב גבול עליון למצוות הצדקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה