הגט מצפת - פסק הדין

לפני כשנתיים כשהתפרסם פסק הדין של "הגט מצפת" הייתי כנראה טרוד מדי בדברים אחרים, ולא נכנסתי להבנת פרטי הענין מעבר למה שפורסם באמצעי התקשורת. עתה שהנושא חזר לכותרות, פתחתי את פסק הדין כדי להבין יותר במה המדובר. אינני בקיא כלל בנושא גיטין, כך שאינני יכול להביע דעה על מה שנכתב בפסק הדין. עם זאת, אשתדל להציג את מה שלהבנתי הם יסודות פסק הדין המפורסם. בעז"ה בימים הקרובים אפרסם רשימה נפרדת על הביקורת שנכתבה על פסק הדין.

המקרה

בפני בית הדין בקשת האשה למצוא את הדרך להתירה מעגינותה.
לפני קרוב לשבע שנים אירעה תאונת דרכים שבה בעלה נפצע קשה לרבות פגיעת ראש חמורה, ומאז הוא מאושפז בבית החולים ומצבו קשה ביותר. עקב פגיעה זו, הבעל אינו יכול לתפקד לחלוטין, וגם אין דרך לתקשר עמו.
לפני כשנה התקיים ביקור של הדיינים בבית החולים כדי להתרשם בדרך בלתי אמצעית ממצבו, וכן התקיים ביקור נוסף בחודש אדר ב' השנה. שמענו את חוות הדעת הרפואית המוסמכת ביחס למצבו הרפואי, כשמנהל המחלקה והמנהל הרפואי של בית החולים שוחחו עם הדיינים והעבירו דיווח מפורט על אודות מצבו של הבעל, וכן ניתנה הערכה רפואית ביחס לצפוי בעתיד.

עו"ד רן ארנון, שהתמנה כאפוטרופוס לדין עבור הבעל, התבקש להודיע לבית הדין מהי עמדתו כאפוטרופוס, והאם קיימת התנגדות להיעתר לבקשת האשה למצוא דרך להתירה מעגינותה, ולהתיר את הנישואין בכל דרך שניתן על פי ההלכה. בתגובה, התקבלה הודעתו של עו"ד רן ארנון, שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אינו מוצא מקום להתנגד. 

...

כאמור הבעל נפגע פגיעת ראש קשה, אינו מתפקד לחלוטין, ואף אינו מסוגל לנשום ללא סיוע רפואי וניזון באמצעות הזנה מלאכותית. על יסוד החומר שבפנינו ובעקבות הביקורים בבית החולים ושמיעת חוות הדעת הרפואית, הגענו למסקנה ברורה שאין בה ספק – הבעל במצבו הנוכחי אינו כשיר לחלוטין לכל סוג של תקשורת עם הסובב אותו, ולא ניתן להסדיר גט בדרך המקובלת.
אמנם מבחינה רפואית, הבעל מוגדר כחולה המצוי בהכרה, אך אין כל אפשרות לתקשורת עם הבעל, כגון באמצעות שיחה עמו או העברת הודעה כתובה וכיוצ"ב.
כל השנים הללו הבעל מצוי בעולם פנימי וסגור משלו, דל ורדוד ביותר. גם לאחר בדיקות כאלו או אחרות, אין דרך לחשוף את מידת הבנתו ביחס לכל הסובב אותו, ואין דרך לתקשר עמו ולעמוד על מידת הבנתו במושגים הבסיסיים עבורו. לפי חוות הדעת הרפואית המוסמכת, הבעל אינו מודע ואינו מבין ברמה המינימאלית והבסיסית ביותר, אף את הצרכים בסיסיים שלו.
בשנים האחרונות אין שיפור במצבו, הרופאים סבורים שאין סיכוי לשיפור. אמנם במקרים נדירים ביותר ייתכן "נס רפואי" חריג במיוחד, שאינו מצוי כלל, אך כעת הרופאים סבורים שבמקרה הנוכחי, לאחר קרוב לשבע שנים שהבעל במצבו הנוכחי ולא חל שיפור כלשהוא, אין לכך סיכוי.
עוד יצוין, האשה נישאה בחו"ק ברבנות קרית שמונה, כשהרב שלום לוי, רב העיר, וכן הרב מאיר אוחנה, רב כפר יובל, היו עדי הקידושין, ולא נמצא ליקוי בתוקף הקידושין ובכשרות העדים.
ראוי לציין כי כפי הנראה בעבר הרחוק ובדורות קודמים לא הייתה מוכרת תופעה של אנשים שנפגעו פגיעות ראש קשות ונשארו בחיים שנים רבות במעמד של "צמח". בהעדר הטיפול הרפואי החדשני, שלא היה קיים בעבר, תוך זמן קצר הללו הלכו לעולמם, ובשל כך לא מצינו בפוסקים שדנו בשאלת הצלת האשה מעיגון כשבעלה במצבו של בעל כזה.

 במקום אחר ראיתי כי הזוג פתח בהליך גירושין קודם שנעשה צמח. בנוסף, יש לזוג בת.


האפשרות לזכות גט בשם הבעל
הגמרא במסכת גיטין (דף ע עמוד ב) אומרת כך:

אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו - אין דבריו האחרונים כלום. אר"ש בן לקיש: כותבין ונותנין גט לאלתר, ור' יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה. 

מ"ט דר"ל? דקתני: אין בדבריו האחרונים כלום. ור' יוחנן אמר לך: אין בדבריו האחרונים כלום, דלכי מתציל לא צריך למיהדר אימלוכי ביה, ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה. 

במאי קמיפלגי? ר"ל מדמי ליה לישן, ור' יוחנן מדמי ליה לשוטה. ור' יוחנן נמי לידמיה לישן! ישן לא מחוסר מעשה, האי מחוסר מעשה. ור"ל נמי נידמייה לשוטה! שוטה לא סמיה בידן, האי סמיה בידן

 המקרה הוא באדם שציווה שיכתבו גט לאשתו, אך בטרם הספיקו לעשות זאת "אחזו קורדייקוס" (לענייננו כנראה מדובר באי שפיות זמנית) ותוך כדי שהוא במצב הזה הוא מודיע שהוא אינו חפץ לגרש את אשתו. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם ניתן לגרש את האשה כל עוד הוא במצב של חוסר שפיות. לפי הסבר הגמרא שניהם מסכימים שבמצב שהוא שוטה גמור (לא זמני) אזי לא ניתן לגרש את אשתו, וכל המחלוקת כאן הוא בזה שאי השפיות היא זמנית. הסיבה שבמצב שהוא שוטה גמור לא ניתן לגרש את אשתו הוא משום שהוא לא בר דעת, וזה שלפני שהשטתה אמר לגרש את אשתו אינו מעלה ומוריד לענין זה.

כאן נכנס לתמונה דבריו של החזון איש (חלק אה"ע סי' פו סק"א וסק"ב - הציטוט והדגשים מתוך פסק הדין):

ענין פלוגתתן... כשאינו השתא בר דעת ובר קנין, י"ל דלא מהני קנין של אמש, דסוף סוף לא פעל עדיין קנין של אמש כלום, והוצאת החפץ מיד בעליו הוא היום שאינו בר דעת, וגם אפשר לחשוב את שטותו כמחאה בפני עדים שאינו מסכים על ההקנאה התמולית, שהרי שטותו קמן וצווחת עליו שאינו בר קנין. אבל י"ל כיון דזכין לשוטה ומעמידין לו אפוטרופוס, הכי נמי מהני מעשיו של אתמול, ושטותו הוא רק כשולל ממנו דעתו וכאילו אינו מתערב במה שעשה אתמול... אמנם בירושלמי אמר שפליגי גם בנשתטה, דגם שטות הוי כאילו אינו מתערב, וכשם שזכין לו דחשבינן לו כדין זכין לאדם שלא בפניו, ה"נ מעשה של אמש מקיימת את קנין היום. ואף לפום גמ' דילן דאין עושין גמר הקנין היום ע"פ מעשיו של אתמול, מ"מ לכשישתפה אין צריך לאימלוכי בו, דודאי אין זמן השטות הפסק, שהרי זכין לו בזמן שטותו, וכיון ששב לחלימותו, הוא זקוק ואחראי לכל מה שעשה ביום אמש ככל אנשים.

 מדברי החזון איש נראה שאין מניעה עקרונית לומר שגם כשאדם הוא שוטה מוחלט אזי ניתן להעמיד לו אפוטרופוס ולזכות לו את נתינת הגט. מדוע אם כן הגמרא אומרת שמוסכם על רבי יוחנן וריש לקיש שלא ניתן לגרש את אשתו של השוטה? התשובה היא משום שזה חוב לבעל ולא זכות עבורו (החזון איש כותב נקודה זו האחרונה במפורש בקידושין סי' מט). היוצא מכאן הוא שאם נוכל לצייר מקרה מעשי בו גירושי האשה יהיו זכות עבור הבעל, אין מניעה לקיים "דזכין לשוטה ומעמידין לו אפוטרופוס".

במהלך הדברים מובא בפסק הדין דיונו של הג"ר חיים עוזר בשו"ת שו"ת אחיעזר (חלק א - אבן העזר סימן כח) על המקרה הבא:

מ"ח תר"ס ווילנא. בענין גט שכ"מ =שכיב מרע= מסוכן. 

ע"ד שאלת הרה"ג האבד"ק דלהינוב אודות הגט שסידר לשכ"מ מסוכן ששאלו אותו אם יתן ג"פ =גט פטורין= לאשתו וענה הן וא"ל עפ"י דברי הרב המסדר לסופר לכתוב גט לאשתו ולעדים לחתום כנהוג, והי' שפוי בדעת ואח"כ נשתתק בעת כתיבה ונתינה וקצת בדיקות והוכחות היו שהי' שפוי בדעת גם בעת שנשתתק וסימני גוסס לא נראו בו ואח"כ על השאלה אם לתת ג"פ לאשתו לא הי' יכול לענות ולא ענה שום דבר לא בדבור ולא ברמיזה מתוך כובד החולי. ולא הי' בידו כח להחזיק הגט וצוה הרב המסדר שיתן הסופר הג"פ לאשתו  ואחר כן דבר דברים אחדים וידע ממסירת הגט ונתרצה ואחר כמה שעות ממסירות הגט ע"י הסופר שחל"ח (=שבק חיים לכל חי) ועפ"י כתב פטור שנתן הרב המסדר להאשה ניסת לשוק לאחד פה ואח"כ בא הרב המסדר הלום להודיע תוכן הענין והעיר בחששות 

 כלומר, הבעל אמר לגרש את אשתו, ואז נכנס למצב של אי שפיות, גרשו את אשתו, הוא חזר לשפיות והודיעו לו שגרשו את אשתו ונתרצה ואח"כ הוא מת והאשה נישאה לאחר (בלא חליצה מהיבם).
ר' חיים עוזר התיר את הגט שסידר אותו רב. בתוך נימוקיו הוא כותב כך לרב אחר שערער על החלטתו:

מש"כ עמש"כ לדון משום כיון דזכין לשוטה יכולים ג"כ ליתן גט עבורו במקום דזכות הוא לו מצד זכין מאדם, וע"ז כתב מעכ"ת דאף למ"ד זכי' מהני אף במקום דלא מצי משוי שליח, אין על זה אלא תורת קנין וזכות אבל לא תורת יד ושליחות, ובגט שצריך נתינה וטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני, ואם שוטה אינו עושה שליח ל"ש כאן זכי'... אלא דזכות גמור מועיל מן הדין מטעם שליחות אף שאין בו שליחות לשארי דברים, וא"כ גם בשוטה כן הוא דזכי' מטעם שליחות. ועוד דהא לשיטת הרמב"ן והרשב"א דזכי' אינה מטעם שליחות אפילו בבר שליחות, אלא גזיה"כ הוא... ואף שזכי' אינה מטעם שליחות, מ"מ עכ"פ חשוב יד הזוכה כיד המקבל גם בגט, א"כ ה"ה דחשוב יד הזוכה כיד הנותן הבעל, לפי"מ שהחליטו דאמרינן זכין מאדם... אבל הא עכ"פ הדין דין אמת לשיטת הראשונים דס"ל דזכי' לאו מטעם שליחות וגם קנין לא מהני בגט, מ"מ מהני זכי' בעבד ואשה במזכה גט במקום יבם.

גם בדברים אלו רואים את העקרון שאם ישנו מקרה בו ניתן להגדיר את מתן הגט כ"זכות גמור" לבעל, הרי שבמקרה כזה נאמר שניתן מטעם "זכין לאדם שלא בפניו" לפעול מטעמו ולגרש את אשתו.

דברים מאותו סגנון מובאים מהשרידי-אש (גיטין סי' ט) בפסק הדין:

מסקנת הדברים, שאין הטעם בדין שהסופר צריך לשמוע מפי הבעל כמו שכתבו האחרונים שהבעל הוא שעושה באמירתו חלות של לשמה בהכשר הגט, אלא הטעם הוא כמו שהוכחתי, שאמירת הבעל עושה את האשה לעומדת לגירושין, ובלא אמירה זו אין כוונת הסופר מועילה, משום דאינו מתכוין כוונה גמורה וכותב סתמא. ויוצא, שאם ברי לנו שהגט הוא זכות לבעל ולאשה, הרי היא עומדת לגירושין וממילא כוונת הסופר היא כוונה טובה ושפיר הוי לשמה וגדולה מזו כתב התורת גיטין, שאם הבעל ציווה לכתוב מהני כתיבת הסופר סתם, לפי שע"י ציווי זה עומדת האשה לגירושין, כמשכ"ל.

האם במקרה דנן ניתן לזכות גט עבור הבעל?
אם נקבל את העיקרון המוצג לעיל, שבמקרה בו גירושין יוגדרו כזכות גמור לבעל ניתן לזכות גט עבור הבעל, אזי נצטרך עתה לשאול: האם במקרה שאנו דנים בו ניתן לומר שהגירושין הם זכות לבעל?
הדיינים מדגישים כי במקרה "רגיל" של סרבנות גט או עגינות שהבעל ברח, הרי לא ניתן לומר "זכין לאדם", שהרי אין סיבה לומר שזו זכות לבעל. אך במקרה שלנו יש לדון אם אכן ניתן להגדיר את המקרה כזכות לבעל.

כדי לענות על שאלה זו נדרשו הדיינים לגמרא בבבא-קמא (דף קי עמוד ב):

אלא מעתה, יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה, דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה! התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו, כריש לקיש, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. 

הגמרא דנה במקרה בו האדם מוצא את עצמו בעיסקה שכלל לא התכוין להכניס את עצמו אליה. הגמרא מתחבטת האם במקרה שאשה נפלה כיבמה לפני מוכה שחין היא תוכל לצאת בלא חליצה, שכן בשעה שנישאה לבעל (שמאז נפטר) לא היה בדעתה להיות נשואה לגיסה מוכה השחין. הגמרא דוחה זאת באמרה ש"טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (טוב לאשה שתהיה בזוגיות, גם עם מוכה שחין, מאשר שתהיה אלמנה). משמע מכאן, שאם נמצא מצב שברור שלא טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אזי האשה תצא בלא חליצה. ובמקרה דומה לזה מובא מחלוקת בין רש"י למהר"ם:

כתוב בתשובת הגאונים, יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא, ולא הביאו שום ראיה לדבריהם. וכתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכינן עלייהו כלל, ואף על פי שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קידש קדושיו קדושין, וחולץ ולא מיבם. ונראה להר"ם להביא ראיה לדברי הגאונים מדפריך פרק הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, פי' ניחא לה בבעל כל דהו. א"כ לגבי מומר דליכא למימר הכי, דאנן סהדי דלא ניחא לה להתיבם לו כי יעבירנה על דת לבא עליה בגיות וכל זמן שהיא נדה, ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה, וא"כ נפקא אף בלא חליצה אם אין שם יבם אלא הוא. וכתב הר"ם אף על פי שהבאתי ראיה לדברי הגאונים, לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י, כאשר בא מזה מעשה לידי.

הגם שבמקרה שלנו לכאורה פשוט שעדיף לאשה לחיות כגרושה מאשר נשואה לצמח, ולכן יש מקום לומר שלא על דעת זה התקדשה ותצא אף בלא גט. אך מכיוון שאף מהר"ם כתב שלא מלאו ליבו לעבור על דברי רש"י, לא ניתן לומר זאת. עם זאת, לדעת הדיינים זה מספיק כדי להגדיר את האשה במקרה שלנו כספק אשת איש. מכאן, רוצים הדיינים לומר שאכן זו זכות גמורה לגרש אשה שהיא רק ספק אשתו.

החזון איש הגדיר מה לדעתו יקבע אם זה זכות לבעל להתגרש או חובה:

"לא דיינינן לי' לזכות, כיון שאין כאן זכות לבעל, ואדרבה חובה הוא לו שיהא אסור להתייחד עמה מיד והוא צריך לשימושה, וגם כבודו שתתאבל עליו ואולי יבוא אחיו וייבמה, וגם זכרון הגירושין מעוררת לו דאגה."

ברור לכל שבמקרה המדובר מכל הרשימה המובאת כאן ניתן לדון על שני דברים: צריך לשימושה, וכבודו שתתאבל עליו.
לדעת הדיינים, באשר לצורך לשמשו:

מצבו הרפואי מחייב שהותו בבית החולים ואין כל אפשרות להחזירו לביתו, ובכל מקרה הוא מקבל את כל צרכיו בבית החולים. האשה אינה מחוייבת לטפל בבעלה, הן מפני שהיא כבר בגדר ספק אשת איש בלבד. וגם בלא"ה יצוין למש"כ הב"י אה"ע סי' עז בשם תשובת הר"ן: "אבל האומרת מאיס עלי... הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד". ובנידון זה לאחר שהאשה הגישה תביעת גירושין ומאסה בבעל שאינו מסוגל לשום תפקוד, גם דינה כן ועל פי דין אינה מחוייבת לטפל בו.

ובאשר לאבילות:

אילו היה נלב"ע, מלבד שבני משפחתו יתאבלו עליו, אך ביחס לאשתו לא היינו מחייבים אותה באבלות. בספר יש"ש גיטין פ"ב סי' ד' כתב: "ומעשה בא לידי באחד שהיה בקטט עם אשתו והיה לו דעת ברורה לגרשה ובתוך אותו הקטט מתה, והוריתי לו שלא לישב שבעה ימי אבילות ושלא להתאבל עליה". עי"ש שהביא מדברי הרשב"ם שאם מתה מתוך קטטה לאחר שנתן עיניו לגרשה אינו יורש, ודן מכך מהרש"ל דה"ה לענין אבילות. 

ועוד הוסיף מהרש"ל:"ועוד, איך יעלה על דעת האדם להאבילו מה שאין לבו אבל ואין יום מר לפניו. ונהי דבאבל ממש לא חילקו רבותינו בין אוהב לשונא הכא יש ויש לחלק... כה"ג כולי עלמא מודו דחשיב לי' בלביה כאלו אזלה מיני', ואין כאן אבילות ומרירות הלב. והנה תמהו העם על ככה, ושלחתי דברי לזקני ירושלים, וכתב לי זקן אחד וחכם מופלא שחכמי ירושלים הסכימו לק"ו שדנתי מדברי הרשב"ם."

 לאור האמור, בית הדין קובעים שאכן במקרה הספציפי הזה זו זכות גמורה לבעל לגרש את אשתו, ולכן מדין "זכין לאדם שלא בפניו":

עפ"י האמור ובצירוף כל האמור לעיל, ביום תענית אסתר תשע"ד, שהוא יום צום הראוי למתן גט מסוג זה, מתוך תפילה לסייעתא דשמיא שלא תצא תקלה תחת ידינו, האשה זומנה לבית הדין ובאמצעות בית הדין זיכינו עבור הבעל את הגט בכתיבה חתימה ומסירה לאשה.ניתן ביום כ' באייר התשע"ד (20/05/2014).הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב חיים בזק הרב יוסף יגודה

לפסק הדין המלא: קישור