בחדשים האחרונים נחשפנו הן למשוכות הרבות העומדות בפני המתמנים לכהן כדיינים בבתי הדין הרבניים. נחשפנו מעט גם לעבודת בתי הדין בפרשת הגיורת שגוירה בידי הרב חצקל לוקשטיין. לאחרונה הגיע אלי פסק דין שנכתב לפני שנה בעניין ייחוס אשה שנולדה בתרומת ביצית.
המקרה הנדון בפסק הדין הוא כזה:
אברהם ושרה רצו להביא צאצא לעולם. לצורך כך הפרו ביצית מהגר הגויה בעזרת הזרע של אברהם והשתילו את הביצית ברחמה של שרה - וכך נולדה רבקה. עתה שרה ורבקה ניצבות בפני בית הדין בבקשה להכיר ביהדותה של רבקה.
בפסק הדין בית הדין סוקר כמעט בצורה אנציקלופדית את הדעות השונות באשר לשאלה מי מוגדרת האם במקרה כזה: בעלת הביצית או בעלת הרחם או שמא שתיהן גם יחד.
בסופו של דבר בית הדין מחליט לא להכריע. הוא אינו מוכן להכריע אם רבקה היא יהודיה או לא, אלא מורה לה לטבול לשם גרות (שמשום מה נקרא בפסק הדין: "טבילה לשם יהדות").
לכאורה זה נראה הפתרון הקל: כך יוצאים ידי כל השיטות. אבל יש כאן לא מעט בעיות. על אחת מהן רומז בית הדין בדבריו: האם רבקה תוכל להתחתן עם כהן, שהרי גיורת אסורה לכהן? בית הדין מתייחס לזה וכותב: "ביחס לנישואין עם כהן יתבאר בהמשך". פסק הדין נכתב לפני שנה, ואני מוכן להמר, אם כי לא בודאות, שההמשך טרם הגיע.
בעיה נוספת היא: מה עם קבלת מצוות? הרי חלק מתהליך גיור זה קבלת מצוות, ומה יקרה עם האיש או האשה שנולדו מתרומת ביצית (ובאותו אופן אלו שנולדו מפונדקאית גויה, מביצית של יהודיה) אינם דתיים? לשאלה זו לא מתייחס בית הדין.
פסק הדין הזה הזכיר לי, כפי שגם רמזתי בתחילת דברי, את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בעניין גיורי הרב לוקשטיין:
גם בפסק הדין הזה בחרו הדיינים לא להכריע (כזכור, במקרה הדיינים גם בחרו להמתין לפרסום אי הכרעתם עד לאחר ישיבת הועדה למינוי דיינים). הם לא כותבים אם הם מקבלים את הערעור, או דוחים אותה. הם למעשה בדו הלכה חדשה מלבם - שקבלת עול מצוות בפני בית דין מספיקה כדי להכיר ביהדותה של המבקשת. הדיינים אף בחרו שלא לפרסם את נימוקיהם, כנראה מחוסר רצון להראות עוד יותר מגוכחים.
שני פסקי הדין הללו, ואני בטוח שיש עוד כמותם, צריכים להדליק נורה אדומה דווקא בפני מי שטובת המשפט העברי לנגד עיניו. אלו שגם ככה חושבים שבתי הדין הרבניים זה מוסד ארכאי שצריך לעבור מן העולם במדינה דמוקרטית, אינם צריכים ראיות לדבריהם. אך אלו שרוצים לשמר, אם לא להרחיב, את מעמד בתי הדין, צריכים לדאוג מאד לנוכח חוסר הרצון, וכנראה גם המסוגלות, של הדיינים להכריע בסוגיא שמונחת לפתחם. אפשר לדבר עד להודעה חדשה על נפלאותיה של המשפט העברי ועל אלוהים הנצב בעדת אל ועל גדלותם בתורה וביראה של הדיינים היושבים על מדין, אך עם תוצאות כאלה קשה להאמין שמישהו ישתכנע.
אך מעבר לכל זה, ראוי לשים לב לציטוט מדברי הגרז"ן גולדברג המובא בפסק הדין על ייחוס הנולד מתרומת ביצית (ושכנראה השפיע על ההחלטה הסופית):
למעשה מה שכותב כאן הגרז"ן זה שאין שום משמעות לבתי דין ממלכתיים. אם עד היום אחד הנימוקים למסירת דיני המעמד האישי לידי בתי הדין הרבניים היה למנוע פיצול העם לשבטים, מה שכתוב כאן הוא שבתי הדין אינם יכולים לספק את הסחורה הזאת, אלא אם כן הם יפסקו תמיד על פי השיטה הקיצונית והמחמירה ביותר.
הנה פסק הדין:
המקרה הנדון בפסק הדין הוא כזה:
אברהם ושרה רצו להביא צאצא לעולם. לצורך כך הפרו ביצית מהגר הגויה בעזרת הזרע של אברהם והשתילו את הביצית ברחמה של שרה - וכך נולדה רבקה. עתה שרה ורבקה ניצבות בפני בית הדין בבקשה להכיר ביהדותה של רבקה.
בפסק הדין בית הדין סוקר כמעט בצורה אנציקלופדית את הדעות השונות באשר לשאלה מי מוגדרת האם במקרה כזה: בעלת הביצית או בעלת הרחם או שמא שתיהן גם יחד.
בסופו של דבר בית הדין מחליט לא להכריע. הוא אינו מוכן להכריע אם רבקה היא יהודיה או לא, אלא מורה לה לטבול לשם גרות (שמשום מה נקרא בפסק הדין: "טבילה לשם יהדות").
לכאורה זה נראה הפתרון הקל: כך יוצאים ידי כל השיטות. אבל יש כאן לא מעט בעיות. על אחת מהן רומז בית הדין בדבריו: האם רבקה תוכל להתחתן עם כהן, שהרי גיורת אסורה לכהן? בית הדין מתייחס לזה וכותב: "ביחס לנישואין עם כהן יתבאר בהמשך". פסק הדין נכתב לפני שנה, ואני מוכן להמר, אם כי לא בודאות, שההמשך טרם הגיע.
בעיה נוספת היא: מה עם קבלת מצוות? הרי חלק מתהליך גיור זה קבלת מצוות, ומה יקרה עם האיש או האשה שנולדו מתרומת ביצית (ובאותו אופן אלו שנולדו מפונדקאית גויה, מביצית של יהודיה) אינם דתיים? לשאלה זו לא מתייחס בית הדין.
פסק הדין הזה הזכיר לי, כפי שגם רמזתי בתחילת דברי, את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בעניין גיורי הרב לוקשטיין:
גם בפסק הדין הזה בחרו הדיינים לא להכריע (כזכור, במקרה הדיינים גם בחרו להמתין לפרסום אי הכרעתם עד לאחר ישיבת הועדה למינוי דיינים). הם לא כותבים אם הם מקבלים את הערעור, או דוחים אותה. הם למעשה בדו הלכה חדשה מלבם - שקבלת עול מצוות בפני בית דין מספיקה כדי להכיר ביהדותה של המבקשת. הדיינים אף בחרו שלא לפרסם את נימוקיהם, כנראה מחוסר רצון להראות עוד יותר מגוכחים.
שני פסקי הדין הללו, ואני בטוח שיש עוד כמותם, צריכים להדליק נורה אדומה דווקא בפני מי שטובת המשפט העברי לנגד עיניו. אלו שגם ככה חושבים שבתי הדין הרבניים זה מוסד ארכאי שצריך לעבור מן העולם במדינה דמוקרטית, אינם צריכים ראיות לדבריהם. אך אלו שרוצים לשמר, אם לא להרחיב, את מעמד בתי הדין, צריכים לדאוג מאד לנוכח חוסר הרצון, וכנראה גם המסוגלות, של הדיינים להכריע בסוגיא שמונחת לפתחם. אפשר לדבר עד להודעה חדשה על נפלאותיה של המשפט העברי ועל אלוהים הנצב בעדת אל ועל גדלותם בתורה וביראה של הדיינים היושבים על מדין, אך עם תוצאות כאלה קשה להאמין שמישהו ישתכנע.
אך מעבר לכל זה, ראוי לשים לב לציטוט מדברי הגרז"ן גולדברג המובא בפסק הדין על ייחוס הנולד מתרומת ביצית (ושכנראה השפיע על ההחלטה הסופית):
למעשה מה שכותב כאן הגרז"ן זה שאין שום משמעות לבתי דין ממלכתיים. אם עד היום אחד הנימוקים למסירת דיני המעמד האישי לידי בתי הדין הרבניים היה למנוע פיצול העם לשבטים, מה שכתוב כאן הוא שבתי הדין אינם יכולים לספק את הסחורה הזאת, אלא אם כן הם יפסקו תמיד על פי השיטה הקיצונית והמחמירה ביותר.
6 תגובות:
לדעתי, שני פסקי הדין שונים מהותית זה מזה. פסק הדין השני נסוב סביב מקרה סטנדרטי יחסית (גיור רגיל), לא יחידאי ומשופע במקורות. נראה שבאמת אפשר היה להכריע ולא היה צריך להישאר בספק.
פסק הדין הראשון שונה מאוד. זו סוגיה חלשה שמטבע הדברים אין עליה מקורות. במלים אחרות, יש כאן לאקונה. אם היתה סנהדרין, הלאקונה הייתה מוכרעת לאחד הצדדים במהלך שהוא על הגבול בין חקיקה ופסיקה. מכיוון שאין, הדיינים עמדו בפני שתי אפשרויות: לנסות לדמות מילתא למילתא ולהכריע לאחד הצדדים, או להשתמש בדיני ספקות. אם לדעתם אין אפשרות אמיתית (ולא מאולצת) לדמות כאן מילתא למילתא בצורה משכנעת, הפתרון הנכון הוא להשתמש בדיני ספקות ואני לא רואה בכך משהו לא לגיטימי.
חלשה --> חדשה
אבי,
עקרונית אני מסכים עם החלוקה שעשית. הבעיה שלי עם הפסק הראשון הוא יותר בתהליך ולא בתוצאה. מבחינת התהליך אני מצפה מבית הדין לאמירה: זה יכול להיות אמירה שאנחנו לא יכולים להכריע בספק עם המלצה שבית הדין הגדול או מועצת הרה"ר ידרשו לסוגיא, זה יכול להיות הכרעה אחרת, אך מה שיש בפועל זה שיש המון דעות אז אנחנו פשוט נחמיר לכל הכיוונים ואם המשמעות היא שזה ייצור בעיות אנחנו פשוט נתעלם מהן.
בנוסף יש כאן בעיה: זו סוגיא עקרונית. אי אפשר שכל בית דין יעשה מה שבא לו.
לגבי הפסק השני - להבנתי הם לא המציאו כאן דין חדש, אלא השתמשו בדרך לא רעה בכלל כדי לאמוד את טיב הגיור הקודם.
הרי אם ישנו פקפוק ברצינות הגיור שעברה האישה (ונניח לרגע בצד את השאלה האם הפקפוק מוצדק או לא), אפשר לדרוש גיור מחודש - אבל אפשר גם לבקש ממנה לחזור על הצהרת האמונה וקבלת מצוות. אם לאישה אין בעיה לעשות זאת כעת, אפשר להניח במידה רבה של סבירות שלא הייתה לה גם בעיה לעשות זאת בעת הגיור מלכתחילה, והגיור כשר.
יתכן, אך לעולם לא נדע, כי הם בחרו לא לנמק את דבריהם.
שלא אובן לא נכון, לבית דין יש זכות לחדש חידושים. אך כל עוד הוא לא מסביר ומנמק את חידושיו, הרי שזה בגדר בדיית הלכה חדשה מלבם.
סיפר הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה :
פסיקותיו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל היו תמיד חד משמעיות. לדוגמא: בנושא של תרומת ביצית, מרן הרב הכריע שהאם היולדת - היא היא האם.
באחת הבריתות של ילד כזה פנה אלי הרב הסנדק ואמר לי בלחש: "גם אתה וגם המוהל יודעים שזאת תרומת ביצית מגויה, אז אולי נעשה גיור מספק?".
השבתי לו כי המשפחה הסתמכה על פסקיו של מרן הרב אליהו ולכן אשאל אותו. התקשרתי למרן הרב, והרב אמר בצורה פסקנית: "אתם רוצים להוציא לעז על ילד כשר בישראל?!"
www.harav.org/Dmuto/ArticleDetail.asp?ID=400
הוסף רשומת תגובה