יום ראשון, 9 בפברואר 2014

שירות משמעותי לבנות - תגובה לדברי הרב שמואל אליהו

בפעם האחרונה הצגתי בפניכם את סיכום שני המושבים הראשונים ביום העיון שקיימו רבני ורבניות בית הלל בנושא "שירות משמעותי לבנות". הפעם, אני מבקש להתמקד בדבריו של הרב שמואל אליהו. אני מעריך מאד את הרב אליהו שנאות להגיע למקום שהוא ידע שהוא יהיה בו בדעת מיעוט, ושרוב הקהל לא ישתו בצמא את דבריו. יתרה מזאת, מן הסתם יהיו כאלה שיתקפו אותו על זה שהוא בכלל נתן לגיטימציה לבית-הלל ע"י השתתפות בכנס שלהם. כך שאין לי ספק שמדובר בצעד אמיץ מצדו, והוא בהחלט זכה להערכתי על צעדו זה.

לפני שאגיע לדבריו של הרב שמואל אליהו, שעליהם אני מבקש להגיב, אני חש צורך להציג את דעתי האישית בנושא של גיוס בנות דתיות לצבא. אקדים ואומר שגם אני גדלתי על המוסכמה ש"כל הרבנים אוסרים על בנות להתגייס לצבא", ולזה אחזור בהמשך.

אני הייתי בצבא, הן בסדיר והן במילואים. אני מכיר היטב את הפגיעה הרוחנית שעוברים חיילים דתיים בצבא, אני גם מכיר את האבטלה הסמויה בצבא, וגם את השפה הצה"לית. כנגד כל אלה אפשר למצוא פתרונות ברמת הפרט - הכנה נאותה לקראת השירות, קשר במהלך השירות עם מקור רוחני, תפקיד שהוא מכובד ותורם וכד'. אני גם מאמין שככל שיהיו מקומות בהם יש יותר בנות בכלל, ויותר בנות דתיות בפרט, אז השפה והאוירה תשתנה בהתאם, כפי שהדבר קרה במקומות אליהם הגיעו בני"שים (בני ישיבות הסדר, למי שלא מכיר את הביטוי). כך, שגם אם הפתרון ברמת הפרט יוביל לגיוס במספרים גדולים יותר, אינני רואה כאן אסון, כל עוד נערכים לכך מראש והבנות מבינות לאן הן נכנסות, ומה הסכנות במקום.
אך הדבר שמטריד אותי יותר זה האיחור בזמן הנישואין. גם ככה ככל שההשפעה המערבית גוברת על החברה הדתית, גיל הנישואין מתאחר, אך אני חושב שכניסה למסלול של הכנה לצבא (של שנה?) ואחר כך שירות משמעותי של שנתיים ואחר כך עוד זמן של שינוי אוירה או התחזקות רוחנית אחרי הצבא ורק אחר כך חיפוש אחר מסגרת ללימוד מקצוע, כל זה רק יגרום לאיחור של גיל הנישואין והקמת המשפחה. לזוגות צעירים במגזר הדתי מספיק קשה עם זה שהבנים מסיימים את שירותם הצבאי רק באזור גיל 23 וצריכים אז להתחיל בלימודי מקצוע לחיים, אם גם הבנות יצאו ללימודים רק בגיל כזה, העול על כתפי הזוג הצעיר יהיה קשה מאד.
בעיני, זו הבעיה הגדולה של גיוס לצבא. לכן, בשונה מהקול שבלט בכנס בית-הלל על כך שבכל מקרה אין סיבה בעולם שבת תשרת פחות משנתיים שירות לאומי, אני אינני מסכים. אמנם, יש כאן בעיה מוסרית, שבנות הציבור הלא-דתי מתגייסות לשנתיים ובנותינו משרתות שירות לאומי של פחות זמן, אך אני סבור שצריך לשקלל את הערכים. וכשם שאני מצדיק את קיום מוסד ישיבות ההסדר בכך שמכיוון שהציבור שלנו מחזיק בלימוד תורה כערך חשוב, שזה מצדיק שירות קצר יותר כדי שיהיה אפשר להקדיש זמן ללימוד תורה, כך אני מצדיק שירות קצר יותר לבנות בשם הערך של רכישת מקצוע בטרם ייפול עול גידול הילדים על כתפי האשה.
כשאני מוסיף לענין זה את התרומה הגדולה לעם ישראל שיש ברוב ככל תפקידי השירות הלאומי, לעומת האבטלה הסמויה הרווחת בהרבה תפקידים בצה"ל, ואת האוירה הקיימת בהרבה מקומות בצבא, אין לי הרבה בעיה להציב את השירות הלאומי המשמעותי בראש סולם העדיפויות עבור רוב בנות הציונות הדתית. ולאור כל האמור לעיל, אינני תומך בגיוס בנות לצבא. עם זאת, אני נרתע מאמירות בנושא שהן לדעתי חוטאות לאמת.
ועכשיו נגיע לדבריו של הרב שמואל אליהו.

אני ממליץ לצפות בכל דבריו של הרב שמואל אליהו בנושא, מתוך כנס בית הלל:


דרכה של הלכה שאני מכיר, היא שמציגים את הבעיות ההלכתיות לנוכח המציאות בשטח ואחר כך דנים לראות האם יש דרך לפתור את הבעיות ההלכתיות. כך לדוגמא, בשאלת לימודי רפואה לכהן. בלימודי רפואה ישנם הרבה בעיות שסטודנט כהן יכול להיתקל בהם. כאשר כהן שואל רב אם הוא יכול ללמוד רפואה, על הרב לפרוס בפניו את מכלול הבעיות ההלכתיות שהוא עלול להיתקל בהם (כמובן, מתוך הכרת המציאות) ואחר כך לראות האם יש דרך עבור הכהן לשמור על קדושתו לנוכח הבעיות הללו. יהיו רבנים שיגיעו למסקנה כי יש פתרונות מספקים, ויהיו אחרים שיגידו שהפתרונות האפשריים הם כל כך קשים ונדירים שהסיכוי שהכהן יוכל לשמור על קדושתו ולמצוא את הפתרונות לכל הבעיות הוא כה קטן, שאל לכהן להכניס את עצמו למצב הזה. אך אינני מכיר מצב שבו בית הספר לרפואה מצהיר שהוא מעוניין שכהנים ילמדו אצלו, שביה"ס מוכן לעשות כל אשר יבקשו ממנו על מנת שהכהן ילמד אצלו, ועדיין שיהיו רבנים שיגידו "אין מצב. הרי דבר מקובל הוא שלכהן אסור ללמוד רפואה.".
כך אני מצפה שהדיון יתרחש גם בסוגיית גיוס בנות לצבא. אפשר לבוא ולומר: 'אלו הבעיות. אני לא מכיר דרך לעקוף את הבעיות הללו. ולכן כל בת שתשאל אותי אני אומר לה לא להתגייס.' אך זה יהיה מוזר אם תבוא בת שתאמר שהיא מצאה פתרון לבעיות הללו (ונאמר שזה באמת פתרון אמיתי), ובכל זאת יאמרו לה: 'מצטערים, כל הרבנים אוסרים גיוס בנות לצבא'.

וכן מכיוון אחר. יש בקהילתי נשים המשרתות בצבא הקבע. נשים אלו הן נשים כשרות וחסודות, וחס ושלום להוציא עליהן כל לעז. עבודתן בצבא במדים, איננו שונה מכל עבודה אחרת. כך לתפיסתי, בכל אופן. אני אינני יודע כיצד ניתן לומר שהאשה הזאת המשרתת בצבא מאז גיל שמונה עשרה, בשנתיים הראשונות לשירותה עשתה איסור (איסור הגיוס לצבא) אך אחרי זה בשמונה עשרה השנים הבאות אז מה שהיא עושה זה בסדר. [ואינני מבין את מי שיאמר שכל עוד היא בצבא, מזה עשרים שנה, היא עושה איסור].
כך שאינני חושב שניתן לומר שהצבא זה חפצא של איסור עבור נשים, ואף לא איסור על הגברא לכלל הנשים (אפשר לומר גברא לנשים?). יש בשירות הצבאי בעיות רבות. אך אם תבוא מישהי ותראה שהשירות הצבאי הספציפי שלה הוא הרבה יותר משמעותי ועם הרבה פחות בעיות מאשר בשירות הלאומי - כיצד ניתן לומר שהדבר אסור?
לזכותו של הרב שמואל אליהו יש לומר שגם הוא נמנע מלומר זאת בצורה ברורה כשנשאל ישירות על כך (לקראת סוף דבריו בכנס).

הרב אליהו אמר בכנס שישראל היא המדינה היחידה בעולם בו יש שירות חובה לבנות. עד כמה שידוע לי ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנלחמת יום יום על קיומה במשך 65 שנה. כך שאינני יודע מה תורם נתון זה לדיון. אני מסכים לחלוטין, כפי שכתבתי בדברי הפתיחה שלי, שאם אפשר לא לגייס בנות כלל לצבא, הדבר עדיף. אך אינני יודע לומר שזה המצב היום. אני כן יודע לומר שישנן תפקידים בצבא שחיילות תורמות בהם המון לבטחון המדינה.

לפני מספר שבועות הוציאה חזרה מועצת הרבנות הראשית על פסיקת הרבנים הראשיים הראשונים במדינת ישראל בנוגע לאיסור לגייס בנות לצבא. אינני חושב שמועצת הרבנות הראשית במתכונתה הנוכחית יכולה לטעון לעמדת הנהגה בעם ישראל, אך במקרה בספציפי הזה הם אף לא דאגו שתהיה אפילו מראית עין של דיון רציני בסוגיא. אני אפילו לא בטוח שחבר המועצת, הרב הצבאי הראשי, השתתף באותה ישיבה. כפי שכתבתי לעיל, ישנן בעיות בצבא. תפקיד הרבנים להצביע על אותן בעיות. אך אם הרבנים לא עושים את המינימום לברר ולשמוע את המציאות בשטח, כיצד ניתן להתייחס לדבריהם ברצינות?
דבריי אמורים אף כנגד הרב שמואל אליהו עצמו. הרב אליהו טען שיש לו מקורות טובים על מנת להכיר את המציאות הצה"לית. עד כדי כך שכאשר הוא הוזמן שוב ושוב, על ידי מספר דוברים, ובהם היוהל"ן, לבוא לסיור ולראות בעיניו את המציאות בשטח, הוא אפילו לא ראה צורך להגיב להזמנה.

הדברים שכתבתי כאן כנגד דעתו של הרב שמואל אליהו, לענ"ד אין בהם חידוש גדול. אינני חושב שיש כאן תובנות שבוגרת י"ב לא יכולה להגיע אליהן בעצמה. לכן, בעיני, תפקיד הרבנים הוא להציג את הדברים כהויתם: מה הבעיות בגיוס בצבא - הן הבעיות ההלכתיות שבשירות עצמו, והן הבעיות החברתיות, ולהצביע על פתרונות אפשריים לבעיות הקיימות.
אני מניח שרוב הבנות תגענה בכוחות עצמן לאותן מסקנות שאני הגעתי אליהם ויבחרו ללכת לשירות לאומי. עבור הקבוצה שבכל זאת תרצה להתגייס, יש לחזק את ידן, ולעזור להן להתגבר על מכלול הבעיות שהן ייתקלו בהן. 

24 תגובות:

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

א. למיטב ידיעתי, הבעיה בשירות חובה, היא שאי אפשר להשתחרר ממנו, גם עם קיימות בעיות צניעות חמורות. בעיה זו אינה קיימת בכל עבודה רגילה שהיא, שניתן לעוזבה, לפחות באופן בסיסי. לכן, יש חילוק גדול מאד אצל נשות הקבע בין השנתיים הראשונות ובין המשך עבודתם בצבא. (מסתבר שהפוסקים האוסרים 'שירות לאומי' בהתנדבות, אוסרים גם לנשים לעבוד מחוץ לבית בעבודות חופשיות וכן הלאה)

ב. זה קצת מזכיר לי את הדיון על טלביזיה (אני יודע שהוא כבר לא רלבנטי ואולי מיושן במבט לאחור, אבל אני בכל זאת זוכר אותו..). אפשר בהחלט לומר שטלביזיה איננה אסורה, אלא רק התכנים המשודרים בה, ומי שמחזיק טלביזיה ורואה בה דברים המותרים, אין בכך כל איסור. אבל למעשה צורת הצגת הדברים הזו היא תמימה לחלוטין...

ג. אגב, נדמה לי שהרבי מליובאוויטש כתב באחת מאגרותיו, שגם אם בת מסוימת נמצאת בצבא במקום כשר וטהור, יש לחשוש שתלמדנה ממנה בנות אחרות להתגייס לצבא והן כבר לא בהכרח תשמורנה על צניעותן.

ד. בקיצור ולענין, אחזור על טענתי מהפוסט הקודם (ואני מקוה שזה בסדר..) יתכן שהדיון הרבני נערך בצורה מפוקפקת/מוזרה/לא מובנת, אבל בסופו של דבר, יש כאן קונסנזוס של כלל הפוסקים, ויתירה מכך - בסופו של דבר הפסק הזה הוא די מסתבר, על כן, אני לא רואה כל סיבה אפשרית לחרוג מהאיסור הזה.

RavTzair אמר/ה...

א. זו התחלה ברגל ימין. אם זו הבעיה בא נדון בה. ואם מחר הצבא יבוא ויגיד שיש לו פתרון לבעיה הזו - האם יהיה אפשר לסכם על גיוס בנות? אם כן, אנחנו מסכימים.

ב. ההשוואה לטלויזיה היא נכונה בעיני. גם מי שיטען שאסור להכניס טלויזיה הביתה בגלל קונסזוס הרבנים עושה טעות גדולה בעיני ונועד לכשלון מוחלט.

ג. משמעות הדבר הוא שיש כאן גזרה. אפשר לדון אם הגזרה הזו התקבלה ע"י הציבור או לא.

ד. זה קוסנזוס על איסור חברתי. לא איסור הלכתי. מה בדיוק הסברא לאיסור גורף ללא שום חילוקים בין המקומות ובין הבנות? יש סברא ששירות צבאי לא יהפוך למסלול המקובל אצל בנות הציונות הדתית, אך אין סברא לאסור על כל פרט ללכת בדרך הזו בכל מצב (וכאמור, נדמה לי שגם הרב שמואל אליהו היה קרוב להודות בכך).

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

א. לא ידעתי שאין זה ברור שזה ההבדל המשמעותי היחיד בין שירות לאומי ובין שירות צבאי

אגב, יש פתרון אחר - בסיסים על טהרת החיילות והקצינות.

אני חושב שאתה יכול להיות רגוע - אני לא מאמין שהצבא יסכים לאחת משתי האפשרויות.

ב.אתה מתעלם מכך, שהקמפיין החרדי כנגד טלביזיה, היה משמעותי ביותר והוביל להתחזקות רוחנית של אינספור משפחות.
אני חושב שמותר לרב לטעון שמשהו אסור, גם אם זה רק 'חינוכית'. (באותה מידה, אני חושב שאתה כרב יכול לדרוש בבית הכנסת שאסור להחזיק אינטרנט ללא חסימה נאותה, גם אם 'על הנייר' זה מותר.
(בכל אופן, אני חושב ששירות בצבא חמור יותר בגלל הקונסנזוס הכולל ביחס לאיסור שלו.

ג. מצוין - בהנחה ש'ציבור' הוא כלל שומרי השבת בעם ישראל, הרי אין ספק שהגזירה התקבלה.

ד. לא מובן לי מה זה 'איסור חברתי'. ולא חושב שיש טעם 'להתחכם'. אם אומרים שאסור אז אסור. ההנחה שהאיסור הוא 'לרבים', ואילו אני 'יחיד' ולכן אין חשש, כבר נדחתה על ידי חז"ל בסיפור המפורסם על ר' ישמעאל בן אלישע שקרא והטה. (וכמובן, גם שלמה המלך, 'גדול העולם' בלשון חז"ל שם)

אבי אמר/ה...

טוביה,

לגבי סעיף ד' שלך: איסור חייב להתבסס על מקור, ועל סברא שתשליך אותו על המציאות. אם עשרה רבנים יאמרו שאסור להשתמש במהדק סיכות זה יישאר מותר בכל זאת, אלא אם הם יקימו סנהדרין ויגזרו גזירה.

אמנם זה לא המצב כאן, כי בניגוד לדברי הרב בני אני לא חושב שיש מי שאוסר קטגורית על גיוס בנות לצבא, ממש כמו שאין מי שאוסר קטגורית על טלוויזיה. האיסורים הם על טלוויזיה או צבא במתכונתם היום.

RavTzair אמר/ה...

אתה צריך להחליט מה טענתך: האם מדובר באיסור בעצם או בגזרה?
אם מדובר בטענת איסור (שכך הבנתי עד עתה) - אז יש להגדיר מה האיסור, וצריך להיות מוכן לכך שהצבא יבוא ויגיד שהוא נכון לפתור את הבעיות הללו. [צריך להיות כן וישר בהצגת הדרישות ההלכתיות, אם בשירות לאומי בדר"כ אין מצב שבת משרתת רחוק מבנים, אז אין מקום לדרוש את זה מהצבא).
אם מדובר בגזירה, צריך להסביר מה פתאום זכה דווקא נושא זה לגזרת חכמים בעידן המודרני, וכן להראות שהגזרה נתקבלה בציבור. [לענ"ד הציבור הקובע לענייננו הוא ציבור בוגרות המזרחי בשנות החמישים והששים].

קראתי היום מאמר על כך שהשמאל הדתי מעדיף "שיח הלכתי" מאשר שיח על עקרונות-על הלכתיים, כי בשיח ההלכתי קל יותר להתווכח ולמצוא איזה דעת יחיד להסתמך עליו. אפשר להכיל אמירה זו גם עלי בדיון הזה. העניין הוא שאני טוען קצת שונה. אני לא מבקש לדבר אתי בשפה הלכתית ולהוכיח לי איפה בדיוק האיסור, אני שואל מדוע להזדקק בכלל למילה "איסור"?
האם זה לא יותר משכנע אם מדברים על סכנות, רווח מול הפסד, סיכויי הצלחה, ייעוד וכד'? אני פשוט לא מאמין שיש באפשרות טענת האיסור הגורף להשפיע לאורך זמן. מנגד, אני מודה, שהמחיר שצריך לשלם אם לא מדברים בשיח האיסור הוא שיהיו בנות שיגיעו למסקנה שהייעוד שלהן זה דווקא כן להתגייס. אני לא רואה את הסכנה הגדולה בכך.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

אבי: אני סבור שהסכמת חכמי הדור, דינה כהסכמת הסנהדרין. אני חושב שזה היסוד של האורתודוקסיה מאז ועד היום. כמובן יש הרבה מחלוקות, אבל יש הסכמה שחשמל אסור בשבת וביום טוב, והוא הדין לאופניים, ולמטריה. יש הסכמה שאשה חייבת ללכת בכיסוי ראש (למרות שהיה חכם אחד שכתב להתיר ולמרות שזה המנהג הנפוץ כבר מאה שנה) אי אפשר לבטל את 'חומרא דר' זירא' וכן הלאה. אם לא תגיד כך, אז תצטרך להסביר מהו הגבול שלך?

אני חושב שלא תזיק קצת תמימות וקצת פשטות, ואם כולם אומרים שאסור אז אסור. עם זה, אני בהחלט מסכים להגדרה - אסור במציאות כיום. אם תשתנה המציאות, ידרשו הרבנים שוב לפסוק, ויתכן שחלק לפחות יסכימו להתיר, ואז יהיה על מי לסמוך.

רב צעיר: למה זה משנה אם זה איסור או גזירה? אני אומר את המסקנה ההלכתית הסופית, כתלמיד בבית המדרש. אם אתה סובר שיש מקום להתיר בתנאים כאלו וכאלו, אתה מוזמן לטרוח לגדולי הדור ולשכנע אותם להתיר בתנאים האלו. (אגב, כך בדיוק עשה הרב בורשטיין בכל שאלות הפוריות, שבאופן אישי כתת רגליו בין חכמי הדור, (יחד עם מצוקות אותנטיות של נשים) ובכך שבר קונצנזוס די מוסכם להחמיר)

כאמור, הבעיה המרכזית שאני מבין שקיימת בצבא היא חוסר האפשרות לצאת. יתכן שאני טועה, צריך לברר בצורה מסודרת עם הפוסקים הציונים-דתיים (בהנחה שעם החרדים אין סיכוי לדבר)

אני ממש לא מבין איך זה ש'בוגרות המזרחי' נהפכו לציבור, ואני ממש לא מבין למה לתפוס את ההלכה בצורה מתבדלת כל כך דוקא במקום שבו יש הסכמה חוצת-מגזרים בענין. חוץ מזה, לפי הדרך הזו, תצטרך לחלק בין ישובים שונים - בישוב שבו כל הבנות הולכות לשירות לאומי, אז תסכים איתי שהתקבלה הגזירה, ואסור לבת מהישוב ללכת לצבא?

אגב, לא הבנתי, האם באמת לא מפריע לך שאף פוסק חשוב ציוני דתי לא מוכן לפרסם התר ברור בענין? אתה כל כך בטוח שכולם כולם לא מכירים את המציאות כמו שצריך? למה אתה סומך עליהם בכל הנושאים ודוקא כאן אתה לא סומך עליהם?

כל זה אמור ביחס לתפיסה הלכתית. ביחס להסברה לציבור וההזדקקות למילה אסור - אתה צודק לחלוטין ואין שום ספק שצריך לשקול כל מקרה לגופו. אגב, מן הסתם גם לשון הרע לא כדאי להציג בתור איסור שהעושה אותו אין לו חלק לעולם הבא, אלא להמחיש את הנזק העצום שהוא עושה לאדם ולחברה וכן הלאה. ההבדל הוא, שלשון הרע כולם יודעים שאסור, ואילו כאן, יש לא מעט רבנים שטוענים שמותר, למרות שאין להם שום גיבוי הלכתי מרבותיהם (למיטב ידיעתי - תקן אותי אם אני טועה)

אבי אמר/ה...

טוביה,

לגבי הסכמת חכמי הדור: ראשית כל, מי שרואה זאת כך צריך לשים דברים על השולחן ולומר שמדובר בגזירה ולא בפרשנות של הלכות קיימות. זה טיעון לגיטימי, אבל בפועל לא נראה לי שמי מהרבנים יטען אותו, כי הציבור לא מכיר (לדעתי) בכח כזה לעולם הרבני כיום וממילא ה"גזירה" תתבטל.

מה שכן נטען הוא שהליכה לצבא כיום מהווה הפרה של הלכות קיימות. כאשר נבחר המסלול הזה, צריך לנמק ולומר מהן ההלכות המופרות ולהיות מוכנים להתמודד עם ביקורת עניינית, כפי שמקובל בבית המדרש.

נכון הדבר שיש גם תחום אפור, שבו שיקולים מטא-הלכתיים משפיעים על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות פרשניות לגיטימיות, אבל כוחם מוגבל. הם חייבים להיות מגובים בשיקולים תוך הלכתיים כבדי משקל וזה בהחלט המקרה לגבי חשמל בשבת. האם זה המקרה לגבי הליכה לצבא? אם כן: אנא, נמקו מדוע.

לגבי השאלה היכן הגבול:
ראשית, היא יכולה להישאל גם בכיוון ההפוך, לאמור: היכן הגבול באיסורים? האם הסכמה של חכמי הדור זהה בכחה לסנהדרין? אם כן: האם אפשר גם לבטל גזירות? האם אפשר לדון לסקילה?

שנית, העובדה שיש תחום אפור לא גוררת שהכל נמצא בו. חומרת רבי זירא היא דינא דגמרא, שהו גבול ברור. מטריה היא לא גזירה אלא יישום מודרני של הקמת אוהל, אבל ודאי שמותר לרב לפסוק להיתר אם יצליח להתמודד עם הטיעונים לאיסור (אם לא יצליח פסיקתו לא תתקבל). על כיסוי ראש אכן יש לדון, האם הטשטש שם הגבול בין דאורייתא למנהג, וכבר דיברו על כך רבנים.

עברו הימים ש"אסור וזהו" הוא טיעון משכנע. :-)

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

זה לא משנה אם זה גזירה או פרשנות. שכולם אוסרים אז כולם אוסרים. זה בדיוק מה שהרב שמואל אליהו אמר.
הציבור בודאי מסכים שאם כל הרבנים אוסרים משהו אז הוא אסור.. (רק חבל שחלק מהרבנים עצמם לא מוכנים להיות כפופים לגדולים מהם). זה בדיוק המשמעות של 'טעות בדבר משנה' כמו שמפורש בגמרא סנהדרין. (ואתה מוזמן לראות בענין בהרחבה את הסדרה 'שלטון הרב' מאת הרב יואב שטרנברג בבלוג זה)

אני ממש לא חושב שהנימוקים לאסור חשמל (בלי חוט להט) הם כבדי משקל יותר מהנימוקים לאסור צבא (בהנחה שגם צניעות היא נימוק הלכתי)

הסכמת חכמי הדור, ודאי בכוחה גם להתיר איסורים, וגם לדון בסקילה (אגב, בשביל זה לא צריך את חכמי הדור, גם טובי העיר בעירם, הם כבית דין הגדול כמו שפוסק הרמ"א בסימן ב' ויכולים לדון דיני נפשות (אלא שצריכים להזהר וכו' - אפשר לעיין שם בפוסקים

כתבת שחומרת רבי זירא היא דינא דגמרא - אבל מי קבע שאסור לעבור על דינא דגמרא - אם לא הסכמת חכמי ישראל? (רמב"ם, הקדמה למשנה תורה)
נוסף לכך, הטענה היא שדברים השתנו מאז הגמרא ולכן יש מקום להתיר. כיצד משיבים על טענה זו? (ברמה המהותית, לא ברמה הלמדנית)

מטריה איננה 'ישום מודרני' כלל וכלל (ואפילו לא מבין את המילים האלו). השמירת שבת כהלכתה כותב בפירוש שזה גזירה (כד,טו במהדורה הישנה ועיין שם בהערות ותרווה נחת)

אגב, מה לגבי קטניות בפסח? זה לא דינא דגמרא..

רב חכם ככל שיהיה לא יכול להתיר איסורים שהוסכמו על ידי חכמי הדור. זה לא רק שהפסיקה שלו לא תתקבל. זה פשוט 'מחוץ לתחום'.

אם תקרא פסיקות קונסרבטיביות, תשים לב, שזה בדיוק הבעיה שלהם (ולמעשה, הבעיה היחידה). יש ביסוס נרחב להתר, אבל הם פורצים את גבולות הקונצנזוס הרבני

אני לא מנסה לשכנע. אני מנסה לטעון שיש גבולות להלכה. אני מבין שמוסכם ש'דינא דגמרא' הוא גבול, אבל הרבה דברים התחדשו מאז ימי הגמרא..

RavTzair אמר/ה...

אני מתנצל שפרשתי מהדיון. לצערי, השבוע ושבוע הבא אני לחוץ מאד בזמן ולא יהיה לי פנאי לכתוב.

אבי אמר/ה...

בוודאי שזה משנה, זה בדיוק הדיון. אי-אפשר לדון בפסיקה ללא הבאת המקור או הסברא שבבסיסה, ועל אחת כמה וכמה שאי-אפשר לדון בפסיקה שטוענת שהיא כלל לא צריכה מקור או סברא.

לגבי טועה בדבר משנה: מחילה, אבל מדובר שם במי שפסק תוך חוסר ידיעה של מקור תלמודי מפורש, או התעלם ממנו במפגיע. לא מדובר במי שחלק על פסיקה, הרי זה בדיוק "שיקול הדעת" שמוזכר בסוגיה בסנהדרין.

האמירה שלך שהסכמת חכמי הדור בכחה להתיר איסורים (=תקנות חז"ל), סותרת אינספור מקורות (כמו הקדמת הרמב"ם למשנה שהבאת). אם זו דעתך, תורי לשאול: היכן הגבול? האם אפשר להתיר דינא דגמרא? האם לדעתך הרב אליהו היה מסכים לכך?

לגבי דיני נפשות: אכן היו בתי דין כאלה כמובא בתשובות הרא"ש ובעוד מקומות, אבל הם עשו כך מכח תקנות הקהל. בשום מקרה הם לא ראו עצמם כסנהדרין.

הטענה שדברים השתנו מאז הגמרא היא נכונה, ותפקיד הפוסקים הוא להפריד בין מהות הדין התלמודי לבין המציאות שאז. ראה בעניין זה את דברי הרב מיכי אברהם שהובאו בבלוג זה. אבל בפשטות אלה דברים שבכל יום, האם יש מישהו שחלילה לא יחלל שבת למען תינוק שנולד בחודש שמיני כדברי מרן השו"ע?

לגבי מטריה: שש"כ אינו תחת ידי עכשיו. מסקרן למה כתב כך, שהרי יש תשובה מפורטת לאיסור של הנוב"י (אמנם החזו"א ריכך את עצמת האיסור). יש גם תשובה בע"פ של הרב קאפח לאסור לחלוטין, ונימוקו עמו (אינני זוכר במדויק, כמדומני שלדעתו כל תזוזה עם מטריה פתוחה היא בניית אוהל מחדש).

קטניות בפסח אסורות לנוהגים כך מכח מנהג. אם במהלך הדורות אנשים יפסיקו לנהוג כך, לא יהיה עוד איסור - אם כי הראשונים שיפרצו גדר, יעשו שלא כדין.

סופו של דבר, מסכים אתך שיש גבולות - אבל משני הכיוונים.

אבי אמר/ה...

תוספת קטנה: למרות שפורמלית זה בעייתי, בהחלט נגזרו גזירות לאחר תקופת הסנהדרין (הרב מאיר מאזוז מביא רשימה מאלפת בהקדמה לאחד מכרכי המשנ"ב עם הערות איש מצליח). מה שאני מבקש: אם זו גזירה, תאמרו כך בפה מלא.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

לגבי טועה בדבר משנה - עיין שוב בסוגיית הגמרא. היא מתיחסת בפירוש למי שפוסק אחרת מפוסקי הדור הקודם (אמר לו דידי ודידך מאי: אמר לו - אטו אנן קטלי קני באגמא אנן'?). טועה בשיקול הדעת, זה כאשר היתה מחלוקת, ומקובל לפסוק כאחד הצדדים והדיין פסק כצד השני.

לא הבנתי, היכן האמירה שלי על הסכמת חכמי הדור סותרת את הרמב"ם. אדרבה, הרמב"ם הוא זה שחידש, (וכך התקבל להלכה) שהסכמת חכמי הדור יכולה בעצמה ליסד סנהדרין! (אלא אם כן, כונתך, שהיא לא יכולה להתיר גזירות מסוימות אלא אם כן גדולה בחכמה ובמנין)

בקיצור, להסכמת חכמי הדור יש תוקף של סנהדרין לכל דבר וענין. מה שסנהדרין יכולה לעשות אם היתה קמה - גם הם יכולים לעשות. אני חושב שסנהדרין זכותם לפרסם פסק גם בלי להסביר אם הוא איסור או גזירה. אם מישהו חושב שהם טועים, עליו לשאול אותם, ואם הם עומדים על דעתם, הוא חייב לותר על דעתו ואם לאו- הוא זקן ממרא.

הרמ"א (חושן משפט סימן ב') בפירוש אומר שטובי העיר הם כמו בית דין הגדול! זה בדיוק אותה סמכות.

בדיוק כמו שהראשונים בקטניות הם פורצים גדר, כך גם המתירים צבא הם פורצים גדר (אלא אם הם ברמה של פוסקי הדור, כנ"ל), ואפילו אם בעוד עשרים שנה דעתם תתקבל

אבי אמר/ה...

1. אתה צודק, טעיתי בציטוט מהזיכרון. עם זאת מהות העניין היא כפי שכתבתי, ראה הרא"ש:

"ואני אומר: ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם, וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו, טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים, אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן, ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה – טועה בדבר משנה הוא וחוזר.
אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המוקבלים לאנשי דורו – יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתור דבריהם. כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא, אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים".

סיכומו של דבר, דין טועה בדבר משנה לא בא לאסור מחלוקת.

2. הרמב"ם מזכיר שאפשר למנות סנהדרין, וכן שבתי דין שמינו בני המקום - תקנותיהם מחייבות. זה לא המצב כאן. אין כאן בית דין, יש פסיקות ספוראדיות של רבנים יחידים (גם אם רבים). גם הרמ"א מדבר על גופים פורמליים מסודרים (ואני מחזיק בדעתי שסמכותם לדון דיני נפשות היא לא מכח שקילות לסנהדרין אלא ממקורות אחרים, ואכמ"ל).

למען ההגינות, אציין שתוכל כנראה למצוא סימוכין לשיטתך בספר החינוך דווקא. ויש מקום להאריך הרבה, זו אחת הסוגיות המורכבות.

אני חייב בשולי הדברים לשאול אותך: כמה מבנות הציבור הדתי לאומי היו מקשיבות, לדעתך, לפסיקה הזו אילו הרבנים היו אומרים בפירוש שמדובר בגזירה ולא בדין קיים?

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

א. יישר כח על דברי הרא"ש שלא זכרתים. אבל אין הם כלל סתירה לדברי משום שהוא כותב בפירוש שדבריו של החולק מקובלים לאנשי דורו. חיפשתי בפרויקט השו"ת ושמחתי שכיונתי לדעת גדולים. כך כותב ר' בצלאל אשכנזי בשו"ת שלו סימן א' " מ"מ דוקא בראיות המקובלים לאנשי דורו הוא דיכול לחלוק אבל כל שאינן מקובלים לאנשי דורו אלא אדרבה כל גדולי הדור לא ישרו בעיניהם דבריו ידחה הוא ואלף כמותו ודברי רבותינו הפוסקים ז"ל עמודי ההוראה יעמדו לעולם"

ב. בוא נניח שאתה באמת צודק ואין כאן 'פסיקת סנהדרין', וזו 'גזירה חדשה' ולא טוב עושים גדולי הדור בכך שהם לא מגדירים זאת כך. בכל אופן, נראה מה המצב. אנחנו מסכימים שכל הפוסקים אוסרים. אנחנו מסכימים שהמציאות בעיתית (בזה נראה לי אין חולק), אני חושב שגם הסיבה לגזירה היא די הגיונית, ונראה לי שבזה תסכים איתי, גם אם היום אנחנו לא גוזרים גזירות. אז בשביל מה 'להתחכם' (במחילה)??. מילא, אם מישהי היתה רוצה 'התר מיוחד', והיה בזה 'שעת הדחק' ו'הפסד מרובה', אז יכול להיות שהיה מקום להתיר על סמך הפלפולים האלו, אבל לעשות כינוס שלם להתיר את הדבר הזה? זה נראה לי מופרך מהיסוד.


אבי אמר/ה...

לא כל הפוסקים אוסרים, אבל כנראה שרוב.

עניינית: אין כאן שום התחכמות. ראשית, אני חושב שגזירות וסייגים בדור הנוכחי לא רק שלא מועילים אלא מזיקים. זכינו לחיות בדור אינטליגנטי, בו הדרך הנכונה (לענ"ד) היא לפסוק הלכה רק בדברים שהם באמת הלכה, ואת השאר להשאיר לאדם. דרכים אחרות ישיגו את ההפך. לא סתם הוזהרנו מלאסור את המותר, יותר מדי פעמים זה יגרום להתרת האסור.

שנית, אני באמת לא חושב שיש סיבה אמיתית לגזירה כזאת. יש בצבא בעיות, כמו בהרבה מקומות אחרים. עם בעיות מתמודדים, לא בורחים; זו הדרך של הציונות הדתית. גם אני חושב שברוב המקרים, דרך המלך לבת דתיה היא לא לשרת (אישה אין דרכה לכבוש). אבל מי שרוצה לשרת לא עוברת עבירה חלילה, ואסור לתת לה הרגשה שכן.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

אבי, אני בכלל לא דן על נכונות וכדאיות הפסק

אני טוען שכולם פסקו כך, והסיבה הזו מספיקה בשביל לציית לפסק הזה

אתה מוזמן להציג מאמר אחד! של פוסק אחד שכתב שמותר

בהגדרה 'פוסק' אני מתכוון למי שכתב ספרי הלכה מתוך בירור הלכה כדרכה של תורה, למי שתלמידיו הולכים אחרי פסקיו בצורה כוללת (לא שכתב איזה ספר חשוב בהלכות בשר וחלב) וממילא רק אז, יש בעיני משמעות הלכתית לפסיקת ההלכה שלו ברמה הצבורית - כך שמי שהולכת לצבא, יכולה לומר - אני סומכת על הפוסק הזה והזה.

אבי אמר/ה...

קצת איבדתי אותך. הרי כל הדיון שלנו נסוב על כך שאני לא מסכים שה"איסור" הזה הוא בעל תוקף כלשהו (לא רק פורמלית, גם עניינית, הלכה למעשה). אז מה אני אמור לחפש - פסק הלכה שיתיר לי את המותר?

אליהו אמר/ה...

טוביה ואבי, אני מציע לכם לעיין בדבריו של הרב שרלו על שאלת הגיוס לצבא לבנות (בדף הפייסבוק שלו - https://www.facebook.com/RabbiCherlow/posts/630592867002185). מדבריו ניתן להבין שקשה להזכיר את המילה "אסור", כאשר מדובר בסוגיה שאין עליה מקורות כמעט. אך גם הוא נוטה להתנגד לגיוס בנות, כמו גם רבים אחרים (וגם אני הקטן חושב כך). אני לא מסכים עם טוביה בדבריו על גדולי הדור. מדוע שאדם שבקיא בכל חלקי התורה (נניח, הרב עובדיה או הרב קיינבסקי) יוכל לחייב אותי להסכים איתו בנושא שאין עליו מקורות מפורשים כמעט? הליטאים יענו שיש לו "שכל של תורה", וכו', אך זהו חידוש ללא כל מקור. גם כל המקורות שהביא טוביה על סמכויות של פוסקים נכונים רק לסוגיות ששרשיהן נעוצות כבר בגמרא, או שמדובר על ציבור שקיבל עליו רב או קבוצת רבנים, ונתן להם סמכות לתקן לו תקנות. בימינו אין דבר כזה, לפחות לא בציבור הדתי לאומי.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

אני מצטער אבל אני ממש לא מצליח להבין

אני מבין שאתם אנשים מלומדים ויודעי ספר. מן הסתם יש לכם שאלות בהלכה מפעם לפעם. במקרה כזה, אתם פותחים ספר - אולי שש"כ, אולי פרויקט השו"ת, אולי דרכי טהרה של הרב אליהו, אולי ספר אחר. בכל אופן, אני מניח שאם בכל הספרים האלו יהיה כתוב שמשהו אסור, אתם לא תעשו אותו גם אם זה מאד מפליא אתכם.

עכשיו, כל הפוסקים האלו כולם אסור גיוס בנות לצה"ל. אתם לא חושבים שזה מחייב אתכם במשהו?

יתירה מכך, אין אף פוסק שמתיר! גדול הדור אחד באמת לא יכול לחייב, אבל כשכל גדולי הדור וכל הפוסקים, גם דתיים לאומיים וגם חרדים, כולם אוסרים, אז מאיפה הצד להתיר? האם יש לכם דוגמא שכזו בנושא אחר בתורה, שבו כל הפוסקים אוסרים ובכל זאת אתם נוהגים להתיר?

אבי אמר/ה...

קצת חורה לי להמשיך את הדיון כאשר אתה חוזר ואומר שכולם אוסרים. בבלוג הזה לבדו יש פוסט על כנס בו כמה וכמה רבנים התירו. יש מדרשות לבנות לפני צבא, ובראשן רבנים. למה זה נראה לך לגיטימי להחליט איזה רב הוא בר הכי ואיזה לא?

אליהו אמר/ה...

טוביה , אתה צודק שאם יש לי שאלה הלכתית בסוגיה שאיני בקיא בה - אני אפתח ספר של קיצורי הלכות ואסמוך על התשובה שאמצא שם. אבל אם למדתי היטב את הסוגיה, ומסקנתי סותרת את מה שכתוב בשש"כ, בין לקולא ובין לחומרא - מותר לי לסמוך על הבנתי בסוגיה ( אמנם קל יותר להחמיר במקרה כזה על סמך הבנתי מאשר להקל על פיה, עיין רש"י ריש ביצה ד"ה כוחא, אך אם אני בטוח בהבנתי, אוכל גם להקל). זה בדיוק המקרה כאן - כמעט כל אדם סביר יכול לדון בסוגיה הזו, כי אין בה כמעט מקורות הלכתיים ישירים (אני מכיר בערך שלושה מקורות ביחס לעצם שאלת גיוס הבנות לצבא - דבורה כשופטת, "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה", "במלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו כלה מחופתה" זהו. אם יש לך עוד - אנא כתוב לי). קשה מאוד לגזור מהמעט שיש בידינו איסור מוחלט או היתר מוחלט, וזהו דבר התלוי בסברה. אני מסכים איתך שהסברה נוטה לשלול גיוס נשים לצה"ל (למעט במקרים יוצאי דופן), אבל אני נוהג להשתמש במילה "אסור" רק כאשר אפשר להוכיח את האיסור מהגמרא או ממקורות דומים.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

א. כמו שכתבתי בתגובות הקודמות, כאשר הפסיקה בדור הקודם היא מוחלטת, אז גם אם אני מבין אחרת, אני לא יכול לפסוק אחרת. גם אם אני אגיע למסקנה שחשמל מותר בשבת, או שגזירת קטניות מיותרת, עדיין אין בכוחי להתיר את האיסור

ב. אני חושב שרב שהפסיקה היא לא תחום המומחיות שלו, הרי שבודאי לא 'בר הכי' להכריע בנושאים האלו. הגע עצמך - אם תהיה לך שאלה חמורה בענין פיקוח נפש בשבת, או בענין טהרת המשפחה, אני מניח, שהרוב המוחלט של אותם רבנים יגידו לך, שהם צריכים להתיעץ עם רבותיהם כי הם לא יכולים להכריע בזה לבד. אז מה ההבדל.

שתי הערות: יתכן שהם התיעצו עם רבותיהם ורבותיהם הסכימו. בכל אופן, לא ידוע לי שרבותיהם הסכימו להתיר באופן גורף.

בנתיים נוסף לרב שרלו, מצאתי שגם הרב ישראל רוזן מוכן להתיר, אבל א. שניהם לא מה'דור הקודם', כך שההערה הקודמת שלי בתוקפה. ב. שניהם מסתייגים מההתר.

נוסף לכך, הסוגיה לא רק קשורה במקורות, אלא גם במציאות בשטח. לטעון שבררתי את המציאות בכלל צה"ל והתברר לי להפך מהאוסרים זה נשמע לי מוזר מאד. אם הם היו אומרים - מותר לבת ללכת לצבא ובתנאי שזה יהיה בתוך מסגרת מסודרת ומאורגנת, היה יותר מקום לדון בדבריהם

צביקה אמר/ה...

א.
הערה קטנה על מטריה - שימו לב שגם השש"כ עצמו מתיר שמשיה (אם אני זוכר נכון, אשמח אם מישהו יוודאני...). והרי הסברא נותנת ששמשיה זה "יותר אוהל" ממטריה!
אלא מסתבר שמעיקר הדין שניהם אינם אוהל, אלא שבמטריה נהגו איסור, ואילו בשמשיה אין מנהג איסור.
נידון דומה יש באופניים. שגם שם האיסור לא ממש מבורר. אלא פשוט נהגו בזה איסור.

ב.
הערה בקשר לרמב"ם והקמת הסנהדרין - אם זכרוני אינו מטעני, מדובר באמירה שהרמב"ם אמר רק בפירוש המשניות, וגם שם סייג זאת - שאם יסכימו כל החכמים שבא"י יכולו לסמוך (וכך תתאפשר הקמת הסנהדרין).
פעם אחת בהסטוריה ניסו לחדש את הסמיכה על יסוד ההבנה הזאת שברמב"ם, וכך נסמך הבית יוסף (ועוד כמה גדולים). אך זה נבלם על ידי חכם ירושלמי (שכחתי מי) שהסתייג מההבנה הזאת ברמב"ם, וממילא גם חסר תנאי מהותי לפי הרמב"ם של הסכמת כל חכמי ארץ ישראל.

ג.
נטענה פה טענה חמורה (בעיני..) שאם בררתי סוגיה מסוימת, ועולה בעיני להתיר, בניגוד למקובל בפוסקים, הרי שאסמוך על היתרי.
זו אינה דרכה של תורה!!
אדרבה, כל המעיין במשנ"ב יראה שלעיתים הוא פוסק כשיטה מסוימת, למרות שיש לו קושיות עליה.
איננו נופלים מהרגליים מקושיות.

אולי זה קשור לנקודה יסודית - כאשר אני אומר ש"תוספות פלוני קשה" - האם הבעיה היא של תוספות או הבעיה היא שלי?

ד.
אבי, קצת חורה לי לשמוע שקצת חורה לך להמשיך את הדיון.
אמנם יש כאן פוסט על כנס ובו כמה וכמה רבנים התירו. אך אבוי, מדובר ביוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
כאשר מעמידים זה מול זה את רשימת הפוסקים האוסרים, ואת רשימת מי "שהתיר", אני מתבייש.
במחילה, דבר כזה איננו מחלוקת, אלא חוצפה של כמה חבר'ה צעירים.

ה.
גם הטענה על המדרשות לפני צבא שבראשן רבנים איננה מחזיקה מים.
שמעתי (מצטער, לא זוכר ממי) מת"ח אחד, שהוא לא מתלהב מגיוס בנות לצבא; אבל מכיון שמצד המציאות ישנן בנות שמתגייסות, מן הראוי לפחות לעזור להן להתכונן וללוות אותן.
אבל להפוך זאת להיתר גורף, נו...

ו.
בהקשר לסוגיא זו נזכרת בקטע ממכתבו של ר' אברום זצ"ל, בסוגיא אחרת, אך דומה למדי...
"
פשוט וברור כי כל מי שאינו בר סמכא, ואינו יונק את כל הגיונותיו ותורותיו מהתורה שבכתב ומתורה שבע"פ, ובפרט, מי שלא שימש כראוי תלמידי חכמים, והמפקפק על המסורת שבידנו בכל הקשור להשקפת התורה על ענייני הפרט וענייני הכלל, ועל הדרכת הציבור, הריהו מאותם שעליהם זעקו בעבר על סכנת "הרבעלך" המתיימרים לקפוץ להורות ולהדריך, את היחיד וכלל ישראל מבלי שהגיעו להוראה באלו העניינים מבלי עמלה וגדלות של תורה. בשעתו חשבתי כי אין לנו להתייחס לאלו ושכמותם, בעלי דרגה נמוכה בתורה ובחוכמה, אולם אני רואה כי שתיקתנו מתפרשת שלא כשורה, ועל כן הכרחתי את עצמי לענות על שאלתכם...
"

ז.
לסיכום: "בנין ילדים סתירה, סתירת זקנים בנין"

אליהו אמר/ה...

צביקה ,
כמה עניינים:
א. מי שמנע את חידוש הסמיכה היה הרלב"ח - רבי לוי בן חביב, רבה של ירושלים.
ב. זו בהחלט דרכה של תורה לעיין בגמ' ולפסוק הלכה כפי מסקנת הסוגיא. אני מסכים שאם יש קונצנזוס הלכתי מקיר אל קיר,לאורך דורות רבים, שהגמ' צריכה להיות מובנת בצורה מסוימת - לא ניתן יהיה לחלוק על כך. אך מקרים כאלה מאוד נדירים. בהקשר זה כדאי להזכיר את דברי ר' חיים מוולוז'ין (בפרוש למסכת אבות), האוסר על תלמיד לקבל דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם.
ג. יש לציין שגם פוסקים מאוד שמרנים כמו החזו"א, שהתבטא שדברי המשנ"ב כדברי סנהדרין מלשכת הגזית, או שאין אפשרות לחלוק על ראשונים - חלקו בכמה מקרים על מושאי הערצתם. אפילו הרב עובדיה הרשה לעצמו לחלוק על מרן מפעם לפעם.
ד. כמובן שאנו מדברים על מי שלמד היטב את העניין ובחן אותו מכל הצדדים, ללא כל קשר לגדלותו בתחומים אחרים. אם יבוא אלי בחור ישיבה בשיעור א' שכתב פסק הלכה מפורט ומנומק בנושא מסוים, מגובה בהוכחות רבות, ומישהו יאמר לי שגדול הדור פסק להפך ללא נימוקים או הוכחות - אאלץ להתייחס בצורה רצינית יותר לתלמיד שנימק את דבריו.
ה. בהחלט ניתן לחלוק על תוס' , אם יש לך הוכחות חזקות נגדו, מגמ' או מסברא. כמובן שעליך לוודא את נכונות טענותיך בכל דרך אפשרית, ולא למהר לפסוק כנגד גדולי עולם. אך אם גם אחרי הדיון המעמיק נשארת בדעתך - הדבר מותר ,ואולי אף רצוי.
ו. רב אברום בעצמו הודה שהמושג "דעת תורה" אינו יכול לחייב אחרים לציית לרב מסויים בעניינן שאינו הלכתי . עיין
בכתב העת צוהר, גליון ל"ב, עמ' 16, במאמרו של הרב איזנטל.