טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
כפי שכתבנו בפעם הקודמת, הדיינים הציעו לצדדים להגיע לפשרה.
זו הפשרה שהוצעה:
הנתבעת תמשוך את תלונתה שהתובעת הרימה עליה יד, והתובעת תמשוך את תביעתה כנגד הנתבעת.
הצעת הפשרה הזו נראתה לי ולנתבעת כהצעה לא הוגנת ואף מעליבה מטעמים שאסביר להלן. אך קודם אני רוצה לנסות להציג את הצד של הדיינים, כפי שאני מבין אותו.
הרציונל מאחורי הצעת הפשרה הזו היא להחזיר את הזמן לאחור. אם הסכסוך בין התובעת לנתבעת התחיל בזמן מסוים בו הנתבעת הגישה את התלונה להנהלת המוסד ושבעקבותיה הוגשה התביעה, אזי הפשרה מציעה בעצם להתעלם מכל מה שהתרחש מאז הגשת התלונה ע"י הנתבעת.
עוד יש להוסיף שמבחינת הדיינים הם אינם טוענים שהפשרה היא טובה לצדדים, אלא הם מציעים לצדדים לשקול מה הם מעדיפים: להתחיל הליך שלם של דין תורה והבאת ראיות שאורכת זמן רב (אם כי אינני חושב שהדיינים חשבו שהוא ייארך עד לכמעט שנה תמימה) או לסיים את ההליך כאן ועכשיו אבל לותר על השגת הצדק.
ייתכן, ואחד השיקולים של הדיינים בהצעת הפשרה כאן אף היתה שהאלימות שהתרחשה, לטענת הנתבעת, לא היתה מאד חמורה ולא נגרם לה מזה נזק פיסי.
זה, להבנתי, האופן בו ראו הדיינים את הדברים.
לעומת זאת, הנתבעת ואני ראינו את הדברים אחרת לגמרי.
לטעמי, גם אם יש הגיון בכך שיש סיכוי מסוים שהנתבעת תעדיף לסיים את ההליך כאן ועכשיו גם במחיר משיכת תלונתה להנהלת המוסד, בעידן בו אנו חיים אני מצפה שבית הדין יימנע מלהציע הצעה כזו. לא הייתי רוצה לראות כותרת בעיתון: "התלוננה כנגד פגיעה אלימה במקום עבודתה והדיינים הורו לה למשוך את תלונתה". ברור שאני נוגע בדבר, אך להרגשתי אין סיבה להתייחס לתלונה על אלימות פיזית באופן שונה ממקרה של אלימות מינית, או לכל הפחות למקרה של שליחת ידיים או הערות מיניות. הייתי רוצה להאמין שבמקרים כאלו לא היה בית הדין מציע לנתבעת למשוך את תלונתה, הגם שכל הסיבות שמניתי לעיל קיימות גם במקרים אלו.
יתרה מזאת, להבנתנו כל הסיבה שבגינה התובעת הגישה את התביעה לא היה כדי לקבל פיצוי כספי על "פיטוריה" (שכזכור לא היו), אלא כדי להפעיל לחץ על הנתבעת למשוך את תלונתה להנהלת המוסד וכך למנוע הליכים משמעתיים כנגדה. הצעת הפשרה למעשה גורמת שיהא החוטא נשכר ומוסרת לנתבעת את רב ככל תאוותה בידה.
אם הצדדים היו מקבלים את הפשרה, בית הדין היה שולח את הצדדים לדרכם, כאשר לבית הדין אין שום יכולת לכוף חוסר התעמרות מתמשכת של התובעת בנתבעת בעתיד. ביטול התלונה והתביעה לא היה בו בכדי להביא שלום בין הצדדים, אלא הוא היה גורם לצד המתלונן להתמרמרות ולצד התובע/הפוגע לתחושת ניצחון. כך שלחלוטין לא ברור מה היה קורה אילו לאחר הפשרה המקרה היה חוזר על עצמו, והנתבעת היתה מוצאת את עצמה שוב מותקפת בידי התובעת. איזה מסר בדיוק בית הדין מעביר לנתבעת ביחס לתלונות עתידיות בהצעת פשרה כזו?
אחרי שפרטתי את כל הטענות שלי כנגד הצעת הפשרה, השאלה שנותרה היא: האם הטענות הללו הן סיבה לכך שבית הדין לא היה צריך כלל להציע את הצעת הפשרה הזו, או שהן רק סיבות עבורי לדחות את הצעת הפשרה, והם לא מהוות סיבה שבית הדין לא יציע את ההצעה?
זו השאלה המרכזית של הרשימה הנוכחית.
בנוסף לאמור לעיל, במקרה שלנו, זמן קצר לאחר הצעת הפשרה של בית הדין, הנתבעת החליטה שהיא לא יכולה יותר לעבוד באותו מקום עבודה עם התובעת והגישה את התפטרותה להנהלת המוסד. הנתבעת פנתה לקבל ייעוץ משפטי באשר לזכויותיה בגין תביעת פיצויי פיטורין מהמוסד. הייעוץ המשפטי קבע שמצבה מוגדר "מתפטר כדין מפוטר" (לא כאן המקום להרחיב) ומגיעים לה פיצויי פיטורין. בשלב זה קלטנו שאילו היינו מתפתים לקבל את הצעת הפשרה של בית הדין היתה סבירות גבוהה שהנתבעת היתה מאבדת את העילה לתביעת פיצויי פיטורין, ובכך היתה מפסידה סכום כסף לא קטן.
המסקנה מהפסקה האחרונה היא שגם אם אתם חושבים שהפשרה כן מתאימה לכם. לעולם כדאי לקבל ייעוץ משפטי לפני שאתם מסכימים לחתום עליו.
זו הפשרה שהוצעה:
הנתבעת תמשוך את תלונתה שהתובעת הרימה עליה יד, והתובעת תמשוך את תביעתה כנגד הנתבעת.
הצעת הפשרה הזו נראתה לי ולנתבעת כהצעה לא הוגנת ואף מעליבה מטעמים שאסביר להלן. אך קודם אני רוצה לנסות להציג את הצד של הדיינים, כפי שאני מבין אותו.
הרציונל מאחורי הצעת הפשרה הזו היא להחזיר את הזמן לאחור. אם הסכסוך בין התובעת לנתבעת התחיל בזמן מסוים בו הנתבעת הגישה את התלונה להנהלת המוסד ושבעקבותיה הוגשה התביעה, אזי הפשרה מציעה בעצם להתעלם מכל מה שהתרחש מאז הגשת התלונה ע"י הנתבעת.
עוד יש להוסיף שמבחינת הדיינים הם אינם טוענים שהפשרה היא טובה לצדדים, אלא הם מציעים לצדדים לשקול מה הם מעדיפים: להתחיל הליך שלם של דין תורה והבאת ראיות שאורכת זמן רב (אם כי אינני חושב שהדיינים חשבו שהוא ייארך עד לכמעט שנה תמימה) או לסיים את ההליך כאן ועכשיו אבל לותר על השגת הצדק.
ייתכן, ואחד השיקולים של הדיינים בהצעת הפשרה כאן אף היתה שהאלימות שהתרחשה, לטענת הנתבעת, לא היתה מאד חמורה ולא נגרם לה מזה נזק פיסי.
זה, להבנתי, האופן בו ראו הדיינים את הדברים.
לעומת זאת, הנתבעת ואני ראינו את הדברים אחרת לגמרי.
לטעמי, גם אם יש הגיון בכך שיש סיכוי מסוים שהנתבעת תעדיף לסיים את ההליך כאן ועכשיו גם במחיר משיכת תלונתה להנהלת המוסד, בעידן בו אנו חיים אני מצפה שבית הדין יימנע מלהציע הצעה כזו. לא הייתי רוצה לראות כותרת בעיתון: "התלוננה כנגד פגיעה אלימה במקום עבודתה והדיינים הורו לה למשוך את תלונתה". ברור שאני נוגע בדבר, אך להרגשתי אין סיבה להתייחס לתלונה על אלימות פיזית באופן שונה ממקרה של אלימות מינית, או לכל הפחות למקרה של שליחת ידיים או הערות מיניות. הייתי רוצה להאמין שבמקרים כאלו לא היה בית הדין מציע לנתבעת למשוך את תלונתה, הגם שכל הסיבות שמניתי לעיל קיימות גם במקרים אלו.
יתרה מזאת, להבנתנו כל הסיבה שבגינה התובעת הגישה את התביעה לא היה כדי לקבל פיצוי כספי על "פיטוריה" (שכזכור לא היו), אלא כדי להפעיל לחץ על הנתבעת למשוך את תלונתה להנהלת המוסד וכך למנוע הליכים משמעתיים כנגדה. הצעת הפשרה למעשה גורמת שיהא החוטא נשכר ומוסרת לנתבעת את רב ככל תאוותה בידה.
אם הצדדים היו מקבלים את הפשרה, בית הדין היה שולח את הצדדים לדרכם, כאשר לבית הדין אין שום יכולת לכוף חוסר התעמרות מתמשכת של התובעת בנתבעת בעתיד. ביטול התלונה והתביעה לא היה בו בכדי להביא שלום בין הצדדים, אלא הוא היה גורם לצד המתלונן להתמרמרות ולצד התובע/הפוגע לתחושת ניצחון. כך שלחלוטין לא ברור מה היה קורה אילו לאחר הפשרה המקרה היה חוזר על עצמו, והנתבעת היתה מוצאת את עצמה שוב מותקפת בידי התובעת. איזה מסר בדיוק בית הדין מעביר לנתבעת ביחס לתלונות עתידיות בהצעת פשרה כזו?
אחרי שפרטתי את כל הטענות שלי כנגד הצעת הפשרה, השאלה שנותרה היא: האם הטענות הללו הן סיבה לכך שבית הדין לא היה צריך כלל להציע את הצעת הפשרה הזו, או שהן רק סיבות עבורי לדחות את הצעת הפשרה, והם לא מהוות סיבה שבית הדין לא יציע את ההצעה?
זו השאלה המרכזית של הרשימה הנוכחית.
בנוסף לאמור לעיל, במקרה שלנו, זמן קצר לאחר הצעת הפשרה של בית הדין, הנתבעת החליטה שהיא לא יכולה יותר לעבוד באותו מקום עבודה עם התובעת והגישה את התפטרותה להנהלת המוסד. הנתבעת פנתה לקבל ייעוץ משפטי באשר לזכויותיה בגין תביעת פיצויי פיטורין מהמוסד. הייעוץ המשפטי קבע שמצבה מוגדר "מתפטר כדין מפוטר" (לא כאן המקום להרחיב) ומגיעים לה פיצויי פיטורין. בשלב זה קלטנו שאילו היינו מתפתים לקבל את הצעת הפשרה של בית הדין היתה סבירות גבוהה שהנתבעת היתה מאבדת את העילה לתביעת פיצויי פיטורין, ובכך היתה מפסידה סכום כסף לא קטן.
המסקנה מהפסקה האחרונה היא שגם אם אתם חושבים שהפשרה כן מתאימה לכם. לעולם כדאי לקבל ייעוץ משפטי לפני שאתם מסכימים לחתום עליו.
5 תגובות:
כתבת ברשימתך: “או לסיים את ההליך כאן ועכשיו אבל לותר על השגת הצדק". כפי שכבר כתבתי בעבר, אני חושב שפשרה היא אפשרות להרחבת הצדק, מעבר לדין (וע"ע בדברי מלכיאל שהפנו אליו בפוסט הקודם בסדרה). כיצד הפשרה מרחיבה את הצדק? נעיין בהקדמת הרמב"ם למשנה:
"וכאשר נשלם לו מה שהיה צריך אליו השופט, התחיל באבות. ועשה זה לשני עניינים. האחד...
והעניין השני, שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים עליהם השלום, כדי שנלמד מהם המידות הטובות...
וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה. ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו, אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים, הנה מה טוב ומה נעים. ואם אינו יכול, אז יחתוך הדין ואל יטריח, אבל יתן זמנים ארוכים לבעל הריב, ויניחהו לבקש על נפשו כל היום, ואף על פי שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות. ואם אי אפשר זה, לפי מה שיראה בטענותם, יגזור הדין מיד. כמו שאנו רואים רבותינו עושים, בעניין קשירת הידיים, והכאת השוט ללקות ולענוש, והפשט הבגדים, וקריעת השטרות הקיימות, כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה, והרבה כמו זה. וכדומה לזו המצווה אומרים (סנהדרין ו ב): "יקוב הדין את ההר".
ועל דרך כלל, צריך שיהיה השופט כרופא בקי, שכל זמן שיוכל לרפא במזונות, לא ירפא ברפואות. אבל כשרואה שהחולי חזק, ואי אפשר להתרפא במזונות, ירפא ברפואות קלות, קרובות אל טבע המזון, כגון המשקים והמרקחות המבושמות והמתוקנות. ואם יראה שהחולי יתחזק, ואלו הדברים אינם מכניעים אותו, ואינם כנגדו, יחזור לרפאותו ברפואות חזקות, וישקנו רפואה משלשלת, כגון סקמוני"א, וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות.
כן השופט, ישתדל לעשות פשרה. ואם אינו יכול, ישפוט בנחת, וירצה לבעל הריב בדבר רך. ואם לא יוכל, מפני אכזריות אחד מהמריבים, ושהוא רוצה להתגבר בעוול וחמס, יתחזק עליו ויהדוך רשעים תחתיו.”
הרמב"ם ממשיל את הפשרה לרפואה מונעת / משלימה – עדיף לעבוד על אורח חיים בריא מאשר לתת תרופות חזקות, שתמיד יש להן תופעות לוואי (אמנם, הן מתגמדות ביחס לתועלת הרפואית). בנמשל – מהו אותו אורח חיים בריא שמושג בפשרה? לענ"ד, אורח החיים הזה הוא אורח חיים של מעט ויתור (וע"ע בקטעים שדילגתי עליהם בציטוט לעיל, כדי לקצר). אדם צריך לדעת שלא תמיד הוא משיג את הכל. יש בכך לימוד אמוני וחינוכי חשוב, שצריך להשפיע על כל דרכי האדם בחייו.
בתגובה הבאה אכתוב בע"ה את התייחסותי הקונקרטית לגבי הצעת הפשרה שהוצעה, ולשאלותיך.
אם באמת הפשרה הייתה משיגה את מטרתה, כפי שהצגתי בתגובה הקודמת, אז לא רק שהיינו מיישבים סכסוך זה, אלא היו מתיישבים גם ההדורים בין התובעת לנתבעת. ממילא גם לא הייתה כל סיבה לנתבעת להתפטר (שכן בתיאור אוטופי זה – השלום והשלווה חוזרים לשכון בין כולם), וממילא שאלתך השניה לא הייתה נשאלת.
לשאלה הראשונה אין תשובה חד חד ערכית. כפי שהצגתי, הצעת הפשרה תלויה מאוד במה שקורה בין המתדיינים. כמעט תמיד ניתן להציע פשרה, אך בכלל לא בטוח שתמיד נכון ללכת בדרך זו. כאמור, הפיתרון לשאלה הזו הוא סוביקטיבי, ולא אוביקטיבי.
מעבר לכך, בשאלה הספציפית בדיון זה והצעת הפשרה שהוצעה, צריך לחזור ולבחון את מערך הטענות: ישנו ויכוח האם נפגעה התובעת, וישנו ויכוח אם הנתבעת נפגעה. כפי שהצגת ברשימות הראשונות בעניין זה, ייתכן מאוד שהנתבעת עשתה מעשה מותר: להתלונן. כמובן יש לבחון את גבולות ההיתר הזה, אך בשלב זה, בתחילת הדיון, אין יכולת לבחון האם הגבול נחצה (זה חלק מהויכוח).
בנתונים אלו, קשה לי לראות הצעת פשרה אחרת. האם לך – רב צעיר, ישנה הצעה אחרת (אובייקטיבית, שאינה מקבלת גרסה של צד אחד)? בהתחלה חשבתי אולי להציע שביה"ד יעיר הערת אזהרה לתובעת כפשרה, אך בהערה כזו בעצם מקבלים את טענת הנתבעת באופן כמעט מלא, ושוב זה לא אפשרי בשלב זה.
אולי הפיתרון הנכון היה לשמוע מהצדדים מה יאפשר להם לחזור בשלום (אם זה אפשרי) לעבודתם. מה הם מצפים שיקרה, ע"מ שהם יחזרו לעבוד ביחד באותו מוסד. האם פיצוי כספי? האם דוקא הכרה של ביה"ד בצדקת טענותיהם? האם רישום משמעתי אצל המעסיק? וכן הלאה. אני באמת נבוך בשאלה מהי הפשרה הנכונה במקרה זה, ולכן אני מציע הצעה זו, דהיינו להחזיר את הכדור למגרש של הצדדים, תוך כדי הסבר של יתרונות הפשרה. לא רק יתרונות מבחינת אורך הדיון וכד', אלא היתרון החינוכי והאנושי, שדיברנו עליו.
ושוב, לא הייתי נוכח בדיון, ולא שמעתי את הצדדים, כך שאינני יכול לומר מה עבר לדיינים בראש כשהם הציעו את מה שהציעו, והאם הם שקלו את המשמעויות עד הסוף. לצורך כך צריך להיות נוכח בדיון ממש.
רציתי להוסיף נקודה אחרונה לגבי ייעוץ משפטי – אני מסכים בהחלט. כמובן שהייעוץ הזה צריך לקחת בחשבון את ההשלכות ההלכתיות של הצעדים (דהיינו שהוא יוכר מבחינת ההלכה). כהצעה נוספת, ניתן אולי היה להוסיף כפסק בתוך פסק בית הדין (של הפשרה) שהנתבעת לא מאבדת את זכותה לתבוע פיצויי פיטורין. צריך לבדוק גם את זה מבחינה משפטית (הלכתית), וביה"ד יצטרך לשמוע גם את תגובת המוסד לכך, אך יש פתרונות לכל הבעיות הנ”ל.
כשכתבתי "לותר על השגת צדק", התכוונתי שבעלי הדין יצטרכו לותר על רצונם בצדק (סובייקטיבי) באם הם יהיו מעוניינים בהצעת הפשרה. לא התכוונתי שהדיינים מותרים על הצדק.
לאחר כל דבריך, אני עדיין לא מרגיש שיש איזה שהוא צדק בהצעת הפשרה הזאת. ומהמקום בו אני נמצא (כנוגע בדבר באופן מובהק) לא היה מקום להציע את הפשרה הזאת.
שאלת: האם יש לי הצעת פשרה אחרת?
שתי הצעות יש לי (אני לא חושב שהן טובות, או שהיה סיכוי שהצד השני בהליך שלנו היה מסכים להן, אך אני לא חושב שהן נופלות מההצעה שהוצעה):
א. התובעת תתנצל בכתב על פגיעה בנתבעת, ותבטל את תביעתה, והנתבעת תמשוך את מכתב התלונה שלה.
ב. התובעת תמשוך את תביעתה, והנתבעת תוותר על תשלום הוצאות המשפט שלה.
האם היית כותב את אותם הדברים אם הצעת הפשרה היתה זהה ומקרה התביעה היה מעט שונה: היה מדובר בעובד ששלח ידיים, באופן חד פעמי, לעבר גופה של הנתבעת?
בפשרה שבנדון אין כל התפשרות, אלא למעשה השגת הסכמה דה-פקטו שהתלונה המקורית של הנתבעת לא הייתה מוצדקת; שהרי איך ייתכן למשוך תלונה מוצדקת רק כי הנילון הגיש תביעה שכנגד. לכן לענ"ד ברמת הצדק האובייקטיבית מדובר בפשרה גרועה.
עם זאת: טוב שהיא הוצעה, כי המציאות היא שבהחלט יש נתבעים שיעדיפו לחסוך לעצמם את כאב הראש ולחזור אחורה בזמן. אין שום סיבה שביה"ד לא יאפשר את הבחירה הזאת לנתבע שרוצה בה, כי מחוייבותו היא קודם כל לצדדים ורק אח"כ - אם בכלל - לצדק האובייקטיבי.
אני מסכים עם אבי, שאולי תפקיד הפשרה במקום זה הוא לאפשר לרדת מהעץ שהצדדים עלו עליו.
כמו כן, כבר כתבתי שאני מעט נבוך במקרה זה, לגבי השאלה מהי הצעת הפשרה הנכונה במקרה זה.
אני חוזר על מורכבות המקרה: יש ויכוח עובדתי יסודי, בשתי עובדות לפחות (המקרה האלים הראשוני, ותוצאות התלונה). התביעות של הצדדים הן על יותר מכסף: הן על מוצדקות התביעה שלהם בכלל. במצב כזה קשה מאוד להגיע לפשרה.
הצעתך הראשונה איננה קבילה (שוב - ללא דיון בהוכחות, אחרי הדיון זה כבר סיפור אחר) בעיני. הצעה זו מקבלת באופן מלא את גרסת הנתבעת, כשאולי חלק מההשלכות הכספיות לא ממומשות. אם יש צד כלשהו בדברי התובעת (שכאמור, לפני ההוכחות איננו יכולים לדעת זאת), הרי שאין הצדקה מצד התובעת להצעת פשרה כזאת (והיא הייתה מעלה פוסט בסגנון זה בבלוג אחר...).
הצעתך השניה קצת יותר טובה בעיני, מפני שהיא בעצם אומרת לצדדים: ותרו על רצונכם שבית הדין יכריע כאן. הצעה כזו באמת היתה מחזירה את הגלגל לאחור, אם כי יתכן מאוד שהתובעת לא הייתה מקבלת אותו, מפני רצונה העז לדרוש צדק מבית הדין דוקא.
נראה לי שמצב כזה הוא המצב עליו מדבר הרמב"ם שלא תועיל רפואה מונעת וכד'. כאשר הויכוח איננו חומרי (כסף, רכוש וכו'), אלא על עקרונות - הרבה יותר קשה להגיע לדרך האמצע.
כאן אני חוזר לדברי אבי - אינני בטוח שהדיינים חשבו יותר מדי בהצעת הפשרה, לצערנו. הנקודה מבחינתם אולי הייתה לפתוח פתח כלשהו להדיינות בין הצדדים, ע"מ לבדוק אם יש בכלל מה לדון כאן.
האם הצעתם את הצעותיכם במהלך הדיון?
לשאלתך, כאשר הדיון מקבל אופי מיני, אין הבדל עקרוני בדבר, אבל יש לענ"ד הבדל מעשי. עקב מצבו הפרוץ של הדור, יש צורך לגדור גדרים נוקשים יותר בתחום זה, ועל כן יש לשקול את הדברים אלפי פעמים לפני שמגיעים להכרעה. ב"ה בתחום האלימות הפיזית, המצב יותר טוב (לפחות בין אנשים נורמטיביים), ולכן ניתן לפעמים לכופף את הראש ולהמשיך הלאה.
אמנם עדיין ישנו הבדל מסוים, ופגיעה מינית היא פגיעה עמוקה יותר מבחינה נפשית, אך זהו הבדל כמותי כבר, שלגביו כבר נאמר דין פרוטה כדין מאה.
בשורה התחתונה - אינני יודע כיצד הייתי נוהג בעצמי במקרה זה. מעולם לא חשבתי על כך שישנן פשרות לא לגיטימיות (מקסימום הצדדים ידחו אותן). כמובן שאין דברי אמורים במקום בו כופים פשרה, אלא רק בהצעות פשרה. עלי עוד לחשוב מהי עמדתי בעניין זה.
הוסף רשומת תגובה