יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

משפטים לא יחיו בהם

הגמרא בסוף מסכת מגילה (דף לב) אומרת:

ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ') "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו'". מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא (יחזקאל כ') "משפטים לא יחיו בהם" קרית ביה? [=משום שלא ידע לבסם את קולו, אתה קורא עליו "משפטים לא יחיו בהם"?!] אלא כדרב משרשיא, דאמר: שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה - עליהם הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". 

הגמרא הזו קשה מכמה צדדים:
- מה חשב רבי שפטיה בשם רבי יוחנן? האם הוא היה סבור שהקורא בלא נעימה מגיע לו ש"לא יחיו בהם"?
- כיצד מתחברים דברי רב משרשיא לדברי רב שפטיה? ברור ששניהם דורשים את הפסוק "וגם אני נתתי להם וכו'", אך הגמרא מביאה את דברי רב משרשיא מתוך קושיא על רב שפטיה, האם דבריו מסבירים באיזה שהוא אופן את דברי קודמו?

את המזור לשתי שאלותי מצאתי בספר "דף על דף", שתי התשובות נחמדות ביותר, אך התשובה לשאלה הראשונה היא מבריקה ביותר.

להשיב על השאלה הראשונה מביאים את דבריו של הגאון מטשאבין:

ומשמי' דהגאון מטשעבין זצ"ל אומרים ששאל, וכי עונש גדול כ"כ מגיע למי שקורא בלי נעימה שיאמר עליו הכתוב וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו וגו', - הוא מותיב והוא מפרק, דפשוטו של מקרא הוא בלשון תמיהה, וכי אני נתתי להם חוקים לא טובים, אבל מי שקורא בלי נעימה הרי עליו הכתוב אמור בניחותא ודפח"ח.
דבריו הם גאוניים לא רק משום שהוא נותן פשט יפה ומבריק בגמרא במגילה, אלא כי הוא גם מציע פשט מעניין לפסוקים ביחזקאל כ':
(כא) וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר:
(כב) וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם:
(כג) גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:
(כד) יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם:
(כה) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם:(כו) וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי יְקֹוָק: 


מה פירוש פסוק כ"ה? איך בכלל אמורים לקרוא אותו?
בפירוש דעת מקרא מביאים ארבעה פירושים לפסוק זה, ומצדדים בראשון:
א. יצרם הכשילם ללכת בחוקים לא טובים.
ב. מסרתים ביד אויביהם שישימו עליהם חוקים לא טובים.
ג. חוקי ה' במקום שיהיו להם סם חיים היו להם סם ממית.
ד. הכוונה לקללות שבתוכחה.

הגאון מטשעבין מציע כאן פירוש נוסף, לקרוא את הפסוק עם סימן תמיהה: "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם?!". כלומר, הנביא אומר שבני ישראל הלכו וחיללו שבת ועבדו עבודה זרה. ואז הנביא אומר כמאמר מוסגר: וכי אני הוא זה שנתתי להם חוקים רעים כאלה להעביר את בניהם למולך?! וסוף פסוק כו "למען אשר ידעו אשר אני ה'" חוזר לפסוק כג.
אני מסכים שזה לא פירוש חלק לחלוטין, אבל הוא בהחלט מחודש ומבריק.

ביחס לקושיא השניה על הגמרא במגילה מביאים ב"דף על דף" בשם ספר שלמי-דוד את הפירוש הנחמד הבא:

נראה דבאמת רבי משרשיא לפרש דבריו של ר' יוחנן קאתא, והא דקאמר ר' משרשיא שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת, הן הן הדברים דקאמר ר' יוחנן כל השונה, דר' יוחנן הכי קאמר, שהתלמידי חכמים היושבים ועוסקים בתורה, צריכים להיות נוחים זה לזה בהלכה, דליקח דוגמא לעצמם את השרים והשרות מזמרי זמר בכלי זמר זה מזה שונים, זה בא בתקוע שופר וזה בנבל וכינור, האחד ישמיע קול בתוף ומחול והשני במינים ועוגב, זה בא במצלתיים וזה בחצוצרות, וכן המזמרים בפה קולם משונה זה מזה, האחד קולו עב והשני קולו דק, וכל הקולות כאחד הם הרמוניא אחת, וצריכים להתחשב זה עם זה, אשר כל אחד על מקומו יבא בשלום בזמנו וכפי שיעורו, כי עת לכל אחד ואחד, כי יש זמן אשר בעל קול העב צריך להגביה קולו ובעל קול הדק צריך שינמיך קולו, ולפעמים להיפך, ולפעמים צריכים להשמיע קול הנבל ולפעמים את קול הכנור, וזמנו של זה לא כזמנו של זה, וכדי להנעים את הקול צריכים המזמרים להבחין, מתי יאריכו בשופר ויקצרו בחצוצרות, ומתי יקצרו בשופר ויאריכו בחצוצרות, ואינם רשאים לעבור הזמן המוגבל להם על פי חכמת המוזיקא, אבל אם האחד את גבול רעהו ישיג, ולא ישגיח שלא להקדים או לאחר בשירו וזמרו, אז תתבטל ההרמוניא ולא ינעם קולם באזני שומעיהם, ולא ישיגו תכליתם לשמח בני אדם בשירם וזמרם.
וזו היא הדרך אשר ילכו בה תלמידי חכמים בעבודתם בקודש, דהם צריכים ליתן זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח כל אחד במחיצה שלו, ואל יהרסו לעלות במחיצתו של חבירו, כי משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו, ואיזהו חכם המכיר את מקומו הראוי לו, ולא ידחוק עצמו למקומו של חבירו. והרמוניה כזו היא שלום אמיתי אשר כולם על מקומם יבואו בשלום.
אמנם תלמידי חכמים המתגרים זה בזה, ואחד נכנס בגבולו של חבירו, וכבודו אינו חביב עליו כשלו, עליהם נתכוון ר' יוחנן באמרו כל הקורא בלא נעימה ושוגה בלא זמרה, שאין נוטלים לדוגמה את הנעימות של שירה וזמרה, עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים.
ואביי בשמעו את דברי ר' יוחנן והבינם כפשטן שפיר הקשה, ומשני הש"ס אלא כדר' משרשיא, רצה לומר דפירוש דברי ר' יוחנן הם כדר' משרשיא, שגם ר' יוחנן כיוון בדבריו לומר שני תלמידי חכמים היושבים ואין נוחין זה לזה בהלכה, האחד נכנס בגבול חבירו לקנטרו ולקפחו עליהם הכתוב אומר וכו', ודו"ק.



2 comments:

ג אמר/ה...

התרבות שלהם היתה תרבות אורלית (-לימוד בע"פ), לעומת התרבות שלנו שהיא ליטרלית (כתובה). כשכל הלימוד מועבר בע"פ יש מקום מרכזי לדרך הקריאה / נעימתה. שב בביה"כ אצל בעל קורא / חזן, לא נעים ותראה איך אט אט הקהלה מפסיק להקשיב.
ואילו החולק אמר שעכ"פ מה יעשה מי של זכה, וכי לא ילמד? ולכן דרש באופן אחר, על העברת מסורת ע"י חכמי התורה ומריבה בינהם שאף היא גומרת לקטיעת המסורת

אלחנן אמר/ה...

לשני הקשיים שהעלית:

א. זה לא ענין של "מגיע לו". מי שהמקרא והמשנה אינם מביאים אותו לשירה וזמרה, מראה בעצמו שהחוקים אינם טובים בעיניו. זה כמובן בלשון ציורית. בימינו היינו אומרים שמי שאיו מרגיש התרוממות רוח או התרגשות כלשהי מהלימוד (מעין זו המביאה את הקורא לקרוא בנעימה), זה אומר שהלימוד לא מספיק מחיה אותו. כמובן נבחר פסוק חריף כדי לעורר את השומע, ולא כדי לטעון שהתורה נעשית לו סם המוות או משהו מעין זה.

ב. אין חובה לומר שיש קשר בין הדברים (ושיעורו: 'לא נצרכא אלא לכדרב משרשיא'), אבל נראה שקיים קשר כזה. שני ת"ח שלא מסוגלים ללמוד ביחד, כנראה לא הפנימו עד הסוף במה הם עוסקים. התורה אינה מביאה אותם להתעלות מעל זוטות כאלו ואחרות. שוב, הם לא מספיק 'חיים' אותה.