יום הולדת את בלוג "רב צעיר" - שנתיים!

כן, זו התקופה לסיכומים, חשבון נפש ומבט לעתיד.
אז מה היה לנו השנה? אם אני מנסה להיזכר ברשימות הכי פופולריות בשנה האחרונה, כנראה שאגלה שאלו היו רשימות שלא נכתבו על ידי. ביניהם, שתי רשימות על ברכת החמה (קישור1, קישור2) ורשימה של ר' איתם הנקין אודות בירור הלכה ממקור שאינו מוסמך שכיכב במספר פורומים מאז שהוא פורסם אצלנו. אך היו גם כמה רשימות שלי שעשו אי אלו גלים, ביניהם: כשרות התות, יין אוצר בית דין, הטור שכתבתי לקראת פורים - כשאתה הרב... שכנראה אפרסם השנה שוב במסגרת הטור ב"כיפה", ואם כבר הזכרנו את "כיפה", קיבלתי לא מעט תגובות על הטור שהתחלתי לכתוב תחת השם "דעת תורה".
בשנה האחרונה הבלוג פירסם רשימות ממספר כותבים אורחים: שאול שיף בטורים שזכו ללא מעט ביקורת עליו ככותב ועלי כמארח, ר' איתם הנקין, הרב יואב שטרנברג, סגן-צעיר, ר' אוריאל פרנק, ר' יצחק רונס, הרב עמוס ראבילו, והסטיריקן הגדול מכולם - חיים ולדומירסקי (שהבלוג מברך אותו לרגל הטור הסאטירי החדש בעיתון מקור ראשון).
לפני מספר חדשים עברנו למערכת תגובות חדשה, המערכת עוד לא קורסת תחת עומס תגובותיכם, אך מאז הגענו קרוב ל400 תגובות. אם נוריד את התגובות שלי מהספירה וננסה לעשות איזה שהוא חישוב, לא מדויק במיוחד, נגיע למשהו כמו ממוצע של שתי תגובות לרשימה.
אם כבר הזכרנו את התגובות, אז כסיכום של השנה אחד הפרמטרים הכי בולטים אצלי זה שאין לי שום מושג אילו רשימות יזכו לתגובות מאת הגולשים ואילו לא. אתן דוגמא מהשבוע האחרון: אני הייתי בטוח שהטור שלי שהתפרסם ב"ספרים בלוג" אודות ביקורת ספרים: אור החיים על חומש בראשית – הוצאת מוסד הרב קוק יזכה בלא מעט תגובות מפרגנות ושהטור של סגן-צעיר אודות תורת חב"ד לבני הישיבות יזכה בויכוח ער בתיבת התגובות ושלעומת אלו הטור אודות רבי יהודה אומר משמו - רש"י מול הרב שטיינזלץ בכלל לא יזכה בתגובות. מה שקרה בפועל זה שהטור אודות דברי רש"י זכו לתגובות חכמות ומחכימות, הטור של סגן-צעיר זכה לתגובות מעטות מאד והטור שלי לא זכה אפילו לתגובה מפרגנת אחת.
אחרי שלוקחים בחשבון שאין לי שום מושג איך לחזות מראש אילו טורים יזכו לתגובות, גם אין לי שום מושג האם הרשימות שלא זוכות בתגובות זה בגלל שכולם מסכימים או שאף אחד לא קרא כי הנושא לא מעניין אף אחד חוץ ממני.
מבחינת כניסות לבלוג, יש עלייה מתונה אך קבועה במספר הנכנסים לבלוג. בחודש האחרון נכנסו יותר מכפול ממספר הכניסות של אותו חודש אשתקד.

אני מניח שלא מעט מכם הבחינו בכך שבחדשים האחרונים אני נמצא תחת לחץ זמן שטרם הכרתי כמותו בשנים שלפני כן. בחדשים האחרונים ישנם מספר ימים בשבוע שמראש אני אפילו לא מנסה למצוא זמן לכתוב, מכיוון שאני יודע שאין סיכוי שאמצא, בשבועות האחרונים פעמיים שאפילו לא היה לי זמן לכתוב דבר תורה קצר לפרשת השבוע מתוך האור-החיים, על אף שהדרשה היתה מוכנה אצלי והיה רק צריך להעלות את חלקה לכתב. בנוסף לצמצום הזמן הפנוי המועט שהיה, שני כותבים שתרמו לי טורים בעבר (סגן-צעיר, והרב יואב שטרנברג) הפסיקו לכתוב (סגן-צעיר עשה קאם-בק בשבוע האחרון), וזה רק הגדיל את הלחץ עלי.
במהלך החדשים האחרונים אני מצאתי את עצמי מתלבט מה עדיף, לתת לבלוג לשקוע ולדעוך כפונקציה של הזמן הפנוי שיש לי עד שהוא עלול לגווע לחלוטין או אולי, מכיוון שאני רואה שכבר כמעט ואין לי זמן לכתוב רשימות ארוכות ולעסוק בכל מיני נושאים שהייתי מעוניין לעסוק בהם, היה רצוי שאודיע שכשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. לעת עתה, אני עדיין שורד אך לא הכרעתי לחלוטין בהתלבטות הזאת.

את הבלוג אינני כותב כדי להפיץ את דבר ה' בעולם, לא כל כך חשוב לי לראות השפעה של הבלוג עליכם הקוראים או על השיח הציבורי בכלל, אני כותב בעיקר מסיבות אגואיסטיות. בעזרת הבלוג אני מוציא תסכולים שיש לי מכל מיני כלי תקשורת, רבנים, תהליכים בחברה הדתית (וגם בחברה החרדית והישראלית), אני מקבל פידבק על רעיונות ומחשבות שיישמתי או שהעליתי (וכאן המקום להודות לאנשים שנותנים את הפידבק: אלחנן, חמוטל, חגי, רועי, משה, יצחק, אלי, ברוך, איל, אלעד, אריה, יוחאי, יניב ואת כל אלו ששכחתי - אתם יכולים להיות בטוחים שלולי אתם מזמן הייתי מפסיק לכתוב. אז תמשיכו כך ושאחרים ילמדו מכם.), וזה מאפשר לי לסכם בצורה קצרה ותמציתית שיעורים ודברי תורה שאני מוסר בקהילה ובמקומות נוספים.

כשאני חושב קדימה ומנסה להתוות לבלוג יעדים, הייתי מעוניין שהוא יהפוך לבימה בו מחליפים דעות ורעיונות רבנים ותלמידי/ות חכמים באופן מכובד ומעורר למחשבה. הייתי שמח אם רבנים אחרים שקוראים ועוכבים אחרי הנעשה בבלוג היו משתפים מדי פעם בחידושים שהם הנחילו בקהילותיהם ובהתלבטויות שהם נתקלים בהם- בין אם זה בענייני לימוד והלכה ובין אם זה תהליכים אחרים שהם עוברים עם או בלי הקהילה.

שביבים (בשלח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

וגם זו פריחה
שרה'לה קוסטינר
בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי, כמו רבים בישובנו, שמחה ונרגשת במיוחד. מעבר המשפחות הראשונות, כחלוץ לפני המחנה, מהמושב יבול לקראונים ב'בני נצרים' הוא נקודת שיא משמעותית מאוד לנו כישוב, לאזור, וגם לעם שלנו.
הישוב החדש הראשון שמוקם מתוך קהילה של מגורשי גוש קטיף.

בו' באלול ה'תשס"ט, בערב המעבר של עובדיה וסיון,– חלוצי החלוצים בחלוציות, קיבלתי בשעה 22:16 מסרון וזו לשונו:
הרגע קבענו מזוזה בבית עובדיה משולמי. האחרון לבנין נצרים זכה להיות ראשון לחלוצה.
למי שלא זוכר או יודע, ביום הגרוש מנצרים המשיכו לצקת את גג ביתו של עובדיה!
היתה זו עמדה אמונית ונפשית עקרונית, שקראנו לה "מאמינים ובונים", של נצחון הרוח, שסימלה את נצרים, והיה לה הד בלבבות ובתקשורת. בעיני, ודאי שהיא היתה ועודנה נכונה, למרות שהגירוש בפועל, התבצע.
הסמליות בכך שעובדיה עם רעיתו הטריה סיון, הם הראשונים, יש בה משמעות מיוחדת. חוליה מקשרת בין נצרים להתישבותנו בחלוצה. שאותה רוח גדולה שהלכנו לאורה בנצרים, של בנין הארץ והתישבות מתוך אמונה, - מתוך שליחות ומחויבות לערכי הנצח האוניברסליים של עם ישראל לדורותיו, ובלי לכפוף את הקומה בגלל הפגזות של פצמ"רים, קסאמים ומטענים, או להבדיל מפני התקפות אידיאולוגיות שמקורן בתרבות זרה - היא הרוח שמרימה את החול פה, בחולות חלוצה, דוחפת אותנו ונותנת לנו כח, להפריח את השממה בחקלאות ובבנין, הקודש והחול.

ערב לאחר מכן, באתי לראות בעיני את הפלא.
ההרגשה היתה מרוממת. של חלום שמתגשם.
ממקום קשה לאיתור, בתוך מדבר דיונות שוממות, - התבדחנו, שמיקום היישוב היה משתנה לפי כמות הדלק בטרקטורון של עובדיה, כל פעם הראו שהיישוב יקום על גבעת חול אחרת, ממילא הכל היה נראה אותו דבר...- והנה – שורו הביטו וראו, משפחות גרות פה!!! יישוב ממש!!! מה גדול היום הזה!

נכון, על כל שלב בהתפתחות המקום שמחנו והתרגשנו – חממות שנבנות, כביש שנסלל, יסודות לבית שנחפרים, יציקת רצפה, שלד בית שמוכן, קראוונים שמגיעים...
בימים אלה התחלנו לקטוף ולשווק את הרימונים האורגניים ממטע הרימונים המשפחתי שלנו בחלוצה, שזו בודאי עבורנו התרגשות מאוד מיוחדת, וחיבור אישי וממשי לעשייה ההתיישבותית באזור, שפירותיה המתוקים והבריאים מגיעים לציבור הרחב.

אבל עכשיו, עליית מדרגה.
לראות במדבר, בקצה הכביש, ישוב חי, נושם, מאוכלס, אור בחלונות - אור גדול זורח בלבבות!
כשבאתי מספר ימים לאחר מכן, הצטרפו סימני חיים נוספים - מכוניות חונות ליד בתים, אנשים מתרוצצים, ארגזים נפרקים... אבל הדבר שריגש אותי ביותר היה, כביסה תלויה ב'בני נצרים' שבחלוצה, – לכאורה פשוט ובסיסי, אבל מקפל בתוכו כל-כך הרבה עוצמות חיים.
התחדשות של שגרת חיים אמיתית ופשוטה, של יהודים שנקשרים לאדמתם.
וכשזוכים להשתתף בחנוכת בית הכנסת הזמני והכנסת ספרי תורה... ושבת ראשונה בישוב החדש...
הלב עולה על גדותיו...

אשרינו שזכינו להתנער מהעפר ולהיות שותפים עם אל, לחזות ולקחת חלק בהתגשמות נבואות הנחמה - "כי נחם ד' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן...",
ונתפלל שנזכה לחזות בנטיעתם מחדש של כל חברינו העקורים באשר הם,
בבניינם החדש והמחודש, של כל חבלי ארצנו האהובה.
ובבניינה השלם של ירושלים ננוחם.
*
{ נכתב בט"ו באלול התשס"ט ופורסם ב"נצר מטעי" בקהילת נצרים שביבול, תחת הכותרת : חלוצה בשבילי. מאז קיבלתי ממשפחת קוסטינר [שרה היא נכדתו של הגרמ"צ נריה זצ"ל] לקראת ט"ו בשבט שני משלוחים של רימונים אורגניים עסיסיים ומתוקים, בעוד ממקום מושבם הקודם חוטף עם ישראל רימונים מסוג אחר והעולם הצבוע רואה הכול ומתייצב לצדם של הרוצחים השפלים.}


עדיף לאכול כדי להתפלל
הרבנית רבקה ע"ה, אמו זקנתו של האדמו"ר הששי לאדמו"רי חב"ד, רבי יוסף יצחק זי"ע, חלתה בהיותה כבת 18 שנה [שנת תרי"א]. ציוה עליה הרופא שתאכל תכף ומיד עם קומה בבוקר משנתה.הרבנית רבקה לא רצתה לטעום קודם התפילה, והייתה מתפללת בהשכמה , ואחר התפילה הייתה אוכלת פת שחרית. כשנודע הדבר לחותנה , הלוא הוא האדמו"ר ה"צמח צדק", אמר לה: יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. על מצוות נאמר "וחי בהם", הפרוש של וחי בהם: יש להחדיר חיות במצוות. בכדי שיוכלו לעשות זאת חייבים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה. וסיים: אינך צריכה להיות על בטן ריקה. עדיף לאכול כדי להתפלל , מאשר להתפלל כדי לאכול, וברכה האדמו"ר ה"צמח צדק" באריכות ימים. היא נולדה בשנת תקצ"ג והסתלקה בשנת תרע"ד. [ היום יום ]

שלש שלישיות
חשוכת בנים ל "ע לא ידעה לשית עצות בנפשה , כיצד תוכל לפעול ישועה אצל הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע. יעץ לה משרתו בקודש בסוד, שתלך למקווה בשעה שהרבי נוהג להגיע לשם כדי לטבול ותעמוד ליד דלת הכניסה, ובעת שהרבי ירצה להיכנס לטבול לא תניח לו להיכנס פנימה עד אשר יבטיח לה שהיא תיפקד בזרעא חיה וקיימא. שמעה האישה לעצת המשרת בקודש ואכן כך עשתה. והנה כשרצה הצדיק להיכנס למקווה חסמה את דרכו. ביקש ממנה: הניחי לי להיכנס. אמרה לו: רבי לא אניחך להיכנס עד שתבטיח לי שאזכה להיפקד בבנים. ראה הצדיק עם מי יש לו עסק, נענה לה ואמר: יהיו לך ילדים וילדים וילדים! בחלוף תשעה ירחים זכתה אותה אישה להיפקד בשלישיה. לאחר שנה זכתה בשלישיה נוספת. כשראתה לאן ברכת הצדיק מוליכה, באה אליו ואמרה לו: רבי! אמנם זכיתי בזכות ברכתך להתברך בילדים, אך קשה לי ללדת שלישיה בכל פעם. השיב לה הרבי : אין מה לעשות. אין באפשרותי לשנות את הדבר. ואותה אישה שברה את כל כללי ההסתברות וילדה שלוש שלישיות זו אחר זו. וכאשר סיפר זאת הצדיק המקובל, האדמו"ר מפוריסוב הלוא הוא רבי עקיבא רבינוביץ שליט"א, בירך את כל הזקוקים להיוושע בבנים, שייפקדו במהרה בזרעא חיה וקיימא.
אגב כך נספר ( ראיתי באתר הידברות ), כי הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע היה נוהג להזכיר עצמו אצל כל חתן ביום חופתו וביקש שיתפלל עליו, [ראה בליקוטים שבסוף ספר שולחן העזר (ח"ב קלח טור א)] וכך המנהג בכל מדינת גליציה. ומובא בספר היובל עמוד כ"ה בשם הגאון רבי עקיבא יוסף שליזינגר זצ"ל בעל "לב העברי", שבעת היות רבי הירש מאיר [השו"ב מניימארקט] חתן ביום חופתו, אמר לו רבי שמעון סופר זצ"ל, אז אבד"ק קראקא בשם אביו החתם סופר זצ"ל , כי יש לחתן ביום חופתו כוח לפעול בתפילתו כמו לצדיק הדור, ולכן ביקש הגאון רבי שמעון סופר מהחתן הנ"ל שיזכרנו לרפואה שלמה טרם לכתו לחופה.

כבוד התורה מול רכוש גשמי
לר' יצחק דייניס היו שתי בנות שנישאו לימים לשני גאוני עולם: ראש ישיבת טלז, רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל ואחיו הגאון זצ"ל, ששימש כר"מ בישיבת טלז.
איך זכה ר' יצחק לחתנים אלו?
מסופר: הדבר היה בעיצומו של חורף, השלג ממעל והבוץ מתחת, הרטיבו לכלכו וטינפו בגדיו של כל אדם שהסתובב ברחובות העיר. באותו יום, לא אחר מאשר רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל מברנוביץ, בעל "קובץ שיעורים" עשה את דרכו לבתי נדיבים כדי להתרימם עבור ישיבתו. עתה היו מועדות פניו לביתו של ר' יצחק הגביר. כל אימת שנכנס אליו היה ר' יצחק מקבלו בקבלת פנים מלכותית ומעניק לו תרומה הגונה. הפעם, שלא כהרגלו, לא הזדרז רבי אלחנן לדפוק על דלתו "מלוכלך אני ואין זה מן הנימוס לטנף את רצפת מעונו המבריק ואת כלי ביתו היקרים". מה עושים? התלבט רבי אלחנן עם עצמו, עד שצץ במוחו רעיון. הוא מיהר לעקוף את הבית וניצב בפתח המטבח בצידו האחורי. ידע רבי אלחנן כי כאן, במטבח, ניתן יהיה בקלות לנקות את הלכלוך והבוץ. הקיש קלות על הדלת והגביר הופיע מחייך ומבין, אך מיד נשתנו פניו והוא נראה ככועס. "כבודו מקלקל את חינוך בנותי" אמר הגביר לרבי אלחנן והוסיף "כל החינוך המסור שהשקעתי בהן אני עלול לאבד ברגע אחד".
רבי אלחנן השתאה לדעת מה חטאו ומה פשעו?! מתוך כאב עמוק טען הגביר: כל ימי אני מתאמץ להחדיר בבנותי, שתדענה, שכל העושר שבעולם, כסף ותענוגים, בית מפואר כל אלה אינם שווים מאומה בלי תורה. אין חשיבות לשטיחים ולכלי בית יקרים לעומת רגע קט שייהנה מהם בן תורה. והנה עתה מראה להן ראש הישיבה בדיוק את היפך, כאילו יופי החדרים חשוב יותר מכבוד התורה. אמר ועשה. ר' יצחק בקש מרבי אלחנן להתלוות אליו אל חדר האורחים הגדול והמפואר. שם הושיבו על אחד מהכיסאות היקרים שכמובן התכסה מיד בבוץ. כלי הבית והשטיחים הוכתמו בכתמים חומים של רפש ולכלוך. אי שם ליד פתחו של החדר עמדו אשתו ובנותיו של הגביר מתבוננות במחזה מרהיב העין הנגלה זה עתה לעיניהן. מבטו המאושר של האב לימדן מהו כבוד התורה ולומדיה ונתן ממשות לפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

יצא לאור: המעיין, טבת תש"ע

יש נקודה אחת שהיתה בולטת בגליון הנוכחי יותר מאשר בגליונות הקודמים, לדעתי, וזה השוני הגדול בין המאמרים ה"ישיבתיים" ובין המאמרים ה"אקדמאיים". בהתייחסותי למאמרים "ישיבתיים" כוונתי למאמרים הנכתבים בלשון ישיבתית. כמעט שקשה להאמין ששני סוגי המאמרים שוכנים יחד באותו כתב-עת. לדעתי, יש מקום שהמאמרים הישיבתיים יכתבו בלשון יותר מובנת לכלל הציבור.

ההערות שלי בשחור.

בתוכן:
תגובה בענין מי שהיה נשוי שלוש נשים / פרופ' ישראל אומן - תגובה למאמרים שנכתבו בכתב-עת כנגד מאמרו הידוע של פרופ' אומן בביאור משנת "מי שהיה נשוי שלוש נשים". כתב העת שפרסם את המאמרים שביקרו את פרופ' אומן לא איפשרו לו לפרסם תגובה.
כיבוש ארץ ישראל ויישובה - שיטת הרמב"ם כפי שנתבארה על ידי מרן בעל "אבני נזר" זצ"ל / הרב שבתי א' הכהן רפפורט
על מדרש ופרשנות / הרב משה גנץ - החידוש במאמר זה הוא שמדרשים (לפחות מדרשי אגדה) נועדו לחנך את הלומד. המחבר לא הביא שום מקור לקביעה זו, על אף שהוא מנסה להדגים את אופן החינוך הנעשה ע"י לימוד המדרש. אחת הדוגמאות היא "ותשלח את אמתה" - המדרש על אורך ידה של בת-פרעה בא להמחיש, אליבא דמחבר, כיצד כל השתלשלות הארוע היה באופן ניסי, ולא שידה באמת התארכה במציאות. עיקרון זה, שהמדרש לא בא לתאר דברים שקרו בפועל כבר מופיע בפירוש בדברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק, כך שלי לא לחלוטין ברור מה המחבר בא להוסיף. עם זאת, אולי החידוש הוא דווקא במסקנותיו שעל אף שהמדרשים באו לחנך, ומטרת לימוד התורה בכלל היא לחנך את האדם, בתקופה שלנו יש להיזהר מללמד ילדים מדרשים כדי שלא יחשבו שמשקרים להם.
"פסיק רישיה ולא ימות" – המשל והנמשל / הרב נעם קניגסברג - המחבר דן בשיטת הערוך ב"פסיק רישיה". תורף דבריו: כיוון שלערוך פסיק רישיה דלא ניחא ליה דינו כדבר שלא-מתכוין, כשהגמ' שואלת 'והלא זה פסיק רישיה', כוונתה בעצם לשאול 'איך אתה יכול לומר שזה לא-מתכוין, הרי זה בהכרח יקרא ולכן זה מן הסתם גם ניחא ליה?', ואז הגמרא ממשיכה להסביר מדוע במקרה הספציפי הזה זה לא ניחא ליה. זאת, בניגוד להבנה האחרת בראשונים המסבירים את שאלת הגמ' כך: 'איך אתה יכול לומר שזה לא-מתכוין, הרי זה בהכרח יקרה - ולכן מן הסתם הוא גם מתכוין לזה?'. יש משהו לא חלק בהסבר, שאני לא מצליח להניח עליו את האצבע.
אֵימא לי איזי, ואמרִי לה כּדִי / אוריאל פרנק - מי שעוכב אחרי הבלוג הזה יבחין שחלקים ממאמר זה פורסמו כאן בעבר.
מתי פרכינן ומתי לא פרכינן? / הרב חיים סבתו
ייחוס סגולת אמירת 'נשמת' לרבי יהודה החסיד / הרב יעקב ישראל סטל
קשרי הרב מרדכי גימפל יפה ותלמידו רי"מ פינס באספקלריית פרשת החרם בירושלים / איתם הנקין - ר' איתם הנקין, צריך להגיד יותר? רוצו לקרוא.

זיכרון להולכים
דברי פרופ' משה ארנד בשבחו של ר' יונה עמנואל / ד"ר אהרן ארנד

תגובות והערות
עוד בדבר פירוש מסכת ראש השנה המיוחס לרמב"ם / פרופ' יעקב ש' שפיגל
שתי הערות מיימוניות / פרופ' דוד הנשקה
השלמות ותיקונים ע"פ כתה"י המקורי לדרשת הרב קוק זצ"ל על הדגל / הרב ד"ר ארי יצחק שבט
עוד בענין גנב הבא במחתרת / הרב יוסף הלוי שישא
'וחזרה מלכות לישראל'?! / הרב יואל קטן - "מלכות ישראל" זה גם במלכות שנראית כמו מלכות החשמונאים (ולא בהכרח בדורות הראשונים...).
ארבע תשובות בענייני הדלקת נרות חנוכה מאת מו"ר רבי חיים קנייבסקי שליט"א / הרב יעקב קאפל רייניץ - אני אולי קצת חצוף, אך אינני יודע מדוע מפרסמים דברים כאלו בכתב-עת.
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן - יש כאן מספר ספרים שר' יואל מצליח לעורר חשק לעבור עליהם. הספר האחרון שהוא מתייחס אליו זה הספר "תורת המלך", שבגינו כנראה עצור בשעה זו מחברו הרב יצחק שפירא. הרב יואל כותב כך:
ספר זה גרם לרעש גדול בתקשורת כאשר יצא לאור, ואף להתבטאויות קשות של כמה תלמידי חכמים נגדו. הנושא הכתוב באותיות קידוש לבנה על שער הספר, והמחברים אנשי יצהר ה'חשודים' להיות קנאים וקיצוניים, 'הקפיצו' הרבה יהודים טובים, שהניחו שאין מדובר על ספר תורני מן המנין, המברר הלכות כשהוא מסתמך על ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, כדרכה של תורה – אלא על ספר 'הלכתי פוליטי' בכיוון מאוד מסויים, ומאוד מסוכן לדעתם... אולם בעיון מרפרף בספר ניתן להיווכח שאכן זהו ספר למדני הלכתי קלאסי, שיש למדוד אותו במבחנים למדניים-הלכתיים, כאשר כל פוסק יודע שלעיתים יש הפרש בין ההלכה העקרונית-תאורטית - לבין ההלכה למעשה, בה יש להתחשב בגורמים נוספים – לקולא או לחומרא – מעבר למה שכתוב בגופה של הלכה. כך הוא בהלכות שבת ובהלכות צניעות ובהלכות פיקוח נפש, וכך הוא גם בהלכות הקשורות לייחס לגוי בזמן הזה הנידונות בספר. עיון למדני ימצא בספר דברים שיש לדון בהם כדרכה של תורה, ככל ספר למדני-הלכתי אחר. הרעש התקשורתי סביב הספר מובן לענ"ד הרבה יותר מאשר הרעש שעשו סביבו כמה ת"ח, שמסתמא לא עיינו בו כל צורכם.
אני למדתי מרבותי שיש דברים שבעצם פירסומם יש משום חשש לאיבה, וזה שהם כתובים בלשון הלכתית לא מעלה ולא מורידה. בנוסף, חבל שהרב יואל לא מגדיר מהו הגבול. האם יוכל להתקבל על שולחנו ספר הלכתי למדני הדן במקרים בהם יהיה מותר להזיק לגוי (ואולי אף להמיתו) על מנת לקחת ממנו איברים להחיות בהם יהודים?

רבי יהודה אומר משמו - רש"י מול הרב שטיינזלץ

הגמרא במסכת ברכות מביאה ברייתא (דף לז עמוד א):

זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים.

רבי יהודה אומר משמו:

כל שהוא משבעת המינים ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום.

השאלה הנשאלת היא מה פירוש המשפט "רבי יהודה אומר משמו" - משמו של מי?

רש"י כותב: "משמו - של רבן גמליאל".

הרב עדין שטיינזלץ-אבן ישראל כותב בביאורו למסכת ברכות "משמו - של רבי עקיבא".

יש בדברי הרב שטיינזלץ הרבה הגיון.

מבחינה היסטורית רבי עקיבא היה צעיר מרבן גמליאל - כך רואים גם בסיפור המובא בברייתא זו שרבן גמליאל מכנה אותו "עקיבא", ורבי עקיבא עונה לו בלשון "רבינו". רבי עקיבא היה ממובילי מרד בר-כוכבא, ואילו רבי יהודה היה בן דורו של תלמידי רבי עקיבא כרבי שמעון בר יוחאי - הדור שאחרי המרד. הנשיא בזמנו של רבי יהודה היה רבן שמעון בן גמליאל. כך שמסתבר יותר שרבי יהודה דווקא מצטט את רבי עקיבא ולא את רבן גמליאל.

בנוסף, גם מבחינה תוכנית יש הגיון דווקא בדברי הרב שטיינזלץ. רבי יהודה מצטט מחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים. יותר סביר שרבי עקיבא לימד אותו שיש מחלוקת בדבר, ולא שרבן גמליאל לימד אותו שהוא סבור כך וחכמים (=הרבים) חולקים עליו.

אשמח ליישובים על בדברי רש"י, או להפנייה למקורות הדנים בנושא.

תורת חב"ד לבני הישיבות - רשמים אישיים, מאת: סגן-צעיר

אחרי היעדרות ממושכת, הוא חוזר! אני שמח לקדם חזרה לשורותינו את סגן-צעיר שחוזר עם כוחות מחודשים.

חוב גדול אני חייב לבלוג הזה שדרכו נחשפתי לראשונה לתורת חב"ד בכלל, ולארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' וחוברות 'מעיינותיך' בפרט. בעקבות החשיפה כאן, הצטרפתי בשנה שעברה לתוכנית 'לב לדעת' שבו זכיתי ללמוד בפעם הראשונה בחיי את ספר התניא, וקיבלתי הצצה חטופה אל האוצרות הרבים הטמונים בו. כשעוד הייתי תלמיד ישיבה נרתעתי קצת מלימוד חסידות והעדפתי להתרכז בגפ"ת. במיוחד נרתעתי מתנועת חב"ד שהצמיחה מתוכה תנועה משיחית ממש. אי לכך אני מאוד מאוד מודה ל'רב צעיר' על הסקרנות שהוא הצליח לעורר בקרבי לפינה זו של תורת ישראל.
מעטים מאוד הם הנקודות בחייו של אדם עליהם הוא יכול להצביע ולומר 'בנקודה הזאת חל שינוי משמעותי בהשקפה שלי על העולם'. מעטים עוד יותר הם הספרים שיכולים לגעת בשורש הנשמה ולחולל שינוי מהסגנון הנ"ל. הדברים נכונים פי כמה, ככל שהאדם מתבגר ונהיה יותר מבוסס בדעותיו והשקפותיו. אינני חושב שעולם ההשקפה שלי היה חשוך לפני שפגשתי את ספר התניא, אבל בהחלט נתווסף גוון חדש שלא הצלחתי להבחין בו מקודם. מבחינה מסוימת אני דווקא שמח שנתקלתי בה בשלב קצת יותר מאוחר בבנין האשיות, ולא בתחילת דרכי בתוך עולם הישיבה.
במסגרת תוכנית 'לב לדעת' נבחנו על ספר התניא (חלק ראשון), במעמד די מרשים שנערך בח"י אלול בשנה שעברה, כ-250 בחורים. למעלה מ-80% מתוכם חובשי כיפות סרוגות. מן הסתם נתון זה אינו מפתיע את בני הישיבות שביניכם, אבל הוא בכל זאת ראוי לתשומת לב. בהקשר הזה מאוד מעניין להקשיב לדבריו של הרב דרייפוס בהתוועדות בישיבת שיח (לינק) בה הוא מציג גישה מאוד חיובית אך יחד עם זאת גם מאוד מאוזנת ביחס לחב"ד. הוא מצליח לשים בצורה מדויקת את האצבע על הנקודות הבעייתיות בתורת חב"ד מנקודת ההשקפה של הציבור הדתי לאומי (סגירות מחשבתית, התבטלות טוטלית כלפי ה'רבי', היחס לציונות וכו'), ובאותו הזמן מצביע על הרב שג"ר כמורה דרך שהפגין באישיותו הרחבה, איך בכל זאת אפשר לשלב בין הזרמים. הוא מביע הסתייגות קלה כלפי ארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' ומפחד שהבחורים יאבדו את חוש הביקורתיות שלהם אבל לעניות דעתי זו חשש קצת רחוק. נדמה לי שיש דווקא הרבה מאוד פוטנציאל להפריה הדדית, שיכול לצמוח מה'שידוך' הזה. השפעה אחת חשובה שאולי כבר מורגשת בשטח, הוא בחיזוק התנועה השפויה והלא משיחית של חב"ד (אכן הופתעתי לטובה באירוע המרכזי שהתקיים בי"ט כסלו שלא שמעתי שם את צמד המילים רבי-משיח, ולו פעם אחת).
בנושא המשיחיות כדאי להפנות את תשומת הלב למאמר מאוד מעניין שיצא בכתב העת 'תכלת' בקיץ האחרון (תשס"ט) 'המשיח האבוד של חב"ד' שבו שוטח המחבר (תומר פרסיקו) בצורה די משכנעת את הטענה כי הרבי האחרון (הרב מנחם מנדל שניאורסון) אכן האמין כי הוא בעצמו המשיח. למי שבקי בתורת חב"ד אולי אין הדברים מפתיעים ומחודשים (למעשה מסתבר שהרב שג"ר כבר אמר את זה כמעט מפורשות [לינק] כבר בתשס"ו) אולם בשבילי זה היה 'שוק' לא קטן. כמו שכתב 'רב צעיר' (לינק) הטענה ש'כל פעולות הרבי מליובביץ' בארבעים ושתיים שנות פעילותו כאדמו"ר היו מכוונות להבאת המשיח' כבר נמצא בספרו של הרב יצחק קראוס 'השביעי'. אולם על אף שטענה אחרונה זו הייתה מוכרת לי, אף פעם לא עלה בדעתי לחשוב שהרבי באמת מתכוון לעצמו. אם נכונים הדברים, זה אכן שופך אור חדש על הרבה מהפעילות של חסידות חב"ד, אבל מצד שני אותי אישית זה גם די מפחיד.
בחזרה לעניינינו - למי שמעוניין, מתחילה עכשיו תוכנית המשך של 'לב לדעת' ללימוד החלק השני של התניא החל משער היחוד והאמונה. פרטים במודעה.

סקר לא רשמי - האם ישנם עוד מבין קוראי הבלוג (אולי זו סוג של שליחות חב"דית חדשה, בעידן האינטרנט) שנחשפו דרכו או בדרך אחרת לתורת חב"ד - הכנסו והגיבו!

ביקורת ספרים: אור החיים על חומש בראשית – הוצאת מוסד הרב קוק

קראו כאן.

אשמח לתגובות כאן או שם.

המדריך האלטרנטיבי לחינוך ילדים – פרק ב', מאת: חיים ולדומירסקי

מפורסם גם בעולם קטן

ובכן לאחר ששבוע שעבר סקרנו את טכניקות החינוך השונות והוכחנו באופן אמפירי שלעיתים אין מנוס והילד צריך לקבל עונש, נותרנו עם השאלה איזה עונש נבחר לבנדיט הקטן ?
השיטה הדמוקרטית – תבחר לעצמך את העונש שלך. ניסיתי. בדקתי. לא עובד. מסתבר שהילד מסרב להרתיע את עצמו. הבת שלי באופן עקבי חושבת ש "לא לעשות מקלחת" זה עונש ראוי בעבורה, בעוד אני די בטוח שזהו אינטרס מובהק שלה.
השיטה הקומוניסטית – או במילים אחרות הלאמת נכסים. השיטה אפקטיבית במיוחד אם הילד קיבל אך היום מתנה. "אם אתה לא נכנס לאמבטיה עכשיו, אני לוקח לך את הפליימוביל". לרוב השיטה קורסת כשיש לך ארון בגדים מלא בפליימוביל וכל מיני משחקים אחרים שבנך כבר מזמן שכח שיש לו ואתה מוצא את עצמך בכפר השעשועים באותו שבוע מאחר שלילד אין מספיק משחקים בבית.
השיטה הפשיסטית – שימוש בזרועות הביטחון להחלת מרות. "אם לא תאכל יבוא שוטר". אני מודה שלמרות שהשיטה הייתה להיט של ממש בקרב האבות המייסדים, כיום היא פחות אטרקטיבית, כנראה בעקבות ירידת קרנה של המשטרה. אם כי שמעתי שבהתנחלויות יש שמשתמשים בה בוריאציה של יבוא יס”מניק.
השיטה הצבאית –הטלת עוצר. לא הולכים לחברים ולא מזמינים חברים הביתה. מה כן עושים ? נשארים בבית ומשגעים את אבא ואמא. באמריקה יש לזה כינוי יותר עצמתי – "אתה מקורקע".השיטה הפמיניסטית – חכה חכה שאבא יבוא ...
השיטה השמאלנית – הורה - "איזה עונש אתה הולך לקבל!!", הילד - "איזה עונש?", הורה – "אוהו איזה עונש", הילד – "איזה עונש?", הורה – "תאמין לי שאתה לא רוצה לדעת על איזה עונש חשבתי...", הילד – "איזה עונש?". בקיצור, איומים בלי קבלות.

כל בית צריך מרפסת/תא מעצר
כולנו מכירים את העונש המוכר והחביב "לך לחדר" – הילד הגזים/התחצף/השתולל, מה חינוכי יותר מלשלוח את הילד שיירגע קצת בחדרו ויחשוב על מה שהוא עשה. אלא שיש בעיה, לא רק שהילד מסרב לחשוב על מה שהוא עשה, הוא גם מסרב להישאר בחדר. כמובן, קיימת תמיד אופציית ה"דירדור אמצעים" – אם תצא מהחדר תקבל עונש עוד יותר חמור - אני אקח לך את ה...., אני אתן לך ... לא משנה, אני לא רוצה להסתכסך עם מר קדמן. בכל אופן כפי שגילו רשויות אכיפת חוק אחרות – בלי מנעול זה לא יילך. אני מכיר אפי' ילד אחד (בלי להזכיר שמות) שאבא ואמא שלי נעלו אותו לכמה דקות בשירותים (ועוד בלי עיתון!!!).
אני לא מת על העונש הזה אבל אם אתם בכל זאת משתמשים בו, קיראו לילד בשמו – עונש מעצר. אה, ואל תשכחו לקרוא לילד גם את הזכויות שלו.

גברים מול נשים
השיטה הנשית בחינוך ילדים נוטה יותר לכיוון הרחמים. לא רחמים על הילד, אלא רחמים על האמא – "בבקשה, חמודי, אני מתחננת... אני נופלת מהרגליים... אתה לא מרחם על אמא?". בעוד הגבר נוטה יותר לשיטה הערסית, ראש בראש – "לך למיטה שלך. אם אתה עוד פעם בא לכאן אני מחזיר אותך למיטה גם ב2 בלילה! אל תנסה אותי!".

לא לשקר לילד
כלל חשוב ביותר בחינוך ילדים הוא לא לשקר לילד. אל תאיים על הילד בעונש שאינך מסוגל לקיים! טוב, נו, לא עובד... ועכשיו יבואו המצקצקים בלשונם, הפעם ולדומירסקי באמת שתה יותר מדי וודקה. לשקר לילד ? בחיים לא. ובכן כנראה שרק אני אומר לילדים – "אם אתה לא נכנס עכשיו לאוטו, אנחנו נוסעים בלעדיך" ואולי אתם באמת דוברי אמת ואתם אכן משאירים אותו אי שם באמצע העיר רק כדי לא לחטוא לאמת ? ובודאי אני היחיד שאומר "טוב, שלום, הלכנו..." כשאני מחכה ליד הדלת. והאם אף פעם לא טרקתם את הדלת ועמדתם לידה כדי שהוא יחשוב שכבר הלכתם ? בא נודה על האמת – כולנו שקרנים קטנים...

דילמת הפליק
לא, אני לא הולך לדרוך על המוקש הזה, רק לספר לכם שהשבוע שמעתי בגלי צה"ל על מחקר חדש הטוען כי ילדים שקיבלו פליקים בילדותם מתמודדים טוב יותר עם אתגרים בחייהם ובכלל יוצאים יותר טוב... חבל רק ששלושה חדשים קודם לכן התפרסם מחקר הטוען בדיוק את ההיפך – שילדים שלא קיבלו כלל פליקים בילדותם יוצאים מוצלחים בהרבה מאלה שכן. מה שמוביל למסקנה שילדים שלא קיבלו פליקים נרשמים יותר לחוג לסטטיסטיקה (או להיפך).

מילות סיכום ברצינות לא טיפוסית
אין ספק שהרגע בו אתה מבין ומפנים את חשיבות מצוות כיבוד אב ואם היא כאשר אתה הופך הורה בעצמך, או אז אתה טופח על מצחך וחושב – "איזה ילד זבל הייתי...", כמה נתנו לי וכמה צרות אני עשיתי בתמורה, רק אז אתה מבין כמה המערכת בינך לבין הוריך היתה א-סימטרית. אז קח את התובנה הזו ושאב ממנה כח לסלוח לילדים שלך על חוסר ההבנה שלהם. כי למרות שהם לפעמים אגואיסטים קטנים ויכולים להוציא אותך מדעתך, אתה היית בדיוק כמוהם! וההורים שלך ידעו להכיל אותך בגלל שבסופו של דבר אתה היית הדבר היקר להם ביותר בעולם, בדיוק כמו שהילדים שלך הם היצורים שאתה הכי אוהב בעולם. לסיכום, קח את הכל בחיוך, תצחק מהחוצפות הקטנות שלהם, ואל תדאג -יום אחד גם להם ייפול האסימון (מטבע שהיתה משמשת לתשלום עבור שיחות טלפון לפני הטלכרט [כרטיס שהיה משמש לצורך תשלום בטלפונים ציבוריים {מכשירים שהיו מוצבים ברחוב לצורך שיחות}])...
* אגב, נכון שהמתכנתים החננות שקראו את השורה האחרונה בדקו אם יש שם שגיאת קומפילציה ?

לטורים קודמים - www.haim.shoresh.org.il
לתיבת דואר ריקה – vlado@olam-katan.co.il

שביבים (בא) / שאול שיף

תרופת האדמו"ר מרדזמין לשושנה

{ מתוך מכתב של האדמו"ר הקוה"ט מראדזמין למחותנו כ"ק האדמו"ר האמצעי מקאצק זי"ע }:

"...ואם אמת כמו שכתב שהוא חולי רוז [-שושנה], אפשר אני יודע ג"כ לזה לעשות [רפואה] – בבירור איני יודע ואפשר היה מועיל מה שאני יודע לזה – שטוב ליקח פלאש [-בקבוק] יי"ש, שלושה חלקים יי"ש וחלק רביעי מלח דק עד שיהיה מלא במלח, ויערב היטיב ויעמוד חצי שעה עד שיהיה המלח מתחת מלמטה, ואז ימשח ביי"ש זו היטיב הרגל. רק מחמת שכותב שהרגל נפוח ירא אני שלא יזיק מחמת הניפוח, על כן לישאל לדאקטר אם רשאי צו נעצן [-להשתמש בזה],
נאום מחותנו ידיד נפשו לנצח ומצפה לשמוע בשורה טובה במהרה
נאום יעקב ארי' חופ"ק ראדזמין"

*
מתוך מכתב למחותנו כ"ק הרב הקדוש זצ"ל מאוסטראווע זי"ע:
ובני שיחי' אמר לי שכת"ה אוחז לו איזה פעם ר"ל חולי קראם, מעלת כת"ה ישייר מקידוש של ליל שבת יין, ויסיך בכל יום על זה המקום שאחוז בו, פעמים יסיך בזה יין אף אם לא אחז, פעמים ישתה מעט ממנו, ואין לי מקום לכתוב יותר. והשי"ת יתן למכת"ה חיים ארוכים ובריאות ולכל ב"ב מאה ועשרים שנה.

נאום ידידו לנצח
הק' יעקב ארי' חופ"ק ראדזמין
{מתוך הספר "ביכורי אבי"ב על התורה"}


מצאצאי יונה הנביא
בבית העלמין הישן של העיר לבוב המוכרת יותר בשם לעמבערג , טמונים צדיקים קדושי עליון המתייחסים ליונה הנביא. אין בתנ"ך ואף לא בבבלי וירושלמי ואף לא במדרשים איזשהו איזכור על בן משפחה של יונה הנביא, ואם היו לו בכלל בנים ובנות. והנה בספר "מצבת קודש" [כתב הרב גבריאל סוחסטוו] מתועדות המצבות של בית עלמין זה וביניהן חלקת קבורה של משפחה שלימה מצאצאי יונה הנביא. וכך כתוב בשער הספר: "מצבת קודש הוא זכרון צדיקים. ספר זכרון לכל גדולי ישראל אדירי התורה הצפונים בבית החיים הישן פה עיר לבוב, ובהם רבים מצאצאי יונה הנביא. יצא לאור ע"י הרב החריף מוהר"ר גבריאל בן הגאון הגדול הצדיק מוהר"ר נפתלי הירץ זלה"ה ראב"ד ומ"ץ פה לבוב יע"א."
נוסחת מצבת הגאון הגדול מוה' יעקב קיקניש ריש מתיבתא דפה מגזע יונה הנביא:

בראש המצבה ב' דגים מצוירים בציור נפלא מאוד,
בראש השני למצבה: ויעקב איש תם יושב אוהלים,
(במצבה) פה הונח גוף צדיק קדוש וטהור בהושענה רבה שצ"א לפ"ק ה"ה האלוף הגאון מנורה הטהורה מוה' יעקב קיקניש (ב) מצאצאי יונה הנביא ריש מתיבתא דפה בן מוהר"ר אליעזר אוי נא לנו כי נפלה עטרת ראשינו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של הלל הרביץ תורה בישראל וחיבר כמה חיבורים והעמיד תלמידים רבים גאוני הדור ורבים שתו מימיו הי' סיני ועוקר הרים ומסיק שמעתתא אליבא דהילכתא בזכות זה תנצב"ה.
הדגים המצויירים הם מזכרת לחנייתו של יונה הנביא במעי הדג, ושם המשפחה קיקניש הוא לזכר הקיקיון שיונה הנביא ישב תחתיו ובן לילה היה ובן לילה אבד...
[וראה נר לשולחן שבת פרשת ויחי]



סוחר סוסים שהיה לאדמו"ר
בעת שהיה מחבר הספר 'באר מים חיים' זי"ע רב עיר טשרנוביץ, היה שם יהודי בשם רבי מסיוור, שהיה סוחר ומסחרו היה בשוורים ושאר בהמות. התקיים שם, בטשרנוביץ, יריד, והסוחר ההוא הגיע אל היריד לעסקיו. כשהגיע אל היריד, פתח במילי דבדיחותא, כפי שהיה נוהג תמיד. והנה, כשהגיע ה'באר מים חיים', והסוחר ראה את הצדיק בא ליריד, שאל: מה מעשיו של הרבי כאן, ביריד? אמר הצדיק: זקוק אני לכסף עבור מצות פדיון שבויים! שאל הסוחר: כמה הרבי צריך? אמר הצדיק: אלף וחמש מאות גילדן, הון רב בימים ההם. היו לו, לסוחר, באמתחתו, אלף וחמש מאות גילדן, אותם הביא כדי לקנות את בהמותיו ולעשות בהם את מסחרו. נטל האיש את השקית עם המעות, ונתן לצדיק את מלוא הסכום הדרוש. את כל אשר לו. כשראה הצדיק כך, בירך אותו ואמר: הריני מברכך שתזכה לקדושת השבת! והנה, כשהגיע ערב שבת, החל האיש לרתוח – ובמשך כל השבת היה בוער כלפיד אש. מקורביו וידידיו, שהכירוהו כאדם פשוט, שהיה נוהג לומר תמיד מילי דבדיחותא, חשבו שנטרפה עליו דעתו, בראותם שהוא בוער כאש. אולם כשהגיע יום ראשון, שב האיש לנהוג כאחד האדם. אותו יהודי היה יהודי פשוט ועם הארץ, אולם מאחר שזכה למדרגה כזו בכל שבת, לאט לאט החל לעלות במדרגותיו, נפתחו לפניו שערי תורה, ועלה בדרגה עוד ועוד, עד שנעשה בעל מדרגה. את המעשה הזה סיפר הרה"ק מנאסאד זי"ע, וסיפר שהכיר אנשים שהיו מחסידיו של אותו רבי מסיוור, שנעשה אדמו"ר והיה לו קהל, ובאחרית ימיו עלה לארץ הקודש.
[משולחנו הקדוש של המקובל האדמו"ר מפוריסוב שליט"א]

"כאילו הניחוהו שם מחדש"
רבי שמעון בן לביא זצוק"ל מוכר מחיבוריו על הזוהר הקדוש. "כתם פז" על בראשית ושמות [בשנת תקנ"ה] וקונטרס ביאורי מלות קשות בזוהר הנושא את השם "יד נאמן" [שאלוניקי תקס"ד]. כמו כן חיבר פיוטים לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי ובמיוחד התפרסם הפיוט בר-יוחאי אותו שרים בל"ג בעומר וישנם המזמרים אותו גם בליל שבת.
רבי שמעון לביא נטמן בטריפולי ,לוב, ויהודי המקום נהגו לעלות אל קברו בכל עת צרה וצוקה. ומסורת היא שכל הבא להתפלל אל הקבר נענה בזכותו ונושע. כאשר האיטלקים כבשו את לוב ברחו רבים מהיהודים והמוסלמים מצאו זאת לשעת רצון לטעון כי הוא הקדוש שלהם. מתיחות רבה השתררה סביב העניין הזה והסוגיה כולה נשלחה להכרעת השרים ברומא. השרים שלחו חוקרים לטריפולי והללו לא היססו לפתוח את הקבר כדי לבדוק מי אכן הוטמן שם. יהודי או מוסלמי? כאשר גילו את העפר מעל המת, מצאו את הקדוש מעוטר בטלית וגופו שלם ממש, כאילו הניחוהו רק אתמול. או אז כולם הודו כי המקום שייך ליהודים והיה קידוש שם שמים גדול ונורא. [ אוצר הגדולים]

יתום ויתומה נכנסים לחופה
מובא באוצר כל מנהגי ישורון סימן מ"ב עמוד 97: "כשהיה מגפה בעיר עשו חופה עם עני יתום ויתומה עניה על חצר-מות [ בית עלמין ] משום סגולה. והטעם: משום גדולה מצות צדקה והכנסת כלה שעל ידן זוכים לאריכות ימים. ועוד: הכנסת כלה ענייה ויתומה עם עני יתום יש בזה הרבה מצוות. .." וב"כיפה" מצאתי כתוב בשם צוות ישיבת אלון מורה, כי "העיסוק בצדקה ובהכנסת חתן וכלה יתומים, הם אלו שיעמדו לזכות הקהילה אל מול מלאך המוות הפוגע בה".
[וראה יורה דעה רמ"ט סעיף ט"ו ובש"ך שם.]
וזה מעט מן המעט מהמובא בספרים הקדושים בכל הקשור לסגולות הקשורות בהכנסת חתן וכלה יתומים ובמיוחד עניים לחופה. ואת כל זה כתבתי כדי להזמין את הקוראים[ ורעייתי ואני בראש ] להשתתף במצווה זו. המדובר בחתן וכלה עניים מרודים תושבי ירושלים , שאין להם ממש כלום והמקרה נבדק על ידי לכל פרטיו כולל תעודות פטירה. [ ואין זה תקדים לפעולות צדקה ]

אור החיים לפרשת בא

על הפסוק "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" שואל האור החיים:
צריך לדעת לאיזה עניין הוצרך לטעם זה, ולא הספיק בטעם הראשון שה' חפץ להשים אותות אלה שפירשתי בסמוך.

כלומר, למה נדרש טעם זה? למה אי אפשר להסתפק בטעם הראשון שאמר ה' "למען שתי אותותי אלה בקרבו"?

על זה עונה האור החיים:
אכן כוונת הכתוב היא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה, אלא לחזק האותות שהם עיקר האמונה בלב ישראל, כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח, כי כשיהיה בקרבו של פרעה יהיה בזכרון בני ישראל לעולם ועד... והנה באמצעות הפלא שיפליא ה' להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי החיים ובאש ובאויר וכד', אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה, אלא באמצעות היות הפלאה שנים - כי יפליא ה' להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא היה כן לכל גוי.

באופן כללי ניתן להסביר את כוונתו כך: יש שני דברים שקרו במצרים, הקב"ה עשה נסים גלויים, והקב"ה הביא צרות גדולות על המצרים. בראשנו שני הדברים אולי מחוברים, אך בפועל הם אין זה מחוייב המציאות שהם יהיו מחוברים.
האור החיים מחדש שטבעו של האדם שאין הוא מתרגש כל כך שדברים ישארו טבועים בליבו כשקיים רק אחד מהגורמים הללו, ורק בהצטרף השני אז הדברים עושים רושם עז אצל האדם.

כשלמדתי את דברי האור החיים, חשבתי על האסונות שקרו בהאיטי לאחרונה. הגם ששמעתי את מימדי האסון ואת ההרס והמוות הגדולים שפקדו את המקום, הדברים נחקקו אצלי רק כשראיתי תמונה של אדם בודד עומד ברחוב שנראה כולו כחורבן ומרים ידיו לשמיים בזעקה. צרתו של האדם הבודד הזה חיזקה אצלי את התודעה על האסון כולו, לא רק על אסונו הפרטי. כך באופן דומה במצרים, זה שהקב"ה התעלל במצרים היה בזה כדי לחזק את ההכרה בנסים הגדולים שארעו.

השיבה שופטינו כבראשונה - תגובה

אחד הקוראים הנאמנים שלח את הטור השיבה שופטינו כבראשונה למזכיר בית הדין המדובר, והלה השיב כך:

מעשה שהיה כך היה: בהיותי אחראי על רישום הנישואין של "שארית ישראל" בבני ברק (תקופה שארכה כמה חדשים עד שעזבתי את התפקיד) הגיעה כלה חניכת "בית יעקב" ברחובות ומסמכיה בידיה. בכתובת אמה כתוב שנישאה לאביה בתור ארמלתא (=אלמנה), מאחר שהיתה "אלמנת מלחמה" היא הציגה את מסמך האלמנות מבעלה הראשון, שעל פיו נישאה האמא בנישואין השניים. על מסמך האלמנות חתום הרב הצבאי פירון. הבעל הראשון היה מר מזרחי (בנו של הח"כ ר' יעקב מזרחי ) ולפי התעודה של פירון נהרג מזרחי במלחמת יום הכפורים.
מאחר והמקרה של החייל מזרחי היה מפורסם בשעתו, וגם לאחרונה חזר ופורסם באחד מעלוני חב"ד (מזרחי היה חסיד חב"ד), נזכרתי באותה שעה בסיפור.
הסיפור היה שהצבא קבע שמזרחי נהרג בתוך הטנק שנפגע ונשרף כליל ולא נשאר מהגופות שהיו בו כי אם אפר. הצבא הודיע זאת לאביו של מזרחי, ובתור ח"כ היתה לו זכות לראות את הטנק השרוף בעצם ימי המלחמה.
באותה שעה היה במשרד הרישום לנישואין הגרח"ש קרליץ זצ"ל, סיפרתי לו על הכלה עם התעודות הללו, והוא התחיל לרעוד מפחד, ושפתיו נקשו זו לזו. שאלתי אותו מה לעשות, והוא אמר לי לשלוח אותה לרבנות רחובות שהשיאה את אמה, ושם מכירים אותם. כך עשיתי. עד כאן.

המכתב הזה רק מעצים את דברי: חוצפה חרדית בהתגלמותה. הכותב מרחם יותר על שפתיו של הרב קרליץ מאשר על הכלה המסכנה שמאן דהוא החליט שיש מקום לשקול שמא יש בה פסול.
סיפור זה שאין בו אפילו זכר ל"מותב תלתא" פורסם בספר "פסקי דין"!!!
בפסק שפורסם בספר לא כתוב שההחלטה היתה לשלוח אותה לרבנות בה נישאה אמה, דבר שעוד יש בו הגיון מסוים, אלא לשלוח אותה לרבנות שמכירים את המשפחה ויש שם רב ירא שמים.
הערה אחרונה, ברבנות רחובות חלו אי אלו שינויים פרסונאליים במהלך עשרים השנה שחלפו מאז שהאם נישאה ועד שהבת מבקשת להינשא.

על עקירת יישובים, אידיאולוגיה, דמוקרטיה וסירוב פקודה

עמנואל שילה כתב בטורו ב'בשבע' האחרון את הדברים הבאים (קישור):

בהמשך לאותו עניין: צדקה עשה עימנו הרב יובל שרלו כאשר פרסם לאחרונה באופן ברור את עמדתו התורנית בנושא עקירת יישובים ומסירת שטחי א"י. הדברים נכללו במאמר שפורסם לאחרונה באתר ישיבת פ"ת, תחת הכותרת "תגובה לדברי הרב דרוקמן המעודדים סרבנות". מסתבר כי הרב שרלו הולך בדרך רבותיו, ראשי ישיבת הר עציון, וסבור כי "למדינה יש סמכות הלכתית לקבוע את גבולותיה". לדעתו, "אם הריבון במדינה, העם, קבע כי לטובת ארץ ישראל ועם ישראל יש לשנות את גבולות המדינה - חובה על המדינה לעשות זאת". הרב שרלו מתנגד במרומז לטענה שעקירת יישובים היא פגיעה בלתי לגיטימית בזכויות הפרט, ומגייס את ההלכה "מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו" כדי להכשיר את פגיעת המדינה במגורשים.
אין זה המקום לוויכוח למדני עם עמדתו של הרב שרלו בהיבטיה התורניים. במישור המעשי נראה כי הרב שרלו, אולי מתוך רצון לקצר, מדלג על שאלות קריטיות. למשל, האם ניתן לסמוך על כך ששיקוליה של הממשלה הם אכן ענייניים, או שמא צדקו רבים שטענו כי אריאל שרון הוביל את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על שחיתותו? ומה קורה כאשר תפישת הממשלה לגבי טובת המדינה מבוססת על שיקולים מוסריים הומניסטיים הסותרים את היהדות - כגון הכרה ערכית בזכותו של העם הפלשתיני למדינה בארץ ישראל?
מה שבעיקר חשוב לציין הוא שתנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שיצאה מבית מדרשה של ישיבת 'מרכז הרב', נישאה על גבי השקפה שונה לחלוטין של מו"ר הרב צבי-יהודה קוק. הרצי"ה כתב פעמים רבות כי החלטה על מסירת שטחים היא חסרת לגיטימיות מבחינה תורנית, בהיותה סותרת את מצוות ירושת הארץ שנוהגת גם בזמן הזה. הדברים נכתבו ופורסמו גם ביחס להחלטות שהתקבלו על ידי ממשלה נבחרת מתוך שיקולים של טובת העם והמדינה לפי מיטב הבנתה. לדעה זו הצטרפו גדולי הרבנים של הציונות הדתית - הרב שפירא, הרב גורן, הרב נריה ועוד מאות רבנים שחתמו מעת לעת על גילויי דעת ברוח זו. מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שיעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם.

לא הייתי רואה לנכון להגיב על דבריו אלה של עמנואל שילה, לולי המשפט האחרון. מה פשר המשפט הזה:
מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שיעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם.
לכאורה גם המשפט ההפוך נכון באותה מידה:
מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שלא יעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם. מה מנסה שילה לומר במשפט הזה? שיש כאן דין של רוב ומיעוט? שיש בהכרח ללכת אחרי מי שגדול יותר? למה? איזה מין צורת דיון זה? האם בגלל שהרב שפירא, הרב גורן, הרב נריה ועוד מאות רבנים אמרו משהו הוא כבר לא יכול להידון בבית המדרש, ועוד כשידוע שיש הסוברים אחרת?

כיוון שכבר העלנו את הנושא, איני יכול לפתור את עצמי מלהתייחס לעצם העניין. הטענה המרכזית של שילה, כפי שאני הבנתי אותה, זה שמפעל ההתיישבות קם על פי השקפתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ולכן השקפות אחרות (שהיו קיימות כבר אז) לא ישפיעו על הציבור כשדנים בהרס אותם יישובים. אך דא עקא, ממקום מושבי במודיעין, אני מזמין כל אדם לעשות סקר בין המתיישבים בשאלה: במידה וידוע ללא צל של ספק שרוב העם היהודי היושב בציון מתנגד להוספת יישובים נוספים, האם בכל זאת יש לבנות יישובים נוספים?
טענתי היא, שיהיה רוב מוחץ בקרב המתיישבים שיאמרו שאין ללכת כנגד דעת רוב העם. מניין לי הבטחון המופרז הזה? התשובה היא פשוטה: מהרטוריקה שנשמעה ונכתבה בכל כלי התקשורת הדתיים (כולל 'בשבע') ערב הגירוש מגוש הקטיף. הרטוריקה שנשמעה אז היתה בעיקרה שנשלחנו ע"י ממשלות ישראל, ששרון פועל בניגוד למצע שלו, שאין שום תכלית למהלך, שרוב העם מתנגדים למהלך (ויוכיח משאל מתפקדי הליכוד) ועוד טענות שונות שהמכנה המשותף של כולם הוא שאנחנו משחקים במגרש הדמוקרטי. טענות מהסוג של "זו ארצנו" ומצוות יישוב הארץ כמעט ולא נשמעו, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. [גליונות 'בשבע' נמצאות ברשת - אתם מוזמנים להוכיח שאני טועה]. ואם הטענות המרכזיות שלנו הם שאנחנו פועלים במגרש הדמוקרטי, מה רוצים מהרב שרלו שסך הכל אומר שאם משחקים במגרש הדמוקרטי הצבא הוא מחוץ למשחק?
זה לא אומר שהרב שרלו בהכרח צודק, אך בודאי שסוג הדיון והטיעונים שמעלה עמנואל שילה בטור הזה מופרכים מיסודם.

השיבה שופטינו כבראשונה

לתומי חשבתי ששום חוצפה חרדית כבר לא יוכל להפתיע אותי, והנה פרסם הג"ר אהרן כ"ץ, ראש כולל הלכה במכון הגבוה לתורה באונ' בר-אילן ורב קהילת "דובב עז" ברמת גן, דברים שלא הייתי מאמין שהם קיימים לולי ראיתי בעיני. דבריו של הרב כ"ץ פורסמו בטורו הקבוע בעלון שמוציא לאור שאול שיף, בסוד שיח. הרב כ"ץ מתמקד בטוריו ברבני אשכנז מלפני שלוש מאות וארבע מאות שנה. הפעם, תוך כדי דבריו על בעל שו"ת פני-יהושע (זקנו של בעל חידושי הפני-יהושע) הוא בחר להביא פסק דין הממחיש ביותר את ירידת הדורות.
פסק הדין המדובר פורסם בפסקי-דין ירושלים, המופיע בפרויקט השו"ת של בר-אילן. כך מתואר הספר בפרוייקט:
פסקי דין - ירושלים בית הדין לממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים, הוקם בשנת תשל"ח ע"י הרב הראשי לירושלים המנוח הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, זאת במטרה להקל על מערכת בית הדין האיזורי, שמרוב עיסוקיו בדיני האישות נדחו דיני הממונות ונגרם עינוי דין למתדיינים. כבר מלכתחילה הוקמו שלושה הרכבים לבית הדין לממונות, כשבראשם הרב הראשי הרב ז'ולטי זצ"ל, הרב ברוך יצחק לוין זצ"ל, שהיה רב קרית שמואל ומקור חיים, והרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. תוך זמן קצר רכש בית הדין לממונות את שמו הטוב והמיוחד הן בניהול הדיונים עצמם והן במתן פסק הדין בפרקי זמן קצרים, כשרבים מפסקי הדין מנומקים ומפורטים. במשך השנים הלך ונתרבה מספר הפונים לבית הדין, וביוזמת הרב הראשי לירושלים הרב יצחק קוליץ זצ"ל נוספו הרכבים חדשים, והוחל בפרסום פסקי דין המנומקים בספרי פסקי דין - ירושלים, בעריכת הרב אברהם דב לוין, שמכהן כאב בית דין באחד ההרכבים של בית הדין לדיני ממונות וכמנהל אגף הנישואין של הרבנות הראשית לירושלים. עם גבור העליה מארצות חבר העמים וריבוי שאלות הייחוס שהתעוררו בעקבותיה, הקים הרב הראשי הרב קוליץ בית דין לבירור יהדות שע"י הרבנות הראשית לירושלים כשבראשו הרב אברהם דב לוין, ופסקי הדין המנומקים שנכתבו בעניינים אלה זכו לפינה מיוחדת בספרי פסקי דין - ירושלים. עד תשס"ה, יצאו לאור ע"י המועצה הדתית ירושלים תשעה כרכים של פסקי דין בדיני ממונות ובבירור יוחסין, והם משמשים אבני יסוד לפסיקה הרבנית בדיני ממונות אקטואליים, וכן בבירור יהדותם של עולי חבר העמים. ספרים אלו הוכנסו למאגר.

פסק הדין המדובר מופיע בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז עמוד תקכא:
שאלת כשרות בת של עגונה שהותרה ע"י רב"צ
תיק בית הוראה שע"י בית הדין מס' 26 - תש"ס

נושא השאלה:
בחקירת יחוסה של הכלה גב' א' התברר שאמה נישאה לאביה אחרי שקבלה מהרב"צ הראשי דאז פירון תעודת חלל על בעלה הראשון.
בירור הנסיבות על פטירת הבעל העלה כי הוא "זוהה" בתוך טנק שרוף על סמך פרטי לבוש שנמצאו בין הגחלים השרופים, כשבוע לאחר שריפת הטנק.
אין אפשרות של עיון בתיק הצבאי על כל פרטיו, מלבד אישור הרב"צ הנ"ל שנמצא בתיק הנישואין של אמה שעל פיו הורשתה להנשא.

החלטה: אין להסתמך רק על אישור הרב"צ, ויש להפנות את הכלה הגב' א' לרבנות פלונית שם מכירים את המשפחה ויש שם רב יר"ש.

למי שלא עוקב, המקרה המדובר הוא באשה המבקשת להתחתן ואמה נישאה בשנית לאחר שהתירו לה את עיגונה מבעל הראשון, חלל מלחמת יום הכיפורים. פסק הדין נכתב בשנת תש"ס, עשרים ושבע שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
קשה להשאר אדישים נוכח פסק הדין הזה:
- האופן בו מוזכר הרב פירון.
- הזלזול ביחס של הדיינים לתעודת החלל שהוציאה הרבנות הצבאית לחלל שנפל 27 (!) שנים קודם.
- ההנחה כאילו ניתן לזהות חייל צה"ל על פי פרטי לבושו (ושכאילו כך נעשה הזיהוי ע"י הרבנות הצבאית).
- ההחלטה הלא-מובנת של "להפנות את הכלה לרבנות פלונית שיש שם רב ירא-שמיים", כשמכלל הן אתה שומע לאו. ומה בדיוק אמור לעשות אותו רב ירא שמיים? מה זה עוזר שהוא מכיר את המשפחה?

שביבים (וארא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

הרב אבינר בשרות "המוסד"
בשבוע שעבר הסתלק לבית עולמו לאחר מחלה ממושכת מלווה ביסורים, אלי אליעזרי ז"ל. אלי בנו של הרב והדיין שמואל אליעזרי ז"ל [מחשובי הציבור הדתי בשיכון הפועהמ"ז ברחוב הפלמ"ח ביד-אליהו, תל-אביב] התגייס לצנחנים ומשם עבר לשרת במוסד לביון וריגול. בלוויה ספד לו אחד מבכירי "המוסד" ובין היתר אמר, כי לאלי אליעזרי חלק בהצלתם של יהודי אירן. במסגרת מבצע זה של הצלת יהודי אירן, מיד עם עלייתו של חומייני לשלטון, פנה אליעזרי אל הרב שלמה אבינר שליט"א בעל דרכון צרפתי באותם ימים, והטיל עליו משימה שפרטיה לא נודעו עד כה. הרב אבינר טס פעמיים לטהרן ושהה שם שבוע בכל פעם. בביקור השני מיהר לצאת את אירן לאחר ששמע וראה כי מתלחשים מאחורי גבו. זאת, למרות שעיגל את זקנו כמתכונת הזקנים של חסידי האייתולות. בהגיעו ארצה מסר הרב אבינר לאליעזרי פרוטוקול בן 40 דפים_ דו"ח על פעילותו והמלצות כראות עיניו. אליעזרי שאל אותו : מתי הספקת לכתוב את הדו"ח הזה? הרב אבינר: במטוס. אליעזרי: במטוס? כשאתה מוקף מוסלמים? הרב אבינר: ראיתי שהם לא מבינים בין ימינם לשמאלם... [ לשם ההגינות ייאמר, כי את כל הפרטים הללו לא שמעתי מהרב אבינר. הוא רק אישר באוזני שאכן היה פעמיים באירן עם עלייתו של חומייני לשלטון, בגלל היותו אזרח צרפת ובעל דרכון צרפתי.] בתוך השבעה ספד הרב אבינר לאלי אליעזרי בישיבת "עטרת כהנים" שהוא עומד בראשה, ורמז על חלקו בהצלת יהודי אירן.

מעשה במהנדס העיר בני-ברק
ידידי הטוב ר' משה פוטולסקי [היום במודיעין עילית], סבר והחליט כי הגיעה העת לכנס את כל הסיפורים ששמע בבית הוריו על מרן בעל החזון איש. אביו ר' אפרים פוטולסקי זצ"ל היה מקורב ביותר לחזון איש ונמנה על משלחת בת שלושה בחורים שיצאה לתל אביב להביאו לבני ברק על פי עצת גיסו של מרן בעל החזון איש ,הלוא הוא רבי יעקב קניבסקי המכונה "הסטייפעלער" זצוק"ל.
את המחזור הראשון של הסיפורים פרסם בקובץ התורני-הלכתי "מבקשי תורה", שניכרת בו השפעת עולם התורה הליטאי. אין ספק כלל בדבר אמיתות הדברים שיצאו תחת עטו של ר' משה פוטולסקי. הנה אחד הסיפורים:
"באחת הפעמים שהיה אבי אצל רבנו, פנה אליו רבנו ואמר לו: "אני רוצה שתבנה לי מטבח. לרבנית כבר קשה מאד להסתדר בלי מטבח." "טוב מאד", ענה לו אבי, "בין כה וכה עומד אני להיות היום בעירייה, ואז אבקש רישיון בניה". "אין צורך בשום רישיון", אמר החזון איש, "אפשר לבנות בלי רישיון".
"בלי רישיון? טוב, יהיה בלי רישיון!". בו ביום התחיל אבי את עבודתו, ובמהרה היה המטבח מוכן. בדיוק ביום שהעבודה נשלמה, עבר במקום מהנדס העיר. העיר היתה אז קטנה ותושביה מעטים, ומהנדס העיר ידע בעל פה את כל המקומות שבהם נתן רישיון בניה. כשראה את המבנה החדש, התחיל לצעק: "מה זה? איך זה העזתם לבנות בלי רישיון? עוד היום אפנה לבית המשפט, ואוציא צו הריסה". נגש אליו אבי, שהיה אדם חזק להפליא, תפס אותו בחגורתו, הרים אותו למעלה מראשו, ואמר: "שוטה שכמותך, מה יועיל לך צו הריסה? אפילו תוציא אלף צווים, האמנם אתה חושב שתמצא בבני ברק יהודי אחד שיעז להרים קרדום על ביתו של החזון איש?!". אבי הוריד אותו לאדמה ואמר: "לך! לך! איני רוצה לשוחח עם שוטים". הוא הסתלק מיד. מובן מאליו שלא הוצא שום צו הריסה, והמטבח המשיך לעמוד שם באין מפריע.

הריגה בידי יחיד ורבים
בימים אלה יצא לאור בהוצאת מכללת אורות , בנשיאותו של הרב פרופסור נריה גוטל, "ספר עמדו"ת הכיפה והכומתה" , שהוא הראשון בסדרת ספרי עמדו"ת. בספר מקבץ הרצאות על נושא זה, והוא פועל יוצא של הבימה המחקרית היוקרתית שאותה ייסד הרב פרופסור גוטל לפני שנים אחדות. כידוע, מדי שנה זוכה הנושא הנבחר לטיפול מעמיק מעל במה זו, שבדיוניה משתתפים מיטב המרצים שהתמחו בנושא שנבחר. [אשתקד עסקה הבמה בעולם התקשורת, קודם לכן בבעלי הצרכים המיוחדים בחברה ובעוד כחצי שנה יעלה לדיון הנושא: "משפחה בעין הסערה".]
בספר מתפרסמים מאמרים חשובים שהביקורת ודאי תעסוק בהם ואני לא באתי אלא לצטט קטע מהרצאתו-מאמרו של יצחק אבי רונס [אוניברסיטת בר-אילן]. המאמר עוסק במוסריותה של המלחמה בספרות ההלכה של המאה העשרים [מוסר הלכה ולאומיות]. בין יתר הפוסקים מביא רונס את רבה הראשי של רמת-גן, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א וכך הוא כותב: "לדעת הרב אריאל כיוון שהמלחמה מסורה מעצם טבעה לאומה כקולקטיב, נקודת המבט שממנה יש לדון בשאלה כולה משתנה לחלוטין, והפרט או היחיד נעלם ומתבטל בתוך הכלל הגדול." ולהלן: " נראה שהשפעת השקפת עולמו של הפוסק בעניין זה מתגלה יפה נוכח העיון בדבריו של הרב אריאל והשוואת דבריו לדברי הפוסקים האחרים." וכאן קובע הכותב כי נקודת מבט יסודית זו [של הרב אריאל] בדבר מהותה הקולקטיביסטית של המדינה והלאום, נעדרת כליל מהסברם של החזון איש , הציץ אליעזר והרב שאול ישראלי, אשר לדידם , כל אחד לשיטתו, כללי המוסר וההלכה המנחים את התנהגותו של היחיד מכוונים גם את התנהגות הציבור, ובהסבריהם איננו מוצאים שהעניקו לרבים ולציבור מעמד הלכתי מיוחד. רונס מצטט דרשה של מרן הרה"ג ר' משה פיינשטיין זצ"ל אותה נשא בשנת תרפ"ג.
תמציתה: המדינה אינה אלא אוסף של יחידים : " מה שיש לתמוה שאף בזה שאנו יודעים שהוא רע כגון המעשים הרעים רציחה, גזל וניאוף, ועם כל זה חזינן רציחה גדולה מאד, ומכל מקום אין מחזיקין זה לדבר רע, ואדרבה מכבדים מאד רוצח כזה כגון המלחמות שעושין המלכויות וגם מתרצין שזה עניין מלוכה... דכי מלוכה הוא דבר אחר הלוא הוא רק קבוץ של הרבה יחידים?"

אור החיים לפרשת וארא

"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים."
קשה אחר שאמר 'ואני אקשה' מה מקום לומר 'ולא ישמע'. עוד צריך לדעת מה נתינת יד זו חדשה שאינה בכלל אותות ומופתים האמורים למעלה בהקשאת לבו. עוד יש לדקדק בכתוב. אכן כוונת הכתוב הוא בתחלה 'ואני אקשה וגו' והרביתי' ומודיע עוד שאחר שירבה מופתים יוסיף פרעה הרשע על חטאתו פשע ולא ירצה לשמוע השליחות עוד מכם כשאשלח אתכם אליו, וכן היה דכתיב 'אל תוסף ראות פני' וגו', ומודיע ה' למשה כי בעשותו כן אז הוא גבולו, כי תכף ומיד יתן ה' ידו פירוש מכת בכורות, על דרך אומרו 'וחרבו שלופה בידו'.

האור החיים שואל על הפסוק דלעיל שהוא לא מובן לחלוטין. אחרי שהקב"ה אמר "ואני אקשה את לב פרעה" מה טעם לומר "ולא ישמע אליכם פרעה"? ומה פירוש "ונתתי את ידי"? האם זה שונה מ"והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים"?
האור החיים מחדש חידוש גדול בתירוצו. לדבריו מתואר כאן תהליך. בהתחלה יהיה "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים". כלומר, הקב"ה יקשה את לב פרעה וירבה את אותותיו, שהם המכות, במצרים. לאחר מכן יבוא זמן ש"לא ישמע אליכם פרעה", שפרעה יאמר שהוא לא מוכן לשמוע אתכם יותר "אל תוסף ראות פני". כשזמן זה יבוא יתקיים "ונתתי את ידי במצרים" – יבוא מכת מכורות, ולאחר מכן "והוצאתי את צבאתי וכו'".
לפי פירוש מחודש זה, פרעה הוא זה שהביא על עצמו את מכת בכורות. כל עוד פרעה לא היה אומר "אל תוסף ראות פני", אינני מוכן לשמוע אתכם יותר, לא היה מגיע השלב של "ונתתי את ידי במצרים".

תפילה על הגשם

מלשכת הראשל"צ הג"ר שלמה עמאר פורסם אתמול קריאה לצום ביום חמישי הקרוב בעקבות מיעוט הגשמים שאנו זוכים להם השנה וכן להוסיף תפילות לגשם בעת פתיחת ההיכל (קישור).
אני מתלבט מאד מה לעשות בנושא זה. אני מודע לכך שאף רב בארץ, כמעט, איננו מרגיש מחוייב לרבנים הראשיים לישראל. עם זאת, יש כאן עניין שכל אחד אמור להרגיש את מידת האמת והצדק שבו. אנחנו עומדים ערב חודש שבט ומתהלכים ברחוב כאילו עכשיו חודש אייר. אם על הגשם לא נתפלל, על מה כן נתפלל?
מאידך, אני מתייחס בכובד ראש גדול לכל מה שקשור להארכת זמן התפילה. לציבור היום קשה להחזיק ראש למשך תפילה הנמשכת זמן ארוך. השבת היא גם שבת ראש חדש והתפלה גם כך תהיה ארוכה מהרגיל. בנוסף, אני מאמין שאם זה יהיה משהו חד פעמי אז הציבור יזדהה ויעשה מאמץ להתפלל בכוונה על ירידת הגשמים, אך כשזה דבר המתמשך וחוזר על עצמו מתחילים להתייחס לזה כמו שמתייחסים לברכות הנאמרות בחזרת הש"ץ, לצערנו.

מה אני בחינם - 3

נושא נטילת שכר ע"י רבנים כמובן מעסיק אותי מאד ואף כתבתי בעבר על מספר נקודות הקשורות בו (קישור1 קישור2). נתקלתי היום במקרה בסיפור הבא, המובא בהקדמה לספר כלי חמדה - מילואים (תוכלו לראות כאן). הסיפור הוא על המחבר, הג"ר מאיר דן פלאצקי:

בעיירות הרבה שבחו"ל (הכוונה כנראה לארה"ב) הציעור לו משראות (=משרות) רבנות עם פרסי (=משכורת) כמה אלפים דולרים, ולא נתרצה להשתקע שם ואמר להם אז מה שאמרו רז"ל בפרקי אבות על ר' יוסי בן קסמא שפגע בו אדם אחד והציע לו שידור במקומו ויתן לו אלף אלפים דנרי זהב וכו' א"ל אם אתה נותן לי כל כסף וזהב וכו' איני דר אלא במקום תורה. ומנא (=ומהיכן) ידע שעירו אינו מקום תורה? אך כל דבר הכרחי צריך להיות בזול וכידוע בענין אויר, מים, לחם וכדומה ולכן כשר"י בן קסמא ראה בזה שרוצה ליתן לו הון רב לכן אמר [ש]נראה מזה שהתורה לא נחשב אצלם כ"כ כדבר הכרחי מכיון שמשלמים ביוקר.

אולי צ"ע אם זה עדיין נכון בעקבות עליית מחירי המים...

לימוד גמרא - הגישה הספרותית

נחתו על שולחני לפני כחודש שתי חוברות מבית מדרש "רעווא" בירושלים (על החוברת מצוין אתר אינטרנט, אך אני לא הצלחתי להיכנס אליו). חוברת אחת של הרב שמעון קליין בנושא מלחמת דוד וגלית, שנהנתי ממנה. החוברת השניה היא על לימוד גמרא - יותר נכון על שיטת לימוד גמרא הנקראת "הגישה הספרותית", מאת הרב צוריאל וינר. לחוברת קוראים "לקנות לך לב מבין - דרך לימוד בגמרא".
גילוי נאות: אני למדתי שנה אחת מלימודי אצל רבנים שלימדו בצורה המזכירה את השיטה המתוארת בחוברת.

בהקדמה לחוברת מצויין כך:
בדרכי זו אני מתבסס על מסורתם של העמקנים הגדולים בתלמוד בדורות האחרונים: רבי חיים סולובייצ'יק, רבי שמעון שקופ, רבי יוסף סולובייצ'יק, עמיתיהם ותלמידיהם.

מספר משפטים בחוברת החרידו אותי, לא משום שהן אינן יכולות להיות נכונות ויותר משום שהן דורשות הוכחה. הוכחה שלא קיימת בחוברת. להלן מספר דוגמאות:

יש מפתח לסוגיה: מילה, או מושג מפתח, לפעמים חפץ, או דימוי שמשמשים כציר, ביטוי מרכזי של הנושא. - יכול להיות שזה נכון, אך מי אמר? האם רבותינו האחרונים למדו כך? היכן רואים זאת?

סוגיה בתלמוד אינה "לקט" אלא "חיבור". התלמוד הוא ספר שיטתי ומגובש. - אנו מורגלים לחפש אחר עריכה כזו בספרים בהם אנו לומדים או קוראים, אך האם זה נכון לחפש אחר עריכה כזו בספר שלא הושפע מתרבות המערב? האם הימצאות שיטה מגובשת כזו אינה דורשת הוכחה? אותה הטענה אני טוען גם ביחס לדברים הבאים:
גם התופעה של סדרות של מקראות ודרשות עליהם, או סדרות של מקורות תנאיים או מימרות אמוראיות - יש להתייחס אליהן כמבנה בעל לכידות פנימית, הקשר, תוכן והגיון פנימי, ולא קשר אסוציאטיבי בלבד.

התנאים שחיברו או ערכו את המשנה עשו זאת מלכתחילה לא כספר שעומד בפני עצמו, כספר הלכה. זה ספר עקרונות, לא ספר מעשה... המשנה לא חוברה במטרה להיות ספר שמתוכו יפסקו הלכה במישרין. - בנקודה זו אני חלוק לחלוטין, וסומך את ידי באופן מוחלט על דברי הג"ר ראובן מרגליות (יסוד המשנה ועריכתה עמ' יט וסב):
תכנית רבינו הקדוש בסידורו היה לחתום בדברי מי שהכריעו בבית ועדו שההלכה כמותו, בראשונה הובאו דעות שונות ולבסוף טבע הדעה שהסכימו לה.

למה מי [לא] מת?

שמתם לב שבפרשת "שמות" אנשים לא מתים?
כך לפחות עפ"י פירוש רש"י על הפרשה.

על הפסוק (שמות א ח) "ויקם מלך חדש על מצרים" מביא רש"י את המחלוקת בחז"ל:
רב ושמואל חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו.

על הפסוק (שמות ב כג) "וימת מלך מצרים" כותב רש"י:
נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם.

[על הסיבות שהביאו את רש"י להסביר כך ראו את גליון נחמה ליבוביץ בנושא - כאן]

על הפסוק (שמות ד יט) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" כותב רש"י:
מי הם? דתן ואבירם - חיים היו! אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת.

הדברים מוזרים מאד! במיוחד ביחס למלך מצרים. הרי ברור שבמאתים השנים בהם היו ישראל במצרים התחלפו מלכים, אז מדוע לא לתאם בין התחלפות המלכים, שכנראה ארעה, לבין הדברים שהתורה מספרת לנו אודות התחלפות המלכים?

התירוצים שניתנו על רש"י הם יותר מקומיים - שרש"י הבין, במקור השני, שהמלך לא מת כדי להסביר מדוע דווקא אז בני ישראל זעקו לה'. במבט הכללי אינני מכיר תירוצים לשאלה זו. הרי בפשטות אין שום בעיה להסביר ששלושת המקורות מדברים אודות מיתת מלך מצרים, ולא כפי שרש"י הביא.

יש לכם רעיון או מקור בנושא? אשמח לשמוע.

המדריך האלטרנטיבי לחינוך ילדים, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם השבת ב'עולם קטן' (לא ברור מדוע בחדשות ערוץ 2 בחרו לצטט דווקא את הראיון עם הרב דרוקמן ולא את הטור של חיים.)

כבר מהרגעים הראשונים של טרום היכרותכם על ילדכם אתם עתידים ללמוד כלל חשוב בהורות – "יש דברים שטובים בתיאוריה". בקורס ההכנה ללידה תלמדו את טכניקת הנשימות המקלות מאוד על הצירים ועל כאבי הלידה של האם העתידית (כן,כן, שמענו...כואב לשניכם...). ובכן, מסתבר שהנשימות אכן עוזרות, כלומר כל עוד הכאבים לא מתחילים. כאשר הכאבים האמיתיים מתחילים ואתה ברוב טימטומך תעמוד מול אשתך ותגיד לה "תנשמי חמודה תנשמי" ואף תדגים לה איך, צפה לחוות כאבי לידה בעצמך באיזור העין הימנית... כאמור, יש דברים שטובים בתיאוריה. כך גם בהמשך הדרך – ודאי תקנה אי אלו ספרים העוסקים בחינוך הילדים שינסו להרים אותך מעל קשיי והתמודדיות היומיום, שיראו בכל סיטואציה מעצבנת אתגר והזדמנות לפתח את כישוריו המנטליים והשכליים של ילדך וסביר להניח שגם אתה תישבה לרגע בקיסמם ותחשוב שראית את האור. ידידי, דע לך, יש דברים שטובים בתיאוריה... ע"כ אזרתי חלציי והחלטתי לכתוב את המדריך האלטרנטיבי לחינוך ילדים כי מישהו צריך לומר את האמת! למען שמי הטוב, אציין שאני מסתייג מכל הכתוב להלן, אני כלל נגד השיטות הקונבנציונליות של ענישת ילדים והדברים כלל נאמרו שלא על דעתי והוצאו מהקשרם.

אל תעניש, תן לילד ללמוד מתוצאות מעשיו
כלל בסיסי שתלמדו בקורס מודרני להורות אומר שלא בריא שהילד יגדל בסביבה של שכר ועונש, צריך פשוט לתת לילד להבין לבד את ההשלכה של מעשיו – לא תעשה שיעורים -> לא תדע את החומר, לא תסדר את החדר -> לא תצליח למצוא את המשחק שלך. אין ספק ששיטה זו היא אטרקטיבית במיוחד. כלומר לילדים. ואפי' יש סיכוי שלאחר שערימות הצעצועים יגיעו למפלס של מטר וחצי הילד יתחיל להרגיש מועקה מסוימת, ולאחר שהילד בכיתה ו' לא יידע את לוח הכפל אכן יבוא הלימוד המיוחל מתוצאות המעשים – אתה תלמד לא לעשות יותר שטויות בחינוך הילדים. למרות שעלי להודות כי שמעתי על מקרה שבו אכן הילד אמר לאביו "אבא, ניצחת! עכשיו אני מבין שהייתי צריך להקשיב לך. למדתי את ההשלכה הרעה של מעשיי" והאב הגאה אמר לבנו "יופי בן, עכשיו בא נשלם את הערבות ונלך מפה".

עזור לילד להתמודד עם רגשותיו
לפני מס' שנים, עת היינו טירונים ותמימים, קראנו אף אנו באי אילו ספרי חינוך מודרניים הדרכות מעשיות ויצירתיות לגידול ילדינו הרכים. אחד מהם דגל במוטו הבא – אל תיאבק ברגשות ילדיך, האזן להם בקשב רב ועזור לילד להגדיר את רגשותיו. השיחה הבאה הובאה כדוגמא -

הילד (בבכי) – המשאית האדומה הלכה לי לאיבוד.
הורה – אמממ... אני מבין. אתה בטח מאוד עצוב עכשיו.
הילד (בבכי מתון יותר) – אהבתי אותה מאוד.
הורה – ודאי שאהבת. היא היתה משאית מיוחדת מאוד.
הילד (רגוע ופילוסופי קמעה) – כן. קיבלתי אותה מתנה מסבא...
ההורה והילד צועדים יחדיו אל עבר השקיעה....

אולם גיליתי כי כשניסיתי ליישם עקרונות אלו הלכה למעשה, התוצאות היו מעט אחרות –

דוידי (בבכי) – המשאית האדומה הלכה לי לאיבוד.
אני – אמממ... אני מבין. אתה ודאי מאוד עצוב עכשיו.
דוידי (בבכי מתגבר) – איפה המשאית שלי ??? בטח מעייני לקחה לי...
אני – אתה עכשיו ודאי ממש מתוסכל. היא באמת היתה משאית מיוחדת מאוד.
דוידי (בצרחות) – אני - רוצה - את - המשאית - שלי .
אני – אתה ודאי זועם עכשיו... איי, איי...תירגע... בסדר, אני אקנה לך חדשה. (אתה ודאי מרוצה עכשיו?)

חינוך למצוות
כהורה דתי לבד מהחינוך הבסיסי של ילדיך אתה מחויב גם לחנכם לעבודת ה', לאהבת תורה ולקיום מצוות. אולם באופן מפתיע ישנה מצווה אליה אתה נמשך באופן מיוחד – "כבד את אביך ואת אימך", אתה מרגיש שאם את המצווה הזו הצלחת להנחיל לילדיך דייך. את מצוות כיבוד הורים צריך לקיים כמובן תמיד, אולם נראה שיש סיטואציה שבה מצווה זו מתגלה במלוא עיזוזה ויופיה – שנת הצהריים של אבא ואמא בשבת. קשה להסביר למה, אך אתה מרגיש שהדיבר החמישי אמור להופיע בעולם דוקא בשבת בין 2 ל4, לא מצרכים אגואיסטיים חלילה אלא לצורך עבודת ה' של ילדיך.כמה אנו צריכים להודות לילדינו על תמימותם בגילאים הצעירים, אם היה לילדך עוד טיפה תחכום וציניות, כשהיית מלמד אותו שיש מצוה של אלוקים שהוא צריך לשמוע בקולך, הוא היה מחייך חיוך ערמומי - "מה אתה אומר אבא! ממש מצווה כזו אה... How convenient".

המספר ושיברו
מיומנות חשובה ביותר בהתמודדות עם הילדים היא יכולת מתמטית. ולא, אני לא מדבר רק על עזרה בשיעורי הבית של הילדים. אני מכוון בעיקר לשליטה בשיטה העשרונית ככלל ובשיטת השברים בפרט. לאחר שביקשת מילדך זה 20 פעמים "תסדר את המשחק בחזרה לקופסה", כאשר 10 פעמים מתוכם היו "בפעם האחרונה" אתה מתחיל אט אט להרגיש את הזילות שבמילה "אחרונה", או אז אין מוצא אלא לעבור לשיטת האולטימטום, או בשמה העממי "אני סופר עד 3". הבעיה בשיטה זו שבד"כ אתה אכן מגיע ל3, ואתה הרי יודע מה בא אחרי 3... ארבע. אך חוץ משעשוע מספרי לא השגת דבר. לכן משימתך היא לעכב את המס' 3 ככל שביכולתך. 1... 2... אני מזהיר אותך... (לא נצפית התרגשות אצל היריב) 2 וחצי... 2 ושבע שמיניות... 2 וחמש עשרה חלקי שש עשרה... וכן הלאה, כפי השגתך המתמטית. כפי שאמרתי - מחנך טוב צריך לדעת חשבון!

המשך יבוא...

לטורים קודמים – www.haim.shoresh.org.il
לטיפים שלכם לחינוך הילדים - vlado@olam-katan.co.il

שביבים (שמות) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

העוברת מעדה לעדה
תשובת הרב הגאון המפורסם מוה"ר ישראל פורת זצ"ל, אב"ד קליוולנד בעמ"ס "מבוא התלמוד", בענין נשואי בן עדה אחת לבת עדה אחרת.{ב' אדר ראשון תשכ"ב}:
"ירבו שמחות בישראל וחדות ה' יהא מעוזו הו"כ יד"ע הרב הגאון המובהק הלן וחודר בעמקה של הלכה כו' כמהור"ד יהודא סגל {שליט"א}זצוק"ל, הרב דקרית שלום ת"א יע"א.
"נתכבדתי ביקרתו המליאה וגדושה במו"מ של הלכה בחריפות ובקיאות ויאשר כחו וחילו לאורייתא. ובמאי דבדק לן מר בשאלת חכם, בספרדי שנשא אשכנזית אם צריכה להתנהג בדיני מאכלות כמנהג אבותי' או כמנהג הבעל, יפה הורה כ"ת שאחרי הנשואין הכל הולך אחר הבעל, שכך הנהיגו הלכה למעשה חכמי הספרדים: "דאם נתחתנו שתי הקהלות זו בזו האשה נגררת אחר הבעל להקל ולהחמיר" (קונטרס הכללים סוף כלל כ"ד שבראש ס' ארץ חיים להגר"ח סיתהון ז"ל מצפת, בספר אדמת קדש).
"ומש"כ כת"ר להתיר בשאלת חכם... ואולי טוב לעשות כדרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאת מאצלו, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו (נדרים דף ע"ב) שיאמר לה החכם במעמד אבי' ובעלה: כל חומרות שהיית נוהגת בהן בבית אביך מותרין לך, ומכאן ואילך רשות בעלך עליך, שעל מנת כן קבלו אבותיך עליהם ועל זרעם. ובאופן זה לא אתו לזלזולי בנדרים ובמנהגים. ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר, תרומה וחזה ושוק כשנישאת לכהן אוכלת בהן, וכשנתגרשה ממנו חוזרת." [ מתוך הספר "דברי רבינו שפטיה, דברי יהודה זרחיה" ]

מה שנדרש מאנשי המשטרה
לרוב הפרשנים המשפטיים[ ולא רק ] בתקשורת, שריח שמאל נודף מתחת לבית-שחים, יש תמיד שק גדוש ציטוטים מפסיקת בג"ץ ופסיקות אחרות, כאשר צריך להביא תנא דמסייע להצדיק התנהלות עויינת ואלימה כלפי המתיישבים ביו"ש, היושבים בביתם כחוק על פי החלטות ממשלה כל הממשלות.
ואם לשפוט על פי פסיקות בית המשפט שבידי , אין ספק כלל כי לא מעט יס"מניקים היו צריכים לעמוד לדין בגין התנהגותם, ולא ברור כלל מדוע המתיישבים שנפגעו באחרונה מנחת זרוען של הרשויות האוכפות , אינם דורשים שייעשה צדק מול העוולות החוזרות ונשנות כלפיהם.
וכך מצאתי כתוב ב – עא 81/ 337 שלמה בוסקילה נגד מדינת ישראל/ לח [3] 337 עמוד 346 :
" מה שנדרש מאנשי המשטרה , כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה."
ועוד נאמר: בג"ץ 89/ 1065 יעקב גולני, עו"ד נגד מר דב שיש- הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים/ מה[1] 441, עמוד 450: "אותם עקרונות ואותם ערכים, שיש להקפיד עליהם במקרים שתיארנו, צריך שיחולו, וביתר שאת, בכל הקשור לעובדי ציבור. הכוחות המסורים בידיהם יש שהם מקיפים ורבי השפעה, לטוב ולרע, על הציבור בכללו. ככל שהכוח המסור בידם עוצמתו ותוקפו רבים יותר, כן יידרשו אמצעי ריסון ממשיים ומרתיעים למניעת פגיעה וגרימת נזק."
הציטוטים הללו לקוחים מפסק דין בתביעה שהגישה אזרחית תושבת קריית אתא נגד קצין משטרה בדרגת פקד. השופטת המלומדת לא חסה על הקצין והוא הורשע כדת וכדין על שימוש לא ראוי בסמכויותיו. אגב, אותה אזרחית התייצבה למשפט ללא עורך דין והיא טענה לעצמה.
אינני נוהג לגלוש לענייני חולין, אבל לבי נחמץ מול ההתנהלות, החוזרת ונשנית, של הרשויות השונות, ובמיוחד באחרונה, כלפי המתיישבים ביו"ש. וכל זאת , כך אני חושד, כדי להסיר מסדר היום והכותרות את פרשת העובדת הזרה שעבדה ללא רישיון בביתו של מר בטחון , אהוד ברק.

שלושה כוחות סוס
נוהג היה רבי חיים מטשרנוביץ' , בעל "באר מים חיים" זי"ע , לבקר בקהילות ישראל כדי לחזק בדק ביתם היהודי , ולא פסח גם על כפרים שבהם גרו המסתופפים בצלו. ויהי היום ורבי חיים הפתיע את אחד הכפריים ובא לביתו, וכמובן שהמארח שמח שמחה עד אין קץ על הכבוד שהנחיל לו רבו. הוא ערך לכבודו סעודה גדולה ובה היטיב מכל משמני הארץ, ולאחריה ניגש אל הצדיק לבקש ברכה. שאל אותו הצדיק על הפרנסה, ומיד הוסיף ושאל אם יש לו סוסים. משנענה בחיוב, אמר לו רבי חיים כי ברצונו לראות את אורוות הסוסים. תמה החסיד על הבקשה אולם לא היקשה קושיות, כי ידע שלפניו ניצב קדוש עליון. הוא הראה לו את סוסיו וביניהם גם סוס קטן, שהצדיק אמר כי הוא מוצא חן בעיניו, וביקשו כמתנה. "את הסוס הזה איני יכול לתת" אמר הכפרי. "הסוס הזה עובד במרץ רב והוא מספיק לעשות עבודה של שלושה סוסים גם יחד". שאל אותו ה"באר מים חיים": "האם יש ברשותך שטרי חוב של אנשים שחייבים לך כסף". "כן"- ענה הכפרי והראה לאורחו את שטרי חובותיו. שלף הצדיק את אחד השטרות ושאל "האם תסכים לתת לי אותו במתנה". הסכים הכפרי באומרו, כי החייב בעל השטר כבר הלך לעולמו זה כמה שנים ותהה איזו תועלת תצמח לרבי חיים זי"ע משטר חוב שבעליו כבר אינו בין החיים. נטל בעל "באר מים חיים" את השטר וקרע אותו לגזרים. משעשה זאת, הציע לבעל הבית לבדוק באורווה את שלומו של הסוס הקטן. הלך הכפרי ובדק וחזר מוכה תדהמה: "הסוס התפגר". אמר לו הצדיק: "דע לך! האדם הזה שנותר חייב לך חוב ונסתלק מן העולם, הוצרך לחזור לכאן כדי להשיב לך את החוב הזה ונתגלגל לשם כך באותו סוס. כך פסקו בבית דין של מעלה. כעת לאחר שמחלת לו על החוב הוא הגיע אל תיקונו". [ סיפר האדמו"ר מפוריסוב , המקובל רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, בסעודת מלוה מלכה הסמוכה ליום ההילולא של "באר מים חיים" ]

"שים שלום"
עוד לא יבשה הדיו מעל נוסח התפילה היחודי שחיברה ד"ר יעל לוין לשחרורו של גלעד שליט הי"ו, וכבר רואה אור קובץ תפילות לשלום העמים בעריכתה. "שים שלום" תפילות לשלום העולם, אסופה מתוך "ליקוטי תפילות". [ בהוצאת "מגיד" [קורן] ירושלים]. ומתי יתפלל העולם סוף סוף גם עלינו עם שרידי חרב ומלומדי מלחמות?

פוליטיקה בבית הכנסת

הטור השמונה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"אתה מתכוון לדבר בדרשה שלך השבוע על הקפאת הבניה?", שאל אותי חבר לפני כמה שבועות, עת הקפאת הבנייה היתה בכותרות.
"לא נראה לי, זה לא מעניין אף אחד", עניתי אינסטינקטיבית.
"ואולי דווקא משום שזה לא מעניין אף אחד ראוי שתדבר על זה? ומה עם העוול המוסרי שיש בהקפאת הבנייה? על זה לא ראוי לדבר?", ללא ספק הצלחתי להעיר אותו.
היה משהו בדבריו. "אני צריך לחשוב על זה", אמרתי לו.

לאחר חשיבה הגעתי לתובנה הבאה. נניח ואתם הייתם הרב האישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא היה שואל אתכם אם מותר מבחינה הלכתית ומוסרית להקפיא את הבנייה בישובי יהודה ושומרון. אני מניח שרוב הרבנים שהיו נשאלים שאלה כזאת היו עונים שאכן אי אפשר להצביע על בעיה הלכתית או מוסרית בעניין, עם הסתייגויות כאלה ואחרות. אם כן, זו נראית לי סיבה מספיק טובה כדי לקטלג את נושא הקפאת הבנייה תחת "פוליטיקה".

כשמתייחסים לדרשת הרב בבית הכנסת, יש צורך להבחין בין אקטואליה לפוליטיקה. הרב איננו יכול להיות מנותק מהאקטואליה. הוא לא יכול תמיד לדבר על אידיאלים שמימיים, בלי לחבר מדי פעם את אותם האידיאלים למה שקורה במציאות. עם זאת, עליו להתרחק מהפוליטיקה. אי אפשר לתת לחברים בקהילה את ההרגשה שהם אינם יכולים לסמוך על הרב שלהם או שהם אינם מרוצים ממנו, רק בגלל שהם מצביעים למפלגה שונה מזו שמצביע לה הרב. מצד שני, אמר לי פעם אדם חכם, שבארה"ב המדד לרב שחוק הוא אם דרשתו השבועית פותחת באופן קבוע בכותרת של מהדורת סוף השבוע בניו יורק טיימס. במילים אחרות, הרב צריך להיות מחובר לאקטואליה, אך הוא צריך לדעת שהוא רב לא בגלל חיבורו לאקטואליה אלא בזכות חיבורו לתורה הנצחית.

נוכל להדגים זאת ביתר בהירות אם נחזור לדוגמא של הקפאת הבנייה. בעיניי, אינני חושב שיהיה זה נכון שהרב יקדיש את הדרשה שלו כדי לתקוף את הקפאת הבנייה (אגב, בואו גם לא נשכח שיש מטרות לדרשה שיש לעמוד בהן). עם זאת, דרשה בנושא אכפתיות והשתתפות בצרתו של האחר היא בודאי במקום כאשר מביאים לדוגמא את צרתם ומצוקתם של אחינו ביהודה ושומרון לנוכח הגזירות האחרונות. אך אינני רואה סיבה לעצור רק בזה. יש מקום שהרב יאמר משהו בסגנון כזה: "אני אינני מבין מה המטרה של הקפאת הבנייה שהודיעו עליה לאחרונה, את מי זה משרת, מדוע זה טוב ליהודים, אך הדבר החמור ביותר כאן הוא, שאף אחד מבין מקבלי ההחלטות לא רואה צורך להסביר לציבור את התשובות לכל השאלות הללו. גם אינני יודע איזה מקרה חמור יותר, אם הממשלה הלכה על המהלך הזה בלי שיהיו לה את התשובות לשאלות הללו, או שיש להם את התשובות ובכל זאת הם אינם רואים צורך למסור הסברים לציבור." משפט כזה יכול להיות חלק מדבר תורה או שיעור במגוון רחב של נושאים.

בתקופת הסכמי אוסלו רבנים רבים חצו את הגבול הדק בין פוליטיקה לאקטואליה. אני עצמי זוכר, לדוגמא, ששמעתי רבנים המדברים על אהבתו של יצחק רבין לטיפה המרה. המיעוט השמאלני בתוך הציבור הדתי הרגיש כתוצאה מכך שהוא איננו יכול לסמוך על רבנים ושעליו להתרחק מרבנים וממה שהם מייצגים, ומנגד, חלק מהרוב הימני הרגיש שאין לרב מה לחדש לו. נדמה לי שכתוצאה מאותה התרחקות שהגיעה לשיא לאחר רצח רבין, רבנים רבים, במודע או שלא במודע, הפסיקו לדבר בכלל על נושאים הנושקים לפוליטיקה, הגם שהם היו בתחום האקטואליה.

רב המתבטא בעניינים פוליטיים צריך לקחת בחשבון שעבור חלק מהאוכלוסייה הוא יהפך ללא רלוונטי. החלק האחר ממילא מסכים עם מה שהרב אומר, ונתינת קול לדעותיו יכולה לכל היותר להשפיע רק על ציבור מאד קטן. עם זאת, רב המתבטא בעניינים אקטואליים ומעלה שאלות ותהיות ערכיות לאויר העולם עשוי לעורר למחשבה ולהשפיע על ציבור גדול הרבה יותר.

מה אפשר ללמוד מסדר המילים במשפט! מאת: הרב "מענה לשון"

מוקדש לכבוד חברותא ותיק, ר' איל לוגסי, החתן הדגול והת', אשר בשעטו"מ יגיע השבוע לפרק "האיש מקדש"...

בפרשת כי תצא נאמר (דברים פרק כד פסוק ה):
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:
דייק רש"ז אוירבך:
לא כתוב: לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח שָׁנָה אֶחָת, אלא את תיאור הזמן שָׁנָה אֶחָת כתבה התורה בכוונה לאחר המצוה של נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ ולפני המצוה של וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ כדי ללמדנו שרק נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ מוגבל לשנה הראשונה, ואילו וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ היא חיוב לכל החיים!

דיוק דומה מדייק בעל אור החיים מפרשת ציצית, שהתורה רומזת לנו בסדר המילים, שמצות לבן תהיה מקויימת ע"י עם ישראל בכל הדורות, אך את מצות התכלת לא יזכו לקיים בכל הדורות:
במדבר פרק טו פסוק לח
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
לא כתוב:
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת לְדֹרֹתָם

בכל דרכיך דעהו, מאת: ר' יצחק רונס

את הדברים הבאים כתבתי לכבוד חבר גדול - גדול בתורה ובחסידות, יחיד ומיוחד בדיבוק חברים. מהנהו בדחי עילאי (תענית כב.) המשתמשים בכשרונותיהם לשמח עצובים, ולשים שלום ביניהם ובין אביהם שבשמים. - ליום חתונתו וליום שמחת לבו.

לדברי השולחן ערוך על האדם להקפיד שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ו"בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו [משלי ג, ו]" (אורח חיים סימן רלא).
את הכלל הנ"ל מפרט השולחן ערוך בהתיחס להנאות הגוף השונות:
"שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו... וכן בשכיבה... בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה... אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו".
האידיאל הגדול אליו מכוון השולחן ערוך – ברור, ועם זאת יש להעיר שתי הערות חשובות בענין:
א. ההוראה הנ"ל מתייחסת אל כל הנאות הגוף כאחד ואין ליצור הפרדה מלאכותית בין הדוגמאות המנויות ברשימה.
ב. על האדם להכיר את מקומו ולבחון בהתאם את ההוראה המעשית המתאימה לו.
נפתח בהערה השניה. כפי שמסביר הרמב"ם בפירושו למשנה (מסכת סנהדרין ז, ד) קימת הבחנה בין תחום האסור והמותר, לבין דרך הפרישות שענינה הברירה בין הראוי למגונה, וההקפדה על הרצוי והאהוב – כאשר כל זה בתחום המותר.

ההוראה ההלכתית חלה על הכל, ואילו בתחום החסידות מצויים מדרגות מדרגות.
ההוראה ההלכתית מרחיבה ומתירה לעשות "כל מה שאדם רוצה", כולל מעשים הנעשים "לרוב תאווה", ומלמדת "דמתכוין לתאות יצרו נחשב באיש ואשתו לצורך" (אגרות משה אהע"ז א, סג). ואולם, לאור האמור לעיל, אין כל סתירה בין הוראה מתירה זו לבין העובדה שהחכמים עצמם היו מגנים מעשים אלה בתכלית (רמב"ם פיהמ"ש שם).

למעשה, על האדם להכיר את מקומו (אבות ו, ו), ולזכור שמדרגה נעלית זו בה האדם עמל לטהר את לבבו ומחשבתו ש"לא יכוון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה" (מסילת ישרים פרק טז), היא המשכה של מידת הפרישות הנדרשת מ"השרידים אשר בעם". שכן "יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו", ומדרגת הפרישות והטהרה אינן מידת כל אדם, ש"אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים", (מסילת ישרים פרק יג).
אשר על כן, על האדם להישמר שלא יגבה לבו ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו (עפ"י רד"ק תהלים קלא, א).
ההערה האחרת חשובה אף היא. קיימת נטיה להתייחס אל ההנאה הנמשכת מקיום מצוות עונה בנפרד מיתר הנאות הגוף – ולא היא.
מעשהו של ר' אליעזר ששמש עם אשתו 'כמי שכפאו שד', לא ללמד על עצמו יצא אלא על ההתיחסות לכלל הנאות הגוף כולם. כך מפורש במסילת ישרים הנ"ל (פרק טז) שהביא ראיה ממנהגו זה של ר' אליעזר להתיחסות הראויה למכלול ה"מעשים הגופניים והחומריים" כולם. כן נמצא הדבר מפורש במגיד מישרים (פרשת בשלח) המסביר ש'סוד' מנהגו זה של ר' אליעזר הוא הלקח הכללי לפיו אפילו בשעה "שהאדם מוכרח לאכול ולשתות ולשמש, ולשאר דברים הצריכים, לא יתכוון אלא לקיום גופו לעבודתו ולא להנאתו כלל".

המלחמה נגד ובעד האינטרנט

הרב אלישע אבינר התייחס במאמר ב"באהבה ובאמונה" (הדברים התפרסמו גם באתר כיפה) למכתב שהתפרסם בעיתונות החרדית נגד אתרי האינטרנט החרדים.
במאמר הזה יש מספר דברים מטרידים מאד. המשפט הבא, לדוגמא:
אבל במבט שני - דווקא מפני שחלק מהאתרים התיימרו לפעול ברוח התורה ובהסכמת ה"גדולים", סברו "גדולי התורה" שתמיכתם הישירה או אפילו העקיפה מתפרשת כמתן לגיטימציה לתופעות השליליות שמתרחשות באתרים אלו. הם היו מודעים למחיר של סגירת האתרים, אבל הכריעו לטובת השיקול החינוכי. אפשר לחלוק על הכרעתם ולהעלות שיקולים הפוכים אבל אי אפשר לזלזל בצעד שנקטו בו.
אינני מזלזל ב"גדולי התורה", אך אני חושב שכל מי שחושב שאותם גדולים מבינים את כוחה של האינטרנט, את אפשרויותיה, ואת מידת מעורבותה בחיינו הוא טועה ובגדול. אין לי אפילו ספק קל שבקלים שאין אחד מהחותמים על המודעות הללו שמבין את המחיר של סגירת האתרים. בכלל, מתמיה אותי הצגת הדברים כאילו ש"גדולי התורה" הללו פועלים בעולם אוטופי חסר לחצים וכדומה.
המאמר מסתיים במשפט הבא, המטריד לא פחות:
היכן גדולי התורה, שאין להם מורא בשר ודם, שיורו על הפסקת פרסום טוקבקים מתלהמים, ואפילו על סגירת אתרים שאינם נשמעים להוראתם?!
מדוע, למען השם, זקוקים אנו לגדולי תורה שיורו על הפסקת פרסום טוקבקים מתלהמים או על סגירת אתרים? מיהו קהל היעד של הרב אבינר כשהוא כתב את המאמר הזה, חבריו הרבנים? האם אדם פשוט ונורמלי לא מסוגל להבין שאין שום סיבה שטוקבק שלא היה מאושר בynet יהיה מאושר בערוץ 7?

אחרי כל זה, אני צריך לומר שאני מסכים עם הטענה המרכזית של הרב אלישע אבינר, שצריך להקפיד על דיון תרבותי באינטרנט, הגם שמדובר במדיום אנונימי. כשהאינטרנט רק נולד היו רבנים שניסו להלחם לחלוטין בקיומו, מלחמה שלא היה לה שום סיכוי לחלחל לציבור. לאחר מכן, היו רבנים שהתנגדו לאנונימיות באינטרנט, כאילו שזה הגיוני שכל העולם יתנהל באנונימיות באינטרנט חוץ ממי ששומר תורה ומצוות שעליו יהיה אפשר לדעת על כל דעותיו, עיסוקיו ותחביביו בלחיצת מקש. המאבק (והייתי מעדיף בכלל מילה אחרת) באינטרנט צריך להיות על התנהלות באינטרנט - כיצד אנו, שומרי התורה והמצוות, נוכל ליצא החוצה התנהגות בריאה וחיים בריאים במסגרת הרשת, כמקבילה לחיים המלאים שאנו חיים בעולם הלא-וירטואלי.
בכנס הבא של אינטרנט ויהדות, שאני מקווה שיקרה מתי שהוא, צריך לדון לא בשאלה של האם אפשר להיות חברים בפורומים אנונימיים, והאם האנונימיות ברשת היא טובה או לא, והאם האינטרנט בכלל הוא רע או טוב, אלא כיצד הדרך הנכונה להתנהל באינטרנט וכיצד כל אחד מאיתנו, מהמשתמש הפשוט ועד לבעלי ועורכי האתרים, יכול לגרום לכך שהעולם הוירטואלי יהיה מקום טוב יותר.

הרב עורך החופה

לקראת שמחת נישואיו של האי גברא רבה ר' איל לוגסי עב"ג תמר צרפתי הבעל"ט מספר רשימות בימים הקרובים יוקדשו לענייני נישואין וזוגיות.

פורסם באתר כיפה, במסגרת הטור "דעת תורה" (קישור).

לפני זמן מה התארס קרוב משפחה שלי. יום אחד לאחר אירוסיו הוא התקשר אלי ושאלתו בפיו: "אכפת לך שנעשה את הסידור הבא בחתונה שלי: חבר שלי יערוך את החופה ואתה תוודא שהכל נעשה כהלכה ותחתום על הטפסים לרבנות?". הייתי כה מזועזע מהשאלה, שלקח לי כמה שניות עד שהצלחתי להשיב בשלילה. חשבתי לעצמי, האם הוא היה חושב למנות את חבר שלו, חסר הניסיון וההכשרה, להיות התקליטן או הזמר בחתונה?
לאחר שהוא קיבל את תשובתי, הוא שאל אותי: "נניח ואתה הרב מסדר הקידושין, מה אתה צריך לעשות כדי שזה ייקרה שאתה ערכת את החופה?" או במילים אחרות, מה המינימום שאני דורש לעשות כדי לחתום על טפסי הרבנות.

מיותר לציין שהשיחה הזו יכולה להתקיים רק בציבור הדתי. בעבר נוכחתי לפחות בחתונה אחת, של דתיים כמובן, שהרב הסכים לפולערשטיק כזה והוא ישב בשורה הראשונה משגיח פחות או יותר בנעשה מתחת לחופה, עת זוג היפים רקדו ופיזזו תחת החופה כשבמהלך הדברים החתן גם קידש את הכלה. הרב המדובר, אגב, מכהן כראש ישיבה (שבה למד החתן בעברו). בציבור הלא-דתי רב שעורך חופה הוא איש דת, יכול להיות איש-דת מושחת אך בכל זאת איש-דת, הבא לבצע טקס דתי. בציבור הדתי, לעומת זאת, לא תמיד ברור למה צריך רב. אגב, יש אמת מסויימת בתפיסה הזו. בציבור הלא-דתי חושבים לפעמים שהרב "מקדש" את הזוג ע"י ברכה כזו או אחרת שהוא אומר, כשהאמת היא שמי שמבצע את הקידושין זה הזוג עצמו והרב הוא לא יותר מאשר משגיח.

כולם יודעים לצטט את מימרת רב יהודה בשם שמואל (קידושין י, א) ש"כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם", אבל אינני חושב שיש מישהו שבאמת חושב שהרב מסדר הקידושין בארץ נכלל בגדר של מי שחייב לדעת בטיב גיטין וקידושין. אם כבר, אז מי שכן אמור לדעת בטיב גיטין וקידושין הם רשמי הנישואין ברבנויות המקומיות. רשמי הנישואין ברבנויות המקומיות הם בדרך כלל פקידים שעברו הכשרה קצרה, ואני לא הייתי סומך עליהם לערוך גט. [צריך גם לציין שיש רבנים מקומיים הרושמים בעצמם את הזוגות, ויש גם רשמי נישואין שהם תלמידי חכמים, או לכל הפחות אנשים מאד רציניים המבינים את חומרת העניין בו הם מתעסקים ולא עושים כלום בלי שהם בודקים וחוקרים מספר פעמים.]

אז מה בכל זאת תפקיד הרב במהלך החופה? הרב צריך לדעת כיצד למלא שטר כתובה, וזה כולל לדעת מתי הכתובה נפסלת ואיך מתקנים טעות במקרה ונעשתה טעות. בנוסף לזה, הרב צריך לפקח שלא מחסירים שום חלק מחלקי הטקס: כיסוי ההינומא, ברכות הקידושין, מעשה הקידושין, מסירת הכתובה, וברכות הנישואין (וגם שבירת הכוס), וחדר ייחוד וכן לודא שהעדים כשרים ושהם מבינים את תפקידם.

אבל התשובה לשאלת קרוב משפחתי איננה מצויה בפרטים הללו, כי הם סך הכל פרטים. הרב הוא "מסדר הקידושין", או בעברית פשוטה הוא "מנהל הארוע" של החופה. כל אחד יכול לשאול מה בדיוק עושה מנהל בית ספר, ואפשר לענות לו ברשימת פרטים הממלאים את יומו של המנהל, אך בסופו של דבר מה שהוא עושה זה: מנהל. סכום הפרטים במקרה כזה איננו מגיע לכלל.