אור החיים לפרשת בא

על הפסוק "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" שואל האור החיים:
צריך לדעת לאיזה עניין הוצרך לטעם זה, ולא הספיק בטעם הראשון שה' חפץ להשים אותות אלה שפירשתי בסמוך.

כלומר, למה נדרש טעם זה? למה אי אפשר להסתפק בטעם הראשון שאמר ה' "למען שתי אותותי אלה בקרבו"?

על זה עונה האור החיים:
אכן כוונת הכתוב היא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה, אלא לחזק האותות שהם עיקר האמונה בלב ישראל, כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח, כי כשיהיה בקרבו של פרעה יהיה בזכרון בני ישראל לעולם ועד... והנה באמצעות הפלא שיפליא ה' להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי החיים ובאש ובאויר וכד', אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה, אלא באמצעות היות הפלאה שנים - כי יפליא ה' להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא היה כן לכל גוי.

באופן כללי ניתן להסביר את כוונתו כך: יש שני דברים שקרו במצרים, הקב"ה עשה נסים גלויים, והקב"ה הביא צרות גדולות על המצרים. בראשנו שני הדברים אולי מחוברים, אך בפועל הם אין זה מחוייב המציאות שהם יהיו מחוברים.
האור החיים מחדש שטבעו של האדם שאין הוא מתרגש כל כך שדברים ישארו טבועים בליבו כשקיים רק אחד מהגורמים הללו, ורק בהצטרף השני אז הדברים עושים רושם עז אצל האדם.

כשלמדתי את דברי האור החיים, חשבתי על האסונות שקרו בהאיטי לאחרונה. הגם ששמעתי את מימדי האסון ואת ההרס והמוות הגדולים שפקדו את המקום, הדברים נחקקו אצלי רק כשראיתי תמונה של אדם בודד עומד ברחוב שנראה כולו כחורבן ומרים ידיו לשמיים בזעקה. צרתו של האדם הבודד הזה חיזקה אצלי את התודעה על האסון כולו, לא רק על אסונו הפרטי. כך באופן דומה במצרים, זה שהקב"ה התעלל במצרים היה בזה כדי לחזק את ההכרה בנסים הגדולים שארעו.