בשבוע שעבר פורסם במקור-ראשון כתבה ארוכה על משנתו של הרב צבי טאו, ראש מוסדות "הקו" ונשיא ישיבת הר-המור. השבת פורסם במוסף שבת של מקור-ראשון מאמר של הרב אס"ף בנדל, ר"מ בישיבת ההסדר באילת המשתייכת לישיבות הקו, תחת השם "עסקה מפוקפקת" הדן במגרעותיה של מפלגת הבית-היהודי, כצהר למצב הרוחני של הציבור הדתי-לאומי בכלל בארץ.
בטרם אגיע לדברים עצמם, אני מברך את הרב בנדל שראה מקום לפרוס את משנתו, שהיא כנראה המשנה הרווחת בבתי המדרש בו הוא שוכן. יתרה מכך, הדברים אינם כתובים בלשון גבוהה, אלא בלשון המאפשרת דיון על הדברים.
עתה ברצוני להעיר מספר הערות על תוכן המאמר.
באופן כללי מה שהכי חסר במאמר היא תשובת המחבר לשאלה הנצחית: מה האלטרנטיבה שלכם?
המחבר מתרפק בנוסטלגיה על המצע הישן של המפד"ל מלפני אי אלו שנים. מצע שהיתה כתובה בלשון הרבה יותר "דתית" והרבה פחות "ישראלית". זה מעיד לדבריו על העזיבה של ערכי התורה הדתיים-הנוקשים, ואימוץ ערכים יהודיים הקרובים לערכים אוניברסליים שהם דבר-הנשמע בקרב הציבור הישראלי היום.
אז בואו נניח שהבית היהודי חוזר להיות המפד"ל הישנה (כמה ישנה, אגב? האם המפד"ל של בן-מאיר ובורג היו טובים עבור המחבר?). נעמיד בראש המפד"ל רב עם זקן, לצידו יהיו אנשי התיישבות עם סנדלים ושפמים, ומצע מפלגתם יהיה כשל המפד"ל הישנה. לכמה מנדטים תזכה מפלגה זו לדעת הרב בנדל? איזה שינוי היא תצליח לבצע בחברה הישראלית? האם היא תצליח להשפיע על החינוך? על הרווחה? על המצב הדמוגרפי? כמובן, שתשובה לשאלות אלו היא מעין נבואה שניתנה לשוטים, אך הננו לפחות חכמים מספיק כדי ללמוד מהניסיון ולדעת שכבר הרבה הרבה שנים שהמפד"ל עם מצעה הישן לא הצליחה להגיע לעמדות משפיעות בחברה. עד לאן מוכן המחבר ללכת עם האידאולוגיה שלו - באם המפלגה שהוא חולם עליה לא תצליח לעבור את אחוז החסימה, האם הוא עדיין יהיה מעוניין בה ורק בה?
מה גם שיש גם כיום בבית היהודי נציגים לא מעטים שהם בשר מבשרה של אותה תמונה פסטורלית שאותה מצייר המחבר. אמנם, יש גם אילת שקד ונפתלי בנט ועוד כמה שאינם מתאימים לציור הזה, אז מדוע הימצאותם פוגמת את המפלגה, לדעת המחבר? מדוע המחבר רואה בשיתוף פעולה פוליטי בין קבוצות שונות שיש להם בסיס ערכים משותף דבר שלילי? לא ברור לי.
עד כאן דנו במישור הפרקטי והפוליטי. כעת עלינו לדון בפן הרעיוני של דבריו. כאמור, טענתו היא שהציבור הדתי רוקד מעין ריקוד מה-יפית בפני הציבור החילוני על מנת להתחבר אליו בכל הקשור לרוח המסורתית שעוברת עליו:
מעבר לכך, המחבר טוען כי "אלוהים" נדחק מה"ישראליות". זו טענה שאין לי אלא להגדירה כמוזרה. אלוהים נוכח היום בחברה הישראלית, כפי שהוא לא היה לפחות בשלושים שנה האחרונות. ראו את סדרת הכתבות שהכין אבישי בן-חיים (קישור לחלק הראשון) על נוכחותו של אלוהים והאמונה בו בחברה הישראלית כיום. הטענה כאילו שהישראליות ויתרה על אלוהים היא כל כך משונה בעיני, שאני שואל את עצמי עד כמה המחבר מכיר את הציבור עליו הוא כותב.
בטרם אגיע לדברים עצמם, אני מברך את הרב בנדל שראה מקום לפרוס את משנתו, שהיא כנראה המשנה הרווחת בבתי המדרש בו הוא שוכן. יתרה מכך, הדברים אינם כתובים בלשון גבוהה, אלא בלשון המאפשרת דיון על הדברים.
עתה ברצוני להעיר מספר הערות על תוכן המאמר.
באופן כללי מה שהכי חסר במאמר היא תשובת המחבר לשאלה הנצחית: מה האלטרנטיבה שלכם?
המחבר מתרפק בנוסטלגיה על המצע הישן של המפד"ל מלפני אי אלו שנים. מצע שהיתה כתובה בלשון הרבה יותר "דתית" והרבה פחות "ישראלית". זה מעיד לדבריו על העזיבה של ערכי התורה הדתיים-הנוקשים, ואימוץ ערכים יהודיים הקרובים לערכים אוניברסליים שהם דבר-הנשמע בקרב הציבור הישראלי היום.
אז בואו נניח שהבית היהודי חוזר להיות המפד"ל הישנה (כמה ישנה, אגב? האם המפד"ל של בן-מאיר ובורג היו טובים עבור המחבר?). נעמיד בראש המפד"ל רב עם זקן, לצידו יהיו אנשי התיישבות עם סנדלים ושפמים, ומצע מפלגתם יהיה כשל המפד"ל הישנה. לכמה מנדטים תזכה מפלגה זו לדעת הרב בנדל? איזה שינוי היא תצליח לבצע בחברה הישראלית? האם היא תצליח להשפיע על החינוך? על הרווחה? על המצב הדמוגרפי? כמובן, שתשובה לשאלות אלו היא מעין נבואה שניתנה לשוטים, אך הננו לפחות חכמים מספיק כדי ללמוד מהניסיון ולדעת שכבר הרבה הרבה שנים שהמפד"ל עם מצעה הישן לא הצליחה להגיע לעמדות משפיעות בחברה. עד לאן מוכן המחבר ללכת עם האידאולוגיה שלו - באם המפלגה שהוא חולם עליה לא תצליח לעבור את אחוז החסימה, האם הוא עדיין יהיה מעוניין בה ורק בה?
מה גם שיש גם כיום בבית היהודי נציגים לא מעטים שהם בשר מבשרה של אותה תמונה פסטורלית שאותה מצייר המחבר. אמנם, יש גם אילת שקד ונפתלי בנט ועוד כמה שאינם מתאימים לציור הזה, אז מדוע הימצאותם פוגמת את המפלגה, לדעת המחבר? מדוע המחבר רואה בשיתוף פעולה פוליטי בין קבוצות שונות שיש להם בסיס ערכים משותף דבר שלילי? לא ברור לי.
עד כאן דנו במישור הפרקטי והפוליטי. כעת עלינו לדון בפן הרעיוני של דבריו. כאמור, טענתו היא שהציבור הדתי רוקד מעין ריקוד מה-יפית בפני הציבור החילוני על מנת להתחבר אליו בכל הקשור לרוח המסורתית שעוברת עליו:
נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".על תהליך ההתחדשות היהודית כתבתי לא מזמן, ואתם מוזמנים לעיין שם. אינני חושב שאם הציבור הדתי יפנה כתף קרה לתהליך ההתחדשות היהודית, אז מתי שהוא הציבור החילוני פתאום יכיר ביפיה של היהדות הדתית וכולם יהיו דתיים. גם אינני רואה שום פגם בכך שאנחנו מגלים שיש לנו הרבה משותף עם שכנינו ואחינו הלא-דתיים, גם גשמית וגם רוחנית, הגם שעולמינו הרוחניים עדיין אינם תואמים. מה רע בכך שאנחנו יכולים למצוא שיח משותף באותם מקומות שבהם עולמינו הרוחניים כן נפגשים?
מעבר לכך, המחבר טוען כי "אלוהים" נדחק מה"ישראליות". זו טענה שאין לי אלא להגדירה כמוזרה. אלוהים נוכח היום בחברה הישראלית, כפי שהוא לא היה לפחות בשלושים שנה האחרונות. ראו את סדרת הכתבות שהכין אבישי בן-חיים (קישור לחלק הראשון) על נוכחותו של אלוהים והאמונה בו בחברה הישראלית כיום. הטענה כאילו שהישראליות ויתרה על אלוהים היא כל כך משונה בעיני, שאני שואל את עצמי עד כמה המחבר מכיר את הציבור עליו הוא כותב.
