לפני כשבועיים פרסמתי ביקורת ספרים על הספר "אחת דיבר" של הרב יהודה ראק. להלן תגובה שכתב לדברים:
א. מדוע הרבדים מעורבים זה בזה?
ניתן לענות בשני מישורים:
1. במישור הסיפורי: התורה מעוניינת שנעמוד על הרבדים הסותרים, אבל גם מעוניינת שהסיפור יכול להיקרא על ידי מי שלא עמד עליהם, כסיפור אחדותי פחות או יותר, אומנם עם חריקות. וברוב המקרים של ריבוד (חלוקה לבחינות) מדובר בסופו של דבר בתיאורים שונים של אותו אירוע באותו שלב היסטורי, עם סתירות בפרטים, ועל כן הם משולבים זה בזה.
2. במישור המסר והמשמעות, הריבוד הוא אמצעי ספרותי להעברת מסרים מורכבים; לכל צד של הריבוד יש מסר ומשמעות, ויש גם משמעות ליחס בין השניים. בספר, ביחס לכל מקרה של ריבוד עבדתי בשלבים: זיהוי הריבוד, על עיקרו ועל פרטיו; הבנת משמעות כל אחד משני הרבדים, בהתאם לנתונים הספרותיים בו; והבנת היחס ביניהם, ומה רוצה התורה ללמד בעצם החלוקה ובשילובם. בסקירה כאן יש ציטוט מתוך הספר, בהקשר שלב זה האחרון ביחס לריבוד הפנימי בתוך מעשה בראשית (פרק א').
ב. פיצול פסוקים בין רבדים:
חלוקת התורה לפסוקים היא חלק ממערכת טעמי המקרא (טעם ה'סילוק' הוא ה'סוף פסוק' הוא המגדיר את פיסוק הפסוקים). הרבה פעמים מפרשים לא נמנעו מלפרש פירושי פשט בניגוד לעולה מפיסוק הטעמים. ביחס ל'סוף פסוק' זה נדיר יותר מאשר ביחס לטעמים אחרים, אבל לדוגמא כאן בסקירה הובאו דברי רש"י המפרש את 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' כמוסב למעלה (כאן הפירוש מנוגד לא רק לטעמי המקרא אלא גם לפרשה הפתוחה בתחילת פסוק זה). אפשר לדון מה היו כוונות מערכת טעמי המקרא במקרים כאלה - האם הכוונה לפרש את הפשט באופן אחר, או לבטא איזשהו מסר אחר? מכל מקום זו שאלה ולא קושיה. מכל מקום כתוצאה מכך, במלאכת הריבוד, עבורי, היחידה שיש לבחון את שיוכה איננה הפסוק אלא המשפט התחבירי.
ג. האם קדמונינו היו מודעים לריבודים?
גם זו שאלה ואינה קושיה. הייתי שמח לדעת שכן, ומכל מקום השיטה צריכה להיבחן לגופם של דברים, מתוך דברי התורה עצמה. כמובן, מקדמונינו אנחנו למדים יסודות וגבולות, אבל במישור הפרשני - גם ראשונים לא נמנעו מלפרש באופנים שאין להם בסיס ברור בדברי חז"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה