יום ראשון, 21 באפריל 2024

שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב ויתרו

 

מכון הדר הוציאו לאור אסופה קטנה של מאמרים לכבוד פסח (קישור), ביניהם מאמר של ר' ד"ר איתן טוקר (כך במקור) על "אחריות וגאולה: תפקיד המפתח של איוב בסיפור יציאת מצרים".
קשה לומר שיש דרך נכונה ולא נכונה ללמוד מדרש, ובכל זאת כשלא כותבים את מה שבעיני הוא המובן מאליו, אני רואה לנכון להעיר על כך, והבוחר יבחר.
במאמר יש התייחסות למדרש חז"ל הידוע (סוטה יא ע"א):
"שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב ויתרו.
בלעם שיעץ - נהרג,
איוב ששתק - נידון ביסורין,
יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית."
מדוע חז"ל הטילו על בלעם את האחריות לייעוץ לפרעה?
בפשטות הוא משום שאנו מוצאים שבלעם לא רק היה "מעורב במזימות נגד ישראל" אלא הוא נהג לייעץ גם כשלא ממש נתבקש לעשות זאת, וכנראה שעצותיו לא היו לטובת ישראל:
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:"
גם יתרו הוא אדם שנוהג לייעץ עצות: "עתה שמע בקולי איעצך", אך עצותיו הן על מנת "ויהי אלהים עמך". לכן, חז"ל מציירים אותו כאדם שלא ייתכן שהוא נשאר לייעץ לפרעה.
ומה לגבי איוב?
איוב כנראה צורף למסיבה הזאת, בין היתר משום שהוא "מארץ עוץ" (ראו רש"י בתחילת ספר איוב: "ד"א בארץ עוץ בארץ שנוטלין ממנו עצות רעות על הקדוש ברוך הוא").
ומפני מה החליטו חז"ל שאיוב שתק?
ובכן, אנו מוצאים במקומות שונים בחז"ל הסכמה חלקית עם טענת השטן, שאיוב היה ירא אלהים רק מפני שחייו היו נוחים מאד. אך אם יחסר הנוחות הרי שהוא היה טיפוס "מתנדנד" כזה - אחד כזה שאמנם לא ייעץ רעה על עם ה', אך כן יהיה מסוגל שבת בשקט בצד.
כך לדוגמא על הפסוק בפרק ב: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" מביא רש"י בעקבות חז"ל: "בשפתיו - אבל בלבו חטא".


כלומר, חז"ל לקחו את שלושת האישים, כל אחד באופן שבו הם הבינו את דמותו מהכתובים, והכניסו אותם לאותו חדר.

אין תגובות: