יום שלישי, 17 ביוני 2014

הרהורים על תפילה בעת צרה

כידוע, לדעת הרמב"ם תפילה בכל יום היא מצוה מהתורה כחלק ממצוות עבודת ה'. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, תפילה בכל יום מצוה מדרבנן. אך לשיטת הרמב"ן ישנה מצוה מהתורה על הציבור להתפלל בעת צרה (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה):
וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה 
בימים אלו שכולנו דואגים לשלומם של הנערים החטופים נערכות תפילות בכל רחבי הארץ (הנה דוגמא מעניינת) בהם מעתירים לפני רבון העולמים לשמור ולנצור את הנערים החטופים ולהוציאם מאפילה לאור גדול. התפילות מרגשות עד דמעות וכולנו מחכים שתהיינה בשורות טובות.

גם בבתי הכנסת במהלך התפילות הסדירות משתדלים להוסיף תפילות לשלום הנערים. השבוע הזדמן לי להתפלל במספר מקומות וברובם הוסיפו בסוף התפילה פרק תהילים נוסף ואמרו "מי שברך" לשלום הנערים.
עם זאת, עולים בראשי הרהורים סביב נושא זה. בכוונה התחלתי בדברי הרמב"ן על כך שתפילה בעת צרה היא שונה מהתפילה שבכל יום. ההרגשה שלי היא שבהרבה בתי כנסיות אנשים עושים חלוקה בראש: עד כאן התפילה הרגילה הנאמרת מעט בחופזה ולא כל כך בכוונה, ומכאן התפילה המיוחדת שהיא תפילה לעת צרה. הייתי רוצה לראות אחרת: שבימי צרה פתאום אנשים ישימו יותר לב לתפילה היומיומית הרגילה שלהם ויתכוונו ויאריכו בה יותר מהרגיל. הייתי השבוע בשני מקומות שונים בהם סיימו תפילת ערבית ואמרו את מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים". זאת, על אף שרק רגע אחד לפני כן אמרו את אותו המזמור לפני "עלינו לשבח". בפעם הראשונה בה אמרו את המזמור, היא נאמרה כמעט באופן של "משיח לפי תומו", במהירות ובלא תשומת לב. בפעם השניה בה אמרו את המזמור, אמרו אותה פסוק בפסוק ובכוונה. הדבר היה לפלא בעיני: אם רוצים לומר את מזמור "שיר למעלות אשא עיני" בציבור ובכוונה, מדוע לא לומר את זה שנמצא בתוך התפילה הסדורה לנו מימי חז"ל? מדוע את זו שנמסרה לנו מאבותינו אנשים אומרים במהירות ובלא כוונה, אך מרגישים צורך להוסיף את אותו המזמור ולאומרו שוב אחרי גמר התפילה?
אני משתוקק לראות מציאות שבה בעתות צרה התפילה שאנו כה רגילים אליה מקבלת פנים חדשות. פתאום אנשים מאריכים ב"ומתיר אסורים" שבברכה השניה של שמונה עשרה ובברכת "מתיר אסורים" שבברכות השחר, וכך הלאה.
האם קשה מדי לאנשים לעבור ממצב של תפילה כ"מצוות אנשים מלומדה" לתפילה שבה שמים לב למה שאומרים, ולכן מעדיפים פשוט להוסיף בסוף התפילה קטע קצר בה אפשר להאריך ולכוון? 

2 comments:

צביקה אמר/ה...

ישר כח.
מסכים עם דבריך!
הערה טכנית, כדאי לתקן את שגיאת ההקלדה "הייתי השבוע בשתי מקומות"

אפרים אמר/ה...

למרות שאני מסכים כנ"ל על הרעיון, אך אני רוצה לתת נקודת זכות על הציבור.
ההבחנה לפי הרמב"ן שיש תפילה בכל יום מדרבנן ותפילה בעת צרה מן התורה מקבעת בתודעה שהתפילה בכל יום הקבועה לשלוש פעמים היא תפילה בהיבט של נברא מול בורא, לעומת התפילה בעת צרה שהיא כיוון אחר ועוצמתי יותר, בדומה לילד שמבקש מאביו בקשה פשוטה, לבין ילד שצורח, רוקע, משתולל, בוכה ומתחנן שאביו יעשה לו משהו גדול (כ'עת צרה').
לכן, למרות שמתיר אסורים בעת צרה יכול להתפרש על אסורים בזמן אמת, התודעה מקובעת שמתיר אסורים זה חילוץ עצמות בבוקר, ושיר למעלות שמבקש עזרי מעם ה' בתפילה רגילה הוא לצרכים הפשוטים היומיומיים ולא הבקשה הגדולה בקטע הנפרד לאחר התפילה ששם בקשת ה'עזרי' היא עבור הדבר הגדול של שחרור החטופים.
ואני חוזר לתחילת דברי, הנכון היה כי גם במסגרת של התפילה הרגילה אדם צריך למצוא כיצד הוא מתפלל אחרת בשעת צרה.