שלוש עשרה מידות - הגלוי והנסתר

על הדברים הבאים אני מבקש לקבל הערות. האם הדברים מופרכים? האם יש בהם אמת? אנא קראו מתוך רצון להגיב ועשו את המאמץ הקטן לחוות את דעתכם על הדברים.

בעבר כתבתי על ריבוי המשמעות שיש בפסוקים הבאים (שמות לד):

(ה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
(ו) וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

1. לא ברור מי התיצב עם מי - ה' עם משה או משה עם ה'?

2. לא ברור מי קרא בשם ה' בפסוק ה - משה או ה'?

3. לא ברור מי קרא בפסוק ו - משה או ה'?

4. לא ברור היכן מתחילות י"ג המידות, ומה תפקידם של שני שמות ה' לאחר "ויקרא" - האם יש כאן פניה, תיאור מיהו הקורא, או אחת מי"ג המידות?

הפסוקים של י"ג המידות בפרשת כי-תשא, באים כנראה למלאות את דבריו של ה' המגיעים כתגובה לבקשתו של משה:

- הודעני נא את דרכך.

- הראני נא את כבדך.

הקב"ה משיב למשה על בקשותיו:

(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:
(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:
(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:

בנוסף לארבע הנקודות הלא-ברורות שציינו לעיל ניתן להוסיף נקודה חמישית וששית. לא ברור מתשובתו של ה' האם הוא מתכוין להיענות לבקשותיו של משה (ואם כן, לאחת מהן או לשתיהן), ואם כן כיצד זה נותן מענה לבקשותיו של משה. 

לפני מספר חדשים כתבתי גם על פסוקי המאבק בין יעקב והמלאך (ראו כאן). שם הצעתי שהפסוקים כתובים בכוונה בערפול מסוים כדי לתת לקורא את התחושה שעד שהמאבק הסתיים לא היה ברור ידו של מי על העליונה. 

חשבתי שאולי אפשר להחיל את דברי על מאבק יעקב והמלאך גם במקרה הזה. 

הפסוקים מפרק לד אתם פתחנו באים לתאר את המפגש הקרוב ביותר בין האדם לבין בוראו. במפגש זה אמורים להתקיים הדברים הבאים: "לא תוכל לראות את פני", "ושכותי כפי עליך עד עברי", "וראית את אחורי ופני לא יראו". במילים אחרות, המקרא אמור לתאר, לנו הקוראים, מפגש בלתי-נתפש בין אדם לאלוהים בו בבת אחת מראים ולא מראים, מגלים ומסתירים. 

האם יש מקום להתפלא שהפסוקים כתובים באופן שהגלוי והמוסתר מעורבבים זה בזה? 

מחשבה לפרשת אחרי-מות - קדשים

הרמב"ן בדברים ידועים (יחסית) בסוף פרשת אחרי-מות (ויקרא יח כה) כותב שלכל הארצות, מלבד ארץ ישראל, יש שר ומלאך הממונה עליה, והקב"ה ממונה על כל המלאך והשרים הללו. אך לארץ ישראל יש השגחה ישירה מהקב"ה, בלי שום מתווך ביניהם.
הרמב"ן כותב את הדברים הללו כדי להשיב על השאלה:

והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ

כלומר, מדוע הישיבה בארץ תלויה באיסורי עריות? הרי איסורי עריות אינן תלויות בארץ ואינן מקוימות באופן שונה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. תשובתו היא שמכיוון שיש בארץ השגחה ישירה מאת ה' צריך להתנהג כבפלטין של מלך.

חשבתי שע"י דברים אלו הרמב"ן עונה על שאלה נוספת: בפרשת אחרי-מות יש ניגודיות צועקת לשמיים. הפרשה מתחילה בהסבר מפורט כיצד נכנסים למקום המקודש בעולם. ובסוף הפרשה התורה מדברת על אכילת דם, איסור שכיבה עם בהמה ועם זכר, ועוד כהנה עבירות שנפש בריאה נרתעת מהם באופן טבעי. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו? שאלה דומה קיימת גם בפרשת קדושים. הפרשה מתחילה בשאיפה לקדושה ומפרטת מצוות שונות בפרק יט. אך בפרק כ שוב התורה מפרטת איסורים שונים שהנפש הבריאה והמוסרית נרתעת מהם. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו?
על פי הרמב"ן יש קשר תוכני בין הדברים - כפי שיש דרך וצורת התנהגות על מנת להכנס לקדש הקדשים, כך יש צורת התנהגות במקומות קדושים אחרים, שאמנם פחותים בקדושתם מקדש הקדשים ובכל זאת יש בהם קדושה הדורשת התנהגות מסוימת.

דרך אחרת להסביר את הניגודיות בין הפרשיות היא כך: קבוצה בעם ששואפת לחיות תמיד ב"קדש הקדשים" עלולה ליצור ריאקציות שיגרמו לחלק אחר בעם להדרדר לעבר עבירות חוסר מוסריות משוועת. כך גם הפוך כמובן, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ירידה בצד המוסריות הטבעית תגרום להחמרה בצד השני. 

חנוכת ההיכל החדש

ביום כיפור האחרון נעשה בקהילתי מגבית מיוחד לצורך בניית ארון קודש קבוע לבית הכנסת. אמש, בליל יום העצמאות, חנכנו את ארון הקודש החדש והכנסנו אליו את ספרי התורה. הבאתי אתי לטקס בבית הכנסת פרי חדש, וברכתי שהחיינו בשם הקהל תוך שאני מכוון הן על הפרי, הן על ההיכל החדש, והן על עיצומו של יום שזכינו להגיע לששים וארבע שנות מדינת ישראל. להלן דברים שאמרתי בטקס חנוכת ההיכל:

ישנו מדרש שכשקוראים אותו נראה כאילו חז"ל אמרו את דבריהם בששים וארבע השנים האחרונות (ויקרא רבה, פרשת אמור כח ו):

רבי יוחנן אומר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר

המדרש הזה נראה לנו כל כך מובן ופשוט - הרי בתקופתנו זכינו לירש את הארץ בימי ספירת העומר. הקשר בין ימי ספירת העומר וירושת הארץ נראה לנו כל כך טבעי ומובן. 

בעמקות מעט יותר - ספירת העומר מלמד אותנו ששינויים עמוקים בעם צריכים להתרחש כתהליך, צעד אחר צעד. גם אנו בבית הכנסת למדנו כי עד לבניית מוסדות קהילה מלאים, צריכים ללכת צעד אחר צעד. כל פעם לסמן את המטרה הבאה ולהתקדם כך הלאה. 

זכינו למבנה מהודר של בית כנסת, ספרי תורה מהודרים, לכל אחד מהמתפללים יש כסא מרווח ומרופד, וכך התפללנו במשך מספר שנים מבלי שספרי התורה ישכנו במקום הראוי להם. כך אנו זוכים גם לחיות במדינה כשלכל אחד מאתנו יש בתים מרווחים, יש לימוד תורה מהודר, יש מוסדות מכובדים, יש צבא חזק, אך התורה עדיין אינה במקומה הראוי והמהודר. כפי שאנחנו ידענו להודות ולעשות את השימוש המרבי בבית הכנסת שלנו גם כשספרי התורה לא היו עדיין במקומם הראוי, כך אנחנו יודעים להודות לה' על המדינה הנפלאה שלנו הגם שהתורה עדיין אינה במקומה הראוי. וכפי שאנחנו זוכים במשכננו הקהילתי להכניס את ספרי התורה למקומם הקבוע והמכובד, כך נלך צעד אחר צעד עד שנזכה בבוא היום גם לראות את תורת המדינה במקומה הקבוע והראוי. 

זבל במקוה הכלים - follow up

כפי שדיווחתי לכם, בערב פסח האחרון נכנסתי להטביל כלים במקווה הכלים השכונתי. התביישתי מכמות הזבל הזרוק במקום. היום עברתי במקרה ליד אותו מקווה כלים וראיתי שמישהו פינה את כל הזבל שהיה זרוק מסביב לבור המקווה. לצערי, הוא פינה אותו לכניסה למתחם המקווה...

ביקורת ספרים: נס קיבוץ גלויות, הרב יואל בן-נון

מעט לפני פסח התפניתי לקרוא את ספרו של הרב יואל בן-נון: נס קיבוץ גלויות - כוחה של יהדות ישראלית. הספר מחולק לחמשה שערים, השער הראשון מתחיל בפסח וגאולת מצרים במובנו הרחב והספר נע לעבר השער האחרון - שער העצמאות. כל שער מכיל כחמשה מאמרים של ר' יואל ומקראה ליום העצמאות שקשור תוכנית לנושא השער. כך יוצא שמתוך 340 עמודי הספר, בערך מחציתם הם מקראה ליום העצמאות ומחציתם הם מאמרים סביב קוממיות עם ישראל.

המאמרים של הרב יואל בן-נון הם ברובם מרתקים, בעלי הסתכלות מחודשת ומשמיעים קולות שבדרך כלל לא שומעים במחוזותינו. חלק גדול מהמאמרים מתבססים כמובן על הפרשנות שלו לחלקים מהתנ"ך. התיזה העיקרית של הספר, ועל כך קיבל הספר את שמו, הוא שקיבוץ הגלויות שראינו בעינינו בדורות האחרונים הוא הוא קיום דברי הנביאים והתורה בתיאור גאולת ישראל והוא אחד הנסים הגדולים שאירעו אי פעם.
הרב יואל מתפלמס במהלך הספר עם אלו שטחו עיניהם מלראות את הנס ואת גודל השעה, ומנגד גם עם אלו הרואים את הנס אך דוחקים את השעה על מנת להגיע למשהו גדול יותר. גם הוא שואף למשהו שלם יותר, אך מתוך הודיה לה' על מה שיש כיום.
מהמאמרים בספר מאד נהניתי והתאכזבתי קשות כשהתברר לי שמחצית מהספר הוא מקראה ולא מאמרים נוספים. אך לאמתו של דבר אני שמח שלא ידעתי מראש שמחצית מהספר הוא מקראה, כי אז כנראה שלא הייתי רוכש את הספר.

אך הרבה יותר ממאמרים ומקראה יש בספר הזה. הספר הזה הוא נסיון, הראשון שאני מכיר, להציג משנה ציונית דתית בהקשר ליום העצמאות לציבור הלא-דתי. הספר איננו מוצג כספר דתי, על כריכתו מדובר על "כוחה של יהדות ישראלית", הציור על הכריכה הנו של חלוצים וחלוצות שלא נראים דתיים, המקראות בספר אינן של טקסטים דתיים בהכרח. אפילו המאמרים אינם בהכרח "דתיים". הם סובבים גם סביב שירים של ביאליק, כתבי ברנר, ויש גם התייחסות מרובה ומכובדת לטקסטים של יהדות אתיופיה. אני לא רואה סיבה מדוע הספר הזה לא יכול להוות גורם מושך גם לקורא הלא-דתי המעוניין ב"יהדות ישראלית". וכך מגיש הרב יואל בן-נון לכל אדם בישראל הזמנה לראות את התקופה ואת גודל השעה שזכינו לחיות בתוכה ולחגוג את יום העצמאות מתוך התובנות הללו.

יש בספר פה ושם גם טעויות קטנות ומעצבנות, שעם מעט יותר שימת לב של העורך היו נמנעות מן הסתם. לדוגמא (עמ' 262):

הרבי מלובביץ' בימי ההתארגנות של ביל"ו, הרב שמואל שניאורסון - אדמו"ר הרש"ב, היה באותו קו של הרבי ממונקאטש. נכדו (הרי"ץ) מעיד עליו, שכך אמר על אנשי ביל"ו שלא אמרו "באור ה'" - "ולא רציתי להוסיף תוקף... באם היה אצלם 'באור ה'', הייתי גם כן נוסע".

הרב שמואל שניאורסון הוא אדמו"ר מהר"ש, ולא אדמו"ר הרש"ב - ר' שלום בער.
נכדו צ"ל הריי"ץ (יוסף יצחק) במקום הרי"ץ.
[אם כבר הזכרנו את ביל"ו, שמעתי לאחרונה דובר רבני מאד פופולרי המדבר על כך שביל"ו השמיטו את ה"באור ה'". כל כך רציתי לזעוק: והיכן היו כל אלו שלא השמיטו את "באור ה'"? האם הם עשו משהו, או שהם צקצקו בלשונם וישבו לחכות למרצחים הנאצים?]

אני רוצה לסיים את דברי עם ציטוט מהמאמר "סדר הגאולה בתפילה ובמחשבת חז"ל" בספר (עמ' 28):

הרבי מסאטמר... מצא דברים שכתב הראב"ד במסכת עדויות, על פי נבואת יחזקאל, ועל פיהם קבע נחרצות ש"קיבוץ גלויות" שבתפילה אינו לארץ ישראל, אלא ל"מדבר העמים", שם יבוא ה' במשפט עם המורדים והפושעים בו, ורק בבניין ירושלים על ידי "צמח דוד" יתקבצו הגלויות....
עיני מלאו דמעות כאשר קראתי דברים אלה, שנכתבו כבר באמריקה אחרי השואה. איך לא רעדו ידיו של רב אנטי-ציוני, שניצל מן התופת ברכבת שאירגן ד"ר קסטנר הציוני, כאשר כתב שה' יקבץ יהודים מכל העולם למקום אחד שאיננו ארצנו, כדי להישפט בהם בחמה שפוכה. איך לא הבין שהוא מתאר את השואה?
אכן, ה' מקבץ נידחי ישראל לארץ ישראל כבר 200 שנה... ומאידך גיסא, לאסוננו הגדול, גם הצוררים קיבלו רשות להשחית, ולקבץ יהודים להשמדה מכל מקום ופינה שהם הצליחו להגיע אליה. מחריד לחשוב על ההמצאה הזאת של הרבי מסאטמר, שנועדה לדחות את עדות התפילה נגדו, ולחשוב גם על השואה בתור "קיבוץ גלויות" של "סטרא אחרא" - שומו שמיים על יהודי לומד תורה שכותב כזאת!

מגילת יום העצמאות ויום ירושלים

הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, חיבר מעין הגדה ליום העצמאות ויום ירושלים. על פי מה שנמסר לי, הוא אף הנהיג לאומרה בבתי הכנסת בין מנחה לערבית, לפני התפילות הנהוגות ליום העצמאות.

הנה לדוגמא אחד מחלקי ההגדה:

כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם?

אף אתה אמור לו: שלא להתענות, ושלא לומר תחנון, ולומר הלל בברכה, ולספר בניסים הגדולים שארעו בעת תקומת ישראל.

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?

אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: החתם סופר פסק כי המצוה לעשות יום טוב ביום שנגאלנו מצרות, זו מצוה מן התורה.

תם מה הוא אומר? מה זאת?

ואמרת אליו: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שכל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, לכשנגאלים הימנה, אומרים הלל על גאולתם ועל פדות נפשם.

ושאינו יודע לשאול, שפוחד מן הקיצוניים, את פתח לו שנאמר: רצה הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה המלך- משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: זה שלא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?!

על כן מצוה עלינו לספר את מעשי ה' ונפלאותיו בבנין ציון וירושלים.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו למצוא כאן. 

תקציר כינוס שוחרי לשון הקודש השישי, מאת: הרב "מענה לשון"

ביום שלישי, י"ח בניסן התשע"ב, התקיים בירושלים (מ13:15 עד 18:30) הכינוס השנתי השישי של "שוחרי לשון הקודש".
לכינוס שכותרתו "וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן" התאגדו יחד כתשעים איש ואשה, הבאים מרחבי הארץ מחלקים שונים ומגוונים בחברה היהודית (בעיקר הדתית והחרדית), מפרופסורים ללשון ועד ליהודים מן השורה שאין להם רקע בלשון. חלק מהמשתתפים הכירו זה את זה מתוך התכתבויות בדוא"ל על לשון הקודש, ולחלקם היה זה המפגש הראשון פנים אל פנים. המשותף לבאי הכינוס: אהבת התורה גם מהצד הלשוני-דקדוקי.

לאחר תפלת מנחה מדויקת שהוביל ר' אליהוא שנון, הושמעו תשע הרצאות במגוון סוגיות לשוניות, בהנחייתו של הרב יואל קטן (ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן).
את המושב הראשון פתח ר' ליאור יעקובי שהביא כמה הצעות לבאר מדרש הלכה על המילה "מגדף", ודן בחילופים האפשריים בין האותיות ד' ור'.
הרב יצחק פרנק דן בציוויים "שמע ישראל" ו"אהבת" (וההבחנה בין "ציווי דקדוקי" לבין "ציווי אמיתי", בהשוואה ל"שמע קולנו" בתפילת העמידה), ובמשמעותם המתבטאת בתרגומם לאנגלית, וכן בהגייה הנכונה של "ואהבת": גם מבחינת מלרע לעומת מלעיל, וחמור יותר: השיבוש "ואהפת", שנוצר על רקע הידמות קולית.
הרצאתו של פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, עסקה בהרחבה בזיקה של לשון המשנה למקרא. הודגם כיצד נוכחותו של פסוק ברקע משנה מסויימת, יכולה לגרום שימוש במילה מקראית השאולה מהפסוק או להשפיע על סדר המילים במשפט, בהשראת הכתובים. בדרך הילוכו הוא שפע כהנה וכהנה חידושים לשוניים בשפה ברורה באר היטב. למשל: מארגני הכֶנֶס השתכנעו מדבריו שאין להזדקק למילה המיותרת "כֶנֶס" שחידש דוד רמז. המילה "כינוס" טובה וקדומה ממנה, כמו ששנינו בסנהדרין פ"ח מ"ה.

לשמיעת המושב הראשון - לחצו כאן

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין תאר את פרשת גילויו של ספר התורה המיוחס לרבינו ניסים, והפולמוס שהתעורר באשר לייחוסו, ובאשר לשאלת אופן כתיבת האות צד"י בסת"ם. עלו בהרצאתו הרחבה כמה שאלות עקרוניות חשובות בדרכי העיון והביקורת.
ר' אליהוא שנון, סופר סת"ם מקיבוץ סעד, דן בדרכים שבהן מחולקות רשימות במקרא ע"י טעמי המקרא, כגון רשימת שמות בני בנימין.
הרב דוד כוכב עסק בקצרה במחלוקת לגבי מספר התנועות בלשון הקודש (כולל שיטת הגר"א), ואח"כ הנעים לנוכחים בשירים שחיבר והלחין, בליוויו קלידי האורגנית של מייק מרואני.

לשמיעת המושב השני- לחצו כאן

אח"כ הציג הרב אליהו לוין את הסוגיות הלשוניות שיש בנוסח הקדיש (כולל "על ישראל" בקדיש דרבנן), ואת הנוסחאות שראוי לבכר.
מר אברהם נפח הציג את תפיסתו הייחודית על מבנה הפועל, ועל המשמעות שיש ל"נִפעל" ו"התפעל" בעברית המקראית.
את הכינוס חתם ר' אוריאל פרנק. הוא דן בשלושת פירושי הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", והדגים כיצד הדיוק בלשון (כדוגמת "לָכֶם, וְלֹא לוֹ") יכול לתרום לא רק להבנת התורה, אלא גם לכוונה בתפילה ובברכות. שימת הלב ללשון נוכח ונסתר בתפילת העמידה מסייעת לחוות שאנו עומדים לפני "מלך העולם".

לשמיעת המושב השלישי- לחצו כאן

האזנתי השבוע לרוב המושבים ואף גיליתי ששמי הוזכר בתחילת דבריו של ר' אוריאל. ישנם בין ההרצאות כאלו שגם מי שאיננו יודע מה ההבדל בין פועל לנפעל יוכל להפיק מהם תועלת, הרצאות אחרות קשות יותר לקליטה למי שאיננו דקדוקניק. 

15 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל

ביום א', כ"ז בניסן ה'תשנ"ז, היום הראשון של זמן קיץ בישיבת "שבות ישראל", נהרג ר' שמואל גרינפלד בתאונת דרכים בדרך מאפרת לירושלים בשעה שנסע עם משפחתו להזמין תפילין לקראת בר המצוה של בנו. הדברים הבאים נכתבו לזכרו. למי שלא זכה להכיר את האיש רק נאמר שהרבה יותר ממה שיש כאן היה בו. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

בשבוע האחרון התקיים דיון בפורום הרבנים המתוקשב שאני חבר בו סביב נושא לימוד הגמרא בעיון בישיבות הגבוהות - למה צריך הצוות לשאוף? אילו ציפיות ראוי שיהיו לו מהתלמידים? וכד'. הדיון כדרכו התגלגל לעבר השאלה מתי אדם מתחיל להרגיש אהבה ללימוד וקשר מיוחד לתורה אותו הוא לומד. מכיוון שאינני עוסק בחינוך בכלל, ובפרט לא בהוראת גמרא בגילאים על-תיכוניים העדפתי להחכים מניסיונם של אחרים ולא להשתתף בעצמי בדיון.

אך מכיוון שהדיון התרחש בצמידות ליום הזכרון למורנו הרב שמואל גרינפלד, לא הצלחתי להוריד ממחשבתי את הדברים שהוא היה אומר לנו בנושא זה ממש. פעמים רבות דברנו אתו, אני והחברותא המבוגרת שלי, בנושא הזה: מתי מרגישים את מתיקות הגמרא? מתי מגיעים מ"בתורת ה' חפצו" ל"ובתורתו יהגה"?

למי שהכיר אותו תשובתו לא היתה מפתיעה. תשובתו היתה שרק כשתלמיד מגיע למצב שהוא יכול לחזור על מסכת שלמה בכמה דקות (!) אפשר להיות בטוח שהתלמיד באמת התחבר לגמרא. 

דומני שבשנים קודמות כבר תיארתי, או לפחות רמזתי, לחזרות שהוא היה עורך על כל הש"ס. הוא היה יושב עם כרך אחד של ש"ס מחולק לששה או ארבעה כרכים וגורס. מדי כמה דקות בודדות הוא היה הופך עמוד. בקלות רבה אדם יכל לגשת אליו ולמצוא אותו בתחילת מסכת, לחזור לאחר כמחצית השעה ולמצוא אותו בסוף המסכת, או כבר במסכת הבאה. זו היתה כוונתו שאדם יוכל לחזור על מסכת שלמה בכמה דקות. 

יש לציין שאמנם היה לו זכרון צילומי, זכרון שהוא פיתח בעזרת חזרות רבות על כל דבר שלמד. אך הזכרון הצילומי לא היה על חשבון ההבנה או הזכרון של מהלך הסוגיא. פעמים רבות תלמידים או ר"מים אחרים בישיבה היו בוחנים את זכרונו מול מנוע החיפוש של פרוייקט השו"ת ודומיו. אך זכרונו באמת היתה לעזר כשהמחפש לא זכר מילים ממקור עלום, אך זכר במעורפל את תוכנו של המקור. 

בעניין זה אני זוכר (ואני מקווה שהזכרון שלי לא משלים פרטים שאינם נכונים) פעם שמישהו ביקש ממנו עזרה במציאת מקור כלשהוא. לא לקח לר' שמואל אפילו כמה שניות כדי לענות לו שזה נמצא באיזה מדרש די נידח. השואל ענה לו שזה לא ייתכן כי הוא עשה חיפוש בפרוייקט השו"ת והמדרש הזה היה בתחום החיפוש ואעפ"כ הוא לא מצא את מבוקשו. ר' שמואל ענה לו מיד שאכן במדרש הנדפס המילים הללו לא מופיעות, אך בצד המהדורה אחד המדפיסים כתב שאולי יש לגרוס שם אחרת וזה הגירסה מה שאותו שואל מבקש.

ר' שמואל עמל הרבה מאד כדי להתחבר לתורתו. אנחנו הכרנו אותו כשכל התורה כבר היתה מונחת לו בכפו. אנחנו, שזכינו לראות זאת נוצרים בלבנו לאן עלינו לשאוף. 

- 11 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל

- 12 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל

- 13 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל

- שמואל - מבלוג "מענה לשון"

יצא לאור: המעיין ניסן תשע"ב

טרם קראתי את כל מאמרי הגליון, רק אעיר על חלק ממה שכן הספקתי לקרוא, ואולי נחזור בעתיד לאחרים כשאתפנה להגיע אליהם.

בתוכן:
חג קרבן הפסח וחג המצות – שניים שהם אחד / הרב פרופ' אהרן קירשנבאום
שמו של חודש ניסן על-שֵׁם הניסים / הרב יעקב ישראל סטל
"ויוציאנו ד' ממצרים": לביאורה של פסקה ממדרש ההגדה של פסח / פרופ' דוד הנשקה
שלושת המזבחות של אברהם אבינו לפי ה'קרובה' לשבת הגדול / אברהם פרנקל
רבי יחיאל מיכְל הלוי מחבר ספר 'שערי שמים' / הרב בנימין פנטליאט
הנחת תפילין בחול המועד / הרב משה פינצ'וק
יחוד בכבישי יהודה ושומרון - מכתבי פוסקים עם הפניות והערות / הרב מרדכי קטן
על שיקולים הלכתיים וחוץ-הלכתיים במשנת הרב קוק / הרב אברהם וסרמן - המאמר הזה לא הניח את דעתי. המחבר מוכיח שכל פסיקותיו הידועות של הרב קוק נבעו משיקולים הלכתיים-ענייניים, בניגוד לדעות חוקרים שנתנו סיבות חוץ-הלכתיות (מטא-הלכתיות?) לפסיקותיו. אני מרגיש שיש כאן שיח של חרשים. לא ניתן להוכיח שלרב לא היו שיקולים חוץ-הלכתיים רק מזה שהוא נימק את תשובותיו בעזרת שיקולים הלכתיים. יש כאן שני מישורים מקבילים שלא נפגשים.

תגובות והערות
בענין פעולות ההצלה של הרב ברוך רבינוביץ' זצ"ל, האדמו"ר ממונקטש / הרב יצחק יעקב ראבינאוויטש
גרימת נחת רוח בביקור חולים / הרב עמיחי כנרתי
הערות למאמר "מילה - מצוה שהיא ברית" / הרב אוריאל בנר
עוד על הרב קוק, הרב מטבריג והשפה העברית / שמריה גרשוני - זה המשך של מאמר מלפני כמה גליונות של ר' שמריה גרשוני. אם נהנתם מהמאמר ההוא - כדאי שתקראו גם את זה.
השמטת פירוש 'לְאִישׁ חֲסִידֶךָ' / אברהם מאיר גלנצר - לא מזמן כתבתי על ההוצאה החדשה של ה"העמק דבר", פירושו של הנצי"ב על התורה (ראו כאן וכאן). הדברים המתפרסמים כאן בהחלט משלימים את התמונה והתרגשתי מהם מאד.
'למצוא דרך להתיר במידת האפשר' / הרב שאול בר-אילן - תקראו, תקראו!
עוד על הצנע לכת מול פרסומי ניסא / הרב פרופ' שמעון אליעזר הלוי ספירו
עוד בענין גרות בלי קבלת מצוות / הרב דויד יצחקי; תגובה לתגובה / הרב אליעזר וייל
בענין ביטול מצות התכלת / ד"ר דניאל לוי
נתקבלו במערכת
תקציר המאמרים באנגלית

יש לכם הערות על המאמרים בגליון הנוכחי? - אשמח לקרוא בתיבת התגובות.

יריד מוסד הרב קוק תשע"ב

הולכים ליריד מוסד הרב קוק?

אל תשכחו להתרחק מ"אור החיים" על התורה בהוצאת מוסד הרב קוק:

מאמר ביקורת על "חמשה חומשי תורה עם פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק

עוד על "פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק

טעויות בביאור פירוש אור החיים לפרשת שמיני בהוצאת מוסד הרב קוק

כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה

וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב

הלכות שרפת חמץ

עוד נספח שנשאר לי מערב פסח.

חזרתי משריפת החמץ כולי מזועזע ממה שראו עיני וישבתי לכתוב "הלכות שריפת חמץ" המופיע בפניכם, שאני מתכוין לפרסם לקהילתי בשנה הבאה מבעוד מועד:

1.    יש להימנע כמה שיותר מפגיעה בסביבה בזמן שריפת החמץ. אנחנו וילדינו צריכים לנשום אויר גם אחרי שריפת חמץ.
2. הביאו אתכם לשריפת החמץ ארגז קרטון קטן (קופסת נעליים וכד') ובו תשימו את כל החמץ שצריך לשרוף.
3. שקיות אינן חמץ. אם אתם מביאים חמץ בתוך שקית, רוקנו את החמץ מתוך השקית. את השקית שימו בפח האשפה אחרי שוידאתם שאין בו יותר חמץ (ייתכן ויישארו בו עוד מספר פירורים – לכן קחו את השקיות לפח אשפה ציבורי, בשכונתנו - כדוגמת אלה שמחוץ לגני הילדים, ושם השקיות יהיו הפקר). את החמץ שימו בתוך הארגז הקטן של החמץ.
4. הביאו אתכם עיתון קטן שאפשר להדליק ולהכניס לתוך הארגז שהבאתם כדי למהר את השריפה.
5. מי ששומר על לולבו לשריפת חמץ (זה בודאי לא חובה. אפשר לשים את הלולב יחד עם הגזם שהעירייה מפנה, אך יש בכך חיבוב מצוה מסוים), כל העניין הוא שריפת הלולב. לא לשרוף את נרתיק הפלסטיק של הלולב. אם הבאתם את הלולב בתוך הנרתיק לשריפה, אל תשאירו את הנרתיק על האדמה – ככל הנראה האדמה לא תבלע את הנרתיק.
6. אל תשאירו מסביב למדורה שקיות, אריזות קרטונים או כל דבר אחר – ככל הנראה האדמה גם לא תבלע אותם.
7. הביאו כמות סבירה של חמץ לשריפה. אם נותרו לכם אריזות סגורות של חמץ תרמו אותם לאגודות האוספות מזון לעניים שימכרו אותם לגוי למהלך הפסח ואחרי הפסח המזון ילך לעניים (במודיעין יש שתי אגודות האוספות חמץ: עזר מודיעין ואורות יצחק). אם לא הספקתם לתת לאגודות הללו אך עשיתם מכירת חמץ פרטית לביתכם, שמרו על החמץ הסגור במחסן ותרמו אותו במוצאי הפסח.
8. הביאו חמץ שיישרף מהר. אם נותר לכם כיכר לחם שלם, פררו אותו לחתיכות קטנות כדי שיישרף מהר. לכיכר לחם שלם ייקח המון זמן להישרף וסביר להניח שחלקו הפנימי לא יישרף גם אחרי זמן רב (תחשבו על תפוחי האדמה במדורות ל"ג בעומר – הם לא נשרפים כליל. נכון?).
9. אם הגעתם למקום השריפה ויש כבר מדורה, אל תעשו מדורה פרטית. ואם עשיתם מדורה פרטית השארו עם מדורתכם הפרטית וכבו אותה לפני שאתם הולכים.
10. את ביטול החמץ ("כל חמירא") יש לומר אחרי שהחמץ נשרף, אחרת אנחנו מבטלים את החמץ העומד להישרף ואז אין שום צורך לשורפו ובודאי שלא מקיימים בכך מצות "תשביתו".

לצערי, מספר ימים אחרי זה הבחנתי בתמונה הבאה מתוך האתר "בחרדי חרדים" משרפת החמץ של האדמו"ר מבעלזא (שימו לב לחץ האדום):

כשעה אחרי שרפת החמץ שלי שמתי פעמי לעבר מקווה הכלים בשכונה, מקווה המשמש, עד כמה שידוע לי, רק את השכונה שלי. על כמות האריזות המיותמות והאשפה הפזורה שם כבר לא היה לי כח לכתוב... 

חג שמח

לכל הקוראים - חג כשר ושמח

אחזור בעז"ה אחרי החג.

פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק ב

ברשימה פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק א עסקנו בשינויים במעמד "הבשר" ו"הלחם", הלא הם הפסח והמצה, בליל הסדר, מזמן הבית לזמן הזה. עתה ברצוננו להפנות את תשומת הלב לשינויים שעברו על "הירק", הלא הוא המרור.

בחלק א' הבאנו את דברי הרבי מלובביץ' על הפסח והמצה. בהמשך דבריו על המרור הוא כותב כך (אוצר רשימות עמ' רכט):

ומצות מרור - ירקות, שאינם הכרח כ"כ - מן התורה אינה, כי אמרו חז"ל "מיום שחרב המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד להיות כרבו". ועל דרך זה בנדון דידן, שלאחרי חורבן בית המקדש די בלחם, דבר המוכרח בלבד, ואין צורך בירקות. אבל זהו על פי שורת הדין, הבנה והשגה, סדר ההשתלשלות, על פי דינה של תורה, אבל מדרבנן, דברי סופרים שלמעלה מהשתלשלות - הנה פסקו שגם ירקות ישנם עתה, שאחר שחרב בית המקדש יכול להיות גם דברים שאינם הכרח כל כך. 

כוונת הדברים היא שכיוון שנותרנו ללא מקדש אזי נשארנו רק עם מה שנצרך ביותר על מנת שנחיה, הלא הוא הלחם בלבד, ולכן אין מצוה מן התורה לאכול היום את הירקות - המרור. אעפ"כ חכמים חייבו את הדבר - וזה בבחינת איזה שהוא נשיאת פנים מיוחדת מה' דרך הוראותיהם של חכמים - הארה בתוך החושך. כך יוצא שעל אף שמהדין לא היינו אמורים להיות מחוייבים באכילת הירק-המרור, כן יש עלינו חיוב מדרבנן לאכול מרור.

דבר דומה מצינו גם בצד ה"מתנגדי" של המפה. כך כותב שהגדת שיח-הגרי"ד [סולובייצ'יק] (עמ' ס):

הרמב"ם כתב דהסדר שבו אומר שלושה דברים אלו הוא "פסח מרור מצה". וצריך עיון שבמשנה הסדר הוא פסח מצה ומרור.
ונראה שמה שכתב הרמב"ם בהלכותיו דהסדר הוא פסח מרור ומצה, היינו משום דהרמב"ם סובר שמרור אינו מצוה בפני עצמה אלא דהוא מצוה אחת עם קרבן הפסח... ולפי זה נראה דלהכי כתב הרמב"ם דהסדר במשנת רבן גמליאל הוא פסח מרור ומצה, דמרור בא תיכף אחרי פסח, כיון דהויין קיום אחד, אך מצה היא גם מצוה בפני עצמה... ולהכי מקומה הוא אחרי מרור.
ולפי זה נראה דסובר הרמב"ם דסדר זה הוא רק בזמן הבית שהיו אוכלים קרבן פסח, אבל בזמן הזה דליכא קרבן פסח, דמרור הוא מצוה בפני עצמה מדרבנן, אז נשתנה הסדר לפסח מצה ומרור. 

דברי הרב סולובייצ'יק כאן מיוסדים על דברי זקנו הג"ר חיים סולובייצ'יק מבריסק שסבר שבזמן המקדש כלל אין חיוב לאכול כזית מרור:

וכיוון שאין אכילתם [=מצה ומרור] מצווה בפני עצמה, ורק דין ותנאי במצווה דאכילת פסח, נראה דאם יאכל פסח וחצי זית מצה וחצי זית מרור דשפיר קיים מצוות אכילת פסח. ורק שלא קיים עוד מצווה אכילת מצה בפני עצמה היא מקרא ד'בערב תאכלו מצות'. 

יוצא מדברים אלו שהחיוב שיש כיום לאכול כזית מרור, כלל לא היה קיים בזמן המקדש (יצויין שה"שאגת אריה" חולק על הנחה זו של ר' חיים וסובר שמרור הוקש למצה לחייב אכילת כזית). יש הגיון רב בדבר. בזמן הגלות אכילת המרור איננו רק זכרון בעלמא לתקופה בה מיררו את חיי אבותינו, אלא הוא חלק מהחיים ממש. לכן לא נפלא שהחיוב שלנו להתחבר למרור, בזמן שאין קרבן פסח, הוא הרבה יותר מהותי, והוא מתקשר ישירות לעקרון שהצביע עליו הנצי"ב כעומד מאחורי המצה - "וגאלם מיד". כלומר, עתה יש מצב של מרור, יכול להיות בכל רגע גם מצב של מצה.

"ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים" - דברי הרב קוק

בהגדה שבסידור עולת ראיה מובא על דברי המגיד:

ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.

הערת שוליים מהרב צבי יהודה הכהן קוק ביחס לדברים שהיה אומר אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בסדר:

אאמו"ר זצ"ל היה אומר, כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, למתן תורה, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים. 

אינני יודע כיצד ניתן להלום דברים אלו של הרב. האם הרב קוק סבר שלולי יציאת מצרים הזמן היה עומד מלכת, כפשוטו? האם פרעה היה הופך להיות בן אל-מות?

שתי רעיונות חשבתי כדי להסביר דברים אלו, שניהם לא ממש מניחים את דעתי:
א. בשרשם כל מאבקי החרות בעולם יונקים מיציאת מצרים, מיציאת עם ישראל מעבדות לחרות. אם עם ישראל לא היו יוצאים ממצרים, אזי גם כל מאבקי החרות של שאר העמים שלמדו את עקרון מאבקי החרות מיציאת מצרים לא היו באים לעולם. ממילא העולם היה נשאר בדיוק כפי שהיה.
ב. חז"ל אומרים שהר סיני נקרא כך כי משם ירדה שנאה לעולם. הבחירה בעם ישראל ומתן תורה הובילו לתחרותיות בעולם. לולי התחרותיות בין האומות, שבבסיסה מגיעה ממעמד הרב סיני, אכן העולם היה נשאר כי לא היתה התקדמות לשום מקום.

יש לכם רעיון שיותר מניח את הדעת? מכירים דברים דומים של הרב קוק מכתביו, שיכולים להאיר על דבריו כאן? אשמח לשמוע.

הגדה כפשוטה (דרשת שבת הגדול)

הדברים הבאים הם הרשימות שלי לקראת דרשת שבת הגדול השתא. בחרתי השנה לא להעביר מהלך שלם, אלא לעבור על ההגדה מתחילתה ועד לסוף המגיד ולהעיר הערות. הדברים כתובים קצת בקודים. אני מקוה שהקוראים יצליחו להפיק מזה תועלת גם בצורתו הנוכחית. מי שמעוניין בהרחבה של נקודה ספציפית שישאיר תגובה ואשתדל להרחיב.

קדש – כל אדם שמוסב בסדר צריך לשתות כוס מלא (בניגוד לשבת רגילה) ושותים בהסבה. ליל הסדר זה זמן טוב לשים לב למה זה קידוש – קריאת התעוררות לאדם ומהאדם: אנחנו נמצאים בפסח/שבת!

ורחץ – נטילת ידיים ללא ברכה. למה? לכאורה, דבר שטיבולו במשקה. גם זה בכלל השינויים שעושים עבור הילדים.

כרפס – כל ירק כשר לכרפס (מכוונים בברכה על המרור). למה עושים כרפס? כדי שישאלו הילדים. הרמזים האחרים אינם אלא רמזים.

יחץ – למה? כהכנה למגיד. לחם עני – לחם שעונים עליו דברים הרבה. הלחם עני מתבטא בכך ש"דרכו של עני בפרוסה". למה בוצעים את האמצעית? העליונה נצרכת לברכת "המוציא" – לברך על מצה שלמה (מדין אין מעבירין על המצות). על דרך הדרוש: השניה כנגד יצחק – שבר – אילו של יצחק – מידת הגבורה.

מגיד – על שמה בעצם נקראת ה"הגדה".

למה מתחיל ב"הא לחמא עניא"? למה בארמית? למה מזמינים עתה אורחים? דברנו על כך בשנים קודמות, על סמך דברי הנצי"ב, ש"הא לחמא עניא" זה הקדמה שנתוספה בזמן הגלות לטובת העברת הדגשת השינוי מזמן הבית והעברת המוקד מה"פסח" ל"מצה".

מוזגים כוס שני ועוקרים השלחן – למה? כדי שישאלו התינוקות: מה כבר ברכת המזון? כבר מפנים? ולכן: כאן שואלים "מה נשתנה".

מה נשתנה הוא דוגמא בלבד לשאלות האמורות להטריד את הדור הצעיר. ראוי להשתדל להגיע להוספת שאלות.

[המליצה של הרב עובדיה: הבן רואה את אביו מזמין אורחים, ושואל "מה נשתנה הלילה הזה?", אביו עונה לו: עבדים היינו ולמדנו ממעשיו של פרעה שאין לבו ופיו שוים.]

עבדים היינו – סיפור היציאה ממצרים בדרך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" לשיטת שמואל [שנה שעברה הסברנו שבעצם "מה נשתנה" זו שאלת התם "מה זאת", ועבדים היינו זו התשובה המקבילה ל"בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים]. כאשר השלב הראשון של ההבנה של יציאת מצרים זו הגאולה הפיסית – לא להיות עם משועבד. בעל ההגדה מוסיף שדבר זה איננו רק עניין הסטורי, אלא דבר הנוגע לכל אחד מאתנו ולכן גם נתבע מאתנו התייחסות.

למה אומרים "מעשה ברבי אליעזר"? כאן בעל ההגדה ממחיש את דבריו "ואפילו כולנו חכמים... וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

למה אומרים "אמר רבי אלעזר בן עזריה"? מה זה קשור לליל הסדר? לכאורה דבריו של רבי אלעזר בן עזריה הם דוגמא ל"סיפור יציאת מצרים" שהתרחשה באותו לילה בבני ברק והם נאמרו באותה מסיבה. קשה מאד לנתק את הסיפור עם התייחסותו ללילה ולבוקר מהפן ההיסטורי של הסיפור, תקופה ערב מרד בר-כוכבא, כאשר הסדר מתקיים בעירו של רבי עקיבא התומך הנלהב של בר-כוכבא. החכמים דנים האם מזכירים את גאולת מצרים במצב של חושך והתלמידים מבשרים שאין צורך לדון בכך שהרי האור מעבר לפינה.

למה מזכירים את ד' הבנים? יש המציעים שזו הקדמה לשיטת רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כדי ש"מה נשתנה" זו הקדמה לשיטת שמואל. אנחנו הצענו שבעל ההגדה מוסר לנו שיש להתאים לכל בן את סוג ה"סיפור יציאת מצרים" המתאים לו. כבר ראינו את שאלת התם "מה נשתנה" יחד עם תשובתו "עבדים היינו". ראינו את החכמים מסובים בבני ברק ואת טיב ה"סיפור" שהיה שם, ובהמשך נראה את טיב הסיפור המתאים לשאינו יודע לשאול ב"מתחילה עובדי עבודה זרה וכו'".

"יכול מראש חדש" – שנה שעברה הסברנו שקטע זה בא להסביר את הוראת התורה לאביו של הבן שאינו יודע לשאול. האופן שיש ללמד בן זה הוא באופן של "בעבור זה" – הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי שנשמור מצוותיו.

"מתחילה עובדי ע"ז" – דעתו של רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – רב מדגיש לא את החירות הפיסית אלא את החירות הנפשית-רוחנית. הדגש איננו על "מה קרה" אלא על "לשם מה קרה".

למה אומרים כאן "והיא שעמדה"? במקביל לשיטת שמואל שהסתיים ב"אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'", כך גם כאן בשיטת רב אנחנו מסבירים כיצד הגאולה הרוחנית שלנו וקבלת התורה והמצוות עומדים לנו בכל דור ודור.

"צא ולמד" – כאן מגיעים לבסיס סיפור יציאת מצרים. אנחנו מספרים את סיפור היציאה ע"י ארבעה פסוקים מפרשת מקרא ביכורים:
- פסוק ראשון – הרקע.
- פסוק שני – השעבוד.
- פסוק שלישי – התפילה.
- פסוק רביעי - הגאולה.
- [פסוק חמישי – א"י].

הדרשות מובאות פסוק פסוק, כאשר על כל כמה מילים יש נסיון של התנא הדורש להזכיר את סיפור הגלות וגאולת מצרים בעיקר מספר שמות. כך רומזים לנו שעל כל נקודה בסיפור ניתן להרחיב כל אחד כפי יכולתו. הדרשות על הפסוקים מסתיימים בעשר המכות.

איך הגיע לכאן מחלוקת "רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא? "רבי אברהם בן הרמב"ם כותב אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל 'אמירת זה מנהגנו ונהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב" – אפשר להבין מכאן שקטע זה הגיע להגדה אחרי שעם ישראל נהג להרבות בסיפור יציאת מצרים ולהביא מדרשים שונים לחיזוק ולהרחבת הדברים. ולכן, אחרי שהובאו עשר המכות מוסיף בעל ההגדה גם מדרש זה שכנראה התפשט לדון בו בבתי ישראל. [עוד רעיון: מחלוקת זו היא במקום (ממש) שהפסוק החמישי "ויבאנו" היה בו. כל הדיון כאן נסוב סביב המספרים ארבע וחמש. נראה שיש בזה יותר מרמז לחלק החמישי החסר.]

דיינו – סיכום סיפור יציאת מצרים ע"י סיכום כל הגדולות שהיו בו. אין הכוונה ב"דיינו" שהיינו מסתפקים בזה, בודאי היינו שואפים ליותר, אך הכוונה היא שגם אלו זה כל מה שהיינו זוכים לו עדיין היינו מחוייבים להודות על המעלות הטובות של המקום עלינו, ועל אחת כמה וכמה וכו'.

סיפרנו ביציאת מצרים, למה צריך עכשיו את "רבן גמליאל אומר"? רבן גמליאל הוא כמין סיכום של הנקודות החשובות שאנחנו צריכים לקחת אתנו לפני שנפרד ממגיד. כך נודא שגם אם נכנסנו לפרטים רבים במהלך סיפור יציאת מצרים אנחנו יודעים לקחת את העיקר.

"פסח מצה ומרור" – העבדות – המרור, ליל הגאולה – פסח, והגאולה עצמה – מצה. ואחרי זה שוב הקשר של מה שהיה אלינו – "בכל דור ודור... ואותנו הוציא משם... לפיכך...".

הלילה הזה כולנו מלמדים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
בכל ימות השנה ישנם המשמשים כמלמדים - רבנים, מורים, או סתם מגידי שיעורים, וישנם היושבים מצדו השני של המתרס כשומעים וכלומדים. לילה אחד בשנה נדרש כל הורה או ראש משפחה לאזור את כל רסיסי המתודיקה שיש בקרבו ו- לשבת וללמד את הדור הצעיר. לאמיתו של דבר, החיוב ללמד קיים בכל אחד מימות השנה, הרי כך למדנו בספר דברים "והודעתם לבניך ולבני בניך", "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", אך לקיום מצוות אלו רבים מאתנו נוהגים למנות שליחים בדמותם של המורים של ילדינו. בליל הסדר איננו ממנים שליחים ואנו משתדלים לקיים בגופנו את מצות "והגדת לבנך".

מכיוון שאין זה פשוט להיהפך למורים ליום אחד, בקשתי ממספר רבנים לתת המלצות וטיפים כיצד לערוך את הסדר באופן בו המשתתפים הצעירים יהיו חלק מהחוויה של יציאת מצרים. הרבנים שסיפקו את המלצותיהם חלקם הורים לילדים גדולים וקטנים, וחלקם כבר סבים.

הנה המלצותיהם:

- באחד הסדרים שהשתתפנו, תיאמנו כל המשפחות, שכל אחד ילמד מראש את ילדיו את פרשת "ארמי אובד אבי" בטעמים. בכל פעם שהגענו לפסוק מן הפרשה, כולם שרו אותו ביחד. הילדים התלהבו, ומאז זה הפך אצלנו למנהג.

- שנה שעברה החבאנו מראש באחד החדרים הפתעות קטנות, במיוחד כאלו שקשורות לפסח כמו תכשיטי צעצוע וכו', וכשהגענו למכת חושך הילדים התבקשו ללכת לחפש היכן המצרים מחביאים את הדברים שלהם. בשלב הבא הלכו הילדים ל'מצרים' וביקשו שישאילו להם את ההפתעות הללו, וכו' וכו'. הם מאוד נהנו כמובן.

- לחלק את הקריאה לכל אחד מן המשתתפים. להודיע מראש (במיוחד לילדים צעירים ולכאלה שיתכן ומתקשים בקריאה) את הקטע אותו יהיה עליהם לקרוא – שיתאמנו בבית.

- פרסים (זעירים – קליה או אגוז) למי ששואל שאלה. זה גורם מניע ילדים מגיל שנתיים עד גיל 30 (מעבר לזה אין לי ניסיון). חלק בלהיטות וחלק כשותפות במשחק. כל אחד יכול לשאול שאלה.

- לבקש מנבחרים לומר הסבר על פסקה מן ההגדה לא יותר מדקה.

- אפשרי הצגות – כל קבוצה לפי יכולתה האמנותית ולפי סובלנותה התרבותית-דתית. הצגה משמעה פנטומימה של 5 שניות ועוד 10 שניות לפיענוח של מושגים בהגדה וכדו'.

- בסדרים בבית אנחנו מתכוננים מראש עם הילדים וכל ילד מכין פירוש/שיר/סיפור על ההגדה ובמהלך ההגדה, מלבד זאת מתחלקים לקבוצות ועושים חידונים והצגות. המון המון הפתעות קטנות (קוביות שוקלד יותר טעים מקליות... לכל משתתף ששואל וכו'). באמצע ההגדה תמיד גם אני עושה אטרקציות כגון נעלם וחוזר מחופש למשה רבינו או מעמיס על כל בני הבית תיקים גדולים וכובעי מצחיה כהכנה לדרך או נעמדים על הכסאות ושרים או כל שטות אחרת. (החומרא של שתיית יין בארבע כוסות מועילה ליצירתיות...)

- הילדים הגדולים אחראים על הכנת חידונים לקטנים. אנו קונים מראש הפתעות קטנות וכולם מתלהבים.
הילדים (כל אחד לפי רמתו) מכינים מראש הצגות בפליי-מוביל להציג על יציאת מצרים וההגדה של פסח.

- אצלנו מספרים את יציאת מצרים, תוך כדי כך נותנים לילדים תפקידים והילדים מציגים את יציאת מצרים, תוך כדי כך המבוגרים מביעים דעות ורעיונות משלהם וגם הקטנים משתתפים בדיון איש כפי רמתו. (בכוונה אנחנו לא מחלקים את הסדר לזמן של הקטנים וזמן של הגדולים. תוך כדי ההצגה של הילדים, הגדולים מביעים דעות ורעיונות, זה מושך גם את הילדים לרצות להיות מהגדולים).

- אנחנו עושים לוחות בינגו לילדים, כאשר לקטנים יש ציור או מילה/משפט מההגדה והם צריכים לשים לב מתי מזכירים את זה ומקבלים פרסים קטנים על כל איתור לגדולים יותר יש הגדרות קצת יותר מורכבות זה מרתק את כולם והם נשארים מרוכזים בהגדה ובסיפור.

יש לכם גם המלצה כיצד להפוך את ליל הסדר לחוויה בונה ומשמעותית? מכירים אתרים בהם יש פעילויות העשויות לתרום לליל הסדר? השאירו תגובה.

רשימות על פסח משנים קודמות

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"
מתחיל בגנות ומסיים בשבח שבע"ז - דעת הראי"ה קוק
רבנים צעירים, קטניות ופסיקת הלכה
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"
כמה הערות בענייני אוכל בפסח
קובץ הלכות פסח, מאת: הרב אלישיב קנוהל
הסוחר בחמץ שנמכר לגוי
דרשת שבת הגדול
יצא לאור: מעיינותיך לחודש ניסן ה'תש"ע
הסדר בזמן הבית ובזמן הגלות
עצות לעורך הסדר
ברכת האילנות
ארבע - מי יודע? חמשה - מי יודע?
סיפור וזכירה
מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול?
מבנה חלקו הראשון של "מגיד", מההגדה החדשה של הרב סולובייצ'יק
ליל הסדר עם הרבי
שיעור כזית בליל הסדר
קטניות
מוציא מצה
אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!
קניידלעך בערב פסח
שביבים לפסח / שאול שיף
מעיינותיך לחודש ניסן

בדיקת חמץ בפנס חשמלי, מאת: הרב שמואל דוד

לפני מספר שנים פרסמתי רשימה בשם: "אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!" בו שאלתי הבעתי את דעתי שמי שבודק חמץ בפנס מקיים את תקנת חכמים לכתחילה. עתה הגיע לידי דברים שכתב הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, מלפני מספר שנים בנושא הזה, ושמחתי בהם מאד.

א.  אור חשמל בחדר

 שמעתי רבים שסיפרו כי הם מכבים את אור החשמל בחדר בשעת בדיקת חמץ, ומחיתי בהם. שאלתי אותם אם הם יראו טוב יותר עם אור החשמל או בלעדיו (ורק אם נר או פנס) והשיבו  שבודאי אור הניאון או המנורה מסייע משמעותית בחיפוש אחר חמץ. ושאלתים שוב אם כן מפני מה הם מכבים את אור החשמל, והשיבו מפני שכתוב שאין בודקים אלא לאור הנר. ועל כן אמרתי לבאר מהגמרא ומהפוסקים כי יש להשאיר את אור החשמל דולק בזמן בדיקת חמץ.

בפרק הראשון של מסכת פסחים (דף ז סוף ע"ב - ח ע"א) שנינו: "תנו רבנן: אין בודקים לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה".

הגמרא מבארת: "האי אור החמה היכי דמי? אי נמצא בחצר, האמר רבא: חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם, אלא באכסדרה, האמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת? לא צריכא לארובה דבחצר. ודהיכא? אי לבהדי ארובה היינו אכסדרה? אלא לצדדין".

נמצא כי באכסדרה שהיא מרפסת חיצונית שיש בה אור, אפשר לבדוק לאור היום. ואף בארובה שבחדר רגיל, כנגד הארובה ממש דינו כאכסדרה מפני שהאור חודר לשם היטב. ורק בצדדים, שלא מתחת לארובה יש לבדוק לאור הנר. נמצא כי הוא הדין בחדר שמואר באור חשמל, במרכז החדר, במקום שרהיט אינו מסתיר את האור, דינו כאכסדרה או כנגד הארובה, ואין  צורך בנר אלא בודק לאור החשמל. ורק מתחת לספה, לכורסה,לארון, לספריה וכדומה או מאחוריהם, שם האור קלוש יותר, דינו כצדדי הארובה, ושם צריך לבדוק לאור נר – פנס.

אכן ברא"ש (שם פרק א סימן יא) כתב: "אכסדרה דנפישא נהורא נבדקת לאורה אם היה טרוד ולא בדק בלילה. כדאיתא בירושלמי: וכי יש חמה בלילה? תפתר בשלא בדק. כדתנן: לא בדק אור לארבעה עשר, בודק ארבעה עשר שחרית. הדא אמר: אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר, ואפילו בבית שיש בו אורה". ואם כן לדעה זו בירושלמי תמיד צריך לבדוק לאור נר, גם אכסדרה וממילא גם בחדר שיש בו אור חשמל. אך גם לדעתו אין כל טעם לכבות את אור החשמל, כמו שאין טעם לכסות את אור החמה מן האכסדרה. וראה ברי"ף שלא הזכיר ירושלמי זה, ומשמע שבאכסדרה ביום די באור החמה ואין צריך נר. ואם כן הוא הדין במקום שאור החשמל אינו מוסתר, אין צריך נר. (והר"ן הביא הירושלמי, משמע שפוסק כמוהו, וכדעת הרא"ש) וכן עולה גם מן הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ד): "אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה דיו". והראב"ד הוסיף את הירושלמי. וכך נפסק בשלחן ערוך. נמצא שבמרכז החדר, במקום שאין רהיט המסתיר את אור החשמל , די באור זה ואין צריך נר או פנס, והמחמיר אף שם להאיר בנר או בפנס, תבוא עליו ברכה. בין כך ובין כך, לכל הדעות, אין צריך לכבות את אור החשמל, ואדרבה יש להשאירו בשעת בדיקת חמץ.

ב. בודקים לאור הנר

נמצא כי אף שאור החמה ואור האבוקה חזקים מאור הנר, כאשר יש צורך לבדוק במקומות מוסתרים, חורים וסדקים, צריך אור נר  דווקא. עם זאת, עולה מכאן שאין צורך להסתיר את אור הלבנה או את אור המדורה בשעת בדיקת החמץ, אלא שנוסף להם יש צורך להאיר פנות אפלות (חורים וסדקים) באור הנר.

עוד איתא שאם: "ואבוקה לא? והאמר רבא... למה צדיקים דומים בפני שכינה, כנר בפני האבוקה...!? אמר רב נחמן בר יצחק: זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין, וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין. רב זביד אמר: זה אורו לפניו, וזה אורו לאחריו (רש"י: ואדם האוחזו, לפניו הוא בודק, הלכך אין יפה לבדיקה). רב פפא אמר: האי בעית (רש"י: מתירא שלא יבעיר את הבית, ואין לבו על הבדיקה יפה) והאי לא בעית. רבינא אמר: האי משיך נהורא (רש"י: אור הנר נמשך ומאריך במקומו, ואינו דולק בקפיצות, אלא נח במקום אחד) והאי מיקטף קטופי (נפסק וקופץ תמיד)".

נמצינו למדים מסוגיה זו כי פנס עדיף על הבית. גם משום שיכול יותר בקלות להכניסו לחורים ולסדקים, גם משום שמתיראים ממנו שמא יבעיר את הבית, פחות מאשר בנר. וגם משום שאורו רצוף מאשר אור הנר. ונמצא שפנס עדיף על נר.                                              

ג. איזה  נר

בספר המכתם (פסחים שם) מובאת מחלוקת: "האי נר דקאמרינן דיפה לבדיקה, יש אומרים שהוא של שמן דמשיך נהוריה ואורו מלפניו, ולא של שעוה שאין עושה כן... והראב"ד ז"ל כתב שאף על פי כן נר של שעוה הוא היפה והטוב, שהנר של שמן... אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין, ועוד שמתירא שמא ישפך השמן ואינו בודק יפה".

נמצינו למדים כי קיימת מחלוקת ראשונים איזהו הנר העונה על כל הדרישות המובאות בגמרא, או לפחות על רובן. נר של שעוה אינו מושך אורו כל כך  (הוא קצת קופץ) וגם אין כל כך האור מלפניו, ונר של שמן קיים חשש שמא ישפך השמן, וממילא אין הבודק שם לב טוב לבדיקה אלא לשמן, וגם אינו יכול להטותו לצדדים ולהכניסו לחורים ולסדקים.

עיין עוד ברא"ש (שם סימן יא) שכתב: "נהגו באשכנז שאין בודקים אלא בנר של שעוה, אבל לא בנר של חלב שהוא ירא שמא יטוף על הכלים, וגם לא בנר של שומן שהוא ירא שמא יטיף על כלי החלב, וגם לא בנר של שמן שהוא מתירא שמא יטוף על הבגדים ויטנפם, וגם אין יכול להכניסו לחורין ולסדקין". וכדבריו נפסק בשולחן ערוך (סימן תלג סעיף ב).

ד. פנס

 אמור מעתה דאין כל פסול בנר חשמלי (פנס) . גם יכול להכניסו לחורין ולסדקין, גם אורו לפניו, גם אינו חושש בו לכלום ויכול לשים לב היטב לבדיקה, וגם אורו אחיד. ולא עוד אלא שיש מקום לומר שהוא טוב יותר מכל נר אחר, משום שאין בו אף חסרון, וביחס אליו אין ספק שנר שעוה או פרפין קשה יותר להכניסם לחורים ולסדקין,  קיים חשש גדול יותר שיטוף על הרצפה, על הארונות או על בגדים, קיים חשש שהאש תתפס בארון עץ או בבגדים, וממילא הבדיקה הרבה פחות יסודית בנר רגיל מאשר בפנס. בפנס כל החששות הללו אינם קיימים, יכולים להכניסו לכל מקום, לכל ארון ולכל פנה. ועל כן נכון יותר לומר שכיום שמצוי נר חשמלי, אין לבדוק לאור נר שעוה או פרפין, כי אם בפנס. אלא שלא נוכל לפסול את שעשו במשך כל הדורות, אבל ודאי שטוב ונכון יותר לבדוק בפנס.

ה.  מסקנות

א.   בדיקת חמץ צריכה להעשות כאשר כל אורות החדר דלוקים.

ב.  בימינו נכון יותר לעשותה (נוסף לאור החשמל שבחדר) לאור פנס, וקודם הבדיקה יחליף                  

     הבטריות שבפנס לבטריות חדשות כדי שהפנס יאיר היטב במשך כל זמן הבדיקה.

ילדים באפיית מצות

התורה מצוה "ושמרתם את המצות". ישנה מחלוקת ראשונים בהסבר מהי השמירה המיוחדת הנצרכת במצות (ראו סיכום של הרב מלמד כאן אות ג'). 

הרשב"א ואחרים סברו שיש בכך שני גדרים:

א. שמירה מיוחדת לבל יחמיץ.

ב. אפיית המצות לשם מצוות מצה. 

לעומתו סבר הרא"ה שהשמירה הנצרכת מהתורה היא דווקא שמירה מפני החשש שיחמיץ. 

הנפקא מינה בין שתי השיטות הוא האם אפשר לאפות מצות ע"י גויים וקטנים במידה וישראל גדול עומד על גביהם. הבית יוסף הכריע כדעת הרשב"א הסובר שכיוון שהגוי עושה על פי הדעה העצמית שלו בודאי שלא יועיל שיהודי יעמוד וישגיח עליו. לגבי קטן הרשב"א דן באריכות ומכריע בסופו שבניגוד לגט שקטן כשר לכתוב את הגט במידה וגדול עומד על גביו, במצה אין הקטן כשר לאפות אפילו גדול עומד על גביו:

בתשובות הרשב"א (ח"א סי' כו, תקצג) מצאתי שנשאל על מצה שלשה חרש שוטה וקטן ונכרי והשיב דכיון דבמצה בעינן שימור אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי אפילו בישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה לפי שאין הגוי עושה אלא לדעת עצמו ולא על דעתם אבל בחרש שוטה וקטן יש לדון דבפרק ב' דגיטין (כב:) תנן דחרש שוטה וקטן כשרים לכתוב גט ואוקימנא (כג.) בגדול עומד על גביהם ובפרק קמא דחולין (ב.) תנן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואמרינן עלה (יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין בשחיטה ואוקימנא כרבי נתן אבל לרבנן שחיטתן פסולה אלמא עמידה על גביהם לא מהניא והתוספות (ד"ה מאן) תירצו דאחרים רואים אותם שאני שאין (שהן) [שאין] מלמדין ומזהירין אותם לכוין למה שהם עושים כמו כשעומד על גביהם ועדיין קשה דמשמע דאין הפרש בין חרש וקטן לשוטה בגט ושחיטה ואילו בחליצה משמע (יבמות קד:) דיש הפרש ביניהם ותירצו דשוטה לאו בר דעת הוא כלל ובדבר שאין לו הוכחה לא מהניא עמידת גדול על גביו כשחיטה וחליצה אבל בגט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ופלונית וכו' והוא כותב רמי אנפשיה ומכוין לשמן מה שאין כן בחליצה ושחיטה ולפי דבריהם במצה דמצוה חרש שוטה וקטן פסולים שהרי צריכה שימור לשם מצה ואילו היו עומדים אחרים על גביהם ומלמדין אותם בחרש וקטן דאית להו דעת קלישתה ואינם שוטים גמורים יוצאים בה אבל בשוטה אין יוצאים בה. ומורי ה"ר יונה כתב דכל שאפשר על ידי שליח כגט ושחיטה כוונת העומד על גביו ככוונת העושה מעשה דהוה ליה כשליח ולפיכך בגט כשר אפילו שוטה והוא הדין בשחיטה אילו היה גדול עומד על גביו אבל חליצה דאי אפשר על ידי שליח אף כוונת העומד על גביו לא מהניא בין בשוטה בין בחרש וקטן ולפי דברי רבינו [יונה] מצה שלשה חרש שוטה וקטן בשאחרים עומדים על גביהם יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה בשאחרים עומדים על גביהם אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף בשאחרים עומדים על גביהם אינם כשרים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת חרש וקטן כשרים ע"י מה שמלמדין אותם העומדין על גביהם אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפי זה אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והילכך אף בשאחרים עומדים על גביהם אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייט שכתב סתם ע"כ:

בשלחן ערוך סתם המחבר וכלל לא הזכיר דין של גדול עומד על גביהם (או"ח סימן תס סעיף א):

אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה ע"י אינו-יהודי ולא על ידי חרש שוטה וקטן. 

המשנה ברורה ס"ק ג' התייחס לגדול עומד על גביהם:

והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד. ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד. וכתבו הב"ח והמג"א דיש לסמוך עלייהו כשאי אפשר בעניין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם גם כן קצת. 

את דברי המשנ"ב מביא גם בעל כף החיים, וכדעה זאת כותב גם הג"ר עובדיה יוסף ביביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן מו (הרב עובדיה יוסף חולק על חלק מהפוסקים האשכנזים ובכללם המשנ"ב האוסרים על קטן לתת את המים לתוך הקמח כי לדידם זה חלק מהלישה שצריכה לשמה, ולדעת הרב עובדיה יוסף יש מקום לנהוג כך).

דיון זה קיבל במאה השנים האחרונות משנה תוקף סביב הדיון בכשרותם של מצות מכונה. הרי אם נצרכת כוונה חיובית שכל הנעשה במצה הוא לשם מצות מצה וכדעת הרשב"א, היכן נכנס הכוונה שמעשה המכונה? 

אכן זו הסיבה שגם האוכלים מצות מכונה בכל ימי הפסח נוהגים להקפיד בדוקא על מצות יד בליל הסדר. כדברי הג"ר עובדיה יוסף בשאלה העוסקת במצות מכונה (יחוה דעת ח"א סימן יד):

ולפי זה נראה שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח במצת מכונה, מפני שמעשה הלישה והעריכה והאפיה, הכל נעשה באופן אוטומטי, ולא על ידי כח אדם מישראל שמחויב במצוות. והרי זה דומה למעשה חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת ואינם מחויבים במצות... ואף שהלוחץ על הכפתור להפעלת המכונה אומר בפירוש לשם מצת מצוה, אין זה מועיל, מפני שאמירתו חלה רק על כח ראשון של המכונה, וכשהיא ממשיכה אוטומטית לפעול נפסק כוחו הראשון, ולא חלק על המשך הפעולה אמירת לשמה.
ובשעת הדחק שאינו מוצא מצה של עבודת יד שנעשית על ידי אנשים יראי שמים, נראה שיש לסמוך על סברא זו לצאת ידי חובה במצת מכונה. 

תורה מחוברת ותורה מנותקת

המוסף "שבת" מבית מקור ראשון הקדיש גליון מיוחד לעולם הישיבות. חלק מהמאמרים עסקו במתרחש בעולם החרדי, כדוגמת מאמר בנושא הישיבות הספרדיות-ליטאיות או מאמר על הנסיך לבית מיר. אך רוב המאמרים עסקו דווקא בעולם הישיבות הציוני.
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לארבעה מאמרים:
א. רועי הורן כותב על שלושה ראשי ישיבות צעירים (יחסית) - על החזון שלהם, על החינוך שהם מעניקים, על החיבור והפירוד בין עולם הקודש לבין עולם החול וכד'.
ב. הרב אלחנן ניר כותב על בחורי השיעורים שלאחר הצבא בישיבות ההסדר שמרגישים נתק מסוים מהלימוד.
ג. הרב אביב זגלמן כותב אודות המסגרת אותו הוא מארגן ומנהל - בית המדרש הקהילתי לבוגרי ישיבות.
ד. הרב עזריאל אריאל כותב על הצורך להוציא מהשיעורים הגבוהים בישיבות ובכוללים את מי שאינו מתאים ללימוד ולעבודה רבנית לעיסוק בעבודה המכבדת את בעליה.

המכנה המשותף בין כל המאמרים הללו הוא: איך להפוך את התורה למשהו מחבר בין האדם ועולמו ולא למשהו מנתק או למשהו שצריך עבורו להתנתק מהעולם.

בערב שבת האחרון ישבתי עם אדם שלמד כמה שנים מתחתי בישיבה התיכונית ודיברנו על הרב נתנזון. הרב נתנזון היה המחנך שלי בכיתה י"א ושלו בכיתות ט',י' וי"א. קבלתי הרבה מאד מרבותי במסגרות העל-תיכוניות, אך מחנך כמו הרב נתנזון עוד לא פגשתי. בן-שיחי, שצבר פי שלוש שעות הרב נתנזון ממני, הסכים אתי בזה. הרב נתנזון, שמן הסתם עודנו בחיים על אף שאכתוב עליו בלשון עבר, היה אדם בעל מידות תרומיות. כר"מ ומורה בישיבה תיכונית אינני זוכר אפילו פעם אחת שהוא הרים את הקול על מישהו. הוא ממש לא היה קפדן אך כולנו ידענו שיש דברים שלא עושים לידו (אחת הדוגמאות ששנינו זכרנו באופן מובהק היה שהוא לא הרשה לקרוא אחד לשני "מפגר").
ולמה אני מספר לכם עתה על הרב נתנזון? אז אחת המידות שבו היה שהוא היה מקפיד מאד על הזמנים. פחות מדקה אחרי הצלצול להיכנס לכתה הוא כבר היה בכיתה עם הגמרא פתוחה ומוכן להתחיל ללמד. בצלצול לצאת הוא היה עוצר גם אם הוא היה באמצע משפט. חברי הזכיר לי שבמסגרת ההקפדה שלו על זמנים, הוא לא היה מוכן להקדיש בכלל זמן על חשבון השיעור לדבר על אקטואליה. "אנחנו היינו בתיכון בתקופת רצח רבין, הרבה מאתנו היינו מדריכים, כל כך רצינו להתווכח ולדון", כך סיפר לי חברי, "והיינו אומרים לו: מה הרב אומר על כך וכך? והוא תמיד היה אומר רק: אני אומר שאנחנו נמצאים בתוספות".

כמה שנים אחרי שהייתי בוגר הרב נתנזון וכבר הייתי בישיבת הסדר, פניתי לר"מ שלי בתלונה שאני לא מבין איפה הסוגיא (למדנו אז גיטין, למי שהתעניין) שאנחנו לומדים מתחבר לחיים שלנו. הוא ענה לי בפשטות, שאם אחפש היכן כל סוגיא מתחבר לחיים שלך זה יוביל למפח נפש גדול, כי יש הרבה סוגיות שלא מתחברות לחיים שלך, וגם אם תמצא את נקודת החיבור בסוגיא הספציפית הוא יהיה מוכן להציע לי עוד חופן של סוגיות שלא אוכל למצוא את נקודת החיבור. כשהדברים נאמרו לי ועוד זמן מה אחרי, הרגשתי מפח נפש.

הסיפורים הללו שבמידה רבה עצבו את מי שאני היום, מכניסים אותי לעמדת מגננה בכל פעם שאני נתקל בתביעה שהתורה הנלמדת צריכה להיות מחוברת לעולם. אני גם מבין את הסכנה שיש במצב של תורה המנותקת לחלוטין מן העולם.
ההרגשה שלי בשלב הזה בחיי הוא שמי שרוצה להיות בן-תורה צריך להכיר הן את התורה המנותקת מן העולם והן את זו המחוברת לעולם.

עוד הערה אחת על הגליון של מקור-ראשון: אני מציע למערכת להקדיש גליון נוסף לנושא והפעם מנקודת מבטם את התלמידים והאברכים: אברך מבוגר שלא מוצא עבודה בתחום התורני שיכתוב על ההישגים ועל הכשלונות שלו בעולם הישיבות, בוגרי הישיבות המקדישים ושאינם מקדישים מזמנם ללימוד - איך הם זוכרים את זמנם בישיבה? האם היו חוזרים לשם? וכך הלאה.