חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד
טז. את הפרק העוסק בנושא המעמדות קראתי קצת ברפרוף (כי הנושא פחות עניין אותי). אביא רק את עיקרי הטיעון. המעמדות היו תורנויות המתקיימות בערי ישראל בהם מתכנסים "אנשי המעמד" ומקיימים פולחן, על מנת להיות שותפים בעבודה שהיתה נעשית באותה שעה בבית המקדש.
ישנם מקורות המצביעים על כך שהפולחן שהתקיים באותן מעמדות כלל גם תפילה ציבורית (וברכת כהנים). חידושו של המחבר הוא שהמעמדות המשיכו להתקיים גם אחרי החורבן. אי לכך, יש להבחין במקורות בין מעמדות בזמן הבית לבין מעמדות שלא בזמן הבית.בזמן הבית המעמדות כללו קריאה בתורה, לא כללו תפילה בציבור, והיו התכנסויות של שמחה והתקשרות. לאחר החורבן המעמדות היו התכנסויות של אבל ותענית, וכללו תפילות כמו בתענית ציבור. על פי זה יש לראות את הקריאה בתורה שהתקיימה במעמדות בזמן הבית כאקט של עבודת ה' (בבחינת "ודברתי אתך שם").
גם בתלמוד הירושלמי, מצינו: "ר' בא בר כהן בעא קומי ר' יוסה: מה טעמא? אמר ליה: "כה תברכו" - לברכה ניתנה, ולא ניתנה לקריאה." כך שנראה שיש כאן מסורת ארץ ישראלית שדורשת הסבר: מדוע שברכת כהנים לא תיקרא? ואיך זה התבצע שפרשה זו לא נקראה?
נראה שצריך להבין את דברי ר' בא לעיל שברכת כהנים נתפסה כ"דיבור יוצר". קרי, שהקוראו בציבור מחיל את הברכה על הציבור, וזהו דווקא תפקידם של הכהנים בעת שמקיימים את מצוות "כה תברכו", ותפיסה זו נסמכת על הפסוק: "ושמו את שמי על בני ישראל - ואני אברכם".
אבל איך זה יושם ש"דילגו" על ברכת כהנים? נראה שהמשנה בגרסתה הארץ ישראלית משמרת מסורת מתקופה שטרם נקבע שקוראים במחזוריות את כל התורה, וקריאת התורה היתה דומה למנהגינו בקריאת ההפטרה, שאינה על הסדר, אלא קוראים מעניינו של יום.
מעתה נקל להבין את שינוי הגרסא במשנה בבבלי, מתקופה בה נהגו לקרוא את התורה כולה במחזוריות, ולכן לא יעלה על הדעת לדלג על פרשת ברכת כהנים.
כלומר, להבנת הבבלי מטרת אי תרגום פרשה הוא כדי לשמור על כבוד גיבוריו. הבבלי הבין ש"מעשה דוד ואמנון" המופיע במשנה הוא הזכרת דוד בפרשת חטא אמנון, אך כבר ראינו שהתוספתא הבינה שמדובר בפרשת דוד ובת שבע. וכעת נראה שיש מחלוקת חזיתית בין המשנה לתוספתא על מעשה אמנון.
לפי המשנה מעשה אמנון אינו נקרא ואינו מתרגם. לפי התוספתא הוא נקרא ומתרגם. ובאמת ששיטת המשנה דורשת ביאור: מה טעם נחוס על כבודו של אמנון ולא נקרא את פרשתו?
המשנה קובעת שמעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, ומעשה עגל השני נקרא ואינו מתרגם. מהו מעשה עגל הראשון והשני? מצינו בזה שתי מסורות: מסורת אחת היא שמעשה עגל השני הוא כשאהרון חוזר ומספר על עשיית העגל למשה. מסורת שניה היא הפסוק "ויצא העגל הזה", שגרם להתפקרות המינים.
נראה שיש מחלוקת בין המשנה לתוספתא בטעם למניעה מלתרגם פרשות. בתוספתא הרעיון הוא לחוס על כבודם של גדולי המקרא. במשנה הרעיון הוא למנוע מהעם לטעות באמונה או הלכה. איזה טעות ניתן ללמוד מסיפור אמנון ותמר? שניתן להבין מפשט הסיפור שאם אמנון ישאל את המלך הוא יוכל להתחתן עם אחותו מאב.
אותה משנה פותחת בכך ש"מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, מעשה תמר נקרא ומתרגם". לשיטת התוספתא שהעניין הוא שמירת כבוד גדולי המקרא, וכיוון שמעשה ראובן נעשה במזיד, לעומת מעשה יהודה שנעשה בשוגג, אזי ראוי להסתירו מפני כבודו של ראובן (ואולי גם יעקב).
אך לשיטת המשנה שהעניין הוא חשש לטעות, לא ברור מפני מה לא יתורגם. באחד מכתבי היד של רש"י נמצא נוסח משנה בו כתוב "מעשה ראובן נקרא ומתרגם". יש מקום לשער שנוסחא זו היא המקורית, ושהיא תוקנה בעקבות התוספתא שבשיטתה גם הולך הבבלי.
