מעט לפני פסח התפניתי לקרוא את ספרו של הרב יואל בן-נון: נס קיבוץ גלויות - כוחה של יהדות ישראלית. הספר מחולק לחמשה שערים, השער הראשון מתחיל בפסח וגאולת מצרים במובנו הרחב והספר נע לעבר השער האחרון - שער העצמאות. כל שער מכיל כחמשה מאמרים של ר' יואל ומקראה ליום העצמאות שקשור תוכנית לנושא השער. כך יוצא שמתוך 340 עמודי הספר, בערך מחציתם הם מקראה ליום העצמאות ומחציתם הם מאמרים סביב קוממיות עם ישראל.
המאמרים של הרב יואל בן-נון הם ברובם מרתקים, בעלי הסתכלות מחודשת ומשמיעים קולות שבדרך כלל לא שומעים במחוזותינו. חלק גדול מהמאמרים מתבססים כמובן על הפרשנות שלו לחלקים מהתנ"ך. התיזה העיקרית של הספר, ועל כך קיבל הספר את שמו, הוא שקיבוץ הגלויות שראינו בעינינו בדורות האחרונים הוא הוא קיום דברי הנביאים והתורה בתיאור גאולת ישראל והוא אחד הנסים הגדולים שאירעו אי פעם.
הרב יואל מתפלמס במהלך הספר עם אלו שטחו עיניהם מלראות את הנס ואת גודל השעה, ומנגד גם עם אלו הרואים את הנס אך דוחקים את השעה על מנת להגיע למשהו גדול יותר. גם הוא שואף למשהו שלם יותר, אך מתוך הודיה לה' על מה שיש כיום.
מהמאמרים בספר מאד נהניתי והתאכזבתי קשות כשהתברר לי שמחצית מהספר הוא מקראה ולא מאמרים נוספים. אך לאמתו של דבר אני שמח שלא ידעתי מראש שמחצית מהספר הוא מקראה, כי אז כנראה שלא הייתי רוכש את הספר.
אך הרבה יותר ממאמרים ומקראה יש בספר הזה. הספר הזה הוא נסיון, הראשון שאני מכיר, להציג משנה ציונית דתית בהקשר ליום העצמאות לציבור הלא-דתי. הספר איננו מוצג כספר דתי, על כריכתו מדובר על "כוחה של יהדות ישראלית", הציור על הכריכה הנו של חלוצים וחלוצות שלא נראים דתיים, המקראות בספר אינן של טקסטים דתיים בהכרח. אפילו המאמרים אינם בהכרח "דתיים". הם סובבים גם סביב שירים של ביאליק, כתבי ברנר, ויש גם התייחסות מרובה ומכובדת לטקסטים של יהדות אתיופיה. אני לא רואה סיבה מדוע הספר הזה לא יכול להוות גורם מושך גם לקורא הלא-דתי המעוניין ב"יהדות ישראלית". וכך מגיש הרב יואל בן-נון לכל אדם בישראל הזמנה לראות את התקופה ואת גודל השעה שזכינו לחיות בתוכה ולחגוג את יום העצמאות מתוך התובנות הללו.
יש בספר פה ושם גם טעויות קטנות ומעצבנות, שעם מעט יותר שימת לב של העורך היו נמנעות מן הסתם. לדוגמא (עמ' 262):
נכדו צ"ל הריי"ץ (יוסף יצחק) במקום הרי"ץ.
[אם כבר הזכרנו את ביל"ו, שמעתי לאחרונה דובר רבני מאד פופולרי המדבר על כך שביל"ו השמיטו את ה"באור ה'". כל כך רציתי לזעוק: והיכן היו כל אלו שלא השמיטו את "באור ה'"? האם הם עשו משהו, או שהם צקצקו בלשונם וישבו לחכות למרצחים הנאצים?]
אני רוצה לסיים את דברי עם ציטוט מהמאמר "סדר הגאולה בתפילה ובמחשבת חז"ל" בספר (עמ' 28):
המאמרים של הרב יואל בן-נון הם ברובם מרתקים, בעלי הסתכלות מחודשת ומשמיעים קולות שבדרך כלל לא שומעים במחוזותינו. חלק גדול מהמאמרים מתבססים כמובן על הפרשנות שלו לחלקים מהתנ"ך. התיזה העיקרית של הספר, ועל כך קיבל הספר את שמו, הוא שקיבוץ הגלויות שראינו בעינינו בדורות האחרונים הוא הוא קיום דברי הנביאים והתורה בתיאור גאולת ישראל והוא אחד הנסים הגדולים שאירעו אי פעם.
הרב יואל מתפלמס במהלך הספר עם אלו שטחו עיניהם מלראות את הנס ואת גודל השעה, ומנגד גם עם אלו הרואים את הנס אך דוחקים את השעה על מנת להגיע למשהו גדול יותר. גם הוא שואף למשהו שלם יותר, אך מתוך הודיה לה' על מה שיש כיום.
מהמאמרים בספר מאד נהניתי והתאכזבתי קשות כשהתברר לי שמחצית מהספר הוא מקראה ולא מאמרים נוספים. אך לאמתו של דבר אני שמח שלא ידעתי מראש שמחצית מהספר הוא מקראה, כי אז כנראה שלא הייתי רוכש את הספר.
אך הרבה יותר ממאמרים ומקראה יש בספר הזה. הספר הזה הוא נסיון, הראשון שאני מכיר, להציג משנה ציונית דתית בהקשר ליום העצמאות לציבור הלא-דתי. הספר איננו מוצג כספר דתי, על כריכתו מדובר על "כוחה של יהדות ישראלית", הציור על הכריכה הנו של חלוצים וחלוצות שלא נראים דתיים, המקראות בספר אינן של טקסטים דתיים בהכרח. אפילו המאמרים אינם בהכרח "דתיים". הם סובבים גם סביב שירים של ביאליק, כתבי ברנר, ויש גם התייחסות מרובה ומכובדת לטקסטים של יהדות אתיופיה. אני לא רואה סיבה מדוע הספר הזה לא יכול להוות גורם מושך גם לקורא הלא-דתי המעוניין ב"יהדות ישראלית". וכך מגיש הרב יואל בן-נון לכל אדם בישראל הזמנה לראות את התקופה ואת גודל השעה שזכינו לחיות בתוכה ולחגוג את יום העצמאות מתוך התובנות הללו.
יש בספר פה ושם גם טעויות קטנות ומעצבנות, שעם מעט יותר שימת לב של העורך היו נמנעות מן הסתם. לדוגמא (עמ' 262):
הרבי מלובביץ' בימי ההתארגנות של ביל"ו, הרב שמואל שניאורסון - אדמו"ר הרש"ב, היה באותו קו של הרבי ממונקאטש. נכדו (הרי"ץ) מעיד עליו, שכך אמר על אנשי ביל"ו שלא אמרו "באור ה'" - "ולא רציתי להוסיף תוקף... באם היה אצלם 'באור ה'', הייתי גם כן נוסע".הרב שמואל שניאורסון הוא אדמו"ר מהר"ש, ולא אדמו"ר הרש"ב - ר' שלום בער.
נכדו צ"ל הריי"ץ (יוסף יצחק) במקום הרי"ץ.
[אם כבר הזכרנו את ביל"ו, שמעתי לאחרונה דובר רבני מאד פופולרי המדבר על כך שביל"ו השמיטו את ה"באור ה'". כל כך רציתי לזעוק: והיכן היו כל אלו שלא השמיטו את "באור ה'"? האם הם עשו משהו, או שהם צקצקו בלשונם וישבו לחכות למרצחים הנאצים?]
אני רוצה לסיים את דברי עם ציטוט מהמאמר "סדר הגאולה בתפילה ובמחשבת חז"ל" בספר (עמ' 28):
הרבי מסאטמר... מצא דברים שכתב הראב"ד במסכת עדויות, על פי נבואת יחזקאל, ועל פיהם קבע נחרצות ש"קיבוץ גלויות" שבתפילה אינו לארץ ישראל, אלא ל"מדבר העמים", שם יבוא ה' במשפט עם המורדים והפושעים בו, ורק בבניין ירושלים על ידי "צמח דוד" יתקבצו הגלויות....
עיני מלאו דמעות כאשר קראתי דברים אלה, שנכתבו כבר באמריקה אחרי השואה. איך לא רעדו ידיו של רב אנטי-ציוני, שניצל מן התופת ברכבת שאירגן ד"ר קסטנר הציוני, כאשר כתב שה' יקבץ יהודים מכל העולם למקום אחד שאיננו ארצנו, כדי להישפט בהם בחמה שפוכה. איך לא הבין שהוא מתאר את השואה?
אכן, ה' מקבץ נידחי ישראל לארץ ישראל כבר 200 שנה... ומאידך גיסא, לאסוננו הגדול, גם הצוררים קיבלו רשות להשחית, ולקבץ יהודים להשמדה מכל מקום ופינה שהם הצליחו להגיע אליה. מחריד לחשוב על ההמצאה הזאת של הרבי מסאטמר, שנועדה לדחות את עדות התפילה נגדו, ולחשוב גם על השואה בתור "קיבוץ גלויות" של "סטרא אחרא" - שומו שמיים על יהודי לומד תורה שכותב כזאת!
