מחשבה לפרשת אחרי-מות - קדשים

הרמב"ן בדברים ידועים (יחסית) בסוף פרשת אחרי-מות (ויקרא יח כה) כותב שלכל הארצות, מלבד ארץ ישראל, יש שר ומלאך הממונה עליה, והקב"ה ממונה על כל המלאך והשרים הללו. אך לארץ ישראל יש השגחה ישירה מהקב"ה, בלי שום מתווך ביניהם.
הרמב"ן כותב את הדברים הללו כדי להשיב על השאלה:

והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ

כלומר, מדוע הישיבה בארץ תלויה באיסורי עריות? הרי איסורי עריות אינן תלויות בארץ ואינן מקוימות באופן שונה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. תשובתו היא שמכיוון שיש בארץ השגחה ישירה מאת ה' צריך להתנהג כבפלטין של מלך.

חשבתי שע"י דברים אלו הרמב"ן עונה על שאלה נוספת: בפרשת אחרי-מות יש ניגודיות צועקת לשמיים. הפרשה מתחילה בהסבר מפורט כיצד נכנסים למקום המקודש בעולם. ובסוף הפרשה התורה מדברת על אכילת דם, איסור שכיבה עם בהמה ועם זכר, ועוד כהנה עבירות שנפש בריאה נרתעת מהם באופן טבעי. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו? שאלה דומה קיימת גם בפרשת קדושים. הפרשה מתחילה בשאיפה לקדושה ומפרטת מצוות שונות בפרק יט. אך בפרק כ שוב התורה מפרטת איסורים שונים שהנפש הבריאה והמוסרית נרתעת מהם. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו?
על פי הרמב"ן יש קשר תוכני בין הדברים - כפי שיש דרך וצורת התנהגות על מנת להכנס לקדש הקדשים, כך יש צורת התנהגות במקומות קדושים אחרים, שאמנם פחותים בקדושתם מקדש הקדשים ובכל זאת יש בהם קדושה הדורשת התנהגות מסוימת.

דרך אחרת להסביר את הניגודיות בין הפרשיות היא כך: קבוצה בעם ששואפת לחיות תמיד ב"קדש הקדשים" עלולה ליצור ריאקציות שיגרמו לחלק אחר בעם להדרדר לעבר עבירות חוסר מוסריות משוועת. כך גם הפוך כמובן, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ירידה בצד המוסריות הטבעית תגרום להחמרה בצד השני. 

מדרש לפרשת אחרי מות - קדושים

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא טז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" ואין שעירים אלו אלא שדים, שנאמר: (דברים לב) "ויזבחו לשדים" ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) "ושעירים ירקדו שם" והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם. אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד "איש איש מבית ישראל וגו'":

מדרש זה מדבר אודות מצוות שחוטי חוץ. בתקופת המדרש היה אסור על אדם מישראל לשחוט בהמה מחוץ לאהל מועד. דהיינו, כל השחיטות היו צריכות להעשות בקדושה - שחיטת חולין היתה אסורה. התורה מנמקת את סיבת האיסור בפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". המדרש מוסיף ומבאר כיצד איסור שחוטי חוץ ימנע את השחיטה לשעירים. עפ"י המדרש עם ישראל משולים לבן מלך שהיה אוכל בשר נבילות וטריפות, שכנראה אינם לפי כבודו, והפתרון לבעיה לדעת המלך הוא שהבן יתחיל לאכול על שלחן המלך.

אני מעוניין להצביע על נקודה אחת במדרש זה. עפ"י המדרש הסיבה שבן המלך אוכל נבילות וטריפות הוא ש"גס לבו עליו". ההסבר הפשוט לביטוי זה הוא שהבן לא מרגיש מחוייב לרמות הנימוסים המצופות בחברה בה הוא חי. כיוון שכך, הוא אוכל כל דבר שהוא חפץ בו באותו רגע, גם אם אין זה מתאים למעמד החברתי שלו. המלך איננו מנסה לחנך מחדש את הבן, אלא למנוע ממנו מצב שהוא ירצה בכלל לאכול מאכלים מעין אלו, שכן אתה הוא אוכל על שלחן המלך. אך מה עם האובססיה שלו "לחטוא" - לאכול את אותם מאכלים? המלך כנראה מאמין שעם הזמן בן-המלך יתרגל למעמד שלו, כאוכל על שלחן המלך, ומעצמו יבין שאל לו לאכול נבילות וטריפות.

עפ"י המדרש הנמשל הוא עם ישראל שהתרגלו במצרים להקריב קורבנות לשעירים. הקב"ה עתה צריך לחנך את עם ישראל שאין הם צריכים לפנות לגורמים שוליים וחסרי חשיבות כדוגמת השעירים, שכן עתה הם נמצאים בצילו של הקב"ה והם יכולים לפנות ישירות אליו. כמו המלך, אין הוא מחנך אותם מחדש, אלא דואג שבפועל הם באמת יגיעו למלך לעיתים קרובות, כך הוא ימנע מהם את הצורך לפנות לאותם שעירים. כמו המלך שמחנך את בנו בדרך עקיפה, כך הקב"ה איננו מצווה ישירות על חינוך מחדש של עם ישראל, אלא על דרך בו הם מעצמם יבינו שפנייה לשעירים היא איוולת.

האם דרך זו צלחה? אני חושב שהעובדה שהאיסור על שחוטי חוץ השתנה כאשר ישראל נכנסו לארץ מוכיח שהאובססיה שהיתה בקרב חלקים מהעם לפנות לשעירים פשוט נמוגה עם השנים בהם הם הורגלו לאכול על שלחן המלך.

מדרש לפרשת קדושים

א"ר שמעון בן לקיש: שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה ואנו למדין אותן מפרשת פרעה הרשע. כתוב אחד אומר: (דברים כח) "והיית רק למעלה" יכול כמוני? ת"ל: "רק" לשון מיעוט - גדולתי למעלה מגדולתכם. ואנו למדין אותה מפרעה הרשע שנא': (בראשית מא) "אתה תהיה על ביתי" יכול כמוני? ת"ל: "רק הכסא אגדל ממך" - גדולתי למעלה מגדולתך. והדין (=וזה) "קדושים תהיו" יכול כמוני? ת"ל: "כי קדוש אני" - קדושתי למעלה מקדושתכם. ועוד אנו למדין מפרעה הרשע, שנאמר: "ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה" יכול כמוני? ת"ל" אני פרעה - גדולתי למעלה מגדולתך (ויקרא רבה כד)

המדרש מביא את דבריו של ר' שמעון בן לקיש האומר כי על אף שמשה רבינו הביא בתורה שני עניינים, את עניינים אלו בכל זאת ניתן (צריך?) ללמוד דווקא מסיפור יוסף ופרעה. שני העניינים הם: הפסוק "והיית רק למעלה" - אין כוונתו שנהיה למעלה עד כדי דרגתו של ה', הפסוק "קדושים תהיו" - אין כוונתו שנהיה קדושים כמו הקב"ה.

ללא ספק המדרש דורש הסבר: מדוע אנו נצרכים ללמוד עניינים אלו מפרעה (שהמדרש אף מכנה אותו "רשע")? מה הפסוקים מפרעה מוסיפים לנו על פני הפסוקים המקוריים? האם חסר לנו משהו בהבנה לולי היינו לומדים מפרעה?

כאמור, המדרש נסוב על פני השגות שאליהם האדם צריך לשאוף: להיות קדוש, להיות רק למעלה. אל עבר שתי השגות אלו, כמו לכל השגה/שאיפה אחר, יכול האדם להתקדם רק אם הוא חוקר ומבין את מהותם ואת הדרכים המובילים למטרות אלו. אדם הרוצה להיות בעל ממון, צריך ללמוד איך עובדים שוקי הכספים למיניהם כדי שהוא יוכל להרויח את כספו, והוא גם צריך לדעת כיצד מתנהגים בעלי הממון כדי שכאשר הוא יגיע אל המטרה הנכספת יידע גם הוא איך להתנהג בה. כשם שכך הדרך בשאיפות גשמיות, כך גם בשאיפות רוחניות. אדם הרוצה ושואף להגיע לקדושה ולהיות למעלה, צריך לדעת כיצד אפשר להגיע לייעדים אלו וכיצד יש לנהוג כאשר מגיעים לייעדים אלו. עם זאת, אדם יכול ללמוד זאת רק ממי שכבר נמצא שם. אין ערך בכך שהאדם ילמד מאדם עני כיצד להיות עשיר. באותו אופן האדם הרוצה להיות קדוש צריך ללכת בדרכי הקב"ה שהוא הקדוש.

אך דרך זו היא בודאי בלתי אפשרית. האדם איננו יכול באמת להידמות להקב"ה. אך כאן טמונה סכנה גדולה. כיוון שהאדם יודע שהוא איננו יכול להידמות לבוראו באמת, אך יחד עם זאת צריך ללכת בדרכיו של בוראו על מנת להגיע לדרגות גבוהות, יש מקום שהאדם יתחיל לחקור על "ההבדלים שיש בינו לבין בוראו", אותם הבדלים הבאים לידי ביטוי במילים "אני" ו"רק" שבפיו של משה רבינו. אך ר"ש בן לקיש מלמד אותנו שגם את החקירה על אותם הבדלים אין לבצע - בגלל שעצם הדיבור על הבדלים בין אדם להקב"ה, משמעותו שיש מקום להשוואה ולתפיסה של הקב"ה. לכן בא ר' שמעון בן לקיש ואומר: את הדבר הזה, ההבדלים שיש בין אדם לבין ה' אני מעדיף ללמוד מפרעה. כל אדם שעומד בפני מלך יודע שעל אף ששניהם עשויים בשר ודם יש הבדל גדול ביניהם, ולא רק ביניהם אלא בין המלך לבין כל אחד אחר בממלכה - שר חשוב או עבד בזוי. אותה התודעה, החוסכת כל חקירה ופלפול, היא זו הצריכה להיות בתודעתו של האדם כאשר הוא בא להידמות לבורא ע"י הליכה בדרכיו.