מחשבה לפרשת אחרי-מות - קדשים

הרמב"ן בדברים ידועים (יחסית) בסוף פרשת אחרי-מות (ויקרא יח כה) כותב שלכל הארצות, מלבד ארץ ישראל, יש שר ומלאך הממונה עליה, והקב"ה ממונה על כל המלאך והשרים הללו. אך לארץ ישראל יש השגחה ישירה מהקב"ה, בלי שום מתווך ביניהם.
הרמב"ן כותב את הדברים הללו כדי להשיב על השאלה:

והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ

כלומר, מדוע הישיבה בארץ תלויה באיסורי עריות? הרי איסורי עריות אינן תלויות בארץ ואינן מקוימות באופן שונה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. תשובתו היא שמכיוון שיש בארץ השגחה ישירה מאת ה' צריך להתנהג כבפלטין של מלך.

חשבתי שע"י דברים אלו הרמב"ן עונה על שאלה נוספת: בפרשת אחרי-מות יש ניגודיות צועקת לשמיים. הפרשה מתחילה בהסבר מפורט כיצד נכנסים למקום המקודש בעולם. ובסוף הפרשה התורה מדברת על אכילת דם, איסור שכיבה עם בהמה ועם זכר, ועוד כהנה עבירות שנפש בריאה נרתעת מהם באופן טבעי. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו? שאלה דומה קיימת גם בפרשת קדושים. הפרשה מתחילה בשאיפה לקדושה ומפרטת מצוות שונות בפרק יט. אך בפרק כ שוב התורה מפרטת איסורים שונים שהנפש הבריאה והמוסרית נרתעת מהם. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו?
על פי הרמב"ן יש קשר תוכני בין הדברים - כפי שיש דרך וצורת התנהגות על מנת להכנס לקדש הקדשים, כך יש צורת התנהגות במקומות קדושים אחרים, שאמנם פחותים בקדושתם מקדש הקדשים ובכל זאת יש בהם קדושה הדורשת התנהגות מסוימת.

דרך אחרת להסביר את הניגודיות בין הפרשיות היא כך: קבוצה בעם ששואפת לחיות תמיד ב"קדש הקדשים" עלולה ליצור ריאקציות שיגרמו לחלק אחר בעם להדרדר לעבר עבירות חוסר מוסריות משוועת. כך גם הפוך כמובן, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ירידה בצד המוסריות הטבעית תגרום להחמרה בצד השני. 

אור החיים לפרשת אחרי-מות - קדושים

קטע יוצא דופן ומיוחד מהאור-החיים לפרשת אחרי-מות:
או יאמר על זה הדרך 'אחרי מות' וגו' דיבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך, 'בקרבתם לפני ה'' פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו 'בקרבתם לפני ה''. ואומרו 'וימותו' בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן.

פירוש דבריו עד כה הם מזכירים את דברי הנצי"ב בזה שנדב ואביהוא שאפו להתקרב ולהדבק בהקב"ה ובזה הם מתו כי הם הלכו "עד כלות נפשותם מהם". אלא שבשונה מהנצי"ב שמעביר ביקורת על עבודת ה' מסוג זה, האור החיים חושק ומשתוקק לדרך זו והוא רחוק מאד מלבקר אותה.
ובפיסקא הבאה, האור החיים ממש ממריא על תשוקתו:
ובחינה זו אין מכיר איכותה והיא משוללת ההכרה, לא מפי מין האנושי ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם, ולמשיג חלק מהשגה זו תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל, ותכירנו על ידי סימניה כי הוא זה הפכה מנגדה שונאה, ותפעיל בו פעולה רשומה לשלול ממנו כח המניעו והמקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה, והוא סוד הוללות הנביאים, ולכשתתרבה בחינה זו בפנימיותו תגעל הנפש את הבשר, ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה, ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות, ובהשכל בהשכלתו ישכיל, שמושכל מושלל ההשכל, וכשישכיל בהערת עצמו ולא עצמו ישכיל שהמושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו, ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה 'ובחרת בחיים' בי"ת המודעות, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי, ויברך ברוך אלהים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו.

הפנה אותי לאור-החיים זה שאול שיף בעלונו "בסוד שיח".

מדרש לפרשת אחרי מות - קדושים

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא טז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" ואין שעירים אלו אלא שדים, שנאמר: (דברים לב) "ויזבחו לשדים" ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) "ושעירים ירקדו שם" והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם. אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה"ד "איש איש מבית ישראל וגו'":

מדרש זה מדבר אודות מצוות שחוטי חוץ. בתקופת המדרש היה אסור על אדם מישראל לשחוט בהמה מחוץ לאהל מועד. דהיינו, כל השחיטות היו צריכות להעשות בקדושה - שחיטת חולין היתה אסורה. התורה מנמקת את סיבת האיסור בפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". המדרש מוסיף ומבאר כיצד איסור שחוטי חוץ ימנע את השחיטה לשעירים. עפ"י המדרש עם ישראל משולים לבן מלך שהיה אוכל בשר נבילות וטריפות, שכנראה אינם לפי כבודו, והפתרון לבעיה לדעת המלך הוא שהבן יתחיל לאכול על שלחן המלך.

אני מעוניין להצביע על נקודה אחת במדרש זה. עפ"י המדרש הסיבה שבן המלך אוכל נבילות וטריפות הוא ש"גס לבו עליו". ההסבר הפשוט לביטוי זה הוא שהבן לא מרגיש מחוייב לרמות הנימוסים המצופות בחברה בה הוא חי. כיוון שכך, הוא אוכל כל דבר שהוא חפץ בו באותו רגע, גם אם אין זה מתאים למעמד החברתי שלו. המלך איננו מנסה לחנך מחדש את הבן, אלא למנוע ממנו מצב שהוא ירצה בכלל לאכול מאכלים מעין אלו, שכן אתה הוא אוכל על שלחן המלך. אך מה עם האובססיה שלו "לחטוא" - לאכול את אותם מאכלים? המלך כנראה מאמין שעם הזמן בן-המלך יתרגל למעמד שלו, כאוכל על שלחן המלך, ומעצמו יבין שאל לו לאכול נבילות וטריפות.

עפ"י המדרש הנמשל הוא עם ישראל שהתרגלו במצרים להקריב קורבנות לשעירים. הקב"ה עתה צריך לחנך את עם ישראל שאין הם צריכים לפנות לגורמים שוליים וחסרי חשיבות כדוגמת השעירים, שכן עתה הם נמצאים בצילו של הקב"ה והם יכולים לפנות ישירות אליו. כמו המלך, אין הוא מחנך אותם מחדש, אלא דואג שבפועל הם באמת יגיעו למלך לעיתים קרובות, כך הוא ימנע מהם את הצורך לפנות לאותם שעירים. כמו המלך שמחנך את בנו בדרך עקיפה, כך הקב"ה איננו מצווה ישירות על חינוך מחדש של עם ישראל, אלא על דרך בו הם מעצמם יבינו שפנייה לשעירים היא איוולת.

האם דרך זו צלחה? אני חושב שהעובדה שהאיסור על שחוטי חוץ השתנה כאשר ישראל נכנסו לארץ מוכיח שהאובססיה שהיתה בקרב חלקים מהעם לפנות לשעירים פשוט נמוגה עם השנים בהם הם הורגלו לאכול על שלחן המלך.