דת"לים עוסקים בחרדים

אינני זוכר עוד שבוע כמו השבוע החולף מבחינת העיסוק התקשורתי (הלא ממש חיובי) בציבור החרדי. משום מה, כמעט במקרה, הגעתי להרבה חומרים העוסקים בחרדים מבלי שיהיה להם כל קשר לכתבה ששודרה בליל שבת שעברה ושגרמה לפיצוץ התקשורתי השבוע (מי שלא צפה, לדעתי זה חובה. במיוחד לראות ולשמוע את החרדי העצבני במכונית).

העיסוק שלי בחרדים התחילה בקישור ששם כאן בבלוג אחד הקוראים לראיון עם הרב מיכאל אברהם ובו יש קישור למכתב שכתב הרב מיכאל אברהם למחנכי בנו לשעבר בישיבה חרדית.

לאחר מכן התחלתי להאזין להקלטות של ימי העיון שנערכו בישיבת הר-עציון שעסקו במנהיגות. האזנתי בינתיים לשני חלקים ושניהם נגעו בציבור החרדי: רב שיח בנושא מקומם של רבנים בפוליטיקה, והרצאה בנושא דעת-תורה (יתר ההרצאות כאן). זה מצטרף לדבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין (המסוכמים כאן) שנוגע גם הוא בנושא דעת התורה והמנהיגות בכלל ובציבור החרדי בפרט.

מקור ראשון הוציאו לפני שבוע גליון מוסף מיוחד הנקרא שבת-הגדול (כן, שבת הגדול. כן, בחנוכה). בינתיים הספקתי לקרוא שני מאמרים מתוכו. שניהם עוסקים בחרדים (אבל לא רק): יואב שורק על דבקות בשקר כדי להצדיק אידאולוגיה. ישראל לבקוביץ' על הדריכה במקום במסגרת לימוד התורה באופן המסורתי. מאמר זה, השני, כתוב כאילו שהוא מפנה אצבע מאשימה לישיבות החרדיות-ליטאיות, אך בפועל הוא מערער על כל לימוד התורה הישיבתי-המסורתי. זה לא אומר ששאלותיו ותמיהותיו אינן במקומן, אלא שיש להתייחס בזהירות. 

וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש

הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק א' הלכה ה) כותב:

אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש.

נושאי כליו של הרמב"ם כותבים שהמקור לדברי הרמב"ם הוא בספרי. אך ר' משה פיינשטיין באג"מ יו"ד ח"ב סי' מב כותב על רמב"ם זה:

ואף שלא ידוע לי בעניי מקום לדבריו, דבספרי שציין הכ"מ והרדב"ז ומ"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם, וצריך לומר שהוא סברת עצמו...

והנה בספרי המופיע בפרוייקט השו"ת (מהדורת פינקלשטין, ניו יורק תשכ"ט, פיסקא קנז) מופיע כך:

מלך, ולא מלכה... דבר אחר שום תשים עליך מלך, מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי, מצות לא תעשה. איש נכרי, מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור.

לעומת זאת, בהוצאות שונות של הספרי מופיע רק "מלך ולא מלכה". ראו כאן (קישור):

האם יש דרך לדעת איזה ספרי היה בפני הרמב"ם?

כבוד תורתם של רבותינו

לפני כשבוע וחצי פרסם העיתון בשבע ראיון עם עורך העיתון משפחה. בגליון האחרון הופיע באורח יוצא מן הכלל תגובה בעילום שם לראיון הזה. התגובה כתובה בצורה מעולה לטעמי, הוא אינו מופיע באתר של בשבע (חוץ מבPDF). הנה הוא לפניכם (לחץ על התמונה להגדלה):

שעות שוות - שיטת הרבי מקאמרנא

לפני כשבועיים פרסמנו רשימה בדבר חישוב סוף זמן קריאת שמע כשעות שווה, במקום שעות זמניות.

אחד הקוראים שמשפחתו נצר לחסידי קאמרנא שלח לי סריקה של ההקדמה של סידור חסידי קאמרנא, "היכל הברכה". בהקדמה זו אפשר למצוא חומר נוסף בעניין שיטה מעניינת זו של חישוב השעות כשעות שוות. תוכלו לראות את הדברים כאן. 

"ויאמרו איש אל אחיו" - למה עכשיו?

טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא--חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.
יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא.
יט אִם-כֵּנִים אַתֶּם--אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.
כ וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.
כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.
כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ.
כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם.
כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

בתחילה יוסף מציע לאחים לשלוח אחד להביא את בנימין ושהשאר יישארו במעצר במצרים. לאחר מכן כולם נשארים במעצר שלושה ימים. לאחר מכן יוסף חוזר בו מהצעתו ומציע הצעה חדשה: להשאיר אחד במעצר ושהשאר ילכו להביא את בנימין.

הפסוקים הללו קשים מאד להבנה. 

א. מהו "ויעשו כן" המופיע בפסוק כ'?

ב. מדוע הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו" מתרחשת כעת? האם במהלך 22 השנים שעברו מעולם לא עלתה על דעתם שאולי הם טעו? ואם לא, אז מדוע זה לא קרה במהלך שלושת הימים בו היו נתונים במעצר? 

כל עוד יוסף הציע לשלוח אחד להביא את בנימין, ההחלטה את מי לשלוח היא החלטה עניינית ומקצועית. מן הסתם האחים היו בוחרים לשלוח את מי שיכול לעשות את הדרך באופן הכי מהיר, או את מי שיש את מרב הסיכויים שיצליח לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין. 

אך כאשר יוסף אומר שאחד יישאר במעצר וכל השאר יחזרו ליעקב, מתחילה ויכוח בין האחים מי הוא זה שיישאר מאחור (במקום שיש בו מן הסתם גם סכנת חיים). זהו "ויעשו כן" - האחים התחילו לדון מי יהיה זה שיישאר מאחור. בשלב הזה מתחילים האשמות ההדדיות, ואז יוצאת לה הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו". 

יוסף שומע את הדיון בין האחים ואת דבריו של ראובן. ייתכן שכעת הבין ששמעון היה האחראי הישיר לגורלו, או שהוא מנקה את ראובן לאחר דבריו "הלוא אמרתי אליכם", ולוקח את הבא בתור בפיקוד את שמעון. 

[מבוסס על פירוש הנצי"ב לתורה, העמק דבר]

כמה רשמים אישיים מהתועדות י"ט כסלו של "תורת חב"ד לבני הישיבות"

הלכתי ביום חמישי האחרון להתועדות י"ט כסלו של "תורת חב"ד לבני הישיבות" שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים. תכננתי זמן רב מראש ללכת, אך כשהגיע יום חמישי בערב הייתי מותש כולי ומאד לא התחשק לי לנסוע לירושלים. אחרי התלבטות קשה, גררתי את עצמי לרכב ושמתי פעמי לעבר בנייני האומה. לא התאכזבתי. הגעתי למיטה רק בשעה מאוחרת מאד, אבל שמח ומרוצה.
לפני שנתיים השתתפתי בהתועדות של "תורת חב"ד" בבנייני האומה (כתבתי על כך כאן וכאן). אז היה מדובר על מעין מופע. הקהל ישב וצפה לעבר הבמה, שם היו מספר דוברים, מקהלה גדולה, תזמורת יפה וכד'. שנה שעברה לא יכולתי להשתתף, והשנה שוב הגעתי להשתתף, אך הארוע לבש פנים אחרות לגמרי.
הפעם היה מסודר כך שכולם יושבים באותו מפלס, רק דובר אחד דבר במהלך כל הלילה - הלוא הוא הגה"ח ר' יואל כהן, ה'חוזר' של הרבי. את הניגונים ליווה חיליק פרנק ועוד מספר נגנים, אך עיקר השירה היה מצד הקהל.  המארגנים ניסו לשלב במהלך ההתועדות גם כל מיני מצגות. לדעתי, זה היה מיותר. אין צורך בפירוטכניקה, הדיבורים של ר' יואל כהן, יחד עם הניגונים והקהל הגדול, זה המתכון המושלם מבחינתי. אני התרגלתי שכל ההפקות של "תורת חב"ד" הן מלוטשות, כך שהתאכזתי קצת מכל מיני תקלות קטנות, כמו מיקרופון שלא עובד וכד', אך גם עם התקלות שהיו היה ארוע מרשים מאד ומבחינתי עלה על ההתועדות מלפני שנתיים. את התמונות מהארוע תוכלו לראות כאן. שימו לב לגיוון בסוגי הכיפות והתסרוקות, וכן לגיוון העצום של גילאי המשתתפים - ממש מרשים, לדעתי.
אני מאד נהנה לשמוע את ר' יואל כהן מדבר, על אף שקצת קשה להבין את הדיבור שלו. בהתועדות ישב מאחורי אברך חב"די שתרגם סימולטנית עבור האנשים שישבו מסביבו, הוא הצליח להאזין לדבריו של ר' יואל ולחזור עליהם בעברית פשוטה כדי שאלה שישבו לידו יוכלו להבין. זה היה מרשים ביותר. בהתחלה זה קצת הפריע לי, היה לי מספיק קשה להתרכז ולנסות להבין את ר' יואל שלא ממש רציתי מישהו מדבר כל הזמן מאחורי, אך אחר כך גם אני עשיתי שימוש בשירותיו כשפספסתי כמה מילים והשלמתי אותם ע"י האזנה לאברך הנחמד שישב מאחורי.

הנה אחד הרעיונות שר' יואל כהן אמר במהלך הלילה אודות החידוש של הבעל שם טוב בגילוי החסידות:
מסופר על הבעל שם טוב לפני התגלותו שהוא היה משוחח עם ילדים וילדות ושואל לשלומם ולמעשיהם, מתוך תקווה שעל שאלותיו יענו לו: "ברוך ה'". פעם אחת ניגש הבעל שם טוב ליהודי פרוש (מהנאות העולם הזה) שהיה יושב ולומד בבית הכנסת ושאל אותו: "איך הפרנסה שלך? האם חסר לך משהו?". הפרוש לא היה מעוניין שהבעל שם טוב יפריע לו והוא ניסה לסלק אותו. הבעל שם טוב אמר לו: הקב"ה יצר את עם ישראל כדי שיאמרו את תהלות ה' "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ואם היהודי אינו יודע לומר "ברוך ה'" על כל מה שיש לו בעולם הזה הוא מפסיד מההנאה של הקב"ה.
הרבי שאל על הסיפור הזה: א. מדוע הבעל שם טוב לא שאל את הפרוש "איך הלימוד?", על זה הוא כנראה היה עונה "ברוך ה'", מה החשיבות לשאול דווקא על הפרנסה? ב. מן הסתם כשהפרוש אכל לפנות ערב חתיכת פת הוא בירך ברכת הנהנין וברכת המזון. בזה יש "תהלתי יספרו". אז לשם מה היה נצרך כל המפגש הזה עם הבעל שם טוב?
ההסבר הוא שבודאי הפרוש היה מברך ברכות הנהנין, אך הוא היה עושה זאת משום שיש הלכה בשלחן ערוך שצריך לברך, וכך גם ברכת המזון. הענין של "תהלתי יספרו" זה שהיהודי ירגיש ויפנים שהכל מהקב"ה, ולא רק לומר כך כי חייבים לומר כך.   הסיבה שהבעל שם טוב לא שאל על הלימוד, ושאל על הפרנסה, זה כי פשוט להבין שהתורה מגיעה מהקב"ה, החידוש הוא להרגיש שגם הפרנסה וענייני העולם הזה מגיעים מהקב"ה.
לכן גם נהג הבעל שם טוב לשוחח עם הילדים, והוא לא הסתפק ללמד אותם שיש לומר "ברוך ה'" כשהם נשאלים לשלומם. וזה כי הוא רצה שהם יגיעו מעצמם לתחושה שהדברים מגיעים מהקב"ה. כמו שאדם שאין לו את ההרגשה הזו אומר בטבעיות ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כך האמירה שהכל מגיע מהקב"ה צריך להיות אצל היהודי בטבעיות. 

כך איחדנו את צה"ל

לפני כשבועיים פרסמתי דברים קצרים שכתב הרב חיים נבון המציגים את הצעד הבא של הויכוח הציבורי אודות שירת נשים בצה"ל. לדבריו, יהיה זה ויכוח על פתיחת בקבוקים בשבת.
השבוע ב"עולם קטן" פרסם הרב אברהם וסרמן את הגירסא שלו לצעדים הבאים שעתידים לבוא עלינו לאחר הויכוח אודות שירת נשים בצה"ל (לחצו על התמונה להגדלה):

מן הסתם יהיו קוראים שיראו את שני הטורים כמשלימים זה את זה. אני רואה את הטור של הרב וסרמן כדוגמא מצוינת לתופעה עליה הצביע הרב חיים נבון בטור שלו. 

דברים משונים מהימים האחרונים

1. ביום חמישי האזנתי לרדיו לתוכנית בנושאים הלכתיים. הרב המשיב בתוכנית דיבר על הדלקת נרות בכל מיני מקומות. בין היתר הוא הזכיר גם הדלקת נרות עבור מי שיהיה במטוס והוא ציטט את הדברים הבאים של "בצל החכמה" (הרב בצלאל שטרן 1911-1989, חלק ד סימן קכז):

ויותר נכון עצת מעלת כ"ת שליט"א בקונטרסו הנ"ל שיקח רק נר אחד ולא יותר לקיים עיקר המצוה נר איש וביתו וידליקנה במקום מושבו באוירון על שלחנו וטוב שיניחנה בתוך כלי וכדומה שלא יתראה כ"כ לאחרים שלא יפריעו לו ויכול להשאירם כך דולקים חצי שעה. ואם בכ"ז יפריעו לו ויצוו לו לכבותה, יסביר להם שלו אסור לכבותה ואם הם רוצים לכבותה אינו מוחה בהם, כי אז גם אם יכבוה יצא יד"ח דכבתה אזק"ל [=אין זקוק לה] ובאחרים אפי' כיבו אותה במזיד אזק"ל, זתוכ"ד ונכון הוא.

התאריך על התשובה של "בצל החכמה" היא משנת תשל"ט. אינני יודע כיצד היה כותב כיום המחבר, אך היה מוזר לי מאד מאד לשמוע מישהו היום מצטט דברים אלו כהלכה למעשה. התלבטתי שמא הרב המשיב לא היה מעולם על מטוס...

2. כמה דקות אחרי זה החלפתי תחנה והגעתי לשידור ישיר משיעורו של רב מפורסם שהתחיל את שיעורו בברכה לקהל:

שהקב"ה בעז"ה ישלח לכל אחד ואחד ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. 

חשבתי שאולי לא שמעתי נכון, והנה הוא שוב אמר את זה:

השיעור מוקדש לרפואת החולה...., שהקב"ה בעז"ה ישלח לו רפואה שלמה. 

הקב"ה בעז"ה?! מה פירוש הביטוי הזה?

3. מסתבר שיש עוד דברים בציבור החרדי שיכולים להפתיע אותי. הפובליציסט ישראל וורצל, הכותב ביתד-נאמן תחת שם העט פ.חובב פרסם את הפנינים הללו בטורו השבועי לפני שבוע (קישור):

גם בתקופה השואה, כשהגרמנים ימח שמם וזכרם הפעילו את מכונת ההשמדה במלוא הקיטור - היהודים הוחזקו במחנות ההשמדה בבלוקים נפרדים לגברים ולנשים. אפילו חיות האדם האלה, התייחסו אל ההפרדה כדבר טבעי

אין לי אלא להסכים עם דברים שכתב גונן גינת בטורו בישראל היום, שכנראה גורם זר השתלט על המחשבים של העיתון ופרסם את הדברים האבסורדיים הללו, והשאלה היחידה הפתוחה עדיין היא: מדוע אף אחד במערכת יתד נאמן טרם הגיש תלונה במשטרה על החדירה למחשבי העיתון?

הדרת נשים, מאת: חיים ולדומירסקי

הטור הפופולרי של חיים ולדומירסקי מתוך "עולם קטן" חוזר לבלוג. אם אתם נהנים מטור הזה אתם מתבקשים להשאיר תגובה תואמת בתיבת התגובות.  

בגדול העבודה שלנו כאן די הסתיימה. השלמנו בהצלחה את כל מטרותינו במרחב, עמדנו בהצלחה ביעדים והגשמנו את החזון הציוני. נשארו רק כמה נקודות קטנות לסגור ואפשר לשים וי גדול על כל העסק – הדרת נשים, תג מחיר והחופש להגיד לשון הרע. התרבות החילונית מערבית הגיעה לשיאה, המוסר מתנוצץ בכל פינה, מוסד חיי המשפחה מעולם לא היה במצב טוב יותר והטלויזיה בכלל איכותית ואיכות זו לא מילה גסה (למרות שמילה גסה דווקא כן נחשבת לאיכות כאן) ורק כמה דוסים מעצבנים מאיימים להחריב הכל.

שלושה חיילים שסירבו להישאר באולם בעת הופעת חיילות מדירים שינה מעיני העיתונאים המודאגים, נבחרי ציבור מבועתים ואפי' מזכירת המדינה האמריקנית שבעלה, הנשיא לשעבר, בודאי יכול ללמד אותנו דבר או שניים על כבוד למין הנשי ואיך לא להתייחס לאישה כאובייקט. אל ייקל בעיניכם הדבר, אל תאמרו שהכתובת לא הייתה רשומה על הקיר. מדובר רבותיי בקצה קרחון שאחריתו מי ישורנו. מזל שעוד לא גילו שבהופעות בסניף בנ"ע עפולה צפון בשבוע הארגון נתנו לחניכות לרקוד על הבמה רק בתאורה אינפרא אדומה כשהציבור לובש אמצעי ראיית לילה. מזכ"ל האו"ם ודאי היה יוצא בגינוי חריף, שלא לדבר על ברלוסקוני. הלטהראן היינו ? לאפגניסטן דמינו ?

ואם אתם חושבים שמדובר בנושא קטן ואיזוטרי, האזינו נא לנאומה הרהוט והקוהרנטי של מנהיגת האופוזיציה נטולת הפניות, ציפי לבני, מעל בימת הכנסת. לדבריה היא אפי' רצתה לשיר את הנאום (רק שכנראה הייתה לה בעיה עם הלחן, ע"פ השמועה היא הגיעה עם הטקסט לשלמה ארצי שילחין לה אותו, אבל הוא אמר לה "מצטער, גם לי יש גבולות"). בנאום, שודאי ייכנס לפנתיאון נואמי הכנסת, טענה ליבני שבעוד מצרים הופכת לדמוקרטיה חיננית ומתוקנת אנו הופכים לדיקטטורה לאומנית קיצונית שבה נשים לא יכולות לשיר. מסתבר, שאין מדובר בגחמה של שלושה חיילים אלא במדיניות שמוביל ראש הממשלה. מדיניות שבה יש (... שתייים, שלוש... ) הדרת נשים. ליבני התרפקה על העבר וחשפה גילויים מרעישים שבזמן התנ"ך לא הייתה בעיה הלכתית בנושא כי עובדה שמרים הנביאה שרה. הציבור הדתי נאלם דום לשמע ההוכחה המרעישה (על אף שיש כאלו שטענו בתוקף כי היתה זו הופעת בצורת ומרים רק עשתה עם השפתיים).

אך כמו שאמרנו זהו רק קצה הקרחון, השבוע פירסמה הצדקת יעל דן בתכניתה כי על תלמידה במוסד דתי (המקבל כסף מן המדינה!!!) נאסר להשתתף בתחרות שירה ואף איימו עליה כי ישעו אותה אם תעשה כן! והמוסד מקבל כסף מהמדינה, הזכרנו כבר? מה יהיה הסוף? איפה הגבול? עוד מעט יכריחו אותה גם לאכול כשר... והזכרנו כבר שהמוסד מקבל כסף מהמדינה??? וזה כסף שלנו. של המיסים שלנו. אז אנחנו נקבע, כן?
אין מה לעשות, בישראל 2012 יש (כולם ביחד...) הדרת נשים.

וכפי שציינתי גם הילרי קלינטון בפורום של חיים סבן (ורבותיי, הבן אדם הצליח לעשות מיליארדים מלמכור לאמריקאים סידרה יפנית דבילית עם אפקטים של גן ילדים, אז כדאי להקשיב למה שהולך שם) מזועזעזעת מההפרדה שיש בחלק מהאוטובוסים בישראל בין גברים לנשים וזה מזכיר לה איך שהיו מתייחסים בארה"ב לשחורים באוטובוס, רק שכאן דווקא השחורים מתנהגים ככה. גם מהמקרה של (יותר חזק...) הדרת הנשים בצבא היא מזועזעת והגלים שעוררו שלושת הבייני"שים מסתבר עברו אוקיינוסים רבים עד אליה וזה ממש ממש ממש מזכיר לה את אירן. כלומר, חוץ מהקטע עם הפצצת אטום שקצת פחות מעניין אותה.

בקיצור חברים יקרים, אנו נדרשים לבדק בית רציני, לא ייתכן שאנחנו נתקע מקלות בגלגלים של התרבות המערבית. הכל הולך כאן באמת ממש נהדר ורק אנחנו מחרבים את הכל עם השטויות שלנו. למה להלחיץ את ציפי? למה לזעזע את הילרי? בואו נשיר כולנו יחד "בנים - יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. בנות -...".

לתועלת הציבור צירפתי כאן נוסח קצר לאומרו בפני שלושה להועיל מפני הדרת נשים –

"הריני מוסר לפניכם הודעה שכל אישה שהדרתי, בין במזיד, בין בשוגג, בין בהקיץ, בין בחלום, תהא זאת ההדרה בטלה ומבוטלת. בכלהון אתחרטנא בהון ע"פ הלכות גברים יהודאין וע"פ צו בית משפט ומעתה מקבל אני שלא להדיר שום אישה בין במרחב הפרטי ובין במרחב הציבורי וכשם שיהיו מותרין בבית דין של מטה כך יהיו מותרים בבית דין של בייניש, הריני כפרת מנעלה".

למיילים ולפימיילים valdomh@gmail.com .

תג מחיר בבסיסי צה"ל

אני בדרך כלל נמנע מלעסוק בנושאים כאלה, וכנראה שאחרי התגובות הנזעמות שאקבל על הטור הזה אחזור לשתיקתי בנושא, אך מכיוון שאני מרגיש שהקול שלי לא נשמע עד כה במרחב הציבורי, אני מעוניין להשמיע אותו.

אני חושב שפעילות תג מחיר בבסיסי צה"ל, דהיינו להיכנס לבסיס צה"ל להתפרע ואפילו לזרוע הרס, הינה פעילות לגיטימית במשטר דמוקרטי, כשם שפעילות של קבוצות מסוג greenpeace הינן לגיטימיות. זה לא אומר שהאנשים שעושים את הפעילות הלא חוקית הזאת לא צריכים להיענש. הם בודאי צריכים להיענש. אך גם הזכות לעבור על החוקים ולהיות מוכנים להיענש על כך היא זכות לגיטימית במשטר דמוקרטי. גם greenpeace עשו פעולות מאד לא נעימות, שגרמו להפסדים כלכליים גדולים, ובחלקם היו מנוגדים לחוק, אך הם לגיטימיות.
בניגוד לכל מי ששמעתי היום, אני עושה חלוקה ברורה בין סוגי ה"תג מחיר". פעילות שיש בה אלימות כלפי קצינים, פעילי שמאל, או ערבים היא בעיני לא לגיטימית. פעילות תג מחיר שיש בה פגיעה בתושבים פרטיים (יהודים או ערבים), שיש סיכוי טוב שהם בכלל לא מעורבים בכל מה שהתרחש, גם היא בריונות לא לגיטימית. אבל, פעילות שיש בה פגיעה בסמלי השלטון, היא כן לגיטימית.
בעיני יש מדרג ברור מאד בדרגת החומרה בין פעילות תג מחיר כנגד מסגדים וכפרים ערביים לבין פגיעה ברכוש של המדינה או של צה"ל. הראשון הוא חמור פי כמה מהאחרון. הראשון מופנה כנגד מי שכלל לא אחראי למצב שכנגדו מפגינים ושעליו גובים את תג המחיר. האחרון מוגדר בשליט באזור ואחראי ישירות על כל המתרחש בו והוא הכתובת הכי ברורה למחאה.
הבעיה בסיפור הנוכחי של תג מחיר בבסיסי צה"ל זה שאנחנו מרגישים שצה"ל הוא חלק מאיתנו, בשר מבשרנו. זה נכון. אבל אנשים בריונים שאחזו, וחלקם עדיין אוחזים, בהגה השלטון במדינה החליטו להכניס את צה"ל למאבק הפוליטי והאזרחי הזה. הם לא הסכימו להימנע משימוש בצה"ל בהתנתקות ולא בפינויים אחרים ועל פי השמועות תכננו גם אמש לעשות שימוש בצה"ל לצרכים שאין בינם לבין הגנה לישראל שום דבר. אותם מנהיגים שהחליטו להשתמש בצה"ל לתועלתם הפוליטית, הם האחראים לכך שפעולות תג מחיר מכוונות כנגד צה"ל.

אני גם ער לבעיות שבעמדה שאני מציג:
- מדרון חלקלק: אותם אלה שמבצעים את פעולות תג המחיר אינם מבחינים בין פגיעה במחנה צבאי שהיא לגיטימית בעיני לבין פגיעה בכפר ערבי או מסגד שאינה לגיטימית בעיני. האמירה שלי תדרדר אותם לתחתית המדרון. אינני בטוח שזה נכון. אם זה נכון, על אף כל הבעייתיות של מדרונות חלקלקים, אני מוכן לסגת מעמדתי.
- זה לא משרת את המטרה ופגע בדעת הקהל: לא אמרתי שזה משרת! אמרתי רק שאם מישהו חושב שזה כן משרת ולכן הוא עושה את זה, אזי זה לגיטימי.

דבר אחרון שיש לי לומר בנושא זה לדובר צה"ל, תא"ל יואב פולי מרדכי, שהוציא היום את ההודעה הבאה:

צה"ל רואה בחומרה רבה מעשים אלו אשר מכוונים כנגדו וכנגד חייליו, ומסיתים אותו מעיסוק במשימתו העיקרית היא הגנה על אזרחי ותושבי המדינה.

איפה היית בהתנתקות? איפה?

דרושה יועצת

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בשבועות האחרונים מתנהל בארץ דיון ער בנוגע למקומה של האשה במרחב הציבורי. דיון הנקרא בפי כל סוגית הדרת הנשים. הפעם נעסוק גם אנו בהיבט מסוים של סוגיה זו.

נתחיל במקרה שארע בארצות הברית אליו נחשפתי לפני מספר חודשים דרך האינטרנט. מכיוון שעתה אינני מוצא לכך זכר במרחבי הרשת, אני כותב מתוך הזכרון ומשמיט בכוונה פרטים מזהים כדי למנוע טעויות. באחד הריכוזים הגדולים של הדתיים בארצות הברית, מקום בו קיים מספר לא קטן של קהילות גדולות ומבוססות, החליט הרב של אחת הקהילות כי כדי לעודד את בני ובנות קהילתו לשמור על הלכות טהרת המשפחה יש צורך שתתפקד במקום יועצת הלכה. למי שלא מכיר את המונח, יועצת הלכה היא אשה שלמדה בעיון הלכות נדה וטהרת המשפחה והיא הגיעה למצב בו היא מסוגלת לענות על שאלות רבות בתחום הלכות נדה, ולא פחות חשוב - היא יודעת להבחין בין שאלות שהיא מסוגלת לענות עליהן ובין שאלות שעליה להתייעץ ולפנות לרב פוסק שיכריע בהן. ובכן, הרב קיבל החלטה שהימצאותה של יועצת טהרה במקום הוא חשוב וחיוני לשמירת המצוות של בני קהילתו, והוא התחיל לחפש מימון עבור יועצת. הוא פנה לשאר רבני הקהילות בסביבתו ואחד אחרי השני כולם סרבו לשמוע על כך. חלקם מטעמים טכניים שלא ראו צורך לזה בקהילתם, וחלקם סרבו מטעמים אידיאולוגיים שאל לאשה לענות על שאלות הלכתיות, ובכך לקחת חלק מתפקידו המסורתי של הרב עצמו. הרב שיזם את הרעיון לא התייאש, פרס את העובדות בפני בני קהילתו וביקש מהם לממן תפקיד של יועצת הלכה לטובת הקהילה. הקהילה הסכימה, היועצת המתאימה אותרה, והפרויקט יצא לדרך.

כחלוף שלוש שנים מכניסתה לתפקיד, פרסמה היועצת מעין סיכום לתקופת עבודתה בקהילה. עבודתה בקהילה כללה לא רק מתן מענה לשאלות אלא גם מסירת שיעורים בנושא טהרת המשפחה ונושאים אחרים. היא מסרה שהיא תיעדה כל שאלה שהגיעה אליה ואיך היא טיפלה בה: ענתה על המקום, ביקשה להיפגש עם השואלת, הפנתה את השאלה לרב וכיו"ב. סיכום התיעוד הוליד את הנתון המדהים הבא: בשלוש השנים בהן תיפקדה, היא קיבלה קרוב לשלושת אלפים שאלות (!).

למי שאיננו בקיא במספר השאלות המגיעות לרבנים בקהילות דתיות, הנה נתון נוסף שמצאתי במרחבי הרשת (קישור), גם הוא מקהילה בארצות הברית: יועצת הלכה שנכנסה לתפקידה באחת הקהילות קיבלה בשנתה הראשונה שם כמאה וחמישים שאלות בנושא טהרת המשפחה. הרב של הקהילה מסר שבשנה לפני בואה של יועצת ההלכה, הוא קיבל שלוש (!) שאלות בנושא.

סיפור היועצת שקיבלה בממוצע כאלף שאלות בשנה, מעיד יותר מכל דבר אחר כי הרב שדחף להבאת היועצת - חש נכון את רחשי הלב בקהילה, כמו גם שהיועצת נתנה שירותים לא רק לנשות הקהילה שמימנו אותה, אלא לנשים רבות בכל האזור. לא שזה גרם לרבני הקהילות האחרות לרצות להשתתף במימון, כמובן...

עתה בואו נטוס חזרה לארץ. מה היה קורה בארץ אם רב קהילה היה פונה לבני קהילתו ומציע להם להעסיק במשרה חלקית יועצת הלכה? זה כמובן תלוי באופי הקהילה, אך יש סיכוי טוב שחלק מחברי הקהילה היו רוצים לומר לרב: "תשמע, אנחנו לא מבינים עדיין למה אנחנו צריכים לממן אותך, בטח שלא נממן מישהי נוספת שסך הכל עונה על שאלות". חלק אחר אולי היה אומר: "ואשתך, היא לא יכולה לעשות את הייעוץ הזה?".

לקראת כתיבת הטור הזה התייעצתי ביועצת הלכה שאני מכיר, המתגוררת בקהילה תורנית במרכז הארץ. היא כמובן אינה מועסקת ע"י הקהילה, אלא במקרה גרה במקום. כיוון שכך, היא גם לא מפרסמת את "שירותיה", ונשים פונות אליה בטבעיות סתם כך מפני ששמעו שהיא גם יועצת הלכה. לדבריה, היא עונה בממוצע על שתי שאלות ליום. זהו מספר עצום! למענה הטלפוני של מדרשת נשמת, המוסד האחראי להכשרת יועצות הלכתיות, מגיעות בכל ערב עשרות שאלות. זאת, בתחום שחלק גדול מן השאלות כלל לא ניתן לשאול דרך הטלפון. המסקנה שלי מכך היא כי גם בקרב קהילות רבות בארץ ישנה דרישה סמויה ליועצת הלכה בדיוק כמו בקהילות רבות בארצות הברית.

רבני קהילות רבים שוברים את הראש כיצד להביא ליתר מודעות את נושא הלכות טהרת המשפחה אצל בני קהילתם. חלקם מקדישים שיעורים מיוחדים לנושא מספר פעמים בשנה, חלקם מפיצים עלוני מידע בנושא ברשימת התפוצה הקהילתית, חלקם מעדיפים להקדיש את מאמציהם לתחומים אחרים בעבודת ה' מתוך מחשבה שלא הם יצליחו להביא לשינוי בהרגלים בתחום האינטימי.

אין לי ספק שכל פעילות מצד הרב הקהילתי להגברת המודעות בנושא של טהרת המשפחה נושאת פרי. עם זאת, אחרי שיש בידינו נתונים על התנופה האדירה שהימצאותן של יועצות הלכתיות תורמות בתחום, האם נוכל, אנו רבני הקהילות, להפטיר כדאשתקד שעשינו את כל המוטל עלינו בתחום?

משהו על לימוד תורה לנשים

בעקבות הרשומות האחרונות בדבר הרבי והאבולוציה (וגם כאן) ובדבר תוכנית הלימודים באולפנות, שלח לי ר' מנדי ברונפמן את הדברים הבאים בדבר משנת הרבי מלובביץ' (אנחנו עוסקים בו הרבה לאחרונה, זה כנראה בהשראת י"ט כסלו החל השבוע...) בנוגע ללימוד תורה לנשים:

בנוגע לסוגיית מעמד האשה, הרבי זצ"ל עמד על כך פעמים רבות, כי האישה היא העיקר של הבית. חוץ מההיבטים החשובים של ניהול, ארגון ודאגה לכל צרכי הבית מבחינה חומרית, האישה היא גם בעלת השפעה חינוכית עצומה על בני הבית - ילדיה ובן זוגה כאחד. לא בכדי, אם כן, היא מכונה "עקרת הבית". אכן, האישה היא באמת היסוד והבסיס של חיי המשפחה כולה. השילוב של דאגתה, מסירותה והרוך והחמימות שהיא מפגינה – מעמיד אותה בתפקיד המשפיע הגדול על רוח הבית. אך מלבד זאת, ומעל לזאת, נשים הן היום משכילות, ובעלות כישורי הצלחה בחיים המודרניים במידה שווה לזו של הגברים. הן לומדות לימודים גבוהים, נושאות בתפקידים בכירים בכל תחומי החברה, ומגיעות להישגים נהדרים בכל ההיבטים.

אין שום סיבה, אפוא, כך אומר הרבי, שהאישה לא תיטול חלק בתלמוד התורה. להיפך, כל הגורמים מצביעים על כך שעל האישה מוטל היום צורך אמיתי ללמוד תורה באופן רציני ומשמעותי. ראשית, עליה לקיים את המצוות שהיא חייבת בהן, ובכדי לדעת כיצד לקיימן כראוי עליה ללמוד אותן. יש לזכור, למשל, שהאישה חייבת במצוות כמו אהבת ה' ויראת ה', ומצוות רבות נוספות, ובלי ללמוד תורה ופנימיות התורה ומחשבת התורה, איך היא תצליח לקיים את המצוות הללו? שנית, אם האישה עוסקת בהצלחה בכל תחומי החיים, על אחת כמה וכמה שעליה לעסוק גם בתלמוד תורה!

בשיחתו לקראת ברכת החמה בשנת תשמ"א, בשבת פרשת החודש, התייחס לשאלה ההלכתית האם נשים משתתפות בברכת החמה. הרבי הביע אז את דעתו הברורה שנשים תברכנה ברכת החמה בשם ומלכות וברוב עם.

באותה הזדמנות התייחס הרבי לסברת האומרים שנשים לא תברכנה ברכת החמה (ברוב עם על כל פנים), בגלל הכלל ש"כל כבודה בת מלך פנימה". וזה תורף הדברים שאמר אז הרבי:

"היו זמנים שבגלל העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כמעט ולא יצאה האשה מהבית והסתייגה אפילו מהליכה לבית הכנסת. ועל דרך זה לא היו חדרים ובתי החינוך כי אם לילדי ישראל ולא לילדות, מחמת החשש שעל ידי הליכתן ברחוב תהיה ח"ו פריצה בגדרי הצניעות, ואולי יפגשו עם כאלה שפגיעתם רעה וכו'.
"אבל בימינו נשתנה המציאות, כי נשתנה מצב העולם ותהלוכותיו, וכבר אי אפשר לקיים את העניין דכל כבודה בת מלך פנימה כפי שהיה בדורות שלפני זה. ומעשים בכל יום הם שנשים שומורות תומ"צ ובנות ישראל שחונכו על טהרת הקודש וכו' יוצאות בחוץ והולכות ברחוב אפילו לדברי הרשות... [ואפילו מקדמת דנא נוסדו בהסכמת כל גדולי ישראל בתי ספר ומוסדות חינוך לבנות ישראל, דכיון שבלאו הכי יוצאות מחוץ לבית, ויש מקום לחשוש להשפעות בלתי רצויות מבחוץ כו', תקנו להן בתי ספר לבסס ולחזק התלמידות באופן כזה שיוכלו לעמוד בתוקף נגד הרוחות הבלתי מצויות המנשבות בעולם].
"מה שכן אפשר לפעול, וצריכים לפעול, הוא שהליכתן והנהגתן של נשי ובנות ישראל מחוץ לבית תהיה בדרכי הצניעות, ברוח של "פנימה" – צניעות וקדושה...
"ועל פי הנ"ל פשוט, שכאשר מדובר בעניין של קדושה, תפילה בבית הכנסת ולימוד התורה בבית הספר וכל כיוצא בזה, אין מקום בימינו אלה למנוע נשי ובנות ישראל מהליכה לדבר המצווה דווקא על יסוד הכלל דכל כבודה בת מלך פנימה ואדרבה: כיון שבלאו הכי יוצאות הנה לרשות הרבים כנ"ל, יש להשתדל ככל האפשרי שהליכתן תהיה קשורה ומיועדת לעניינים הקשורים לתורה ומצוותיה".

זה לגבי השתתפות נשים בחיים היהודיים בהיבט של המעשה.

באחת השיחות הוסיף הרבי גם לגבי ההיבט של תלמוד תורה (תורת מנחם התוועדויות תש"נ, ח"ג, עמ' 171): "בדורות שלפנינו לא היו מוסדות חינוך לבנות... ואף על פי כן בדורות האחרונים ייסדו גדולי ישראל מוסדות חינוך לבנות בראותם שזהו צורך הזמן ("עת לעשות לה'..."), דכיוון שבלאו הכי יוצאות מבתיהן ומקבלות השפעה מבחוץ כו', בהכרח לייסד עבורן מוסדות חינוך שבהם יקבלו חינוך הכשר ועד לינוך על טהרת הקודש.

"ומזה מובן גם בנוגע ללימוד תורה שבעל פה (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן) – שכיוון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם "נכנס בהן ערמומית", הרי לא זו בלבד שמותר להן ללמוד תורה שבעל פה, אלא יתירה מזה, על פי טעם הלכה זו עצמה – צריך ללמדן תושבע"פ, לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם (איש או אשה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעל ידי זה תהיה אצלן התפתחות החושים והכשרונות ("ערמומית") ברוח תורתנו הקדושה".

אגב, הרבי מוסיף שם הערה מעניינת: "ולהעיר, שעניין זה הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים...".

עד כאן דבריו של ר' מנדי ברונפמן. 

מעניין, אגב, להשוות לדברים הבאים של הרב אהרן ליכטנשטיין בספר מבקשי-פניך (עמ' 169-170):

הרב הדגיש מאוד את הסיבה לעודד לימוד תורה לנשים. הרב החשיב את לימוד התורה, באמת ובתמים, לא בתור סיסמה. הוא חשב באמת: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". הוא חשב שיצר הרע פועל אצל נשים לא פחות מאשר גברים, ממילא, או שאינך שולח אותן לאוניברסיטה, ואז אתה מוציא אותן מהמעגל ההשכלתי, התרבותי. ואם אתה שולח אותן, הן אינן מצוידות בתבלין של התורה שיגן עליהן.
כיוון שהוא היה בעד שנשים תלמדנה השכלה רחבה ותשתלבנה בתרבות, ממילא הוא באמת חשב שחשוב, חשוב מאד, שהן תלמדנה תורה. בכל מקרה, גם אלמלא הסכנות והסיכונים התרבותיים, הוא בכל מקרה היה מעודד את זה שהן תלמדנה.
אני זוכר ישיבת ר"מים שהיתה בישיבה שלנו, אולי לפני עשרים שנה... ר' יעקב מדן דפק על השלחן, ואמר: לא יעלה על הדעת שללמוד תורה יהיה אסור לבחורה, אבל היא תוכל לקרוא איזשהוא ז'ורנל לנשים! זהו משפט שהרב היה יכול לחתום עליו בעיניים עצומות. 

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ

המאבק בין יעקב למלאך מתואר בפסוקים הבאים (בראשית לב):

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.

רוב הפסוקים בתיאור הזה כתובים באופן שהקורא אינו יכול לדעת מי נושא הפסוק.
כך לדוגמא כשהתורה אומרת לנו "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו" איננו יודעים עדיין במי המדובר - האם יעקב לא יכול למלאך או שהמלאך איננו יכול ליעקב? דומני שגם אחרי קריאת המשך הפסוק "ותקע כף ירך יעקב", שמשם אנו מבינים את תחילת הפסוק ש"ויגע בכף ירכו" מוסב על המלאך שנוגע בכף ירכו של יעקב, עדיין אי אפשר להיות בטוחים שמי ש"לא יכול לו" הוא המלאך. ייתכן לקרוא את הפסוק גם באופן הבא: וירא יעקב כי לא יכול למלאך, ויגע המלאך בכף ירכו של יעקב.
כך גם בהמשך, לא ברור לקורא מיהו האומר "שלחני כי עלה השחר" עד שאנחנו קוראים את פסוק כ"ח, שאז מסתבר שיעקב הוא המשיב.

חשבתי שאולי פסוקים אלו נכתבו באופן המעורפל הזה כדי לתת לקורא את תחושת המאבק. בעוד המאבק מתרחש, קשה למתבונן מבחוץ, ולפעמים גם לנאבק עצמו, לדעת ידו של מי על העליונה. רק בגמר ההתאבקות מסתבר מיהו המנצח, הגם שייתכן שהוא גם פצוע. 

שזמן קריאת שמע כל יום שווה?

ופה מקום אתי להעיר שמאד אני נבוך על שיטת כמה גדולים וצדיקים שהורו שזמן ק"ש כל יום שוה, והיינו בשעה תשע לשעון שלנו, שבני מלכים קמים תמיד בשעה אחת בשלש שעות שוות, ועיין היטב בפירוש הגה"ק מקאמרנא למשניות ריש ברכות, ומאד יש לתמוה עיהם דהא ודאי דיני התורה כמבואר במשנה אינם כפי שעון שלנו שהנכרים המציאו לפני מאה שנה ויותר. רק השעות תלויים בשמש כפי שעון ערבי שמשנים כל יום להתאים לשקיעת החמה, ולהשיטות דזמן ק"ש שעות שוות הכוונה שהזמן כל יום כ"א שעות אחר חצות היום שקדם, וכשם שזמן חצות משתנה כמעט כל יום ובתקופות השנה בלערך עשרים מינוט ויותר, כך זמן ק"ש משתנה והיא תמיד שעות שוות כ"א שעות אחר חצות היום כמ"ש, ומאד יש לתמוה על הגדולים שלא עמדו בזה רק דימו שהשעה תשע בשעון שלנו (האמיתי לפי המקום) היא סוף זמן ק"ש, והאמת שגם להאי שיטה נמי משתנה כפי השמש כמ"ש ודו"ק היטב כי קיצרתי. 

מתוך: הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים, חלק ב', סימן קנה, עמ' קיא בהערה - במהדורה תשכ"ח. 

האם מאן דהוא יכול להאיר את עיני ולהחכים אותי במה המדובר? מיהם הגדולים וצדיקים שהורו שזמן קריאת שמע כל יום שוה? מהם דברי הגה"ק מקאמרנא והיכן ניתן למצוא אותם? 


עדכון:
יישר כחו של תלמיד חכם אחד מפורום הרבנים ששלח לי את הדברים הבאים מתוך ספרו ההלכתי, שלחן הטהור, של הרבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקומרנא (ראו את המקור ואת הערות השוליים כאן):

עדכון ב':
רעיון זה של שוות שוות, בניגוד לשעות זמניות מופיע כבר בתרומת הדשן סי' קכא:

שאלה: הא דקי"ל כר' יודא אוכלים כל ארבע ולא יותר. בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו, שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות, עד אימת שרי לאכול חמץ? עד ב' שעות קודם חצות לעולם, או נימא דכי שלימא להו ד' שעות מתחילת היום לעולם אסור באכילת חמץ?
תשובה: יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות. ואע"ג דמסיק רבא דטעמא דרבי יודא גזירה משום יום המעונן, וארבע זמן סעודה לכל היא; ולהך שינוי נוכל לומר דלעולם אפילו בימים הארוכים זמן סעודה היא בארבע מתחילת היום, לאחר ד' שלים ליה זמן סעודה, ויש כאן לגזור משום יום המעונן. מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם. אע"ג דמסיק בשינויא אחרינא אגופא דגזירה דאינה אלא ב' שעות קודם חצות לא הדר. וכעין זה דקדק ר"ת בתוס' פ' החולץ ובפ' אע"פ, מתרי שינויי דתלמודא דגרושה ומינקת אסור /אסורה/ להינשא. והא דנקט ר' יודא אוכלים כל ארבע משמע דלא תלינן בקודם חצות, היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו ב' שעות קודם חצות וק"ל, והמיקל לא הפסיד.

ודברים אלו של תרומת הדשן מובאים גם ברמ"א על השלחן ערוך אורח חיים סימן תמג סעיף א:

הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו), וי"א עד ב' שעות קודם חצות (תה"ד סימן קכ"א).

ביקורת ספרים: הרבי מלובביץ' - בחייו ובחיים שלאחר חייו, מאת: מנחם פרידמן ושמואל היילמן

הספר "הרבי מלובביץ' - בחייו ובחיים שלאחר חייו" יצא לאור לפני כשנתיים באנגלית. בזמנו, עקבתי אחרי הרבה מהביקורות שנכתבו על הספר (ראו כאן וכאן), והגעתי למסקנה שאני מבין במה עוסק הספר על צדדיו החיוביים והשליליים ולכן לא אצא מגדרי כדי לקרוא אותו. לפני מספר שבועות ראיתי את הספר במהדורתו העברית בספריה העירונית המקומית על מדף הספרים החדשים והחלטתי בכל זאת ליטול את הספר לידי.

ובכן, הספר מספר את סיפורו של הרבי מלובביץ' האדם. המחברים יוצאים מגדרם כדי לצייר אותו, לפחות עד הגיעו לארצות הברית, כאדם די רגיל. הם אף מדגישים את כל הנקודות בחייו בהם הוא לא בדיוק פסע בתלם שהיינו מצפים מאדם שעומד להיות אדמו"ר ואחד המנהיגים הרוחניים המשפיעים ביותר במאה העשרים. חלק מהנקודות הללו: לימודיו האקדמיים, זה שהוא לא למד בישיבת תומכי תמימים בצעירותו, הזמן הארוך שעבר בין הגיעו לבית הרבי הריי"ץ לבין נישואיו בגיל די מתקדם, אי שימושו בתפקיד רבני, ציבורי או חינוכי כלשהוא עד הגיעו לארה"ב וכך הלאה.

עם זאת, אני לא חשתי בזלזול או בהקטנה של האיש מצד המחברים. ההיפך הוא הנכון. לדידם, דווקא משום שהוא הגיע עם רקע אקדמאי, ועם היותו אדם שראה עולם, בעל דעות עצמאיות ולא אחד שיצא מפס הייצור של החינוך החב"די, אלו התכונות שהביאו אותו ל"ופרצת" - פריצת כל המסגרות המסורתיות לפעילותו של אדמו"ר חב"די.

הבעיה בהצגה הזאת של הדברים היא שזה לא מסביר עוד חלקים מהותיים מדמותו של הרבי. מכל התיאורים עליו, הרבי היה אדם כריזמטי, מחנך דגול, רטוריקן מופלא, תלמיד חכם מופלג, בעל ידיעות עצומות בכל התורה כולה ובספרות חב"ד בפרט. מהיכן הגיעו כל התכונות הללו? האם הם נולדו בו רק אחרי השואה? האם הם לא היו קיימים בו בחמישים שנות חייו הראשונות? 

אני מכיר היטב את הסיפורים החב"דיים אודות הרבי בסגנון שהיה מברך בעודו תינוק היונק מאמו, ואינני רואה סיבה להאמין לכל אותם הסיפורים. אך מכאן ועד לומר שהרבי חלם להיות מהנדס בפריז לשארית חייו, הדרך רחוקה. האם היו עוד הרבה מהנדסים יהודיים בצרפת שכל התורה כולה היתה פרושה לפניהם כבכף ידם? לא ברור לי מה סברו המחברים.

עם זאת, נהנתי מקריאת הספר. השתדלתי להתעלם מהמסקנות מרחיקות הלכת של המחברים ובמקום זאת התענגתי על מיני הפיצ'פקס שהמחברים דלו מהרשימות של הרבי ומאגרותיו בשנים שלפני מלחמת העולם השניה (על אחד מהם כתבתי כאן). 

הרבי והאבולוציה - המשך

לפני מספר ימים פרסמתי את הרשימה "הרבי והאבולוציה" על דבר הטענה המוזרה משהו של הרבי שניתן להסביר את דברי חז"ל אודות הכינים שאינם פרים ורבים מכך שהמדע אינו שולל הולדה ספונטנית.
והנה, לא עברו מספר ימים, ועלה לרשת שיחה של הרב צבי (הרשל) שכטר בנושא "כשהמדע סותר את התלמוד", בו הוא מתייחס לנושא הזה בדיוק. לפניכם תרגום וסיכום של דבריו (הנושא הראשון בשיעור עוסק בנושא הזה של ההולדה הספונטנית):
"באמצע המאה ה19 לאחר שלואי פסטר הוכיח את אי קיומם של יצורים הגדלים מתוך עיפוש ושאין בריאה ספונטנית לחכמי ישראל הפריע מאד איך יתרצו את דברי הרמב"ם בספר המצות לא-תעשה קעט:

ואינו נמנע התילד הנמלה או הצרעה וזולתם ממיני ממיני העופות והשרצים מן העפושים בתוך האוכל אלא אצל הסכלים שאין בהם ידיעה בחכמת הטבע אלא יחשבו כי כל מין מהמינים אי אפשר שיתילד איש מאישיהם אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה.

כלומר, שרק מי שלא מבין כלום במדעים יכול לסבור שעופות לא יכולות להיווצר מתוך העיפוש, ויכולות להיווצר רק מזכר ונקבה.

לאחר מכן כשהתחזקה הקומוניזם והאתאיזם והיו צריכים להסביר את היוצרות החי הראשון, שהרי אם לא קיים הולדה ספונטנית ולא קיים בורא לעולם, איך מסבירים את היווצרות התא החי הראשון? וכיוון שהכסף יענה את הכל, המדענים הקומוניסטים נתנו ביסוס מדעי לפריכת חלק מטענותיו של לואי פסטר, ולאפשרות ההולדה הספונטנית. וכך הקומוניסטים הצילו את הרמב"ם!
כשהייתי בקולג' למדתי כימיה אצל אח של הרב, פרופ' שמואל סולובייצ'יק. הוא לימד אותנו את כל ההיסטוריה הזאת. הוא אמר: 'אוי ואבוי אם נצטרך את הקומוניסטים כדי להציל את הרמב"ם! זה מגוחך!'. אנחנו מעדיפים את לואי פסטר על פני תיאורית ההולדה הספונטנית."

בהמשך, אגב, הרב שכטר מזכיר גם את הרב מנחם כשר הכותב כמו שהרבי כתב בתשובה המוזכרת. 

שתי התלבטויות חינוכיות

לימוד גמרא לבנות (ולבנים) בתיכון
באתר כיפה פורסם היום מאמרו של פרופ' נדב שנרב בנושא תוכנית לימודי מקצועות הקודש באולפנות לבנות (קישור). להבנתו, הסיבה שלא מלמדים את הבנות גמרא באולפנות זה משום האיסור ללמד בנות תורה. אם כן, סבור פרופ' שנרב, יש לבחור בין שתי אפשרויות:
א. לא ללמד את הבנות כלל תורה (חוץ ממעט מקרא).
ב. ללמד את הבנות כמו שמלמדים את הבנים.
מה שקיים כיום זה:

שלבוגרותיהן של רוב האולפנות יש אולי איזה ליקוטים של ידע כללי מעורפל על כמה נושאים ביהדות, אבל בגדול הן בורות ונבערות ביחס למרכז הכובד של מה שמקובל מדורי דורות בתור לימוד תורה.

אפשרות זו, לדבריו, אינה נכונה או הגיונית משום צד.

לפני כמה ימים שמעתי שיחה שנתן הרב צבי (הרשל) שכטר לפני כעשור ובו הוא התבקש להתייחס לנושא לימוד גמרא לבנות (קישור - בערך בדקה 22). הרב שכטר מאד לא מרוצה מתוכנית הלימוד הקיים אצל בנים בישיבות התיכוניות (בחו"ל - אך בארץ התוכנית לא שונה בהרבה). הבנים במרבית המקרים לא מצליחים להבין מה רוצים מהם בלימוד הגמרא, לא מצליחים להבין טקסטים של תלמוד בעצמם ולמעשה רבים מהם מכלים את זמנם לריק בלימוד שעות רבות של גמרא. הוא היה חושב שהיה מן הרצוי לאמץ עבור הבנים את תוכנית הלימוד של מקצועות הקודש הקיים אצל הבנות - קרי, לימוד ספרי מחשבה יסודיים, מקרא, עברית והלכות בסיסיות. במקום לקחת מתוכנית הלימוד של הבנות אל הבנים, הוא מקונן, לוקחים את התוכנית הכושלת של הבנים עבור הבנות. זה פשוט צעד לא חכם.

שעות פרטניות
כאב לילדים בבית ספר יסודי, נחשפתי למה שקוראים אצלנו בבית הספר "שעות פרטניות". זה עובד כך: לכל מורה יש מספר שעות בשבוע בו הוא אמור לשבת עם קבוצה קטנה של תלמידים מהכיתה ולעבוד אתם בצורה פרטנית ולשפר אותם. עד כמה שידוע לי זה המורים בוחרים מהכיתה שני קבוצות של תלמידים, ילדים מעל לממוצע הכיתה ועובדים אתם על פיתוח המיומנויות, או לחילופין ילדים מתחת לממוצע הכיתה ועובדים אתם על השגת שאר הכיתה.
אני חייב להודות שהרעיון נשמע נכון ויפה.
 בפועל, יש לי כל מיני חרדות בנושא. מכיוון שאף ילד לא נשאר בבית הספר אחרי שעות הלימודים, וגם לא אף מורה, השעות הפרטניות מתקיימות במקביל לשיעורים אחרים. כלומר, אם הילד חלש קצת בחשבון, ייתכן ויוציאו אותו משיעור מדעים כדי לעבוד אתו על חשבון. זה יכול להיות מצוין, אבל רק אם הוא לא בפיגור גם במדעים. וגם אם הוא לא בפיגור במדעים, צריך לודא שהוא לא ייכנס לפיגור כזה בגלל שהוא מפסיד שעות מהשיעור. וכך גם אם הילד חזק במקצוע מסוים, דווקא השיפור והבאתו למצוינות במקצוע הזה, כשזה בא על חשבון מקצוע אחר, יכול להביא לכך שבעתיד הלא רחוק הוא יזדקק לשעות פרטניות כדי להדביק את חבריו שלא הפסידו את אותם השעות בכיתה.
עוד דבר שלא ברור לי לגמרי, זה מה החומר שלומדים באותן שעות פרטניות. אני מניח, אולי בטעות, שהמורים לא מכינים את השיעורים הללו כמו שהם מכינים שיעורים פרונטליים לכיתה שלמה. גם משרד החינוך לא מגדיר מה צריך להספיק בשיעורים הללו, כך שלי כהורה אין ודאות שהשיעורים הללו באמת מספקים את הסחורה.
יש מחבריי האומרים שבכל מקרה טוב שהילד יקבל קצת זמן לשבת עם מורה בקבוצה קטנה, שהמורה יכיר אותו יותר טוב מאשר כשהוא בכיתה ילד אחד מתוך כשלושים ילדים. לעומתם, לי זה לא ברור, ואני די נבוך מול המציאות. 

כך פירקנו את צה"ל. היה שווה / הרב חיים נבון

מתוך עמוד הפייסבוק של הרב חיים נבון ומתוך הטור "טיפול נקודתי" בעיתון מקור ראשון

אחרי שש-שבע מלחמות ועוד כמה הישגים נאים, בסופו של דבר צה"ל התפרק בגלל הבקבוקים. הפולמוס הנורא על בקבוקי היין גרם לקרע ביחידות, פירק את צה"ל למיליציות יריבות, וכמעט החריב את המדינה. הכול התחיל כאשר קבוצה של בני ישיבות סירבה בתוקף לפתוח בשבת בקבוקי יין לקידוש. לפי הרבה פוסקים, כך נימקו, אסור לפתוח את הפקק בפעם הראשונה בשבת, כדי לא לשחרר את טבעת המתכת שדבוקה אליו. המג"ד זעם: זה לא צבא דתי! צעק בנוכחות כל הגדוד; בצה"ל פותחים בקבוקים בשבת!

המשבר היה רק שאלה של זמן. מי יכול לעמוד אדיש, כאשר שאלה כה גורלית מוטלת על כף המאזניים? החיילים הדתיים החלו לנטוש בזעם את חדרי האוכל בשבת. מפקדים פרגמטיים העלימו עין, אך המפקדים הקשוחים זרקו את החיילים לבתי הכלא בהמוניהם. אל תיכנעו! עודדו הרבנים המחמירים את תלמידיהם; זוהי שעת השמד! ייהרג ואל יעבור!

כמה רבנים שוחרי טוב הציעו לפתוח את הבקבוקים לפני שבת. אך הצעתם נדחתה בבוז על ידי שני הצדדים. הרבנים המחמירים אמרו שזו סוגיה עקרונית שאסור להתפשר עליה. העיתונאים כתבו מנגד שאסור לתת לדתיים להחזיר אותנו לימי הביניים; חייבים להגן על כבודה של תעשיית היין הישראלית.

כך התפרק צה"ל. המחיר היה איום ונורא, אך שני הצדדים הסכימו שהיה שווה.

הרבי והאבולוציה

לפני מספר ימים עלה לרשת הגליון החדש של מעיינותיך לחודש כסלו, בהוצאת "תורת חב"ד לבני הישיבות". בגליון יש מאמר ארוך יחסית של הרב מנדי ברונפמן (שכיכב פעם אחת גם בבלוג הזה) בנושא: "על גישתו של הרבי למדע ולטכנולוגיה".
בתוך דבריו הוא מביא את דברי הרבי ביחס לדברים שאמרו חז"ל שמותר להרוג כינה בשבת משום שהוא אינו פרה ורבה. הנה ציטוט:

האם מה שהתלמוד אומר בנוגע להולדה ספונטנית הוא אמת, אפילו אם זה בסתירה למה שאתה חושב שהוא ההשקפה של המדע. וודאי שהדבר צריך להיות מובן מאליו, שכל עוד המדע לא יוצא בהצהרה נחרצת שהולדה ספונטנית היא בלתי אפשרית, אין כל צורך לנסות לפרש מחדש את האמירות של חז"ל. אני חוזר: חקרתי בקפדנות נושא זה בצרפת, שם התבצע רוב המחקר המדעי בתחום זה, ולא מצאתי שום מסקנה מדעית שצורות לא מפותחות מסוימות של חומר חי לא יכולות להתהוות מחומר לא חי. לאמתו של דבר, ביולוגיים מודרניים רבים מאמינים שייתכן שצורות לא מפותחות מסוימות התפתחו באמצעות תהליכים כימיים מחומר לא חי, אפילו אם לא ניתן להוכיח את זה, תחת תנאים נשלטים באופן משביע רצון.

כלומר, הרבי כותב כאן שהמדע באמצע המאה העשרים לא סותר הולדה ספונטנית, כלומר הולדה של יצור חי (כינה במקרה שלנו) מתוך משהו דומם. אני מבין את התייחסותו לביולוגים המודרניים שמאמינים שייתכן שצורות התפתחו באמצעות תהליכים כימיים מחומר לא חי, כהתייחסות למדעני אבולוציה. אחד השלבים הראשונים של האבולוציה זה שהתא החי הראשון נוצר בתהליך רנדומלי מתאים לא חיים. התהליך הזה, שמדעני האבולוציה מניחים את קיומו כדי להסביר את קיומם של תאים חיים, הוא תהליך שהמדע אכן אינו יודע להוכיח. כפי שכתב הרב ד"ר מיכאל אברהם בספרו "אלוהים משחק בקוביות" זה אחד הדברים שאכן מעמידים סימן שאלה ביחס למדעיותה של תאוריית האבולוציה. 

שימו את זה רגע בצד והתבוננו בציטוט נוסף מאותו המאמר. הרב מנדי ברונפמן מביא בשם הרבי חלוקה של התאוריות המדעיות לשלוש קבוצות. הקבוצה השלישית היא:

תיאוריות המבוססות על אקסטרפולציה לאחור זהו חישוב מקורב של ערכי טווח החורגים מהטווח של קבוצת ערכים סופית נתונה, לגבי תופעות שהתרחשו, כביכול, לפני זמן רב מאוד. קבוצה זו כוללת תיאוריות הנקראות מדעיות, אך למעשה אפשר רק בקושי לכנות אותן בשם היפותזות או השערות. "תיאוריות" ששייכות לקבוצה זו מנסות לשחזר, באמצעות אקסטרפולציה, תופעות ותהליכים, שלפי דעת מחברי ה"תיאוריה" אמורים היו לקרות בעבר הרחוק.

כלומר, תאוריית האבולוציה היא לא באמת תאוריה מדעית, והיא יותר השערה או היפותזה. ובלשונו של הרבי, שוב מתוך המאמר במעיינותיך:

בקצרה, מתוך כל התיאוריות "המדעיות" החלשות, אותן תיאוריות שעסוקות במקורו של היקום ובגילו הינן הכי חלשות שבחלשות (וזהו דבר שהמדענים עצמם מודים בו)...
[...]שאלה שניתן לשאול היא: אם התיאוריות שמנסות להסביר את המקור של העולם וגילו הינן כה חלשות, כיצד הן היו יכולות להתפתח מלכתחילה? התשובה היא פשוטה. זה עניין של טבע האדם לחפש הסבר לכל דבר בסביבה; וכל תיאוריה, דחוקה ככל שתהיה, עדיפה מאשר מאומה, לפחות עד שיוכלו להמציא הסבר יותר סביר.

כלומר, האדם לא הצליח עדיין למצוא הסבר המניח את הדעת לשאלת הבריאה, ולכן המציא בינתיים את תאוריית האבולוציה. בעתיד יש סיכוי שהוא יחכים יותר ויחליף את גירסתו, ובינתיים הוא מסתדר עם התיאוריה הדחוקה שיש לו. 

איך הדברים הללו על חולשתה של תאוריית האבולוציה מסתדרים עם דברי הרבי אתם פתחנו. לכאורה הם מסתדרים מצויין. תאוריית האבולוציה היא תאוריה חלשה, לדברי הרבי, ואף על פי כן המדענים מודים למה שחז"ל בגמרא כתבו שקיימת הולדה ספונטנית. 

אבל אפשר להסתכל על זה מצדו השני של המטבע. תאוריית האבולוציה היא תאוריה עם מספר מרכיבים. אחד המרכיבים הכי קשים בה (או הכי חלשים בה) זה השאלה מהיכן נוצר התא החי הראשון. והנה בא הרבי ואומר: מהיכן נוצר התא החי הראשון? מה הבעיה? הרי חז"ל אמרו שקיים הולדה ספונטנית. 

הדבר מתקשר אצלי למשהו ששמעתי לאחרונה (אינני זוכר ממי), שישנם אנשים בחברה הדתית-חרדית השוללים את האבולוציה מהפן של יצור שהתפתח מיצור אחר שנכחד. אותם אנשים מוכנים לומר על עשרות נושאים בחז"ל שיש "השתנות הטבעים". כלומר, מצד אחד הם אומרים שהתאוריה האומרת שיצורים משתנים בטווח זמן של מליוני שנים הוא לא סביר בעיניהם, ומצד שני אין להם בעיה לומר שהאדם, העולם החי מסביבו, ואולי אף העולם עצמו, השתנו באופן מופלא באלפיים השנים האחרונות.

צהר ואני

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

באחד מהכובעים שלי אני גם רב מחתן, המתנדב בארגון רבני צהר בעריכת חופות לזוגות לא-דתיים. הדברים הבאים כתובים על דעתי בלבד, ואינם מייצגים בשום פנים את ארגון צהר.
בשבועות האחרונים מנהל ארגון רבני צהר מסע מתוקשר, על מנת שיאושר להם לרשום זוגות לנישואין. המצב החוקי היום מאפשר לזוג להירשם לנישואין ברבנות או במועצה הדתית של מקום מגוריהם, על פי הרשום בספח תעודת הזהות שלהם. עד לא מזמן, צהר השאירו את רישום הנישואין בידי הרבנויות המקומיות ולקחו על עצמם רק את הצד הטקסי של עריכת החופה. לאחר שהיו רבנויות מקומיות שהתחילו למנוע מרבנים של צהר לערוך חופות של זוגות שנרשמו אצלן, ומנגד צהר ביקש לספק לזוגות שירות שלם יותר, החלו בצהר גם לרשום את הזוגות לנישואין באמצעות שניים מרבני צהר המכהנים כרבני יישובים.
לאחר רעש תקשורתי של מספר ימים, הגיעו צהר ומשרד הדתות להבנות וצהר חזרו להתקשר אלי כדי לשאול אם אני פנוי לעריכת חופה.
צהר הוא ארגון הפועל לקירוב לבבות, לא בהכרח במובן של חזרה בתשובה, אלא במובן של קרבה בין אחים בני אותה אומה. התובנה של מקימי מיזם הנישואין של צהר היה שאם המפגש, המחויב עפ"י חוק, בין זוג יהודי לא-דתי המבקש להינשא לבין הרב שעורך את חופתם יעבור בצורה נעימה וטובה, אזי רמת העוינות בחברה הישראלית הכללית כלפי דתיים בכלל וכלפי רבנים בפרט, ירד. יש מקום להסיק, שמכיון שחלקים גדולים של החברה הישראלית הינם מסורתיים ברמה כזו או אחרת, חיבור טוב עם הרב גם יוביל אנשים להתחבר מעט יותר עם מורשתם, לפחות בדברים המינימליים המקובלים בקהילות יהודיות בחו"ל, כדוגמת בר-מצוה לבן בבית כנסת, אמירת קדיש ביום זכרון, השתתפות בתפילות יום הכיפורים וכדומה.
אני מזדהה עם מטרת הארגון לקרב בין הלבבות, אך רואה במיזם הנישואין של צהר עוד עניין חשוב. אני סבור שאדם שהקב"ה המציא לו את פרנסתו צריך לחפש אחר דרכים כיצד לתרום לחברה מכשרונו, מחכמתו ויכולותיו מעבר למה שהוא תורם כשהוא מתפרנס. לדוגמא, אם אדם מוכשר בתחום המשפטי ופרנסתו מצויה, נכון יהיה אם הוא יתנדב לעזור למישהו שזקוק לייעוץ משפטי קטן מבלי לצפות לתרומה. אדם אחר שתחביבו הוא נגרות, יתנדב להכין ארון לגן ילדים בשכונתו, או למוסד אחר הנצרך לעבודת נגרות קטנה. אני שמח שמכיון שפרנסתי מצויה יש לי את ההזדמנות לעזור למי שנצרך לכישורי הרבניים. אני מקווה, ואני מסביר זאת גם לזוגות עמם אני נפגש, שגם הם ימצאו את התחום בו הם יוכלו "להעביר את זה הלאה", ולהועיל למי שנזקק לכשרון שלהם.
לכל אחד מאתנו, הרבנים המתנדבים במיזם הנישואין של צהר, יש סיפורים מרגשים מהחופות שערכנו. סיפורים על האבא של הכלה שהתעלף מרוב התרגשות תחת החופה, על האבא התימני שיודע לומר את הברכה מהשבע ברכות עם ההגייה התימנית המסורתית והמדויקת. יש גם סיפורים מצחיקים. המגולחים מבינינו בודאי נשאלו פעם או פעמיים כשהגענו לאולם, אם אנחנו רבנים אורתודוכסיים או רפורמיים, או כשהמלצר הביא את בקבוק היין לעד, חבר הילדות של הכלה שחזר בתשובה לא מזמן, במקום לנו.
אני שמח להיות חלק מהמפעל החשוב של צהר, ואסיים את הטור הזה ע"י שיתופכם במכתב שכתבו לצהר הוריה של הכלה האחרונה שערכתי את חופתה:
"ברצוננו להודות מקרב לב לארגון צהר ובפרט לרב, על חופה וקידושין שערך בחתונת ילדינו. דבריו של הרב ואופן ההובלה שלו את הטקס הם שעשו את המעמד למכובד, מיוחד ובלתי נשכח. בצניעותו המרשימה הציע הרב שנעביר תרומה לארגון כלשהו ובחרנו לתרום לארגון אליו הוא שייך ומבחינתנו אותו הוא מייצג כל כך בכבוד ובנעם."

שני סיפורים בנוגע לפשטות ומורכבות בעבודת ה'

הנושא של פשטות ומורכבות בעבודת ה' מעסיק אותי מאד (ראו כאן וכאן). בסוף השבוע האחרון התייחסו שני כותבים לנושא עבודת ה' התמימה.
הראשון, הרב ישעיה שטיינברגר הביא בסוף טורו במקור ראשון אודות "דמותו האמתית של 'גדול'" (קישרתי אליו אתמול דרך הפייסבוק) את הסיפור הבא:

פעם, כשהיה לי חולה בביתי, הלכתי לאדמו"ר ידוע לבקש ברכה. לפניי בתור עמד חסיד, יהודי קשה יום. כשנכנס לרבי, שכח לסגור הדלת. לא יכולתי שלא לשמוע את השאלה ואת התשובה בחדר. היהודי ביקש עצה אם להיכנס לחובות ולהחליף דירה, ואף התעקש להיכנס למפרט הטכני של הבית הנחוץ לו. האדמו"ר ענה מה שענה. מי שלא ראה את פני החסיד העלוב, כולו קורן, יוצא מהקודש, לא חווה מימיו את משמעות דברי הרמ"א "אין שמחה כשמחת התרת הספקות". באותה שעה קינאתי בחסיד כפי שלא קינאתי באדם מעולם.

סיפורו של הרב שטיינברגר הובא די בשולי דבריו. לעומתו, הרב אליעזר מלמד, בטורו השבועי ב'בשבע' הביא את הסיפור הידוע אודות היהודי הפשוט שהניח לחם הפנים בארון הקודש של בית הכנסת המקומי (קישור):

מעשה ברב אחד שדרש בפני שומעי לקחו על מצוות לחם הפנים: איך היו מנפים את הקמח אחד עשר פעמים, ואופים שנים עשר לחמים, ובכל שבת היו מביאים אותם למקדש, והיתה נעשית מזה נחת רוח גדולה בשמיים. ובעוונותינו מיום שנחרב בית המקדש לא הביאו לחם הפנים, וכמה צער יש מזה בכל העולם.
שמע את זה יהודי פשוט, מהאנוסים בפורטוגל שעלה לצפת. הוא חזר לביתו נרגש ונלהב, וסיפר לאשתו שמאז שבית המקדש נחרב לא נמצא אדם שיכין לה' את לחם הפנים. הוא הציע שמעתה הם עצמם יכינו חלות נאות, ובכל ערב שבת הוא יביאו אותן לבית הכנסת כדי שה' יוכל לקחתם. וכך עשו. הכינו חלות נאות, והאיש הביאן והניחן לפני ארון הקודש, והתחנן לפני ה' שאף על פי שהם יהודים פשוטים יקבל את מנחתם ברצון, שכל כוונתם אינה אלא לעשות נחת רוח לפניו.
לקראת השבת הגיע הגבאי לבית הכנסת, ולהפתעתו ראה לפני ארון הקודש חלות משובחות. ניסה לברר למי הן שייכות, וכשלא מצא, לקחן ועינג בהן את השבת. והיהודי הפשוט הגיע לבית הכנסת, וכשראה שהחלות נעלמו, הבין שמצאה מנחתם חן בעיני ה'. ומיד בסוף התפילה רץ לבשר לאשתו שמחשבתם עלתה יפה, והקב"ה קיבל את מנחתם. ומעתה שראו שחלותיהם ערבות עליו, עליהם להזדרז להכין לו חלות משובחות במיוחד. כך נמשך הדבר מספר שבתות.
באחד מימי שישי ישב אותו רב בבית הכנסת ולמד, ופתאום ראה את היהודי הפשוט נכנס לבית הכנסת, מניח את חלותיו ומתחנן לפני ה' שגם השבת יקבל את מנחתו. קרא הרב ליהודי ונזף בו בחומרה: "מה המנהג המוזר הזה? היאך אתה מעלה בדעתך להביא קרבן שלא כתוב בתורה? וכי אתה חושב שה' צריך לאכול?!" השיב היהודי: "הלא מדרשתו של כבוד הרב הבנתי שמצווה להכין לה' לחם". ביטל הרב את דבריו ואמר: "וכי אינך יודע שרק בבית המקדש מותר להביא את לחם הפנים?!" טען היהודי: "אבל הנה עובדה שה' קיבל את מנחתנו במשך מספר שבתות, והיאך כבוד הרב אומר שאין במעשיי שום מצווה?" השיב הרב: וכי סבור אתה שיש לה' דמות הגוף והוא צריך את חלותיך, בוודאי הגבאי לקח את החלות. הנה, תמתין עימי עד שיבוא הגבאי ותראה שהוא לוקח את החלות". המתין היהודי וראה את הגבאי לוקח את החלות, ומרוב צערו פרץ בבכי וחזר לביתו בפחי נפש.
באותה שעה שלח האר"י הקדוש להודיע לאותו הרב: שמעתי מאחורי הפרגוד שכדאי שתמהר ללכת לביתך ולהיפרד מבני משפחתך, כי מחר בשעה שאתה צריך לדרוש לפני הקהל - תמות. שמשעה שבית המקדש נחרב לא היתה לה' נחת רוח כמו שנעשתה על ידי היהודי הפשוט הזה, שהביא בתמימות את שתי חלותיו לה', ועל כן נגזר על מי שביטלו מזה שימות בלי אפשרות לבטל הגזירה (משנת חסידים סי' רכ).

המסקנה העולה מן הסיפור לדעת הרב מלמד היא:

לכאורה אותו הרב צדק. וכי יכול היה להסכים שיתפתח מנהג חדש, מנוגד להלכה, לפיו מניחים לחם הפנים לפני ארון הקודש וסוברים שהקב"ה שולח יד נעלמה כדי לקחתו, בעוד שבאמת הגבאי נוטלו ואוכלו בביתו?! אלא שהרב היה צריך לכבד את כוונתו הטובה של היהודי הפשוט. לומר לו: זכיתם אתה ואשתך להיות צדיקים גדולים, ואשריכם שהתעוררתם לעשות נחת רוח לפני ה' אלוקינו. אלא שעלינו לדעת שרק בבית המקדש יש לנו רשות להביא את לחם הפנים, ועתה בעוונותינו בית מקדשנו חרב ואין לנו רשות להביא את לחם הפנים. ואמנם אתם זכיתם להתעורר למצווה הגדולה הזו, ובזכות ההתעוררות הקדושה בוודאי נעשתה נחת רוח לפניו יתברך וקירבתם את הגאולה, אבל מכאן ואילך אין לנו רשות להמשיך בכך. ובמקום זאת תוכל לתת חלות טובות לעניים, להכניס אורחים, לעסוק בתורה ולשמח את אשתך. באופן זה לא היה פוגע ברצונו הטוב, אלא מכוונו לאפיקים נכונים יותר.

הסיפור והמסקנה של הרב מלמד מובאים אגב מקרה שמורים מעירים לתלמידים אודות מעשי צדקות שהם נוהגים בהם שיש בהם לפחות קמצוץ של יוהרה. לדבריו, על המחנך לנתב את מאמצי הנוער לעבר המקומות הנכונים יותר, במקום להוכיח אותם באופן הדומה לאופן בו הרב בסיפור נהג.

שאלה לקוראים: האם אתם רואים הבדל בין הסיפור אודות לחם הפנים לבין הסיפור אודות הילד, החליל והבעש"ט? 

ביקורת ספרים: מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשיין, מאת: הרב חיים סבתו

למי שלא הסתובב בחברה הדתית לאומית בחצי השנה האחרונה: "מבקשי פניך" הוא ספר בהוצאת ידיעות ספרים המכיל שיחות שניהל הרב חיים סבתו, ר"מ בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, עם הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון" שבאלון שבות וחתנו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. הספר שווק בציבור כ"ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק".

אז נתחיל מההתחלה. בשיחות בספר "מבקשי פניך" רק צד אחד משוחח, הצד של הרב ליכטנשטיין. הרב סבתו מצדו הוא פחות משוחח ויותר שואל ומתעניין. לדעתי, תיאור יותר מדויק של הספר הוא ראיון עומק שעושה הרב סבתו עם הרב ליכטנשטיין. מהצד השני, הרב ליכטנשטיין נמצא בספר במעמד של משוחח. הוא אינו פורס משנה סדורה על כל נושא, הוא מרשה לעצמו לדלג מדי פעם מנושא אחד לנושא אחר, ולא מרגיש צורך לסקור או לסגור כל נושא מכל זוויותיו.

לכן, אין זה נכון בכלל לקטלג את הספר הזה כספר הגות, וקשה לי להאמין שהרב ליכטנשטיין יראה אותו ככזה. מה הוא כן? הספר הזה הוא בעיני מפגש. מפגש עם הרב ליכטנשטיין. הספר הוא כלי מצויין לטובת כל מי שלא מכיר את הרב ליכטשטיין מקרוב, להיחשף מעט לעולמו הפנימי ולצורת המחשבה שלו. כשהרב ליכטשטיין הגיע לגיל שבעים, לפני קרוב לעשור, הוציאו בישיבת הר-עציון חוברת בשם "על לב אהרן" שהצלחתי לשים עליה את ידי. החוברת רכזה ציטוטים ממאמרים שהרב ליכטנשטיין פרסם במהלך השנים על מגוון רחב של נושאים. אגב, חלקים מאותם מאמרים ומאותה חוברת מובאים לאורך הספר הנוכחי גם כן. בשעתו, כשקראתי את החוברת, חשבתי שמי שערך אותה עשה עבודה מאד טובה והצליח להציג בפני הקורא דעות מעוררות חשיבה במגוון רחב של נושאים ובכמות מועטה של עמודים. במידה רבה הדבר נכון גם עבור הספר הזה. במאתיים עד שלוש מאות עמודים אני חושב שהקורא יכול לקבל תמונה די ברורה בנוגע לרב ולראש הישיבה שהוא לכל הדעות בולט גם חיצונית וגם פנימית מבין ראשי ישיבות ההסדר בימינו. כמובן, שבספר אנחנו נחשפים לא רק לדעותיו של הרב ליכטנשטיין על מגוון נושאים, אלא גם להצצה לצורת החשיבה והניתוח שלו.

לפניכם מבחר של ציטוטים שאני חושב שהם מייצגים מאד למה שאני מתכוון כשאני אומר "צורת חשיבה וניתוח". לשאלת הרב סבתו (עמ' 74-76):

מה היא ההתייחסות הראויה לערכים חיוביים הבאים מחוץ לעולמה של תורה?

עונה הרב ליכטנשטיין כך:

יש להפריד בין השאלה העקרונית לשאלה המעשית...
חייב אני לשאול את עצמי: מה הוא המניע שלי לחזר אחר ערכים שנמצאים במקורות אוניברסליים?... האמנם החיפוש שלי אמתי הוא? ...
נקודה שנייה הצריכה בדיקה זהירה בדיקת הערכים עצמם. מהיכן הם באים? ...
נראה לי שסביב השאלה העקרונית יש להעמיד כמה שאלות לדיון. ראשית, מה הם הכלים לשיפוט ולהערכה שהאדם המחפש מביא עמו לחיפוש הזה? ...
בנוסף לכך, יש צורך לתת את הדעת על נושאים נוספים, לפחות שניים.
האחד: המציאות שבה האדם נתקל... הרי המציאות יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שנידון פעם.
שנית, גם אם המציאות עצמה לא השתנתה כלל, עלי לשאול: האם מה שעומד לפניי שונה ממה שהיה בעבר מבחינת הכלים שעומדים לרשותי...
חשוב לזכור גם נושא שני: השאלה איננה רק מהיכן הרעיון בא, אלא מי אמרו וכיצד אמרו, ומאילו מניעים אמרו.

לסיכום מה שאמרנו עד כה, מי שרוצה לפגוש ולהכיר מעט את הרב אהרן ליכטנשטיין מומלץ לו לקרוא את הספר הזה.

כמובן שיש גם דברים שבהם מצאתי שהספר איננו מושלם. סיימתי לקרוא את הספר ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שלא הרגשתי שבאף אחד מהנושאים הרב ליכטנשטיין מאבד את הרוגע שלו. מה מעצבן אותו? אלו נושאים מוציאים אותו מהכלים? כל מי ששמע אי פעם שיחה מהרב ליכטנשטיין יודע שיש פעמים שהוא מעלה את הקול שלו כמעט לכדי שאגה, מתוך התלהבות וכדי להדגיש נקודות. קשה מאד לחוש מתוך עמודי הספר היכן המקומות שבהם הרב ליכטנשטיין שאג בקולו במהלך אותן שיחות, ייתכן וזה אפילו בגלל שאין בספר נושאים שגרמו לו לשאוג.

זאת ועוד, חלק לא קטן מהנושאים בספר דנים במתרחש בתוך בית המדרש. אמנם, כמי שגדל בבית המדרש הדברים עניינו אותי מאד, אך אני יכול להבין איך מי שלא גדל בבית המדרש פשוט ירצה לדלג על הקטעים הללו מהספר.

ואם ארצה לסכם את החלק הזה של הביקורת אומר כך. צריך לזכור שמדובר ב"שיחות" ולא בספר הגות. לא כל הנושאים מכוסים, חלק מהנושאים מכוסים רק חלקית, יש נושאים מעניינים יותר ויש פחות.

אני מניח שעוד קוראים רבים כבר הספיקו לקרוא את הספר הזה. אשמח לשמוע את דעתכם.

כישורים או קשרים?

אף על פי כן מינוי קרובים נחשב היום שיא השחיתות, משום שלא מדובר במינוי הנובע מכישורים. מינוי שעובר בירושה נתפס כיום גם כפגם אתי, משום שהוא מנוגד לחובת המינוי הענייני... למעשה מדובר בפגם אתי כפול: כלפי הקהילה והציבור, הזוכים בממונה שאינו ראוי, וכלפי המתחרים האחרים על התפקיד, שאינם יכולים להתמודד התמודדות שוויונית מפאת עדיפותו של היורש.  

(הרב יובל שרלו, אתיקה רבנית, רבנות: האתגר, עמ 413)

ויבז עשו את הבכורה - הראה לדעת לפני הבריות שעיקר מנהג בכורה אינו בדעת ישרה אלא מי שהוא מוכשר יותר במעלת עצמו ראוי להיות נכבד באחיו. ואחר דעת עשו נהרו כמה גדולי אומות העולם לבוז יחס ההולדה, אלא הכל תלוי בכשרונות טבע האדם.

(הנצי"ב מוולוז'ין, העמק דבר, בראשית כה לד)

הפילגשים - חסר כתיב

על הפסוק מפרשת חיי-שרה (בראשית כה ו):

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות

כותב רש"י בשם חז"ל בבראשית רבה:

הפילגשים - חסר כתיב שלא היתה אלא פילגש אחת היא הגר היא קטורה. 

כלומר, לחז"ל היתה גרסא שונה מהגרסא שלנו בתורה. שהרי אצלנו מופיע המילה "פילגשים" ואלו חז"ל דורשים את המילה "פלגשים".

שלמה, קורא חרוץ, שלח לי שני פרשנים של רש"י העוסקים בטעותו של רש"י.

[עשיתי כמיטב יכולתי לכתוב את הדברים בצורה שתוכלו לקרוא. אני מקוה שלא עשיתי יותר מדי טעויות.]

ספר הזכרון:

וכן נוהגים בכל ספרי תורתינו על פי המסורת לא על פי המדרש. ואין להרהר על זה ולומר וכי דרשו רז"ל מדרשם על ספרים בלתי מדוייקים, אלא תמים תהיה ולהעמיד ספרי תורתינו על חזקתם. סימנך: לא המדרש העקר אלא המעשה.

ספר משכיל לדוד:

ונראה לי דהכא קאמר פלגשים כתיב פירוש בשאר מקומות נכתבה תיבה זו חסר, ומאי שנא הכי דכתיב מלא דמלא? אלא ודאי לדרוש דמיירי בהגר שישבה וכו' כלומר ולכך כתיב פילגשים דמתחלק לג' תיבות פי לגש ים, פירוש אותה שפיה פתחה בחכמה בתפילתה למי שהגיש לה הים דהיינו באר המים. 

להזעיק משטרה בשבת?

מדי פעם אני מתחבט ביחס להתקשרות למשטרה בשבת.

בין היתר אני שואל את עצמי:

א. היכן עובר הגבול בין מצב פיקוח נפש למצב שאיננו כזה?

ב. עד כמה אני, בתור זה שמתקשר, אחראי לחילול שבת שיתבצע שלא לצורך בצידו השני של הקו?

ג. בעיני האזרח הפשוט לא פעם מתקבל הרושם שפנייה למשטרה לא מועילה במאום לפתרון הבעיה. ההתלבטויות שלי הן ביחס למשטרה הקיימת, זו שכולנו פוגשים (או לא פוגשים) מדי פעם ברחובות, ולא לאיזו שהיא משטרה תאורטית. כלומר, אני לא רוצה להיות במצב שגם חללתי שבת (גם אם זה רק איסור דרבנן, או עובדין דחול), וגם גיליתי ששום דבר לא קרה בעקבות חילול השבת שלי.


אציג שני מקרים לדוגמא:

1. בשבת אחת הבחנתי שבאתר בניה ליד ביתי עובדים בשבת. לאחר השבת פניתי לעירייה ושאלתי מה פתאום עובדים שם בשבת. העירייה מסרה לי שהם פנו לקבלן ושהוא אמר להם שהוא לא עובד בשבת ולכן כנראה מדובר בשוהים בלתי חוקיים (יש סיכוי ששני הדברים נכונים: גם שב"חים וגם שהם עבדו לטובת הקבלן...). הדוברת מטעם העירייה אמרה לי שאם הדבר חוזר על עצמו עלי להזעיק את המשטרה.

2. השבוע התפרסם כאן בעיר שבאחד מסניפי תנועות הנוער נערך בשבת האחרונה מסיבה לשכבה הבוגרת. המסיבה, שהשתתפו בה בחורים ובחורות בכיתות ט-י"א היתה רוויית אלכוהול וכללה בין היתר ריקודים על גג המבנה, השלכת חפצים מגג המבנה לשם שבירה גרידא, והדלקת מדורה בחצר המבנה. כל זה בלא אף מבוגר אחראי באזור.
המסיבה התחילה בסביבות השעה אחד-עשרה בלילה. באזור השעה שתיים לפנות בוקר, אחד השכנים שהרעש הפריע לו לישון הזעיק את המשטרה שפינו את המתחם, כולל נער אחד שהיה על סף עילפון כתוצאה משתיית יתר. המסיבה הנ"ל היתה באזור לא דתי לחלוטין. נניח שזה היה מתרחש מול הבית שלי או שלכם, האם היה מותר להזעיק את המשטרה? האם יש חובה להזעיק את המשטרה?

פת שחרית קודם התפלה

אני קורא עתה את הספר "הרבי מלובביץ' - בחייו ובחיים שלאחר חייו" של מנחם פרידמן ושמואל היילמן. הספר יצא לאור לפני כשנתיים באנגלית ולפני זמן לא רב תורגם ויצא לאור בעברית.
בחלק גדול מהביקורות שיצאו על הספר באנגלית עלתה השאלה, האם המחברים לא נתנו משמעות גדולה מדי לארועים פעוטים ושבמציאות לא היו חשובים בעליל? ועוד שאלה, האם המחברים, שחסידות זה לא בדיוק תחום התמחותם, הבינו נכון את הטקסטים שעליהם עברו? שתי השאלות הללו מלוות אותי תוך כדי הקריאה. מהקריאה, אגב, אני נהנה מאד.

בפרק 4 של הספר הגעתי לפסקה הבאה (עמ' 122):

אביו של מנדל [=כך מכונה הרבי בספר בתקופת טרום הנשיאות], הרב לוי יצחק, המשיך להתכתב עם בנו וכלתו - מכתבים מהם משתקפת דאגה לשלומו. באחד ממכתביו למשל, הוא כותב שמוסיה התלוננה לפניו שהוא, מנדל, נוהג לצום בכל יום עד תפילות מנחה ומעריב. מהיכן קבלת מנהג זה? שאל האב המודאג... על מנדל, כתב לוי יצחק, לא רק לחדול מלצום עד שעות אחר הצהריים, עליו לאכול גם ארוחת בוקר אפילו לפני תפילת שחרית. 

כשקראתי את זה, אמרתי לעצמי: לא יכול להיות, בטוח יש כאן טעות בהבנה או משהו כזה.

כמה שטעיתי.

הנה המקור לפניכם (מתוך "אוצר החכמה", אינני בטוח אם מבחינת זכויות היוצרים מותר לי לפרסם את זה. אם מישהו יודע נא להודיעני ואפעל בהתאם), ליקוטי לוי יצחק, עמ' תמג:

"אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו"

מתוך עיונים בספר בראשית, נחמה ליבוביץ', פרשת חיי-שרה:

אברבנאל, מקשה לפרשתנו:

למה ציוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן, ומה הואיל בתקנתו?

מדרש הגדול בראשית:

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך: והלא כולם עובדי עבודה זרה, דכתיב (יהושע כ"ד) "בעבר הנהר ישבו אבותיהם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים" – ואברהם יצא מהם!!
אלא אמר אברהם: הואיל ואני מגייר – אגייר ממשפחתי ומבית אבי, שהן קודם לכל, ולא עוד אלא שהן קרובי תשובה. מכאן אמרו: לעולם תהא דעתו של אדם קרובה לקרוביו, ואם יש לו (קרובים) עושה בטובתו, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ח ז') "ומבשרך אל תתעלם".

והנה בודאי מוצאים אנו בתורה שקרובי אדם קודמים בהלואה ובצדקה ובגמילות חסדים לשאר בני אדם. אך האמנם יש להשוות גיור לאותם דברים? ולמעלה מזה – האם רצתה התורה בהחזקת הקשר ובהידוק הקשר בין אברהם לבין משפחתו ובני משפחתו? האין הציווי של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" מורה, שרצה ה' אלוהיו של אברהם בניתוק הקשר הזה?

ואל יעלה על הדעת שרצה אברהם בבני משפחתו משום שרצה לשמור על "טהרת הגזע" – אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו. וכבר אותו פסוק מיהושע המובא במדרש לעיל מוכיח שלא היה אברהם אבינו בן לזרע מובחר ירא אלקים, להיפך, היה בנו של תרח ואחיו של נחור ורק הוא הכיר את בוראו והלך ועבדו ונעשה אהובו של ה', ואחיו וכל זרעו בני תרח נשארו עובדי עבודה זרה. ולא בא אברהם לבחור ליצחק בת מגזע טהור ולא היה אברהם אבינו אביו של "גזע", וכמו שפסק הרמב"ם להלכה (בתשובה לעובדיה הגר מבגדד), שאברהם:

אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו, והם – כל גר שנתגייר, לפיכך יש לך [לגר, שבא מאומה אחרת] לומר: "אלקינו ואלקי אבותינו", שאברהם עליו השלום הוא אביך.

מישהו מטפל בך?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני כשבועיים היינו כולנו דבוקים למסכים והאזנו לדבריו של הרב מוטי אלון כנגד ההתנהלות של פורום תקנה וכנגד האישומים של המשטרה והפרקליטות נגדו. בדבריו, הסביר הרב אלון שאותו בחור שסיפורו מופיע בכתב האישום, בא אליו עם מצוקה אישית קשה והוא העניק לו טיפול של חום ואהבה.

הרבה כבר נאמר על פרשת הרב אלון, ואני מבקש לדון בנקודה אחת שכמדומני טרם קיבלה את ההתייחסות הציבורית הנדרשת. הבחור, שלדבריו נפגע מהרב אלון, בא לרב אלון לטיפול. ונשאלת השאלה: למה?

רבנים הינם אנשי רוח. נתאר לעצמנו ששכננו החילוני היה מספר לנו שהוא נמצא במצוקה אישית קשה והוא החליט לפנות לדוד גרוסמן או לאסא כשר שיעזור לו ויעניק לו טיפול למצוקתו. איך היינו מסתכלים על אדם כזה?

כנראה שלאותו בחור היו שתי סיבות לפנות לרב אלון. יכול להיות שהוא לא ידע למי אפשר לפנות לקבל עזרה אז הוא פנה למי שמבחינתו היה זמין. הזמינות יכולה להיות מבחינה כלכלית, שירות הניתן בחינם, ויכולה להיות מבחינה גיאוגרפית, או כל זמינות אחרת. אפשרות אחרת היא שאותו בחור שמע את שמועתו הטובה של הרב אלון בפתרון מצוקות של אנשים אחרים, ולכן החליט לנסות גם את מזלו. בפועל, אני מניח ששתי הסיבות תופסות מקום אצל מטופליהם של רבנים, אצל חלק הסיבה הראשונה דומיננטית יותר, ואצל אחרים השניה דומיננטית יותר.

כל זה נכון ביחס לג', י', א' או ב', אותם אנשים פרטיים שפונים אל רבנים לטובת טיפול. אך מה ביחס לרבנים עצמם? מדוע הם מעניקים טיפול לפונים אליהם?

אני מניח שאם מישהו היה פונה לרב ומבקש ממנו להנחות אותו בבניית דק במרפסת ביתו, הרב היה עונה לו: "תשמע, אני רואה שאתה במצוקה ואני מוכן להקדיש לך שעה מזמני כדי לסייע לך, אבל דע לך: אני לא יודע כיצד לבנות דק. אם באמת ברצונך בדק, מומלץ לך לפנות לאיש מקצוע בתחום".

אפשר להציע אפשרויות שונות בכדי לענות על השאלה למה רב כזה או אחר מוכן להציע את עצמו בכדי לטפל במצוקות הנפשיות של בני קהילתו, תלמידיו או סתם אנשים שנקרו בדרכו. חלק מהתשובות הללו טובות יותר ומבוססות על כך שאין חכם כבעל הנסיון, וחלקן פחות טובות.

אותי מעניינת דווקא השאלה הבסיסית, האם זה נכון שהרב אמור לפתור את מצוקותיהם של כל הפונים אליו?

לפני כמה חדשים השתתפתי בכנס של רבנים בנושא "הרב והמטפל". לקראת סוף הכנס עמד מהקהל אחד הרבנים מבעלי הזקנים הלבנים ופנה אלינו, הרבנים הצעירים, ואמר בערך כך: "אחרי שנים לא מעטות ברבנות אני יכול לומר לכם שהדבר הכי חשוב במקצוע זה ענוה. על הרב לדעת לאלו נושאים הוא מוכשר, לאלו נושאים הוא יכול לפנות זמן לטפל, ולאלו נושאים עליו לכוון את השואל למישהו יותר מוכשר ממנו".

במהלך הכנס הוצגו ע"י אנשי מקצוע דיסציפלינות שונות לטיפול בסכסוכים: הדיין – זה שתפקידו לחתוך את הדין, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע. המטפל/הפסיכולוג – שתפקידו לנסות למצוא את השורש של המצוקה ולטפל בה. והמגשר – שתפקידו לעזור לצדדים המסוכסכים לנהל משא ומתן על מנת לפתור את הסכסוך. לאחר מכן נשאלה השאלה: לנוכח מגוון אנשי המקצוע הללו, אשר למדו והתמקצעו שנים רבות במקצועם, מה תפקידו של הרב?

הדוקטרינה שהוצגה בכנס היא, שעל הרב להוות צומת הכרעה, להכיר את האפשרויות השונות ולדעת להפנות וללוות את הפונים אליו, הנצרכים לטיפול מקצועי, אל עבר איש המקצוע המתאים. גם תפקיד מצומצם זה שיועד לרב, איננו דבר של מה בכך. פעמים יהיה על הרב לומר לאדם הנמצא במצוקה שמצוקתו היא תופעה נורמלית לחלוטין שכל אחד מתמודד איתה, ולפעמים יהיה על הרב לעבוד קשה על מנת לשכנע את הפונה שהכתובת הנכונה לפנייתו היא איש מקצוע בעל ידע ונסיון מתאימים, על אף שלא תמיד נעים ונוח לפנות לאיש מהסוג הזה.

אחת הנקודות בכנס שממש האירו את עיני היתה, שדווקא נציג בתי הדין הרבניים בכנס קבל בדבריו על רבנים שאינם מצויים מספיק בתחום חושן-משפט, אך בכל זאת מנסים את כוחם מול בעלי דין. התוצאות של ניסיונות אלו מגיעות בסופו של דבר לבית הדין, ואז קשה מאד לתקן את הנזק שכבר עשה אותו רב לא בקי. בעיני, ברור שהדברים נכונים פי כמה בתחומים של טיפול במצוקות נפשיות. וכפי שאמרו זאת לפני: “A man’s got to know his limitations” – על האדם להכיר במגבלותיו. 

כרטיס בלבבי לתרומת איברים

לפני מספר חדשים, עת התבשרנו על יציאתו לאור של כרטיס בלבבי לתרומת איברים כתבתי את הפוסט הזה. מאז קראתי ואספתי ודברתי והתכתבתי בנושא עם גורמים שונים ואני מבקש לסכם כאן את אשר העליתי בחכתי.

גליתי שלוש גישות ביחס לכרטיס בלבבי מבין הרבנים שחתמו על ה'קול קורא' לציבור לחתום על הכרטיס:

א. גישה ראשונה - הרופאים ככלל וכמערכת הם חשודים על רצח. הם אינם שותפים בראייה שלנו שחיי שעה הינם חיים, ושאפילו קיצור חייו של חולה בכמה דקות הינו רצח, ולכן אין לסמוך על שום דבר שהרופאים עושים. כך אני מבין את דבריו של הרב אליעזר מלמד (קישור):

יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים אשר סוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. ואף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

כך גם ראיתי במכתב שהפיץ הרב מנחם בורשטיין ממכון פוע"ה בו כתב בין היתר:

כפי שציינתי, רוב רובם של הרופאים הם צדיקים, אך אחרי 20 שנה של הכרות עם המערכת הרפואית מבפנים, אני חייב לומר שיש רופאים שמעגלים פינות (וגם בין הרופאים הדתיים).
את חוסר האמון שיש לאנשים כלפי המערכת הרפואית, לא הרבנים יצרו, אלא השוליים מבין הרופאים, שגרמו ב"יושרם" לקנות להם שם כזה.
לא לחינם קמו ארגונים כמו של הרב פירר והרב פישר, שבאו להשלים את חוסר האימון שנוצר בשטח. תפקיד שהיה באופן טבעי, מתאים לרופאי המשפחה.
אני חושב שהקריטריון ההלכתי הוא ברור, כאשר יש לרופא אינטרס מעבר לתפקיד הריפוי, או כאשר מדובר בדבר מורכב, צורך הדבר פיקוח הילכתי.

מדברים ששמעתי אני חושב שגם הרב פרופ' יגאל שפרן תומך בגישה זו.

הבעייתיות בגישה הזאת:

- איך בכלל מותר לאשפז חולה הנוטה למות בבתי החולים - הרי יש לרופאים אינטרס לפנות מיטה. כל יום של חולה בבית החולים עולה כסף, שימוש במכשירים ומכונות שונות עבור חולים הנוטים למות גם כך עולים הון תועפות. מה פתאום אנחנו סומכים על הרופאים שהם לא יקצרו את חיי החולים כדי לחסוך כסף?

- לכאורה, אם יש בעיה בנאמנות הרופאים, כרטיס בלבבי פותר רק צד אחד של המשוואה - הצד של התורם. מי שנמצא בצד של הנתרם הוא בבעיה. לכאורה יהיה אסור לו לקבל איברים ממת מוות מוחי, שכן עלולים לרצוח את החולה ההוא רק בשביל לקצור את איבריו. לדידי, עד שהרבנים הללו לא יבהירו את דעתם לגבי קבלת תרומת איברים, מי שחותם על כרטיס בלבבי על דעתם של רבנים אלו, הוא למעשה חותם שהוא מוכן לתת בשעת הצורך איבר אך הוא יימנע מלקחת איבר באם יצטרך ר"ל. זה ממש "שלי שלך ושלך שלך - חסיד".

ב. גישה שנייה - מהיות טוב. התומכים בגישה זאת, ביניהם עד כמה שאני מצליח להבין הרב פרופ' אברהם שטיינברג, הרב יואל קטן ועוד, סבורים שאכן אין בעיה לחתום על כרטיס אדי, וחלקם אף חתומים על כרטיס אדי. אלא, שכרטיס אדי אינו שיא השלמות ויש בו מספר פגמים שאותם ניתן לתקן יחסית בקלות ואת זה עושה כרטיס בלבבי:
- פתיחת פה לשטן - בכרטיס בלבבי אין אזכור של "אחרי מותי".
- הגדרת איש הדת - בכרטיס אדי יש סעיף עלום האומר ש"בתנאי שאיש דת מטעם המשפחה יאשר את התרומה" ללא הגדרה מיהו איש הדת, דבר שעלול להביא את המשפחה לחשוש לתרום מכיון שהם אינם יודעים למי התכוון התורם כשחתם. בכרטיס בלבבי יש הגדרה מיהו איש הדת - ארגון ערבים.

הבעייתיות בגישה הזאת היא שיש לעיין עד כמה הרצון להיות לכתחילה ומהדרין מצדיק את הפרישה מהציבור הישראלי בתחום הזה.


ג. הגישה השלישית (עודכן ליתר בהירות ביום חמישי כ' בחשוון לבקשת הקוראים) - של הרב יובל שרלו ושל רבנים נוספים שבעבר תמכו בכרטיס אדי ללא הסתייגות. הציבור משום מה לא חותם על כרטיס אדי. זו עובדה. הם היו מעדיפים לא להתחלק מהציבור הרחב בנושא הרגיש הזה של תרומות איברים. אלא שעדיף שיהיה קיים כרטיס בלבבי שאולי יצליח לשכנע עוד אנשים לחתום ולתרום איברים, מאשר המשכת המצב הקיים כיום שיש כרטיס אדי שהרבה אנשים לא חתומים עליו. לדידם, אם יהיה קיים גם כרטיס בלבבי יהיו כאלה שלפחות יחתמו על כרטיס בלבבי וזה עדיף מכלום.

[אני סבור שאם אותם רבנים יסיימו כל שיעור וכל הרצאה וכל ראיון שהם נותנים במילים: "רבותי וגבירותי, אני רוצה שכולם יסתכלו אלי ויראו מה שאני מחזיק בידי. זהו כרטיס אדי לתרומת איברים. אני סבור שמצווה גדולה לחתום על כרטיס אדי ומבקש מכל אחד מכם שיחזיק בכרטיס בארנקו כפי שאני מחזיק", אז המציאות בציבור הדתי ישתנה יותר מהר מאשר ע"י הקמת עוד כרטיס.]



לסיום הפוסט הזה אני רוצה להזכיר שחוק הקדימות איננו קיים בכרטיס בלבבי. עפ"י החוק מי שחתום על כרטיס אדי עד ה1.1.12 יקבל קדימות בטור להשתלה על פני מישהו אחר בעל אותם נתונים רפואיים (היו מי שהסבירו לי שההסתברות להחלת החוק הזה הם קטנים ואפילו זניחים, כי הוא חל רק כאשר האיבר מתאים לשתי ממתינים בטור להשתלה ושניהם בעלי אותם נתוני זכאות ואחד מהם חתום על כרטיס אדי ואחד לא). מי שיחתום אחרי ה1.1.12 יצטרך לחכות שלוש שנים כדי לקבל קדימות. על פי האמור לעיל, גם מי שחתום על כרטיס בלבבי יכול גם לחתום על כרטיס אדי.

אכילה לאחר השקיעה בצאת שבת

הגמרא בפסחים (קה.) אומרת כי אין להתחיל סעודה בשבת לאחר חשכה:

הכי אמר רב: לקידוש - קובעת, ולא להבדלה קובעת. והני מילי - לענין מיפסק, דלא מפסקינן. אבל אתחולי - לא מתחלינן.
[רש"י: והני מילי - דלהבדלה אינה קובעת - לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחלינן משחשיכה - עד שיבדילו.]

כך נפסק גם בשולחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף א):

אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל.

אך מתי זה משתחשך?

המשנה ברורה הולך בעקבות המגן אברהם ומסביר שמדובר משעת השקיעה:

ואפילו בספק חשיכה ועיין לעיל בסימן רס"א במ"ב דנקטינן לספק חשיכה תיכף מששקעה החמה לענין הדלקת הנרות וכל מלאכה

דבריו של המשנה ברורה ש"משתחשך" הוא משעת השקיעה, הינם מחלוקת אחרונים. לעומת המגן אברהם, הט"ז חלק על כך ויישב המנהג שהיה קיים בזמנו לערוך סעודות בזמן שהינו ספק חשיכה, דהיינו לאחר השקיעה. 

בעל ערוך השלחן נטה יותר לכיוון הט"ז, והוא מדייק את דבריו מדברי הרמב"ם:

יש מתרעמים על סעודות גדולות שמתחילין לאכול סמוך לחשיכה בשבת והוא איסור גמור [ב"ח ומג"א] ויש מי שמתיר דאין האיסור אלא בוודאי חשיכה [ט"ז סק"א] וכדיעה זו הביא אחד מהגדולים בשם פסקי תוס' שכתבו דבעל נפש יזהר לאכול ספק חשיכה אבל אין למחות ביד אחרים [א"ר סק"ה] וכן משמע מדברי הרמב"ם פכ"ט דין ה' שכתב משיצא היום אסור לו לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל עכ"ל הרי דווקא משיצא היום אסור ועוד דדומיא דמלאכה נקיט שזה וודאי לא שייך קודם חשיכה כמובן ולכן בשעת הדחק יש להקל בזה עד שתחשך ממש מיהו לכתחלה וודאי יש להדר שלא לבא לידי כך ויתחילו לכל הפחות בשעת השקיעה ותבא עליהם ברכה:

גם מדברי בעל כף החיים נראה שהוא נוטה יותר לכיוון הט"ז.

בהמשך דבריו כותב המשנה ברורה שאם הוא לא אכל סעודה שלישית, או אפילו אם סתם הוא תאב לאכול או לשתות הוא יכול לאכול גם לאחר שקיעה, כל עוד זה חצי שעה לפני צאת הכוכבים.

דבריו אלו של המשנה ברורה כנראה מתאימים לזמן בין השמשות ארוך כפי שהוא הכיר באירופה, אך מה הדין בתנאים שאנו מכירים, שהשקיעה היא כעשרים דקות בלבד לפני צאת הכוכבים?

הרב בנימין זילבר בשו"ת אז נדברו חי"ג סימן כב דן בדברי המשנה ברורה ומכריע (קישור):

ולאור האמור נראה דגם מה שמתיר בלא קיים מצות סעודה ג׳ דאיו להקל אלא ברבע שעה לאחר שקיעה שלנו

גם את היתרו זה הוא מסייג בכך שאין לאכול לאחר השקיעה יותר מכביצה.

הרב נתן צבי פינקל זצ"ל

את ראש ישיבת מיר הג"ר נתן צבי פינקל הזדמן לי לראות פעמים ספורות בחיי. אני יודע עליו מעט מאד, ואף על פי כן אני מרגיש יראת הרוממות כלפי דמותו.

התחושה הזאת מגיעה משני נקודות:

א. כבר לפני למעלה מעשור ר' נתן צבי היה שבר כלי מבחינה פיסית. מחלת הפרקינסון וניוון השרירים ממנו סבל פגע קשות ביכולת השליטה שלו על אברי גופו. אדם במצב כזה שהיה מחזיק בכל משרה רגילה שאנחנו מכירים מן הסתם היה ממעט בעיסוקיו ויושב לו באיזה פינה בלי הרבה קשר עם הבריות. אך האיש הזה בגבורתו לא רק שלא ישב ספון במשרדו או בביתו, אלא עמד בכל האחראיות של היותו ראש ישיבה במובן הכי רחב של המילה.
לא מדובר רק על מסירת השיעורים הקבועים שלו לבני הישיבה, דבר שבודאי לא היה קל עם מחלתו הקשה.
לאחר שהקים שלוחה של הישיבה במודיעין עלית באחוזת ברכפלד והפקיד את הישיבה השלוחה שם לראשותו של אחד מבני המשפחה, כמסורת ישיבת מיר, הוא לא חדל מלראות את השלוחה כחלק מהאחריות שלו ודאג לנסוע פעם או פעמיים בשבוע מירושלים ללמוד ולהעביר שיעור בשלוחה שם.
על אף מחלתו הוא לא השיל מעצמו את האחריות למצב הכלכלי של הישיבה. מן הסתם הוא היה יכול למנות מישהו אחר מבני המשפחה שיהיו אחראים על הנסיעות לחו"ל לגייס כספים, אך הוא תפס שזה חלק מהאחריות שלו והוא לא היה מעוניין שמישהו אחר יעשה את העבודה שלו.

ב. בעולם החרדי מקובל לצייר את ר' נתן צבי פינקל כנסיך. בן למשפחת פינקל, נשא את שם זקנו הסבא מסלבודקא, התחתן עם ענף אחר מהמשפחה וירש את ראשות הישיבה. האמת היא לעולם יותר צבעונית.
לפני כמה שנים פרסם הבלוגר S את התמונה הזאת של בוגר התיכון נתן (נתי) פינקל:

הוא למד בתיכון הזה, בכיתה בו היו כנראה בנים ובנות ביחד. הוא הגיע למעמד הרם של ראש הישיבה הגדולה בארץ ישראל, לא רק בגלל יחוסו המשפחתי ושמו אלא גם בזכות עמל והשקעה.

בעולם הציוני דתי בכלל ואצלי בפרט יש יחס קצת אמביוולנטי לגדולים החרדים. אני חושב שהאיש הזה שהלך הבוקר לעולמו בפתע היה צריך להיות דמות לחיקוי הן בעולם החרדי והן בעולם שלנו. 

ביקורת ספרים: "רבנות: האתגר"

הספר "רבנות: האתגר" יצא לאור ע"י המכון הישראלי לדמוקרטיה ועם עובד. הספר, בעריכת ידידיה שטרן ושוקי פרידמן הינו שני כרכים עבים (יחד מעל 1000 עמודים) ובהם אסופת מאמרים בנושא רבנים ורבנות.
אלו שעוקבים אחר הדברים שאני כותב יודעים שמחלק מהמאמרים בספר נהניתי מאד, והם בהחלט עוררו אותי למחשבה, כדוגמת מאמרו של פרופ' שטרן בנושא "רבנות כמנהיגות רלוונטית" ומאמריהם של הרב ד"ר בני לאו והרב ד"ר מיכאל אברהם. ואף על פי כן תחושתי הכללית מהספר הנה של אכזבה. כרב מכהן המחפש אחר אתגרים בעבודתו זו, הייתי בטוח שלאחר סיום קריאת רוב המאמרים בספר תהיה לי רשימה ארוכה של אתגרים שעלי לקחת ללבי בשנים הקרובות. בפועל את מספר המאמרים שעסקו באתגרים בעולם הרבנות אפשר לספור על אצבעות יד אחת.
יתרה מזאת, יש מאמרים בספר שלאחר קריאתם לא היה ברור לי שמחברם אי פעם נפגש עם הרבנות בישראל. לדוגמא אני מוכן לנקוט במאמרה של ד"ר גילי זיון, שכלל לא הבנתי מדוע הוא נכלל בספר הזה. המאמר עוסק בשאלה הבאה:

כיצד זה שדווקא בעידן הנוכחי שבו התבססה בחוגים נרחבים ההכרה הפוסט מודרנית שיש יותר מסמכות ידע אחת ושאין לאף ממסד מונופול על האמת בה"א הידיעה - הולכת ומתפתחת בחלק ניכר של חוגי הציונות הדתית דמות של רב 'כל יכול' שידו בכל תחום ותחום? רב המספק תשובה אחת אמתית וברורה לכל האנשים הפונים אליו, הלוא היא 'תשובת ההלכה'? ולא עוד אלא שפסיקתו איננה מצטמצמת בד' אמות של הלכה, אלא הוא בקיא בשאלות בטחון ומדיניות ובשאלות חברתיות ופסיכולוגיות - ואין אתר פנוי מיניה? 

המחברת אגב אינה מביאה אפילו דוגמא אחת לאותם רבנים יודעי כל.
כדי לענות על השאלה הזו, המחברת כותבת ב15 עמודים את מה שחכמינו אמרו במשפט אחד (היא אגב לא מזכירה אפילו את המשפט הזה, משום מה):

עשה לך רב והסתלק מן הספק. 

הספר מכיל עוד מספר מאמרים שהתאכזבתי מהם קשות, דווקא בגלל השמות המבטיחים של מחבריהם, אך בפועל לא מצאתי בהם תוכן מחודש, כדוגמת מאמרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס הנקרא "על מבוכת הרבנות" שבו הוא בסך הכל מסביר לקורא שיש סוגים שונים של רבנים: ראש ישיבה, מורה הוראה, מלמד תינוקות וכד'.
סיכום הביקורת שלי עד כה הוא שעל העורכים היה לסנן בין המאמרים שקבלו ולהסתפק בעריכת כרך אחד של מאמרים חדשניים ומעניינים.

ציינתי בעבר לביקורת אחרת שעוררה הספר הזה - מקומם של הספרדים והמזרחיים בין הכותבים. אני מסכים עם הביקורת הזאת לחלוטין, ודי נבוך למצוא את מאמרו של פרופ' צבי זוהר, עלה התאנה של הספר מהבחינה הזאת, מוטל בעמודיה האחרונים של הכרך הראשון. ישנם עוד שני מאמרים המשווים בין רבנים ספרדיים לבין רבנים אשכנזיים. תוכלו לראות בעצמכם בתוכן העניינים של הכרך הראשון:

[המאמר של רוזנק, אגב, מקדיש 17 עמודים לרב סולובייצ'יק, עוד 9 עמודים לראי"ה קוק ובסוף 4 עמודים לרב חיים דוד הלוי.]
אולי תוכלו אתם להסביר לי מה עבר בראשו של זה שכתב את כותרות המאמרים. שימו לב לתארים של הרבנים האשכנזים מול התארים של הרבנים הספרדיים:

הרי"ד סולובייצ'יק, הראי"ה קוק והח"ד הלוי.
ר' יעקב שאול אלישר והרב אברהם יצחק הכהן קוק

אינני יודע להסביר זאת.

על כתב האישום נגד הרב מוטי אלון ותגובתו של הרב אלון

לאחר שאתמול הפרקליטות הודיעה על הגשת כתב אישום נגד הרב אלון, הרב אלון החליט לשבור את שתיקתו והוא הגיב היום בנאום ששודר בשידור ישיר בYNET (כל הכבוד להם על השידור. עד כמה שידוע לי הם כלי התקשורת היחיד ששידר את הדברים). ראיתי את עשרים הדקות הראשונות של דבריו. לעת עתה לא מצאתי ברשת מקום בו ניתן לצפות בכל דבריו ולהשלים את מה שפספסתי, או לקרוא את תמליל דבריו, כך שבהתייחסותי את מסתמך רק על זכרוני.

יש להודות שהקטעים מכתב האישום שהתפרסמו בתקשורת לא נראים חמורים בכלל, וקשה לי להאמין שמישהו יצליח להוכיח את אשמתו של הרב אלון בהם. וכפי שהגדיר זאת חברי חיים ולדומירסקי (כן, מעולם קטן) בסטטוס בפייסבוק: "ברצינות??? אלה האישומים???".

בדבריו הרב אלון תקף את התנהלות פורום תקנה, ואף האשים את אחד מחבריה ואת הרבנית יהודית שילת בעידוד המתלוננים שעליהם הפרקליטות מבססת את כתב האישום. מלבד רמז מאד עבה לרבנית שילת, שמאד קשה לפספס במי המדובר, הרב אלון האשים גם אחרים בפורום ואף נתן רמזים במי המדובר (אני לא הבנתי את מרבית הרמזים, כולל ראש ישיבה שהשווה אותו לד"ר ג'ייקל ומר הייד), אך הוא נמנע מנקיטה בשמות. אני חייב לומר שאינני מבין את הטקטיקה הזאת. אם ההאשמות נכונות בעיניו, שחבר הפורום רודף אותו ותפר לו תיק והצליח לרמות את שאר חברי הפורום, מה לא מוצדק בנקיטת השם באופן מפורש ולא ברמיזות? לא רק זה, כל עוד אותו תופר התיקים המצליח עדיין חופשי לפעול מבלי שהקרבנות הקודמים שלו אפילו הפנו אליו אצבע, מה ימנע ממנו לתפור תיקים לעוד רבנים מצליחים ומשפיעים בציבור?

הרב אלון הזכיר בדבריו שבמהלך השנתיים האחרונות הוא גזר על עצמו שתיקה. אני לא שמעתי ממנו הסבר לגזירה הזאת. מדוע לשבור את השתיקה עכשיו ולא לפני שנתיים או בעוד חצי שנה?

השאלה הגדולה ביותר שעלה מדברי הרב אלון הוא מה היה המניע של פורום תקנה לתפור לו תיק, וכיצד יכול להיות שהוא הסכים לקבל על עצמו את הדין (חוץ מזה שהוא אמר שהוא טעה בזה, כנגד דעתו של הג"ר מרדכי אליהו).

מבחינה ציבורית פנים-מגזרית, אינני יודע מה כתב האישום והמשפט יעלו או יורידו. אלו שדבקים ברב אלון ימשיכו לדבוק בו גם אם יצא אשם במשפט, ואלו שמאמינים לפורום תקנה על אף ההאשמות של הרב אלון ומקורביו כנגד חברי הפורום מן הסתם ימשיכו להאמין שלפורום הגיעו נתונים אודות מעשים חמורים בהרבה מאלו הנמצאים בכתב האישום.

בכל אופן, אחרי ששמעתי את דבריו של הרב אלון חזרתי לקרוא את דבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין. אלו הדברים שלאחר קריאתם בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שהרב אלון לא יוכל יותר להיות דמות ציבורית. אינני יכול לומר היום, אחרי שמיעת חלק גדול מדברי ההגנה של הרב אלון, שמשהו השתנה בתובנה הזאת.

ואתם, חברים, מוזמנים לפרוק את אשר על לבכם בפרשה הכואבת הזאת בתיבת התגובות. 

אין תגובה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המקרה שלפניכם לא היה ולא נברא אך משל היה.

ד"ר פרחיה, תזונאי ידוע מאזור ירושלים, הוציא לאור ספר בהוצאת הספרים של עיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה. בספר הוא קורא לחזור לדיני התורה במטבח היהודי. "כשחז"ל הרחיבו את מצוות 'לא תבשל גדי' הם לא העלו בדעתם שכל משפחה דתית תחזיק ארבע סרוויסים שונים", התחיל אחד הפרקים בספר החדש, "המטבחים של היום כבר לא גדולים מספיק כדי להכיל כל כך הרבה כלים!". אך את עיקר זעמו הוא שפך כנגד הכללת העוף בקטגורית הבשר ההלכתית. "משפחות רבות ניזונות באורח קבע מבשר עוף דווקא. לא ייתכן שנגיסה קלה בחתיכת עוף תמנע אכילת חלב במשך חצי יום! כמות הסידן שמפסידות משפחות רבות מדי יום יש בה סיכון בריאותי של ממש!", הוא טוען באחד הפרקים המרכזיים בספר. העיתון, שהיה פעם נפוץ ושמחזיק בהוצאה לאור שפרסמה את הספר של ד"ר פרחיה, החליט להקדיש מספר עמודים במהדורת סוף השבוע לראיון קידום לספר החדש.

הטור שלנו השבוע בא לדון בשאלה הבאה: מה צריכה להיות התגובה הרבנית לספר החדש ולראיון המתפרסם אודותיו?

מחד, לא יעלה על הדעת שאדם, חשוב ככל שיהיה, יפנה לקהל שומרי המצוות והמסורת ויבקש לבטל מנהגים חשובים שכולנו גדלנו עליהם, מבלי שישמע איזה שהוא קול מחאה רבני בנושא. השארת העניין בלי שום תגובה רבנית עלולה להראות כאילו אין לרבנים מענה לטענות שהועלו כנגדם וכנגד ההלכה היהודית, או חלילה עלולה אפילו להתפרש כהסכמה שבשתיקה. שתיקה גם עלולה להתפרש כחוסר אמפטיה למצוקות של אנשים בחברה שמחבר הספר בא לתת להם מענה בדרכו.

מאידך, יש בכך מספר סכנות. אף רב הוא לא מגלומן מספיק לחשוב שהוא יכול להתחרות במידת הפרסום והחשיפה שיש לעיתון ולהוצאת ספרים ידועה. במקרה כזה, ההוצאה רק מחכה לתגובה רבנית כדי להציג מצג של פולמוס ער. זאת ועוד, תגובה רבנית עלולה להתפרש כאילו יש כאן מחלוקת, כמו מחלוקות רבות אחרות שיש בעולם ההלכה היהודית: זה סובר כך וזה סובר כך, זה נוהג כך וזה נוהג כך, כאשר במציאות מדובר במקרה זה לכל היותר במחלוקת שהוכרעה לפני למעלה מאלף שנה מבלי שלאף אחד יש את הזכות או את האינטרס לפתוח אותה כיום.

בנוסף, לחלוטין לא ברורה מידת הנזק שיש בשתיקה הרבנית. אמנם לעיתון יש קהל קוראים רחב, אך כפי שכבר ציינו הוא כבר לא הכי נפוץ ולחלוטין לא ברור שכל מי שקונה את העיתון אכן יקרא את הכתבה המדוברת וישתכנע. התייחסות רבנית אליו רק תגרום שהרבה יותר אנשים יחפשו ויקראו את הכתבה המדוברת. עם כמות הספרים היוצאת לאור מדי שנה, כמות האנשים שיבחרו מיוזמתם לקרוא ספר שלם בנושא אזוטרי כזה היא כנראה גם לא כל כך גדולה באופן שמצריך התייחסות פומבית ונרחבת.

בעידן התקשורת האלקטרונית שאנו חיים בו, יכול כל אדם בקלות יחסית לפרסם את דעותיו לציבור ואחר כך לצפות שכל העולם ואחותו יבואו ויגיבו על התזות שלו. זהו מצב שהוא לחלוטין לא פשוט, ולא פעם המגיב הפוטנציאלי אומר לעצמו: אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

אז מה דעתכם, קוראים יקרים, האם על הרבנים כקבוצה או כפרטים להגיב על כל פרסום הסוטה מדרך ההלכה המקובלת? ויותר מכך, האם מאמר קצר כמו זה, הדן אם צריך או לא צריך להגיב לפרסום כזה, הוא בעצמו מהווה בעצם תגובה?