את ראש ישיבת מיר הג"ר נתן צבי פינקל הזדמן לי לראות פעמים ספורות בחיי. אני יודע עליו מעט מאד, ואף על פי כן אני מרגיש יראת הרוממות כלפי דמותו.
התחושה הזאת מגיעה משני נקודות:
א. כבר לפני למעלה מעשור ר' נתן צבי היה שבר כלי מבחינה פיסית. מחלת הפרקינסון וניוון השרירים ממנו סבל פגע קשות ביכולת השליטה שלו על אברי גופו. אדם במצב כזה שהיה מחזיק בכל משרה רגילה שאנחנו מכירים מן הסתם היה ממעט בעיסוקיו ויושב לו באיזה פינה בלי הרבה קשר עם הבריות. אך האיש הזה בגבורתו לא רק שלא ישב ספון במשרדו או בביתו, אלא עמד בכל האחראיות של היותו ראש ישיבה במובן הכי רחב של המילה.
לא מדובר רק על מסירת השיעורים הקבועים שלו לבני הישיבה, דבר שבודאי לא היה קל עם מחלתו הקשה.
לאחר שהקים שלוחה של הישיבה במודיעין עלית באחוזת ברכפלד והפקיד את הישיבה השלוחה שם לראשותו של אחד מבני המשפחה, כמסורת ישיבת מיר, הוא לא חדל מלראות את השלוחה כחלק מהאחריות שלו ודאג לנסוע פעם או פעמיים בשבוע מירושלים ללמוד ולהעביר שיעור בשלוחה שם.
על אף מחלתו הוא לא השיל מעצמו את האחריות למצב הכלכלי של הישיבה. מן הסתם הוא היה יכול למנות מישהו אחר מבני המשפחה שיהיו אחראים על הנסיעות לחו"ל לגייס כספים, אך הוא תפס שזה חלק מהאחריות שלו והוא לא היה מעוניין שמישהו אחר יעשה את העבודה שלו.
ב. בעולם החרדי מקובל לצייר את ר' נתן צבי פינקל כנסיך. בן למשפחת פינקל, נשא את שם זקנו הסבא מסלבודקא, התחתן עם ענף אחר מהמשפחה וירש את ראשות הישיבה. האמת היא לעולם יותר צבעונית.
לפני כמה שנים פרסם הבלוגר S את התמונה הזאת של בוגר התיכון נתן (נתי) פינקל:
הוא למד בתיכון הזה, בכיתה בו היו כנראה בנים ובנות ביחד. הוא הגיע למעמד הרם של ראש הישיבה הגדולה בארץ ישראל, לא רק בגלל יחוסו המשפחתי ושמו אלא גם בזכות עמל והשקעה.
בעולם הציוני דתי בכלל ואצלי בפרט יש יחס קצת אמביוולנטי לגדולים החרדים. אני חושב שהאיש הזה שהלך הבוקר לעולמו בפתע היה צריך להיות דמות לחיקוי הן בעולם החרדי והן בעולם שלנו.
התחושה הזאת מגיעה משני נקודות:
א. כבר לפני למעלה מעשור ר' נתן צבי היה שבר כלי מבחינה פיסית. מחלת הפרקינסון וניוון השרירים ממנו סבל פגע קשות ביכולת השליטה שלו על אברי גופו. אדם במצב כזה שהיה מחזיק בכל משרה רגילה שאנחנו מכירים מן הסתם היה ממעט בעיסוקיו ויושב לו באיזה פינה בלי הרבה קשר עם הבריות. אך האיש הזה בגבורתו לא רק שלא ישב ספון במשרדו או בביתו, אלא עמד בכל האחראיות של היותו ראש ישיבה במובן הכי רחב של המילה.
לא מדובר רק על מסירת השיעורים הקבועים שלו לבני הישיבה, דבר שבודאי לא היה קל עם מחלתו הקשה.
לאחר שהקים שלוחה של הישיבה במודיעין עלית באחוזת ברכפלד והפקיד את הישיבה השלוחה שם לראשותו של אחד מבני המשפחה, כמסורת ישיבת מיר, הוא לא חדל מלראות את השלוחה כחלק מהאחריות שלו ודאג לנסוע פעם או פעמיים בשבוע מירושלים ללמוד ולהעביר שיעור בשלוחה שם.
על אף מחלתו הוא לא השיל מעצמו את האחריות למצב הכלכלי של הישיבה. מן הסתם הוא היה יכול למנות מישהו אחר מבני המשפחה שיהיו אחראים על הנסיעות לחו"ל לגייס כספים, אך הוא תפס שזה חלק מהאחריות שלו והוא לא היה מעוניין שמישהו אחר יעשה את העבודה שלו.
ב. בעולם החרדי מקובל לצייר את ר' נתן צבי פינקל כנסיך. בן למשפחת פינקל, נשא את שם זקנו הסבא מסלבודקא, התחתן עם ענף אחר מהמשפחה וירש את ראשות הישיבה. האמת היא לעולם יותר צבעונית.
לפני כמה שנים פרסם הבלוגר S את התמונה הזאת של בוגר התיכון נתן (נתי) פינקל:
הוא למד בתיכון הזה, בכיתה בו היו כנראה בנים ובנות ביחד. הוא הגיע למעמד הרם של ראש הישיבה הגדולה בארץ ישראל, לא רק בגלל יחוסו המשפחתי ושמו אלא גם בזכות עמל והשקעה.
בעולם הציוני דתי בכלל ואצלי בפרט יש יחס קצת אמביוולנטי לגדולים החרדים. אני חושב שהאיש הזה שהלך הבוקר לעולמו בפתע היה צריך להיות דמות לחיקוי הן בעולם החרדי והן בעולם שלנו.
שם השולח: יודא (האתר שלי) תאריך: 11/11/11, 09:22:34
השבמחקאכן היה מגדולי הדור מי אני הקטן שאעיד עליו
ובאשר לתמונה שפרסמת.. לא מעט מראשי הישיבות הליטאיות החשובות הם בוגרי ישיבות תיכוניות של פעם בהם לא היה חרם הדדי בין הישיבות הליטאיות והישיבות התיכוניות..
תקופה שמבחינית ראוי להתקנא בה.
למען השקיפות אני בוגר שני סוגי הישיבות