שני סיפורים בנוגע לפשטות ומורכבות בעבודת ה'

הנושא של פשטות ומורכבות בעבודת ה' מעסיק אותי מאד (ראו כאן וכאן). בסוף השבוע האחרון התייחסו שני כותבים לנושא עבודת ה' התמימה.
הראשון, הרב ישעיה שטיינברגר הביא בסוף טורו במקור ראשון אודות "דמותו האמתית של 'גדול'" (קישרתי אליו אתמול דרך הפייסבוק) את הסיפור הבא:

פעם, כשהיה לי חולה בביתי, הלכתי לאדמו"ר ידוע לבקש ברכה. לפניי בתור עמד חסיד, יהודי קשה יום. כשנכנס לרבי, שכח לסגור הדלת. לא יכולתי שלא לשמוע את השאלה ואת התשובה בחדר. היהודי ביקש עצה אם להיכנס לחובות ולהחליף דירה, ואף התעקש להיכנס למפרט הטכני של הבית הנחוץ לו. האדמו"ר ענה מה שענה. מי שלא ראה את פני החסיד העלוב, כולו קורן, יוצא מהקודש, לא חווה מימיו את משמעות דברי הרמ"א "אין שמחה כשמחת התרת הספקות". באותה שעה קינאתי בחסיד כפי שלא קינאתי באדם מעולם.

סיפורו של הרב שטיינברגר הובא די בשולי דבריו. לעומתו, הרב אליעזר מלמד, בטורו השבועי ב'בשבע' הביא את הסיפור הידוע אודות היהודי הפשוט שהניח לחם הפנים בארון הקודש של בית הכנסת המקומי (קישור):

מעשה ברב אחד שדרש בפני שומעי לקחו על מצוות לחם הפנים: איך היו מנפים את הקמח אחד עשר פעמים, ואופים שנים עשר לחמים, ובכל שבת היו מביאים אותם למקדש, והיתה נעשית מזה נחת רוח גדולה בשמיים. ובעוונותינו מיום שנחרב בית המקדש לא הביאו לחם הפנים, וכמה צער יש מזה בכל העולם.
שמע את זה יהודי פשוט, מהאנוסים בפורטוגל שעלה לצפת. הוא חזר לביתו נרגש ונלהב, וסיפר לאשתו שמאז שבית המקדש נחרב לא נמצא אדם שיכין לה' את לחם הפנים. הוא הציע שמעתה הם עצמם יכינו חלות נאות, ובכל ערב שבת הוא יביאו אותן לבית הכנסת כדי שה' יוכל לקחתם. וכך עשו. הכינו חלות נאות, והאיש הביאן והניחן לפני ארון הקודש, והתחנן לפני ה' שאף על פי שהם יהודים פשוטים יקבל את מנחתם ברצון, שכל כוונתם אינה אלא לעשות נחת רוח לפניו.
לקראת השבת הגיע הגבאי לבית הכנסת, ולהפתעתו ראה לפני ארון הקודש חלות משובחות. ניסה לברר למי הן שייכות, וכשלא מצא, לקחן ועינג בהן את השבת. והיהודי הפשוט הגיע לבית הכנסת, וכשראה שהחלות נעלמו, הבין שמצאה מנחתם חן בעיני ה'. ומיד בסוף התפילה רץ לבשר לאשתו שמחשבתם עלתה יפה, והקב"ה קיבל את מנחתם. ומעתה שראו שחלותיהם ערבות עליו, עליהם להזדרז להכין לו חלות משובחות במיוחד. כך נמשך הדבר מספר שבתות.
באחד מימי שישי ישב אותו רב בבית הכנסת ולמד, ופתאום ראה את היהודי הפשוט נכנס לבית הכנסת, מניח את חלותיו ומתחנן לפני ה' שגם השבת יקבל את מנחתו. קרא הרב ליהודי ונזף בו בחומרה: "מה המנהג המוזר הזה? היאך אתה מעלה בדעתך להביא קרבן שלא כתוב בתורה? וכי אתה חושב שה' צריך לאכול?!" השיב היהודי: "הלא מדרשתו של כבוד הרב הבנתי שמצווה להכין לה' לחם". ביטל הרב את דבריו ואמר: "וכי אינך יודע שרק בבית המקדש מותר להביא את לחם הפנים?!" טען היהודי: "אבל הנה עובדה שה' קיבל את מנחתנו במשך מספר שבתות, והיאך כבוד הרב אומר שאין במעשיי שום מצווה?" השיב הרב: וכי סבור אתה שיש לה' דמות הגוף והוא צריך את חלותיך, בוודאי הגבאי לקח את החלות. הנה, תמתין עימי עד שיבוא הגבאי ותראה שהוא לוקח את החלות". המתין היהודי וראה את הגבאי לוקח את החלות, ומרוב צערו פרץ בבכי וחזר לביתו בפחי נפש.
באותה שעה שלח האר"י הקדוש להודיע לאותו הרב: שמעתי מאחורי הפרגוד שכדאי שתמהר ללכת לביתך ולהיפרד מבני משפחתך, כי מחר בשעה שאתה צריך לדרוש לפני הקהל - תמות. שמשעה שבית המקדש נחרב לא היתה לה' נחת רוח כמו שנעשתה על ידי היהודי הפשוט הזה, שהביא בתמימות את שתי חלותיו לה', ועל כן נגזר על מי שביטלו מזה שימות בלי אפשרות לבטל הגזירה (משנת חסידים סי' רכ).

המסקנה העולה מן הסיפור לדעת הרב מלמד היא:

לכאורה אותו הרב צדק. וכי יכול היה להסכים שיתפתח מנהג חדש, מנוגד להלכה, לפיו מניחים לחם הפנים לפני ארון הקודש וסוברים שהקב"ה שולח יד נעלמה כדי לקחתו, בעוד שבאמת הגבאי נוטלו ואוכלו בביתו?! אלא שהרב היה צריך לכבד את כוונתו הטובה של היהודי הפשוט. לומר לו: זכיתם אתה ואשתך להיות צדיקים גדולים, ואשריכם שהתעוררתם לעשות נחת רוח לפני ה' אלוקינו. אלא שעלינו לדעת שרק בבית המקדש יש לנו רשות להביא את לחם הפנים, ועתה בעוונותינו בית מקדשנו חרב ואין לנו רשות להביא את לחם הפנים. ואמנם אתם זכיתם להתעורר למצווה הגדולה הזו, ובזכות ההתעוררות הקדושה בוודאי נעשתה נחת רוח לפניו יתברך וקירבתם את הגאולה, אבל מכאן ואילך אין לנו רשות להמשיך בכך. ובמקום זאת תוכל לתת חלות טובות לעניים, להכניס אורחים, לעסוק בתורה ולשמח את אשתך. באופן זה לא היה פוגע ברצונו הטוב, אלא מכוונו לאפיקים נכונים יותר.

הסיפור והמסקנה של הרב מלמד מובאים אגב מקרה שמורים מעירים לתלמידים אודות מעשי צדקות שהם נוהגים בהם שיש בהם לפחות קמצוץ של יוהרה. לדבריו, על המחנך לנתב את מאמצי הנוער לעבר המקומות הנכונים יותר, במקום להוכיח אותם באופן הדומה לאופן בו הרב בסיפור נהג.

שאלה לקוראים: האם אתם רואים הבדל בין הסיפור אודות לחם הפנים לבין הסיפור אודות הילד, החליל והבעש"ט?