שביבים (ואתחנן) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.



משום שלא הגיעה עדיין שעת הגאולה
בספר "דברי דוד" כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מ ט ש א ר ט ק ו ב, שסיפר בשם אביו, הרב הצדיק הקדוש רבי ישראל מ ר ו ז י ן זללה"ה, שפעם אחת נתעצם המגיד הגדול מ מ ע ז ר י ט ש זי"ע ועל כל ישראל, לזרז הגאולה. ושאלו מהשמים: מי הוא זה אשר ידחוק את השעה כל כך, וכי אין גדול ממנו? והשיב להם המגיד זללה"ה כי מחמת שאני צדיק הדור, לכן עלי מוטלת החובה לפעול בעניין הגאולה. ושאלו אותו, מאין מוכח שאתה הוא צדיק הדור. והשיב ה מ ג י ד זללה"ה: החברייא קדישא שלי יבואו ויעידו עלי שאני צדיק הדור. וענו מן השמים , אם כן, יעמדו נא החברייא קדישא שלך ויתנו עדות עליך ואז תצדק בדבריך כי אתה הוא צדיק הדור.
ויבוא ה מ ג י ד זללה"ה אל החברייא קדישא שלו ושאל אותם בעת אשר כולם ישבו לפניו: האמת היא שאני צדיק הדור? ולא היה מי שענה, על אף שכולם ידעו היטב והאמינו בלב שלם שהמגיד זצלה"ה הוא צדיק הדור, ועם כל זה נדמו כולם ולא ענו דבר לומר: אמת שרבנו הוא הצדיק הדור. ויהי לפלא, אך כך גזרו בפמליה של מעלה מחמת שטרם הגיעה שעת הגאולה.
ובספר "קרבן עני" כתב: שמעתי מפי איש נאמן ששמע את הרבי הצדיק מ ק ו ז' נ י ץ זצוק"ל, בעת שהתפלל הפיוט "אום אני חומה" והגיע לתיבות "ס ו ב ל ת ס ב ל ך" אמר: "גלוי וידוע לפניך ריבון דעלמא כוליה שאני יודע יחוד אחד שאם הייתי רוצה הייתי מכוונו והיה מוכרח משיח צדקנו לבוא. אך "סובלת סבלך". אם אתה סובל אסבול גם אני אתך."


תפארת וטל
אלידע בר-שאול, נכדו של הרב אלימלך בר-שאול זצ"ל, מדריך סיורים מבוקש. אחד ממסלוליו: בית העלמין שעל הר הזיתים. אחת התחנות בסיור היא ליד מצבת קברה של צדקת בת דורנו, תפארת היימנרט ע"ה. בסמוך אליה ממש נחצב קברה של טל שורשן, ילדה כבת שש בעת הסתלקותה. בחייהן ובקברן לא נפרדו. גלגוליה הבלתי מפוענחים של ההשגחה הפרטית.
כשהייתה תפארת בת 14 נרצח אביה של טל, דורון שורשן הי"ד, ממתיישבי כפר דרום, סמוך לחממות שלו בדיר-אל-באלח . בשבע בבוקר שלאחר "השבעה", נשמעה נקישה על דלת ביתה של משפחת שורשן. כשפתחה אם המשפחה, שלה שמה, את הדלת, הופתעה לראות מולה נערה צעירה מאירת עיניים, המסגירות את טוב לבה. "אני תפארת ובאתי לעזור לכם" אמרה. שלה לא הכירה את הנערה והסיקה כי אינה נמנית על מתיישבי כפר דרום. בסערת הרגשות של היום הקשה הזה, אפשרה לה שלה להשתלב ברוטינה של אותו בוקר. תפארת עזרה בהכנת הילדים הקטנים לגן ובית הספר, ואז אמרה שלום והלכה לדרכה. למחרת חזר הסיפור על עצמו וכך יום אחר יום במשך שנה שלימה. חברותיה של תפארת לא ידעו על מעשה החסד שלה ובתחילתו גם לא שיתפה את הוריה. הנערה בת ה-14 הגיעה דבר יום ביומו, תמידים כסדרם, מנוה דקלים לכפר דרום והתייצבה בשבע בבוקר שטופת שמחה של מצווה בפתח ביתה של משפחת שורשן, נכונה לעשות כל שתידרש.
כעבור מספר שנים חלתה טל שורשן במחלה קשה שממנה לא החלימה. כששכבה בבית החולים ונשאלה במה אפשר לשמח אותה ענתה: בתפארת. ואכן, תפארת לא איחרה לבוא וסעדה את טל עד שעצמה את עיניה.
חלפו כמה שנים ו"תפארת שבתפארת" נאספה ברצון יודע תעלומות לעטר את כסא הכבוד שלו והיא בת 21. תפארת נספתה באסון אולמי ורסאי ונטמנה בבית העלמין בגוש קטיף. כאשר פונה בית העלמין של הגוש בעקבות ההינתקות הבזויה חברו השתיים בשלישית והפעם עד יבוא הגואל ותקוים ההבטחה: הקיצו ורננו שוכני עפר.


היהודים תומכי אובמה מתחילים להתחרט
אלן סולו מכהן כיום כנשיא "מועדון הנשיאים" המאגד את רוב ארגוני היהודים המשמעותיים בארה"ב. סולו הוא סגן נשיא של חברת עורכי-דין שבה מועסקים כ-4000 עורכי דין מעשרים מדינות בארה"ב. הוא נחשב כידיד קרוב ותומך נלהב של אובמה, אלא שבימים אלה ממש הוא פירסם הצהרה שבה הוא מביע התנגדות נחרצת לדרישתו של אובמה לעצור כל בנייה יהודית במזרח ירושלים ובעיר העתיקה. סולו קובל על שהממשל האמריקני [המנווט על ידי נציג "שלום עכשיו" המכהן כראש הסגל בבית הלבן ומכשיל את הנשיא על כל צעד ושעל וסקרי דעת הקהל מוכיחים זאת-ש.ש.] רוצה להקפיא בנייה חוקית יהודית בירושלים ובו בזמן מתנגד להריסת מבנים בלתי חוקיים שנבנו על ידי ערבים במזרח העיר. "מאות משפחות ערביות עברו לגור בשכונות יהודיות בירושלים ואותה זכות שמורה לתושבים יהודיים לגור בכל מקום שבו יבחרו בירושלים" כותב סולו. סולו מהתורמים החשובים למערכות הבחירות של אובמה לאורך השנים, מבהיר הבהר היטב שציפיותיו הוורודות מאובמה נכזבו. המחאה הגלויה של סולו במעמדו כנשיא "מועדון הנשיאים" חושפת את השיקריות ברושם שקבוצות שמאל קיצוניות רוצות ליצור כאילו הקהילה היהודית בוטחת באובמה ותומכת בו והביקורת עליו היא רק בשולי השוליים.


סיפורי "חזון איש"
ר' משה פוטולסקי היה מדריכי האהוב בישיבת נחלים ושמרתי עמו על קשר לאורך השנים עד שהוא נותק ולא ברור לי עד היום באשמת מי. והנה ביום שני השבוע הגיע לביתי כתב העת "מבקשי תורה" [עורך הרב שלום אליעזר רוטר] המייצג בהשקפותיו את עולם התורה הליטאי, ומצאתי בו מוסף מיוחד שכתב פוטולסקי ובו סיפורי "חזון איש". אביו ר' אפרים פוטולסקי זצ"ל היה אחד מאלה שהביאו את מרן "חזון איש" לבני ברק ועמד בקשר רצוף אתו, והוא, משה, שמע סיפורים רבים עליו שטרם ראו אור. הנה כמה מהם: "פעם שוחח אתו אבי על השמדת יהודי אירופה. אמר לו רבנו: "הקב"ה הסתיר מאתנו את מה שהוא עומד לעשות, כדי שלא נתפלל על זה ונבטל בתפלתנו את הגזרה".
כשנחוגה חנוכת הבית של ישיבת פוניבז', הזמין ראש הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן, את יצחק בן צבי, נשיא מדינת ישראל , להשתתף בחגיגה. אנשי נטורי קרתא הדביקו ברחובות ירושלים מודעות מחאה, שתוכן הכותרת היה: "ישיבת פוניבז' נשרפה". יצחק בן צבי רצה להקל על הרב כהנמן, והודיע שבגלל מחלה לא יוכל להשתתף בחנוכת הבית. אבל הרב לא ויתר, והודיע על דחית חנוכת הבית עד להחלמתו של בן צבי. גם אל רבנו שלחו אנשי נטורי קרתא משלחת שדרשה ממנו לצוות על הרב כהנמן לבטל את הזמנת בן צבי. רבנו צוה עליהם להניח לזה, אבל הם התעקשו, ועמדו בתוקף על דרישתם. אמר להם רבנו: "משה אמר לקב"ה: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה?" והסביר: "אם אתם, שבאתם אלי, אינכם רוצים לשמוע בקולי איך תוכלו לדרוש מהרב כהנמן, שאני הוא שאבוא אליו, שישמע בקולי?".

תורת הקינות

אדם שחי כל ימיו בארץ שיזדמן להתפלל שחרית בתשעה באב בבית כנסת בארצות הברית לא יבין בכלל מה קורה. הנוהג המקובל בארה"ב הוא שלא קוראים קינות, אלא לומדים קינות. השעות הראשונות של תשעה באב מוקדשים לדרשות של רבני הקהילות סביב נושאים הקשורים לקינות. כל עשרים דקות לערך הרב יעצור את דרשתו יודיע על עמוד בספר הקינות ויקרא קינה הקשורה למסר שהוא דבר עליו בקינה. יש רבנים שדבריהם קרובים יותר למילה הכתובה בקינות ויש רבנים שדבריהם קשורים בערך לנושא שעליו הקינה מדברת. מי שעוד לא מבין על מה אני מדבר יכול לשמוע דוגמא מאחד מהמוכשרים ביותר בתחום זה, ההיסטריון הרב ד"ר י.י. שכטר - כאן, ויוכל גם לשמוע השנה את דבריו בשידור חי (בארץ זה יהיה לקראת תפילת מנחה כבר) - כאן.

בנערותי הייתי מתפלל בבית כנסת רגיל בארץ, שבו המנהג היה שאחד המתפללים מוביל את אמירת הקינות. היו משתדלים לבחור את אחד המתפללים המסוגלים לקרוא הכי מהר והוא היה ממלמל את הקינות ומדי דקה-דקותיים הוא היה מודיע כמה עמודים לדלג, ולאחר כמחצית השעה הייתי מגלה שהציבור הגיע ל"אלי ציון ועריה". בשעתו, את הקינות הייתי קורא מספר קינות שלא מחולק לפסקאות או בתים, אלא הקינה מונחת כספר החתום. כל ניסיון להבין יותר מחלק קטן מהקינות היה אז מועד לכשלון.

כשהתבגרתי מעט יותר, גליתי את הקינות של רינת ישראל. פתאום גליתי את יופים של הקינות האשכנזיות. הכל לפי בתים עם פזמונים. חוץ מזה שהתבגרתי מאז הנסיון הראשוני שלי, עצם שינוי הצורה הפך את הקינה בכללותה למובנת. המילים הבודדות שנשארו קשות לי, נתבארו בעזרת פירושי המילים בתחתית העמוד. בשלב זה כבר התפללתי במקום שאת הקינות קרא אחד המתפללים לאט ובקול רם.

לאחר כמה שנים עם קינות רינת ישראל, גם כשנאלצתי לחזור לספר הקינות הישן עוד זכרתי בראשי את מבנה הקינות התקני ואת הבנתם. [לצערי, מעולם לא קניתי ספר קינות יפה, של רינת ישראל או מוסד הרב קוק. אני מקווה שאין בזה מידה של גאווה או טיפשות, אך זה תמיד היה נראה לי כקניית מזכרת מהודרת מהגלות, ולא הצלחתי להביא את עצמי לעשות זאת.]

לאחר שהתמנתי לרב קהילה, הכרתי, לראשונה, בחיי את עולם הקינות הספרדי. הספרדים, כמעט אפשר לומר, שרים את הקינות. לכל קבוצת קינות יש מנגינה בפני עצמה, חלק מהמנגינות אפילו נשמעות שמחות קצת. הקהל כולו אומר יחד את מרבית הקינות בקול רם. הקינות, יחד עם אופן אמירתם, הינם מובנים בדרך כלל.

עלינו להודות לקב"ה שהשפה העברית שגורה בפינו ובפי הציבור שאיתו אנו מתפללים ואין אנחנו נדרשים לפתרונות שמצאו רבני ארצות הברית (עפ"י השמועה, מי שהתחיל את הנוהג בארה"ב הוא לא אחר מהגרי"ד סולובייצ'יק, שהיה רב בבוסטון). עם זאת, בודאי בקהילות אשכנזיות, יש לעשות מאמץ להנגיש את הקינות לציבור - לפעמים זה בצעד כל כך פשוט של קניית מהדורה מעט יותר יקרה של ספרי קינות, או למנות אדם אחד שיקרא את הקינות בקול.

על מחאה והתעלמות

הטור השביעי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

תשעה באב הקרב גורם לנו להיזכר בדברי הגמרא "אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" (גיטין נ"ה ע"ב). אחד מהשיאים של סיפור קמצא ובר-קמצא הוא אמירתו של בר-קמצא לאחר שהוא נזרק מהסעודה שגדולי ירושלים ישבו בה: "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו" [תרגום: כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה]. על פי סיפור זה, אם החכמים רק היו מוחים על ביזויו של בר-קמצא, הם היו יכולים להציל את ירושלים. בזה שהם בחרו להתעלם ולא למחות, נגלה לעין כי גם מצבם של חכמים היה מצב של חורבן, והיה חסר רק להתאים את התנאים הפיסיים למצב הרוחני.

הרב איתן אייזמן, שהיה מזכירו של הרב הראשי הג"ר אברהם שפירא זצ"ל, סיפר בהספדו על ראש הישיבה (קישור דקה 32 ואילך), שהרב שפירא היה אומר שלכל רב צריכה להיות מזוודה מתחת למיטתו, כי רב צריך לדעת שיש מצבים שבהם הוא צריך למלא את המזוודה ולברוח.
אין ספק שאחת המטרות המוצהרות של כל רב היא להעלות את הרמה הרוחנית של קהילתו. כמעט באותה ודאות ניתן לומר שלכל רב יש דברים בקהילתו שלא מוצאים חן בעיניו ושלדעתו יש לשנותם ולתקנם. זה יכול להיות רב קיבוץ שבקיבוצו יש בריכה עם שעות של שחייה לא נפרדת. זה יכול להיות רב שהמחיצה בבית הכנסת שלו אינה עומדת בסטנדרטים הלכתיים לדעתו. במקרה אחר, זה יכול להיות רב בבית כנסת שמדברים שם בזמן התפילה.
איך הרב אמור להתמודד עם תופעות אלו שאינן לרוחו? האם הוא חייב למחות על כל דבר שאינו נראה לו? האם כשהרב לא מוחה ניתן להסיק "שמע מינה דניחא ליה" - שהוא בהכרח מסכים עם המצב?

אין ספק שהרב הוא האיש הממונה מטעם אנשי הקהילה להוכיח אותם. מאידך, קשה מאד לנקוט בגישה נוקשה כשיודעים שעמידה איתנה מול תופעה מסויימת הקיימת בקהילה, תגרור לכך שדברי הרב בתחומים אחרים, שהסיכוי להשפיע עליהם גדול יותר, לא יישמע. במקרים קיצוניים עמדה כזו של הרב יכולה גם להוביל לפיטוריו של הרב. במקרה כזה, גם אם הקהילה מתכננת למנות רב אחר תחת הרב הנוכחי, גם פרנסתו של הרב צריכה להיכנס כשיקול במכלול השיקולים שלו באם יש עליו חובת מחאה אם לאו.
בשלחן ערוך כותב הרמ"א ביחס למצות התוכחה (או"ח סי' תר"ח סע' ב'): "אם [האיסור] מפורש בתורה מוחין בידם". אך הרמ"א מוסיף על דברים אלו: "ואם יודע שאין דבריו נשמעים לא יאמר ברבים להוכיחן [אלא] רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו". המעיין בסוגיא זו בדברי הראשונים והאחרונים יגלה, שגם דברי הרמ"א שיש להוכיח פעם אחת אינם מוסכמים (עי' לדוגמא בדברי הביאור הלכה שם), והמשפט "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאיננו נשמע" (יבמות ס"ה ע"ב) חוזר על עצמו כמוטו.

התארחתי פעם באחד מישובי גב-ההר בזמן שהמשטרה עצרה שלושה בחורים צעירים מהיישוב, באשמה שהם גנבו סוס מהיישוב הערבי השכן. רב היישוב, שהיה מאד מקובל על בני הנוער במקום, היה נוהג לכנס את בני הנוער לשיחה קצרה על ענייני דיומא כמה פעמים במהלך השבוע. במהלך שהייתי במקום, ראיתי שביומיים שבהם כל בני הנוער ביישוב היו טרודים במעצר של חבריהם, לא התקיימו השיחות של הרב. אינני יודע מה היתה הסיבה לכך, יכול להיות שהרב היה טרוד בעניינים חשובים שלא סבלו דיחוי, ויכול להיות שהרב כן שוחח עם בני הנוער על מה שנעשה בהזדמנות אחרת. מאידך, יכול להיות שהרב הרגיש שבאם הוא יתעמת עם בני הנוער בסוגיא זו, הוא יאבד את מעמדו בעיניהם כמישהו שהם יכולים לפנות אליו בכל נושא. ברור לי שיש כאלה הקוראים עתה את דברי ואומרים שהרב ההוא למעשה שותף בגניבה, אם הוא לא הביע את מחאתו. אך בעיני, השיקול להמנע מלהביע עמדה בסוגיא שיש חשש כבד שיפגע ביכולתו להביע עמדה בעתיד בעניינים לא פחות חשובים, הוא שיקול בעל משקל רב.

זאת ועוד, הרב נמצא בתפקידו לפרק זמן ארוך. הוא איננו צריך להספיק הכל בחודש אחד ואפילו לא בשנה אחת. הוא יכול לתכנן את עבודתו לאורך ימים ושנים. צריך כמובן להיזהר לא לדחות כל נושא שקצת לא נעים להתעסק בו לזמן מאוחר ובלתי ידוע. עם זאת, זה בהחלט לגיטימי בעיני לעשות סדרי עדיפויות, גם אם זה אומר שמתחילים דווקא בדברים קטנים ולכאורה לא כל כך חשובים.

האמנות בעבודת הרב היא היכולת מצד אחד למחות ולתת מוסר על דברים מסוימים שלדעתו ניתן לתקנם, ומנגד לדעת לשתוק על דברים שהם לא ברי תיקון או שהם לא באמת חשובים, גם אם הם נורא מעצבנים.

ירושלים חרבה, אמרו חז"ל, משום שהעמידו דיניהם על דין תורה. הרב צריך לדעת שיש סיכוי סביר שעמידה בכל דבר על קוצו של יוד תוביל לחורבן. מנגד, שימוש יתר בטיעון זה יכול גם להוביל למצב של "כסדום היינו לעמורה דמינו".

בין תשעה באב לשאר הצומות

הרב משה ליכטנשטיין (הדברים פורסמו בעלון "פתחי שערים", גיליון מספר 4) העמיד את אופי ימי התעניות במחלוקת ראשונים, לפיה הרמב"ם סובר שימים אלו נועדו לתשובה, ואילו הריטב"א סובר שימי אבל הם. דהיינו, שאליבא דהרמב"ם, מלבד היות ימי התעניות ימי צער ואבל על המאורעות שהתרחשו בהם, מהווים הם מתוך כך קרש קפיצה להתעוררות ולתשובה. לעומת זאת, אליבא דהריטב"א, ישנו עניין גדול בהתמקדות בעצם הצער והאבל על אותם מאורעות שקרו בימים אלו.
להלכה, כתב שם, שאנו פוסקים שהתעניות הנן ימים של התעוררות ותשובה, ולא רק ימי צער ואבל. וכן דעת החתם סופר בתשובה מפורסמת, שהוכיח כן מכך שבתעניות נוהגים אנו לומר סליחות, המעוררים לתשובה, ולא קינות, המבטאות צער ואבל על חורבן ביהמ"ק. למעט בתשעה באב, שאז אנו אבלים על חורבן ביהמ"ק – אומרים אנו קינות!

מקור

שיתוף ילדים בתפילה

אחד הנושאים שעלה לאחרונה בקהילה שלי, זה הנושא של שיתוף הילדים בתפילה. ליתר דיוק הנושא היה מאיזה גיל ניתן לאפשר לילד לקרוא הפטרה. בפתח הדברים אבהיר כי אינני בא לדון כאן בשאלה ההלכתית, וזה גם לא היה הדיון בקהילה, אלא ביישום של ההלכה בעולם המעשה. כלומר, בהנחה שילד יכול לקרוא הפטרה, האם לאפשר זאת לילד בגיל 7-10. היתה תמימות דעים בין החברים שיש לאפשר לילד שבר-המצוה שלו נראה באופק לקרוא הפטרה, הדיון היה על גילאים צעירים יותר.
בתחילת הדיון לא ראיתי כל צורך לאפשר זאת. חשבתי שיש מספיק מקומות אחרים בתפילה שניתן לשתף בהם את הילדים ואין צורך לתת להם להיות שותפים גם בחלקים שמבוגרים רואים בהם (אולי שלא בצדק) כיבוד גדול. יתרה מזאת אני אף חששתי שאם ניתן לילד כבר בגיל הזה להגיע למשהו שמבחינתו הוא הפסגה (כי הרבה יותר מזה הוא לא יכול לעשות), מה הוא יעשה כשהוא יגיע לגיל מבוגר יותר?
לאחר שהבעתי את דעתי בנושא, אחד מבעלי התפילה והקריאה המומחים בבית הכנסת כתב לי את הדברים הבאים:
עקרונית אני בעד ללמד את הילדים להשתתף כמה שיותר בתפילה ולקרוא כמה שיותר הפטרות, כמובן בתוך המסגרת ההלכתית והמסורתית [כפי שנהגו קהילות יוצאי מרוקו].
אני לא חושב שהילדים אמורים להתחיל את הקריירה שלהם בבית הכנסת אחרי גיל הבר מצווה ושכל מה שקודם לכך הוא בגדר הקדמה בלבד: מה שהילדים לומדים בגיל הצעיר ביותר נשאר חקוק במוח לכל החיים. אני מעדיף למלא לילדים את הראש בתפילות והפטרות מאשר בכל הדברים האחרים שהם לומדים בחיי היום-יום, ולכן יש לדעתי ערך חינוכי עליון בללמד לילדים כמה שיותר צעירים, ואני מאמין שתסכים איתי.
אני קראתי את ההפטרה הראשונה שלי בגיל 6, כמו כן הרב שלי (הרב יצחק שוראקי) מירושלים לימד את בנו ההפטרה בגיל 6.5 (הוא קרא לפני כחודש), וכמו שהמנהג היה נפוץ מאוד בכל צפון אפריקה שרוב ההפטרות נקראו ע"י ילדים. העיד לי אחד מחברי שהוא היום בן 40 שבבית הכנסת שלו במראקש, רוב ההפטרות היו נקראות ע"י ילדים, חוץ מכמה הפטרות שנהוג שהילדים לא יקראו אותן, (3 דפורענותא, שובה, 9 באב בוקר ומנחה, כיפור בוקר ומנחה, יום א' של שבועות וכו'...)
אני לא רואה שום סיבה טובה להגיד לילד בן 7 שמעוניין להשקיע מזמנו ולשבת שעות ארוכות בלמידת הפטרה שיחכה 5 שנים בשב ואל תעשה עד שהבר מצוה שלו תראה באופק... הוא רוצה ומבקש ללמוד תורה, למה למנוע ממנו? איך אתה יכול להיות בטוח שאחר 5 שנים הוא יהיה עוד מעוניין? הרי אין ספק מוציא מידי וודאי!
בכל הקהילות בנוסח צפון אפריקה שאני מכיר מעודדים ילדים צעירים לקרוא כמה שיותר הפטרות ע"י פרסים וכד' כי הם רואים בזה ערך חינוכי גדול מאוד.
חוץ מזה שכשהילד מכין את ההפטרה על ידי, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהוא יקרא יותר טוב מ- 90% מהמבוגרים, כי אחרי שהוא חזר עליה לפחות 30 פעם לפני הוא כבר מכיר אותה בעל פה. אצלי, זה או 100% או "לא קורה". מי שלא למד לדייק מאוד במילים ובטעמים של הפטרה מגיל צעיר פשוט קשה לו מאוד להקפיד על כך גם בגיל מבוגר.
לדעתי לא ניתן להשוות בכלל בין הפטרה הנקראת ע"י ילד שהופכת לאירוע קהילתי בששון ושמחה לבין קריאת "אין כא-להינו" בסוף התפילה כשכולם כבר מקפלים את הטליתות ושאף אחד לא שם לב לדבר...
אני עוד זוכר את ההפטרה הראשונה שלי (רוני עקרה - שבת כי תצא שנת 1985). אבא שלי הזמין בזמנו את המנהלת ז"ל של בית הספר היהודי ... (כ- 1000 תלמידים) והיא הגיעא כדי לשמוע אותי. היה זה אירוע מרגש מאוד עבורי שלדעתי אחד הדברים שנתנו לי את הכוח להמשיך וללמוד לקרוא את כל פרשיות התורה כשהגיע העת...
ולענות לשאלה שלך: אם לדוגמא אנחנו מקדימים את הקריאה בתורה לכיתה א', מה נעשה אם אותו ילד בכיתה ד'?
תשובתי היא: אם הבעיה היא שילדים בכיתה ד' מכירים את כל ההפטרות בעל פה אז אני בפירוש רוצה שזאת תהיה הבעיה שלנו!
אותם הילדים כשיגיעו לגיל הבר מצווה, מטבע הדברים ירצו להמשיך ולקרוא את כל הפרשיות. וכהם ידעו את כל התורה בעל פה בגיל 17, הלוואי וזאת תהיה הבעיה הגדולה ביותר של הקהילה, שהילדים שלנו מכירים יותר מידי תורה בגיל צעיר מידי!!.... לבטח ידוע לך שאצל התימנים ילדים בני 7-8 עולים לתורה כמו שמתיר לעשות כן השולחן ערוך (ילד עולה למניין 7) וקוראים את העלייה שלהם בתורה...
באמת אני מנסה לחשוב ולא מצליח לראות כאן אפילו צל של דבר שלילי בזה שילדים לומדים יותר ומשתתפים יותר בגיל צעיר!

שלטון הרב - חלק ב', מאת: הרב יואב שטרנברג

בפוסט הקודם עסקתי בשאלה, מהי טעות בדבר משנה, שהיא לחלוטין מחוץ לתחום מבחינה הלכתית. בפוסט הזה, אני רוצה לתאר את תהליך הפסיקה.
חשוב לציין, שאף שאני עוסק גם בפסיקת הלכה, אני לא מגדולי הפוסקים בדור כמובן, וגם לא מגדולי תלמידי החכמים שבדור. עם זאת, אני סבור שתהליך הפסיקה שאותו אני אתאר, דומה לזה המתקיים אצל גדולי הדור.

התהליך ההלכתי
ראשית כל, הרב צריך להכיר את השיטות השונות הקיימות בנושא שבו הוא פוסק. ככל שההיכרות גדולה יותר ועמוקה יותר, סביר שהפסיקה בסופו של דבר תהיה נכונה יותר.
משימה זו איננה פשוטה. הכרת כל השיטות, היא קרוב לוודאי בלתי אפשרית. הן בגלל קוצר הזמן, ובמקרה של רבנים שאינם גדולי הדור, לעיתים גם מקוצר הכישרון.
היכרות עם שיטה מסויימת אינה רק הידיעה שרב פלוני אוסר או מתיר, אלא גם הבנת השיטה - מהן ראיותיו? האם ניתן להתווכח איתן? ככל שהרב הפוסק גדול יותר, ההבנה שלו את השיטות השונות גדולה יותר.

לאחר שהרב הכיר את השיטות השונות, עד כמה שידו מגעת, הוא צריך להחליט מה לעשות הלכה למעשה. במקרה הפשוט ביותר, הרב סבור שלאחר ניתוח השיטות השונות והראיות שלהן, הוא יכול לקבוע כי שיטה מסויימת היא השיטה הנכונה ביותר, היא השיטה האמיתית, ולכן יש לאמץ דווקא אותה.
זהו המקרה הפשוט ביותר באופן עקרוני, אך קשה מאוד להגיע להכרעה שכזו. תלמיד חכם גדול, הבקי בש"ס ופוסקים, יכול להגיע למסקנה כזו, שכן הוא מכיר מקורות רבים בצורה איכותית, וממילא הוא נותן משקל גדול לדעתו האישית. אולם, מי שאינו תלמיד חכם גדול בדרך כלל חושש שמא הוא טועה, שמא נתעלם ממנו מקור משמעותי, ולכן יכולתו לצדד בעמדה מסויימת באופן החלטי, רק משום שכך מסקנתו האישית, קטנה יותר.
כשאני אומר 'יכול', אין כוונתי שלתלמיד חכם זוטר לא שמורה הרשות להחליט. אבל, כשם שרופא שאינו מומחה לא יקבל החלטה בתחום שאינו בתחום מומחיותו, כך גם רב שאינו מומחה, צריך לדעת שהוא אינו מומחה ולא לקבל החלטות בצורה כזו.

כאשר הרב אינו מכריע כדעה מסויימת באופן החלטי, אז ניגשים לשימוש בכללי ההכרעה בספקות - ספק דרבנן לקולא, ספק דאורייתא לחומרא, משקלם של בעלי הדעות השונות, שעת הדחק, סוגיין דעלמא (-הפסיקה המקובלת) וכד'. גם נטיית הלב של הפוסק באה לידי ביטוי, אולם בצורה פחות החלטית מאשר בדרך שתוארה לעיל.

הערכת המציאות
המאפיין את שני השלבים שהצגתי לעיל (לימוד השיטות, וההחלטה איזו שיטה ליישם למעשה) הוא, שהם מתייחסים לבעיה הלכתית נתונה, שיש מקורות הלכתיים העומדים במוקד הוויכוח.
אתן דוגמא מהתחום של הלכות שבת - האם מותר לפתוח קופסאות שימורים ובקבוקים בשבת. שאלה זו תלויה בעיקר במחלוקת הראשונים אם יש בנין וסתירה בכלים בשבת במצבים מסויימים, ובחריגות המוזכרות כבר בגמרא ובשולחן ערוך בהקשר של מחלוקת זו. הפוסקים הדנים בבעיה זו מתמודדים עם העובדה שהשולחן ערוך פסק כדעת מיעוט הראשונים לחומרא, ועם השאלה אם יש לפסוק כמו השולחן ערוך בעניין. חלק קטן מאוד מהוויכוח מוקדש לשאלה העובדתית, אם קופסאות שימורים משמשות לשימוש חוזר אחרי שפותחים אותן. המציאות המשמשת כמושא הדיון מוסכמת פחות או יותר על כל הפוסקים.

יש לציין, שישנם תחומים שבהם חלק גדול מהדיון מוקדש להיבט נוסף, שלא דיברנו עליו עד עתה - הערכת המציאות. הוויכוח בסוגיית הפריה מלאכותית ואם פונדקאית לדוגמא, הוא דיון הלכתי בשאלת ההורות של מי שהביצית הגיע מאשה אחת, אבל הלידה התרחשה אצל אישה אחרת. דיון זה הוא דיון במקורות ההלכתיים גופם. אולם, מרכיב משמעותי נוסף שהפוסקים דנים בו, הוא החששות שהשימוש בתהליך זה מעורר - הן היבטים טכניים הנוגעים להבטחת הוודאות בשאלת ההורים הגנטיים, והן היבטים עקרוניים הנוגעים להשלכות המוסריות / ערכיות של הפריה שלא כדרך הטבע.
דוגמא מפורסמת נוספת היא שאלת החזרת השטחים. לשאלה זו יש שני רכיבים: רכיב הלכתי 'טהור' - האם במקום פיקוח נפש ברור, מותר להחזיר שטחים. ורכיב של הערכת מציאות - האם החזרת השטחים עוזרת / מזיקה מבחינת פיקוח נפש.
הדיון בשאלת סמכותו של הרב בהערכת המציאות יתקיים בפוסט הבא, אולם כרגע אני רוצה להתמקד בשני השלבים הראשונים העוסקים בבירור ההלכתי ה'טהור'.

כיצד לנהל דיון
הרב לא חייב לבחור בין דעות הלכתיות קיימות. לרב יש את הרשות, ולפעמים גם את ההכרח, לפלס לו דרך חדשה משלו. אלא שכשם שישנן דעות הלכתיות שהן בבחינת 'טעות בדבר משנה', כפי שהסברנו בפוסט הקודם, כך גם ישנן דרכי דיון בסוגיות הלכתיות, שהן בבחינת 'טעות בדבר משנה'. דא עקא, בניגוד לדעות ההלכתיות שאותן יותר קל לאתר, הרי שדרכי הדיון מוגדרות פחות. עם זאת, היותן מוגדרות פחות אינו אומר בהכרח שהן אינן קיימות.

דרך הטיעון הקלאסית כוללת חיפוש מקורות רלוונטיים לעניין, וקריאה מדוקדקת של דברי הפרשנים והפוסקים הקודמים לנו. הבעיה מתחילה, כאשר אדם בא לטעון טיעון על ידי שימוש במקורות שאינם רלוונטיים, או שהוא מתעלם מדברי המפרשים הקודמים. הבעיה הזו נוצרת בדרך כלל, כאשר אדם רוצה לטעון טיעון השונה באופן מהותי מהכיוון המקובל בפסיקה.
אני רוצה לתת כמה דוגמאות לעניין.
מקורות שאינם רלוונטיים - התורה שבכתב, מעולם (לכל הפחות, מאז חתימת התלמוד) לא היתה מקור מרכזי מבחינה הלכתית. בוודאי שכאשר מדובר בשאלות מטא הלכתיות, או בתחומים שאין בהם חומר הלכתי עדכני יותר, הרי שגם בתורה שבכתב יכולה לשמש כמקור הלכתי. אולם כאשר קיים דיון הלכתי ענף בסוגיא מסויימת, התורה שבכתב איננה מקור רלוונטי. המעוניינים בדוגמאות לבעייתיות שבשימוש בתורה כמקור, מוזמנים לעיין במאמריו של הרב שרלו בבטאון צהר ('משנת הרמב"ן והשפעתה על הפסיקה ההלכתית' - כרך לג - ראה סקירה כאן; 'על אמירה לגוי בבניית בתים בשבת' - כרך לה) ובתגובות למאמרים אלו ('כיצד קובעים מהי משנה' - כרך לד; 'על מצוות שבתון בשבת' - כרך לו).
בדומה, גם מקורות אגדיים או מחשבתיים, אינם יכולים להיות משקל מכריע בטיעון, כאשר ישנו חומר הלכתי מוצק בעניין. הוא הדין לטיעונים מוסריים שונים. שוב, יש למקורות אלו משקל, אבל נמוך בצורה משמעותית מכל חומר הלכתי של ממש. כמדומני שזוהי גם הדעה ההלכתית הרווחת יותר בהקשר של סתירה בין הקבלה וההלכה.
יש לציין שלא כל קריאה הזויה היא דעה הלכתית לגיטימית. האם מישהו חושב שהפרשנות החסידית הגורסת כי 'משנכנס אב ממעטין (את החורבן / האבל י.ש.) - בשמחה' היא פרשנות שיכולה לשמש מקור הלכתי? לאחרונה שמעתי עוד כמה פרשנויות הזויות שכאלו, כשהטוען השתמש בהן כפירושים הלכתיים לכל דבר.
גם אם מדובר בפרשנות אפשרית, אם מדובר בשימוש במקורות הלכתיים באופן שלא הובן כך מעולם(!) על ידי הפוסקים הרי שזה דבר בעייתי. אם מדובר בפוסק בעל שיעור קומה רציני ביותר, יש לתת לדבריו מקום. אבל באופן כללי, צריך לתת אמון ב'מערכת', דהיינו שהפירוש המקובל במשך קרוב ל1,500 שנה בערך , מאז חתימת התלמוד, הוא הפירוש הנכון. מי שאין לו אמון במערכת ברמה הזו, גם זו בעיה.
עוד תחום בעייתי, הוא שימוש בטיעונים הסטוריים. טיעון הסטורי כמו 'לראשונים במקום פלוני היתה בעיה עם הוצאה בשבת, אז הם צמצמו את המושג רשות הרבים', הוא אכן טיעון הסטורי - אבל הוא אינו טיעון הלכתי. הוא הדין לגבי טיעונים סוציולוגיים שונים. אי אפשר להשתמש בטיעונים כאלו, כדי להמציא הלכות יש מאין או לשלול הלכות קיימות. ניקח דוגמא מהתחום של הלכות שבת: הרבה פוסקים הרחיבו את המושג 'מפני איבה', והתירו לחלל שבת להציל גוי, גם באיסורי דאורייתא, אף שהמשנ"ב פוסק, בעקבות בעלי התוספות, שרק איסורי דרבנן נדחים מפני חשש 'איבה'. האם משמעות הדברים שמותר לחלל שבת כדי להציל גוי באופן עקרוני, והפוסקים רק ניתלו בהיתר איבה כדי להתיר את מה שהיה מקובל לאיסור עד אז? הנפק"מ משאלה זו היא האם מותר להציל גוי בשבת, גם כאשר אין שום חשש איבה. הטיעון הסוציולוגי - הרצון של הפוסקים למצוא דרכים להציל את חייו של גוי גם בשבת - אינו יכול להפוך לבדו לטיעון הלכתי, ויש לבסס את ההיתר בכלים אחרים (כמו 'משום איבה') וממילא 'לשחק את המשחק' של הכלים האלו (ראו מה שכתבתי במאמר 'יישום ההלכה במציאות כלכלית משתנה' (כאן) ובעיקר בסוף עמ' 4).

אלו הן רק מקצת הדוגמאות לדרכי לימוד שגויות. כפי שכבר אמרתי, קשה מאוד לתת הגדרה חדה לשאלה מהי דרך לימוד נכונה. אבל בדיוק מסיבה זו אומרת הגמרא בסוטה (כב.): "קרא ושנה ולא שימש ת"ח - ר' אלעזר אומר: הרי זה עם הארץ, ר' שמואל בר נחמני אמר: הרי זה בור". ידיעת המקורות והשיטות ההלכתיות השונות אינה מספיקה, שימוש תלמידי חכמים הכולל את רכישת דרך הפסיקה שלהם, הוא חלק בלתי נפרד מהדרישות ממי שאמור להורות הלכה.

שביבים (דברים) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

האלימות אינה נעצרת ברחובות גאולה
בימים אלה הלך לעולמו מי שהיה ראש המוסד, מאיר עמית, שבזמנו התהדקו עד למאוד היחסים בין ישראל למרוקו. אחד ממקורביו היה רחביה ורדי ז"ל מבכירי המוסד, שנתכבד יחד עם אחרים בפרס בטחון ישראל. זכיתי לבלות במחיצתו שעות רבות ושמעתי מפיו לא פעם סיפורים מרתקים, בבחינת לא יאומן כי יסופר. באחת הפעמים הוא ציטט באוזני קטע משיחה שהתקיימה בין עמית לבין מלך מרוקו [אביו של הנוכחי], שבה, בין היתר, אמר המלך, כי ההיסטוריה מלמדת, כי נשיא שמגיע לכיסאו לאחר שרצח את קודמו מסיים גם הוא את חייו על עמוד התלייה. אם הוא שולח לגלות אף הוא סופו לגלות לארץ רחוקה, ומי שנוהג בעדינות וברחמים כך יהיה גם גורלו. נזכרתי בשיחה הזאת בשבוע שעבר במהלך ההתפרעויות ברחובות ירושלים, ששום סעיף בשולחן ערוך ונושאי כליו אינו תומך בהן. האלימות הפראית הזאת אינה מסתיימת ברחובות העוטפים את "ככר השבת" וסביבתה. היא נמשכת דבר יום ביומו כמעט, בבית פנימה, בעימותים שבין שתי חצרות סאטמר ובכל מחלוקת הקיימת ברחוב החרדי על מוקדי כוח ושליטה. אלימות פיזית ומילולית. ליוויתי מקרוב את אחד הקרבות הללו, שהתנהל לא מזמן בבית מדרש סאטמרי בבני ברק. לא חסו על עולל ויונק, זקן, נער ואשה. מכות רצח הונחתו שם והמשטרה לא מיהרה להתערב מסיבות שמבקר המדינה צריך לטפל בהן. גם בימים אלה, בארה"ב, כאשר הרוב המכריע של היהדות החרדית התאחד לקיים כנסי מחאה על חילול קברי קדושים בבתי עלמין בספרד אחד מאגפי סאטמר מחרים את המהלך הזה, ואינו מסתפק בהחרמה אלא נוקט צעדים שאין המוסר החסידי וההלכה סובלים.
והכול הולך אל מקום אחד: מי שמרים יד על יהודים, מצית רכוש לא לו, מיידה אבנים ומבזה את תורת ישראל בהנהגותיו אין לו שום בעייה נפשית לחבור לראשי החמאס, לאותם שפלים, רוצחי יהודים, ללא הבדל גיל ומין. להתחבק עם אחמדינג'אד ולהיכנס לקטגורייה של "רודף" ממש אצל נשיא ארה"ב. מה לכם יהודונים אצל הפריץ הזה? הרי אין מדובר עתה בדיון על הקמתה של מדינת ישראל וב"שלוש השבועות", אלא בכוונה לסלק יהודים מבתיהם, מבתי כנסיות ובתי מדרשות לגבולות של אושוויץ ממש לחיות בחסדי רב המרצחים הנייה, שמעשיו כלפי בני עמו הפלשתינים מעוררים חלחלה, ובחסדי מדינות ערב והאיסלם המקיפות אותנו. הכיצד מחזקים יהודים שומרי תורה ומצוות ידי רוצחים מגואלות בדם כל שנייה וכל דקה, ואת ידי הנשיא האמריקני, שאינו מתרגש מהכוונה להשמיד את מדינת ישראל על כל יושביה כולל אלה שב"מאה שערים" ובבית שמש? מעניין לדעת איך היו עסקני סאטמר מתייחסים ל"מסירה" של גורם יהודי כלשהו, אם היה מעדכן את רשויות המס בארה"ב על כל מיני "תרגילי כספים" של יהודים חרדים בשכונות ניו יורק? להערכתי, היו רוצחים אותו נפש!!! ומה ביני לבין חמי?
ויותר ממה שכתבתי לא כתבתי, מפני כבודו של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל שעל קדושתו אין חולק.

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"
שואל מחבר "בית הלוי" על התורה, מהו כוח סגולתה המיוחד של מצוות צדקה יותר משאר המצוות לקרב את הגאולה?
ותשובתו: אם נתבונן במצבנו כיום נראה שבעוונותינו הרבים כמעט כל המצוות אין ביכולתנו לעשותן ולקיימן כדת בכל פרטיהן ודיניהן. הרי אפילו מצווה יסודית ובסיסית כמו מצוות ציצית אין אנו יכולים לקיימה כראוי, שהלא אין לנו תכלת. ואף מצוות שבת, גם בה יחסרו פרטים, כהקרבת קורבנות המוספים, ולא עוד אלא שמחמת טרדות הזמן קשה להישמר בה כראוי, על כל פרטיה ודקדוקיה. רק מצווה אחת נשארה בידינו אשר לא חסר בה מאומה, והיא מצוות הצדקה, שהרי אין לה קיצבה ושיעור כמה ליתן, וכל אחד מחוייב בה כפי יכולתו , ומיעוט הפרנסה ורוב הדוחק אינו מונע מלקיים המצווה. ואדרבה: כעת נתחזקה מצווה זו ביתר שאת מאשר בזמן היותנו יושבים בארץ ובית המקדש עמד בתפארתו, הרי אז לא היו מצויים כל כך עניים, ומה שאין כן עתה בפרוטה ממש ניתן להחיות נפש. וזה מהשגחת הבורא וטובו וחסדו עמנו, לתת לנו האפשרות לזכות במצווה זו בנקל, כדי שעל ידה נזכה לגאולה.

ואסור להסתכל בנויה
לתשומת לבם של היוצאים לטייל בחו"ל: השאלה המובאת כאן הופנתה להרה"ג שלמה אבינר שליט"א: "השתתפתי בטיול מאורגן עם קבוצה של אנשים שאינם שומרי תורה, והם נכנסו לסייר בכנסיה עתיקה על כל אולמותיה וחדריה. האם מותר הדבר?"
וזו תשובתו: "כתב הרמב"ם "אסור ליכנס לעיר שיש בה עבודה זרה וכל שכן לדור בה וכו' לפיכך יוודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בית תפילה שהוא בית עבודה זרה בלא ספק אותה עיר אסור לעבוד בה בכוונה, וכל שכן לדור בה אבל אנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים, נתקיים בנו מה שנאמר: ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן, ואם העיר דינה כך, קל וחומר בית עבודה זרה עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו כל שכן ליכנס בו" (פהמ"ש ע"ז דף י"א). וכתב רבי יהודה החסיד (שהיה חי באשכנז לפני 600 שנה): "כומר אחד היה חייב ליהודי כסף וידע הכומר שלא ילך אחריו לבית התיפלות, וכשהיה הולך לתבוע חובו הלך הנכרי לבית התיפלות ולא רצה היהודי לילך אחריו לשם. איש אחד הלך בבית עבודה זרה ונתחרט, שאל לחכם להורות לו דרך תשובה, אמר לו באותו יום בשנה, תתענה בכל שנה ושנה וכך עשה. יהודי אחד הלך בחצר בית עבודה זרה, כשיצא שמע בת קול שאמרה "ואותי השלכת אחרי גוך" והתענה כל ימיו. (ספר חסידים ס' תלה).
ובס' חכמת אדם "כיון דבית עבודה זרה אסור בהנאה, אם כן אסור לכנוס בתוכה... ומצווה להתרחק שלא ילך נגד הפתח בתוך ד' אמות ואסור... להסתכל בנויה" (כלל פד סע' טז).
ובשולחן ערוך "אסור להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראיה" (יו"ד קמ"ב, טו) וברכי יוסף "ומכאן איסור מפורש לנכנסים לבתי עבודת כוכבים לראות בנוייהם" (שם).
ומשום פקוח נפש התיר השולחן ערוך לברוח לכנסיה (יו"ד קנז, ג) (כידוע מצאו יהודים שם מחסה בזמן שלטון השקוץ המשומם ימ"ש).
והרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף פסק "יש להחמיר בכל תוקף לא להיכנס לכנסיה של נוצרים, ואין להקל בזה אפילו משום דרכי שלום ומניעת איבה". (יביע אומר ח"ב ס' י"א). וכן פסק הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי לתל אביב. (מקור חיים, ח"א עמ' 242). ופשוט הוא שכל האמור לעיל אינו שייך למסגדי הישמעאלים, שהרי האיסלם אינו עבודה זרה.
וד' ברחמיו הגדולים יעקור עבודה זרה מארצנו, וישיב לב עובדיהם לעבודת ד'."

לא עוד רות ושרה
מאירה הדס-דוקלר נמנית על קבוצת נשים מתנדבות, שמלוות את המועמדות לגיור עד לשעת הטבילה לשם יהדות. לדבריה, תהליך הגיור כאן הוא ארוך וקשה, אלא שכל אותן אלו המבקשות באמת ובתמים להצטרף לדת ישראל, מקבלות את כל היסורים שבדרך בהבנה וככה גם המלוות. ברובן. מספרת מאירה: "קיים שלב לפני הטבילה, בו כל אחת צריכה לבחור את שמה החדש. בעבר היו השמות חוה, רות ושרה נפוצות מאוד בין המתגיירות, ואילו בשנים האחרונות, בהתייעצות ביני לבין הגיורות, שמתי לב כי הן מעדיפות לבחור בשם שיזכיר את שמן הקודם, שניתן להן ביום לידתן. והנה כמה דוגמאות: מרינה בחרה את השם מירב, יבגניה-גיתית, אולגה-אורנה, נטליה—נועה, ילנה-יעל, טינה-טליה, אינה-עינת, לנה-אילנה, לוליטה-ליאל. יהיה השם אשר יהיה ברוכות הן ל-ה' על שהחליטו להסתפח לנחלתו.

*יישר כוח גדול לרב קהילת "אהל ארי" רעננה, הרב רונן נויבירט שליט"א, שדאג לכל ענייני הדת ובכל השפות, בשבתות המכביה שהסתיימה בימים אלה. הרב נויבירט עשה זאת במסגרת תפקידו כאחראי על קהילות בארגון רבני צהר.

מדרש לפרשת דברים

א"ר יצחק בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל א"ל משה רבש"ע העגל הזה טוב הוא לסייע לך א"ל הקב"ה מה מסייע לי א"ל משה אם אתה מוריד גשמים הוא מפריח טללים אתה מוציא את הרוחות והוא את הברקים. א"ל הקב"ה אף אתה טועה בעגל אמר לפניו רבש"ע אלא למה ה' יחרה אפך בעמך ולישראל הוא אומר אתם חטאתם חטאה גדולה. א"ר יהודה ב"ר סימון משל למה"ד למלך שכעס על אשתו. טרפה והוציאה מביתו שמעו בו השושבינין הלכו אצל המלך ואמרו לו הא מרי כך אדם עושה לאשתו מה עשתה לך והלכו אצלה ואמרו לה עד אימת את מכעסת אותו. קדמותיך הוא תניינותיך הוא. אף משה כשהלך אצל הקב"ה א"ל למה ה' יחרה אפך בעמך לא בניך הם וכשהלך אצל ישראל אמר להן עד אימת אתם מכעיסים אותו קדמותכון הוא תניינותכון הוא וכן הוא אומר במדבר בערבה מול סוף :
מפאת מחסור בזמן, אני כותב מעט בקיצור, ללא ספק ראוי להאריך יותר בביאור מדרש זה.

למה בדיוק מתכוין משה במשפט "העגל הזה טוב הוא לסייע לך"? איזה טוב יכול לצאת מעבודה זרה?

במשל מקבילים למשפט זה של משה את המשפט "כך אדם עושה לאשתו? מה עשתה לך?" ושוב בנמשל מקבילים את אותו המשפט כך "לא בניך הם?!". נראה לומר שמשה מתכוין ללכת בשני כיוונים באותו הזמן: מצד אחד הוא טוען שבכל דבר ניתן למצוא טוב - אפילו בחטאים ואפילו בחטאים כבדים, מצד שני משה טוען שאדם קרוב כמו אשה/בן לא יכולים לעשות כל כך רע, כי סך הכל הם קרובים למלך/להקב"ה והם מבקשים טובתו. שני הטיעונים משלימים זה את זה - כיוון שהחוטא הוא קרוב אצל המלך, זה מאפשר למלך להתבונן גם בצדדים החיוביים של החטא. גם אם הצדדים החיוביים של החטא זה הלמידה מהטעויות וכד' ולא טוב עצמי.

ומה הקשר לכל זה ולפרשתנו? המדרש ממשיך ומתאר שהשושבין-משה לא עוצר אצל המלך-הקב"ה אלא הוא הולך גם לאשה-לבנ"י ונותן להם מוסר על מעשיהם הרעים. מעשה זה מלמדנו דבר חשוב - גם אם המלך מוכן להתבונן בטוב שיצא מהטעויות ומהחטאים שעושים כלפיו וגם אם הוא מוקיר את מערכת היחסים שלו עם החוטא, אין זה מתיר לחוטא להקל ראש בחטאיו. רק כשהדברים מגיעים יחד ומשלימים זה את זה יכול לצאת דבר חיובי - מצד אחד האשה תכיר בחטאה ותעשה תשובה ומצד שני המלך יוקיר את מערכת היחסים שלו עם האשה ויהיה מוכן להסתכל בדברים החיוביים שייצאו מהטעויות, רק אז יכולים לצמוח שיפורים כתוצאה מהחטאים.

עלה לרשת: פורטל הדף היומי

בימים האחרונים התבשרתי שאתר חדש בשם "פורטל הדף היומי" נמצא בשלבים האחרונים לבנייתו.

בפעם הראשונה שנכנסתי לאתר, הייתי בטוח שמדובר באתר שהוקם ע"י אחד מבתי המדרש שחדשות לבקרים מתעלמים מחלקים רחבים מעולם התורה, אך מהר מאד הבחנתי בטעותי. האתר מכיל הפניות ומאמרים בנושאים הקשורים ללימוד הדף היומי מכל מי שכתב על הדף הנלמד ושיראת ה' בליבו.

באתר, שכאמור טרם הסתיימה בנייתו לגמרי, תוכלו למצוא את הדף היומי הסרוק ממהדורת וילנא, כקובץ טקסט פשוט או עם ביאור הרב שטיינזלץ. תוכלו לקרוא מאמרים שנכתבו על נושאים מהדף היומי בעלון מאורות הדף היומי, בעיתון משפחה או במקור ראשון. תוכלו למצוא שיעור המתאים לכם או חברותא. גם פורום יש באתר, לשאלת שאלות והעלאת חידושים.

ממה שבררתי על מקים האתר גליתי שמדובר באדם המוחזק לתלמיד חכם, הנטוע בעולמה של תורה, שהקים את האתר כולו במימון עצמי אך ורק לטובת הגדלת תורה בעם ישראל. ירבו כמותו בישראל!

אז מה אתם מחכים? לכו לראות (ותספרו גם לחברכם):
http://www.daf-yomi.com/

בישול בשבת: בישול אחר בישול בלח והיסטרזיס

הזכרנו בעבר את המשנה בשבת האומרת (מסכת שבת דף קמה עמוד ב):

כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת.

כלומר, כל דבר שבושל לפני שבת, שוב איננו מתבשל כי אין בישול אחר בישול.

הראשונים נחלקו ביניהם האם הכלל שאין בישול אחר בישול זה רק בדבר יבש (מוצק) או גם בדבר לח (נוזל). הרמב"ם והרשב"א סברו שלעולם אין בישול אחר בישול, בין ביבש ובין בלח. לעומת זאת, רש"י והרא"ש סוברים שיש בישול אחר בישול בלח.

המחבר בשולחן ערוך הכריע באופן ברור כשיטת הרא"ש שיש בישול אחר בישול בלח (אורח חיים סימן שיח סעיף ד):

תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן... וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק.

לעומת זאת, הרמ"א נקט בשיטה חדשה, וכתב את הדברים הבאים (אורח חיים סימן שיח סעיף טו):

דבר שנתבשל כ"צ [=כל צרכו] והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה: ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג [=על גבי] האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן, מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג.

כלומר, לשיטת הרמ"א, כל עוד התבשיל (הלח, שיש בו מרק) לא נצטנן לגמרי אין בו עוד משום בישול. אך אם התבשיל הלח הצטנן לגמרי יש בו משום בישול.

המשנה ברורה מסביר את שיטת הרמ"א המחודשת (שם בס"ק צז):

פליג אמחבר דס"ל דדוקא כשהוא יבש אבל בדבר לח שנצטנן יש בישול אחר בישול ודעה זו ס"ל דאין בישול אחר בישול בכל גווני ואפי' נצטנן לגמרי
ושם בס"ק צט:
המנהג להקל בזה דסומכין בזה איש מקילין כ"ז שלא נצטנן לגמרי

כלומר, עקרונית הרמ"א סבר כשיטה האומרת שאין בישול אחר בישול כלל בין ביבש ובין בלח, אך אם התבשיל נצטנן לגמרי אז הוא חשש לשיטה האומרת שיש בישול אחר בישול בלח.

האגלי-טל הציע הסבר אחר לדברי הרמ"א (השמטה לדף קי"ח ע"ב בס"ק יד במהדורה ישנה, הפניה לדבריו מופיע גם בספר יסודי הלכה, שבת ח"א עמ' שנב):

ולפי"ז גם בנידון דידן בלא נצטנן לגמרי שבני אדם אוכלין בחמום זה ע"י הדחק עכ"פ לא פקע שם בישול מיניה. כיוון דתחילה היה חם גמור וכמו במיוחד לאוכל אדם ואחר-כך נאכל ע"י הדחק לא פקע מיניה שם אוכל.

כלומר, לדברי האגלי-טל הגבול בין לא-מבושל למבושל הוא אחר מהגבול בין מבושל ללא-מבושל. כדי לעבור בין לא-מבושל למבושל בלח, יש להגיע לדרגת יד סולדת בו. אך, כדי לעבור חזרה ממבושל ללא-מבושל לא מספיק שאין היד סולדת בו אלא צריך להגיע לדרגה שלא נצטנן לגמרי.

למי שלמד פיסיקה יכול להיות שהסבר זה מזכיר קצת את הגרף הזה:

הגרף מתאר תופעה המכונה היסטרזיס. כשמפעילים שדה מגנטי על חומר בעוצמה מסוימת הוא יהפוך למגנט בעל שטף מגנטי מסויים (אינני יודע להסביר את המושג הזה בלשון שבני אדם מבינים, כולל אותי). אך כשמפעילים את השדה לכיוון השני, לא מספיק לעבור את הנקודה הראשונה כדי שהחומר יחזור למצב הקודם שלו, אלא יש להגיע לנקודה נמוכה יותר כדי שהשטף יתחיל להשתנות שוב.

לי בכל אופן, זה הזכיר את זה.

שעה ל...

הדברים הבאים מבוססים על דברים שנכתבו בשבועות האחרונים ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון".

בעבר הבאנו את הערותיו של ר' אליהו לוין על אחת הסליחות הנאמרות בצום י"ז בתמוז. הפיוט שנכתב בידי ר' שלמה אבן-גבירול פותח בחרוז הבא:
שעה נאסר / אשר נמסר
ביד בבל / וגם שעיר

ר' אליהו לוין העיר שחלק מהסידורים הספרדיים החדשים בהשפעת הג"ר מאיר מזוז שינו את המילים הראשונות להיות:
שעה לנאסר

תיקון זה מתבסס על דברי רבי אברהם אבן-עזרא שכתב (ס' צחות, ש' הפעלים):
וישע ה' - דבק עם מלת אֶל... והאומר שְעֵני הוא טועה, רק: שעֵה אלי.

כלומר, השורש ש.ע.ה. לעולם יהיה עם מילת "אל", כדוגמת "וישע ה' אל הבל... ואל קין... לא שעה".

על פי תובנה זו, ישנם חילופי נוסחאות בברכת "רצה":
"ותפלתם שעה" לעומת "ולתפלתם שעה".

התיקון בפיוט "שעה נאסר" לי"ז בתמוז איננו התיקון היחיד שבצע הנאמ"ן ס"ט בסידורו על עניין זה.
כך ניתן למצוא שגם פיוט "דרור יקרא" של דונש תוקן, ובמקום "שעה שועת בני עמי" נכתב "שעה לשועת בני עמי".
בפיוט "אלקי, אל תדינני" של הפייטן יצחק בן לוי אליסיאני הנאמר בקרב קהילות הספרדים כרשות לנשמת ביום ראשון של ראש השנה תוקן הבית האחרון:
שְׁעֵנִי נָא רְצֵנִי אֵל אֱמוּנָה. וְתִיטַב לָךְ תְּשׁוּרַת מַהֲלָלִי:
תְּנַהֲלֵנִי יְמֵי מִדַּת צְבָאִי. וְתִרְעֵנִי יְמֵי חֶלְדִּי וְחֶדְלִי:
חֲמֹל עֲלַי וְכַפֵּר מַעֲלָלַי. וְשׁוּר שִׁירִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וּמַחְלִי:
וְעֵת תָּבִיא יְצוּרֶיךָ בְּמִשְׁפָּט. אֱלֹהַי אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעֲלִי:

במקום שתי המילים הראשונות, נכתב:
שעה לי נא

מכיוון שהזכרנו את הרב "מענה לשון", ר' אוריאל פרנק, נזכיר גם שלאחרונה יצא לאור תיקון קוראים בהוצאת חורב ר' אוריאל פועל להפצתו. סקירה על התיקון ניתן לקרוא בדבריו של הרב יואל קטן בגליון המעיין האחרון - קישור. התיקון כולל הנחיות לקורא בתורה (+רשימת טעויות שכיחות), הדגשת שווא נע וקמץ קטן ועוד, על פי נוסחו המדויק של הרב ברויאר זצ"ל על פי כתר ארם צובא. התיקון מעומד בעימוד הסטנדרטי, ע"פ התיקון של הרב דוידוביץ'.
המזמין עתה יזכה במחיר מיוחד של 75 ש"ח, והנחה נוספת למזמין שני עותקים ומעלה.

סרבנות גט וה"הסכם לכבוד הדדי"

הפעם אני מתעתד לכתוב על נושא שאני לא ממש מבין בו ועל ספר שלא קראתי את כולו.

לאחרונה קיבלתי את ספרה של הטו"ר רחל לבמור, "מנעי עיניך מדמעה - הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט" (גם ידידי הרב חיים נבון קיבל את הספר, וכתב עליו כאן, ברוח אחרת ממה שאני אכתוב). את הנושא הזה מעולם לא הבנתי ודפדפתי בספר על מנת למצוא תשובות לשאלותי.

ברור לכולי עלמא שאדם שהחליט בדעתו שהוא לא ייתן גט לאשתו ויהי מה, אכן לא ייתן את הגט והאשה תצא כנראה רק במיתת הבעל. למזלנו ולמזלן של הנשים יש רק אנשים בודדים מאד שהגיעו לדרגת רשעות כזאת. הסכמי קדם הנישואין לא נועדו לאנשים מהסוג הזה.

למי כן נועדו ההסכמים הללו? כנראה לרוב המכונים "סרבני גט" (או סרבניות גט, אני אשתמש כאן בביטוי סרבני גט מטעמי נוחות, אך הכוונה לשני המינים), שהם אנשים הטוענים בבית הדין שהם מוכנים להתגרש אם האשה תמלא אחר דרישותיהם, בין אם אלו דרישות ממוניות, משמורת או כל דרישה אחרת. קבוצה זו מוחזקת להיות הבעיה, שכן הרבה הרכבים חוששים לכוף בעלים כאלה לתת גט, מחשש לגט מעושה ואז תהליך הגירושין מתמשך עד שאחד מבני הזוג מתקפל ומוכן למלא אחר תנאיו של השני.

איך הסכמי קדם-הנישואין אמורים לסייע לפתרון הבעיה הזאת? ובכן, בהסכם כתוב שמרגע שאחד מבני הזוג מודיע לשני שהוא מעוניין לסיים את הקשר מתחיל תקופה של כחצי שנה. לאחר חצי שנה, אם הם לא הצליחו להגיע לשלום-בית מחד או להתגרש מאידך, בן-הזוג שבגללו מתעכב הגירושין (דהיינו, אם הבעל מסרב לגרש או האשה מסרבת להתגרש) צריך לשלם דמי מזונות מוגדלים לצד השני. [ניתן לעיין בנוסח ה"הסכם לכבוד הדדי" המוצע בספר גם באתר קולך - קישור.]

ועתה בואו חשבון, נניח שאמנון ותמר חתמו על הסכם קדם-נישואין לפני נישואיהם וכעת הם נמצאים בתהליכי גירושין. אמנון מתנה את נתינת הגט בכך שתמר תוותר על חלקה בדירה המשותפת, ולכן מתעכב תהליך הגירושין. תמר תבוא לאמנון לאחר 180 יום, כמופיע בהסכם ותאמר לו שעליו להתחיל לשלם דמי מזונות מוגדלים. האם לדעתכם אמנון יתחיל לשלם? ברור שלא! אז בפני תמר יש שתי אפשרויות: לגשת לבית הדין ולהוציא את ההסכם או לגשת לבית המשפט לענייני משפחה. נניח שאין בהסכם שהם חתמו עליו שום בעיה של גט מעושה, דבר שלעולם לא הוכח במבחן המעשה (והרי זה תלוי בהרכב הספציפי שבפניו בא התיק). אם תמר תפנה לבית המשפט לעניני משפחה, אמנון יטען שהוא מוכן להתגרש, לדידו תמר היא המסרבת להתגרש שכן היא לא מוכנה למלא אחר תנאיו (כך לפחות יציג את הדברים עורך דינו של אמנון). אם השופט בבית המשפט הוא איש ישר, אני מניח שהוא לא יפסוק בתיק שכן התיק הזה מתברר באותו זמן בערכאה אחרת - בבית הדין הרבני. ואם השופט הוא לא ישר, בית המשפט יפסוק בשאלה שהיא עדיין פתוחה בבית הדין הרבני ויערער עוד קצת את מעמד בתי הדין הרבניים במדינת ישראל. מנגד, אם תמר תפנה לבית הדין הרבני, אם הדיינים מסכימים לנקודת מבטה של תמר שאמנון הוא הסרבן, האם הם זקוקים ל"הסכם לכבוד הדדי" כדי לחייב את אמנון לשלם מזונות, או אם כבר לשבת בכלא / לעכל את חשבונו וכו'?

זה מה שלעולם לא הבנתי. לא מצאתי בספר החדש של רחל לבמור שום התייחסות רצינית למה שקורה בפועל. המחברת אף מציינת שעוד לא קרה שזוג שחתם על "הסכם לכבוד הדדי" הגיע לתביעת גירושין בארץ, כך שההסכם טרם עמד במבחן המציאות. עם זאת, מכיוון שכל העולם ואחותו מדברים על הנושא של הסכמי קדם-נישואין, אני מניח שחוסר ההבנה שלי נובע מקוצר הבנתי את המציאות בבתי-הדין, כך שאשמח אם מישהו יכול להסביר לי קצת יותר.

מה שכן מופיע בספר זה הניסיון הטוב שיש עם ההסכם הזה בארצות הברית. שם רבנים רבים ממליצים לזוגות לחתום על הסכם כזה. אך יש לדעת שהמציאות בארה"ב שונה לחלוטין מזו בארץ. בארה"ב זוג שרוצה להתגרש צריך להתגרש אזרחית, שם לא נדרשת הסכמה של שני בני הזוג. בנוסף לגירושין האזרחיים, עליהם כמובן לסדר גט בפני בית דין כשר. במציאות כזאת, הזוג יכול להתגרש והבעל לא יסכים בכלל לבוא להתדיין בפני בית הדין הרבני אם לא ימולאו תנאיו. במקרה כזה, זה בהחלט מועיל שהאשה יכולה לתבוע את בעלה בבית דין אזרחי על פי ה"הסכם לכבוד הדדי" שעליו לשלם מזונות כי הוא עוד לא גירש אותה בבית דין רבני.

אך בארץ המצב הוא שונה לחלוטין, זוג איננו יכול להוציא תעודת גירושין בלי גט. כל פנייה לבית משפט אזרחי שיתערב בסיפור הוא ערעור מכוון של מעמד בית הדין (שלצערנו אנחנו נאלצים להודות, שבהרבה מקרים הוא הביא על עצמו את מעמדו הרעוע).

לסיום, המחברת מציינת מעט בגאווה שהעידן שלנו רואה לראשונה הסכמים שנועדו לטובת האשה שנכתבו בידי נשים. זאת, בניגוד להסכמים דומים (מהכתובה ואילך) מדורות קודמים שנכתבו כולם בידי גברים. כגבר, אני חייב לציין, שזה לא מעודד אותי לחתום על הסכם כזה. למי שלא מבין למה, הנה משל: כשעל ילדים לחלק חתיכת עוגה ביניהם - האחד אמור לחתוך והשני בוחר ראשון את החתיכה שהוא מעוניין בה.

שלטון הרב - חלק א', מאת: הרב יואב שטרנברג

בראשית סדרת פוסטים חדשה, אני מבקש להודות מקרב לב לרב יואב שטרנברג, המסיים בימים אלו את לימודיו ב"ארץ חמדה", שנענה לבקשתי והסכים לכתוב על אחד הנושאים הבוערים ביותר בחברה הדתית במאה השנים האחרונות.

מבוא
אחת הבעיות המטרידות רבים מקרב המחנה הדתי לאומי לגווניו השונים, היא השאלה כיצד יש לנהוג למעשה, במקום שבו יש מחלוקת ודעות שונות בין הפוסקים.
לכאורה, שאלה זו אינה מיוחדת ל'מחננו', אלא היא שאלה שכל יהודי דתי צריך להתמודד איתה. אולם נראה, שבציבור שלנו הבעיה חריפה יותר, שכן, הציבור שלנו מורכב מבתי מדרש שונים, בעלי השקפת עולם שונה למדי בנקודות רבות, וההנחה בקרב רבים היא, שישנו קשר ברור בין ההשקפה הדתית הכללית, ובין פסיקת ההלכה של פוסק מסויים. זאת בניגוד למקובל בקרב החרדים (אני חושב), ששם אין מרחב דעות גדול כל כך בתפיסה הדתית, וגם ההנחה של הציבור היא שהלכה זה הלכה, והיא אינה בנויה על תפיסת עולם.
אחת התולדות של ההבדל בין הציבור הדתי לאומי ובין החרדים היא, שאצל החרדים קיימים מספר מדרגים ברור למדי של רבנים, וממילא ישנה פסיקה אחידה יותר, ואילו אצלינו הבלגן חוגג - לכל אחד יש את הרב שלו, ואין הרבה היררכיה בין הרבנים.
כדי להבהיר את הבעיה, נזכיר שלוש דוגמאות.
א. סירוב פקודה סביב ההתנתקות - האם לרב שרלו היתה שמורה הזכות לא להסכים לפסיקה של הרב אברהם שפירא? חלק מהציבור חשב שאין לו זכות שכזו, ואילו חלק אחר לא הבין מדוע הרב שרלו צריך לציית לרב שפירא.
ב. סוגיית הגיור - לא רק הציבור החרדי לא אוהב את הגיורים הנעשים דרך בתי הדין המיוחדים לגיור. גם בציבור שלנו ישנו חוסר הסכמה רציני למדי, בשאלה אם בתי דין אלו מגיירים על פי ההלכה או לא. ראו למשל הוויכוח בין הרב משה ליכטנשטיין והרב חיים אירם (כאן). כמובן שגם בתוך בתי הדין ישנו וויכוח משמעותי למדי על גבולות קבלת המצוות הנדרשת, והמרחק בין הקצוות השונים משמעותי למדי.
ג. ה'ניאו רפורמים' - הדוגמא הבולטת ביותר, שאי אפשר להתעלם ממנה, היא סוגיית הדתיים הנאו רפורמים שעלתה במחוזותינו בשבוע האחרון (הפניות מכאן). מהם הגבולות הלגיטימיים של ההלכה? האם יש דרך לקבוע שפסיקה של רב מסויים, או דעה הלכתית כזו או אחרת היא 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה'.

בסדרת הפוסטים הנוכחית, אני מבקש לבחון שלוש שאלות (לפי הסדר הזה):
ראשית, האם קיימות דעות שהן 'מחוץ להלכה', וכיצד מזהים אותן?
שנית, האם בעולם דתי מתוקן, צורת הפסיקה תהיה דומה לזו המקובלת בציבור החרדי - בכיוון של האחדת הפסיקה, ועם היררכיה רבנית ברורה - או לזו המקובלת אצלינו?
שלישית, האם במציאות שלנו, יש חובת ציות כלפי 'גדולי הדור' כאלו ואחרים?

על גבולות ההלכה -טעות בשיקול הדעת
למעשה, בנושא זה עסקתי בעבר בבלוג זה (כאן). על מנת לחסוך לקוראים הקלקה, וגם מתוך רצון להתמקד בדיון שלפנינו, אני מביא כאן את עיקרי הדברים הנוגעים לענייננו.
הגמרא (סנהדרין ו.; שם לג.) מבחינה בין שני סוגי טעויות אפשריות - טעות בדבר משנה וטעות בשיקול הדעת. במקרה של טעות בדבר משנה, הטעות היא מוחלטת, ולכן הדין אינו דין. לעומת זאת, טעות בשיקול הדעת פירושה שהטעות אינה מוחלטת, ובאופן עקרוני, אף שמדובר בטעות, הדין דין.
לא נאריך בשיטות הראשונים (כדאי לעיין בדברי הרא"ש פרק ד סימן ו באריכות) אבל באופן כללי ניתן לומר, שהלכה פסוקה ומוחלטת בתלמוד הבבלי היא טעות בדבר משנה. הוא הדין לפסיקה שנעשתה מתוך הנחה עובדתית שהתבררה כלא נכונה.
אולם, בכל מצב שיש מחלוקת - בין אם מדובר במחלוקת ראשונים או אחרונים - אי אפשר לומר שמדובר בטעות מוחלטת. אין מי שיכול לומר שדעתו של הרמב"ם / הריב"ש / הש"ך / החתם סופר / ר' חיים פלאג'י וכן הלאה היא טעות במובן המוחלט של המילה.
עם זאת, כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, וישנו מנהג ברור לפסוק כדעה אחת (-המכונה בפי חז"ל והראשונים 'סוגיין דעלמא') הרי שפוסק שאין לו עמדה ברורה, צריך 'לשחות עם הזרם'. ואם הוא פסק כדעה אחת, ואח"כ התברר לו שהרוב פוסקים כדעה אחרת, זוהי 'טעות בשיקול הדעת'.

כפי שכתבתי, לתלמוד הבבלי ישנו מעמד של 'דבר משנה', שלא ניתן לחלוק עליו. וכך כותב הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה:
אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו. בין ראשון בין אחרון. ודברים הללו בדינים וגזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבן כל בית ישראל ללכת בהם. וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנוהג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד ולגזור גזירותיהם, וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה.
וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כה סעיף א):
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנין אותו כהלכה. הגה: מיהו י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש). מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא.
המחבר הולך בעקבות הרמב"ם. עם זאת, חשוב לשים לב לדברי הרמ"א - על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אין לחלוק לקולא, אלא מי שקיבל מרבותיו אחרת.
דברי הרמ"א ופוסקים דומים (עיין פתחי תשובה שם סק"ב) הסוברים שדברי השולחן ערוך ונושאי כליו נחשבים כ'דבר משנה גם כן', אם כי ברור מדברי אותם הפוסקים, שהדבר איננו מוחלט - דבר השולחן ערוך הוא דבר משנה רק במקום שנושאי הכלים לא חלקו עליו. במקום שהש"ך חולק על הסמ"ע דברי הש"ך הם 'דבר משנה' ולא דברי הסמ"ע וכן הלאה.
מה גם, שגישה זו אינה מוסכמת לחלוטין. הרב זוין ('אישים ושיטות' עמ' 18) מביא את דברי ר' חיים מוולז'ין (למרות ההפניה בספר, לא הצלחתי למצוא את המקור):
וכבר הוזהרתי בזה מפי מו"ר גאון קדוש ישראל... רבנו הגדול החסין מ' אליהו נ"ע מווילנא (-הגר"א. י.ש.) שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השלחן ערוך.
כך כותב גם הרב שג"ר ('בתורתו יהגה', עמ' 51) בשם החזון אי"ש (גם כאן, המקור אינו תחת ידי), שהשולחן ערוך נתחבר רק למי ש'קצרה יד השגתו להבין ולהורות מתוך הש"ס'.

לכן, באופן תיאורטי, כל פרשנות של הש"ס היא פרשנות לגיטימית, אפילו במובן של הלכה למעשה. עם זאת, קצת ענוונה לא מזיקה אף פעם, ולא כל מי שהוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית, או אפילו מי שסיים 15 שנות לימוד בישיבות הסדר וישיבות גבוהות, חייב לחלוק על כל הלכה מקובלת שנפסקה אי פעם.

אם ניקח כמה דוגמאות בנות זמנינו לדעות שהן (עד כמה שידי מגעת) טעות בדבר משנה, הרי שההנחה שאשה יכולה להצטרף למנין, נישואי גרושה / גיורת וכהן, קידושין שבהן האשה מקדשת את הבעל, או שניהם מקדשים זה את זה, קיום יחסי מין של בני אותו מין (הומוסכסואלים ולסביות) כולן דוגמאות לטעויות בדבר משנה. חלק הן אפילו דוגמאות לטעות בדבר שהצדוקים מודים בו.

אני לא דן כרגע בכלל באופן שבו צריך להתייחס לאנשים העושים טעות בדבר משנה, אבל צריך לדעת שאכן יש גבולות להלכה, ואכן ישנם דברים הנמצאים מעבר לגבולות אלו, ואין דרך להכניס אותם לתוך ההלכה בלי להיות בעצם 'רפורמים'.
את הפוסט הבא נקדיש לסקירה על התהליך של קבלת ההחלטה ההלכתית (מה שנקרא 'פסיקה'), כפי שאני מבין אותו.

שביבים (מטות-מסעי) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

זכר לחורבן בית המקדש
על רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים" מסופר, כי כינה את ספריו "לבושים" בשל מעשה שהיה: רבי מרדכי יפה היה יפה תואר, ואחת מנשות האצולה הנוצרית חשקה בו. היא הזמינה אותו לביתה כביכול לצורכי עסקים, נעלה אותו בביתה, ודרשה ממנו להתנצר ולהינשא לה. הוא סירב בתוקף, ומאחר שסירבה לשחררו נמלט מביתה דרך פתחי הביוב, וכל עשרת הבגדים שלבש הושחתו כליל. בעקבות המקרה הזה התפלל רבי מרדכי יפה זי"ע, שבמשך עשרה דורות יהיו צאצאיו מכוערים, על מנת שלא יבואו לידי הניסיון שבו עמד, וככל הידוע בקשתו נתמלאה. לזכר הניסיון שעמד בו חיבר רבי מרדכי עשרה ספרים וכינה אותם בשם "לבושים". בספרו "לבוש החור" סימן תק"ס סעיף א' [לבוש החור הוא חיבורו על ארבעה טורים חלק אורח חיים מהלכות שבת עד הסוף] שולל רבי מרדכי את "מה שנוהגים עכשיו הבונים בתים ומסיידים ומכיירין כולו ואחר כך משחירים אמה על אמה כנגד הפתח לא יפה הם עושים, כי אדרבה השיחור הזה אינו מגנה הבניין אלא מיפהו ומשמח את הלב כשאר הציורים הנאים. וחז"ל אמרו "משייר אמה על אמה", כלומר שמניחו כך מקולקל ובלתי מתוקן, כדי לגנות הבניין ולשבור לבו, שמתוך כך יוכר החורבן בשברון לבו, לא שייפהו". ורבו הפוסקים שאין להתחכם ולשים תמונה של הכותל המערבי זכר לחורבן או לכתוב על הקיר "זכר לחורבן" או כל כיוצא בזה [אם אשכחך ירושלים וכו']. ומקור המנהג לשבור כוס של זכוכית בחופה לאחר ברכות האירוסין [להעלות את ירושלים החרבה על ראש שמחתנו], בגמרא ברכות דף י'. הגמרא מספרת שם, שבשעת חתונת בנו של רבינא היו החכמים שמחים ביותר. הביא רבינא כוס זכוכית לבנה והכה ושברה לפניהם. ובתוספות שם מובא: מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין. [וראה "העדה" פרשת פנחס בדבר מנהגי אבלות נוספים על חורבן בית מקדשנו]

הימים שקדמו לברקת
המגיד הידוע, הרב בן-ציון יאדלר חיבר ספר הנושא את השם "בטוב ירושלים" [בענייני שמירת שבת] ובין דפיו מסופר:
לפני תיקון העירוב בירושלים היו עומדים בשער יפו שבעיר העתיקה הרה"ג ר' משה סעמניצער ושוטר מטעם הממשלה [הבריטית], והיו בודקים בכיסיו ובבגדיו של כל אחד ואחד היוצא מחומת העיר החוצה, כדי שלא יוציאו בהם דבר מה, ויעברו על לאו דהוצאה. וכאשר נמצא בכיס אחד היוצאים שעון או זרעונים [גרעינים] וכדומה, היו לוקחים אותם ממנו, ורק כאשר חזר לעיר היו מחזירים לו. יאומן כי יסופר.

חתונה צנועה
האם חתונה שאליה מוזמנים למעלה מאלף איש יכולה להיחשב "חתונה צנועה" גם אם התקרובת באמת צנועה? השאלה הזאת מונחת עתה על שולחנם של כמה "בעלי בתים" חשובים שומרי מצוות וגם על "הסטנדר" של מספר רבנים. עד לקבלת התשובות כדאי לכולנו לחזור ולשנן את התקנות של האדמו"ר מגור זצוק"ל בעל "לב שמחה" בעניין חתונות. הוא היה הראשון בזמן החדש, שריסן את המוני חסידיו בכל הקשור למספר המוזמנים לחתונה. וכך כתב האדמו"ר זי"ע:
"יש להנהיג צמצום בעריכת חתונות , ולסעודת נישואין אין להזמין יותר ממאה וחמישים מוזמנים מלבד קרובי המשפחה. וליתר המוזמנים כיבוד לאחר החופה". למיטב הידיעה, לגבי "שבת חתן" התקנות חמורות במיוחד. האמירה: "יש להנהיג צמצום בעריכת חתונות" כאשר מיד לאחריה נוקב האדמו"ר במספר המוזמנים מלמדת כי הצמצום צריך לחול בעיקר על מספר המשתתפים באירוע.

שלושים שמות משמות הקודש...
בנו של האדמו"ר מגור בעל "פני מנחם" זצוק"ל, הגרי"ד אלתר שליט"א, נשא באחרונה הרצאה בענייני חינוך בכנס של מכון "דרכי קריאה", ודבריו ריתקו את קהל השומעים. הנה הכותרות בלבד:
"בילדותי כשלמדתי בתלמוד תורה, היה לי מלמד שהיה יושב ומתנדנד על כיסאו ונשען לאחוריו, והילדים היו מחקים אותו ועושים כמעשיו. ולעומתו, היה מלמד אחר שהיה מקפיד כשאכל תפוז, שהיה חותך כל פלח ופלח לחצאין ואוכל, וגם אותו היו הילדים מחקים. המלמדים הללו לא חשבו כלל בעת שעשו את מעשיהם אלה לחנך את תלמידיהם , ובכל זאת היה בזה מסר חינוכי לילדים.
"עיקר החינוך אינו במה שאב או מורה מדרבן את הילד איך להתנהג... אין זה עיקר ויסוד החינוך.עיקר העיקרים הוא להיות דוגמא אישית... שכן, ילדים קולטים כל פרט הכי קטן. גם כאשר האבא אינו נמצא בבית, הרי הוא ממשיך לחנך את בנו. כי אם הבן יודע שאביו שוקד על התורה ועבודה בבית המדרש, או אפילו עסוק בפרנסתו יודע הילד שאביו מנצל את זמנו כראוי ועושה מה שצריך, וזה גורם ומשפיע על הילד לשפר מעשיו ולהתנהג כדבעי.
"בעוונותינו הרבים ישנם הרבה נושרים, בנים התועים מדרכי אבותינו ובוחרים בחיי הוללות דבר שלא היה מצוי כל כך בדורות עברו... והגם שהרבה חושבים שהרחוב המלוכלך ושאר מכשירים טמאים הם הגורמים לכך מכל מקום אין זה הגורם העיקרי... היום, בזמנינו , אף על פי שיש שפע של הרבצת תורה ויהדות, מיהו חסרה מידת האמת והפנימיות. היום הזה, עיקר הטעם שאבא רוצה שבנו יצליח בתורה הוא, מפני שחשוב לו שהבן ייקרא בחור טוב בשידוכין וכיו"ב. לא כן בדורות קודמים, שכאשר היה אבא שומע שבנו אינו מתנהג כראוי היה מתעלף מיד מרוב חלישות הדעת....
"אם ילד היה רואה אצל אביו את האמת שרוצה שיצליח בתורה משום שאוהב את התורה ומצוותיה, היה זה משפיע על הבן. ואילו עתה שאין רואים כזאת, ורק מחנכים ומסבירים לילד איך צריך להתנהג, ומטיפים מוסר מזמן לזמן, והכל מחמת סיבות שונות ומשונות לכן אין זה מועיל כל כך... מה שאין כן ברואה אישיות אמיתית האוהבת את התורה וקיום מצוותיה, אזי ממילא נקלט ומשפיע אצלו דרך סלולה באהבת ה'.
"והנה, הרבה פעמים הסיבה שאין רואים הצלחה בחינוך הבנים נובעת ממה שמצפים ומחכים מן הילד יותר ממה שהוא יכול ויותר ממה שהוא צריך. "חנוך לנער על פי דרכו" אמר שלמה המלך. חייבים לחנך כל אחד לפי "דרכו" שלו ולא לצפות ממנו להיות כמו אחיו או חברו. אי אפשר לשנות את טבע מעשה בראשית...
מסופר שהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל נכנס פעם לסייר בתלמוד תורה. בהיותו בחדר המדרגות עצר ופרץ בבכי מר, ואמר "דורכים כאן על שמות". כלומר, שכל ילד יהודי חשוב כאחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. ואם מחנך לא ייזהר מאוד בדיבוריו ומעשיו יכול חלילה בהינף יד לדרוך על הילד ולגרום הרס וחורבן. וזה לימוד נפלא, שכל מלמד ומורה צריך לדעת ולזכור: כשיש שלושים תלמידים בכיתה אין הם סתם שלושים זאטוטים, אלא שלושים שמות משמות הקודש! איזו אחריות!"
כאמור, רק את הכותרות כתבנו, ואם בי היה תלוי הדבר, הייתי קובע את השיחה הזאת בפתח כל סידור של מחנך בבית ספר, תלמוד תורה וכו'.

מדרש לפרשת מטות-מסעי

"זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" מהו לכם? לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחשב בדעתו אמר העבדים שלי והשפחות שלי מוטב שאשיא עבדי לשפחותי שלי לשלי. כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא הארץ שלי שנא' (תהלים כד) "לה' הארץ" ואומר "כי לי הארץ" וישראל שלי הם שנאמר (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים" מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי לשלי לכך נאמר "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה":

המדרש לומד מריבוי המילה "לכם" שבפסוק "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה". המדרש לומד שיש מיוחדות בכך שהקב"ה נותן לעם ישראל דוקא את ארץ ישראל וזה משום ששניהם - גם העם וגם הארץ הם שלו. המדרש ממשיל את הדבר למלך שמעדיף להשיא את עבדו לשפחתו במקום לקחת בני/ות זוג מן החוץ עבור עבדיו.

המדרש מעט תמוה. לכאורה מובן שאם יש מיוחדות לעם ישראל ולארץ ישראל בכך ששניהם שלו, מובן מדוע הקב"ה יעדיף לתת את ארצו דוקא לעמו. אך מה מוסיף המשל? מדוע האדון מעדיף להשיא את עבדיו לשפחותיו ולא לכאלה מן החוץ?

במבט ראשון, המלך מנסה לחסוך בכסף. כנראה שלהביא עבדים מן החוץ עולה כסף - שכן כנראה צריך לשלם עבור עבדים אלו. בכך שהמלך ישיא את עבדיו לשפחותיו הוא יחסוך הרבה כסף. יש פן כזה גם בנמשל. ארץ ישראל היא מוכנה ומזומנת לעם ישראל. יש בה את כל הסגולות הנצרכות לעם סגולה. אין צורך "לטרוח" ולהכין עבור העם דברים נוספים על מה שיש כבר בארץ, לכן טבעי שהמלך יעדיף לתת את ארצו לעמו.

יש כמובן גם פן נוסף. המדרש מתאר איך שהמלך "עמד וחשב בדעתו" והגיע למסקנה "שלי לשלי" - התיאור כאן איננו תיאור של ריווח גשמי גרידא, אלא של הבנה אחרת של המציאות. המלך מבין פתאום שמוטב לכל הנוגעים בדבר שהעבדים והשפחות שלו ינשאו. מוטב למלך, שכן כך הוא יודע שלא נכנס לתוך ארמונו אדם פסול. מוטב לעבד ולשפחה, שכן הם מבינים איש את מעשהו וטבעו של השניה שכן הם גדלו ושרתו באותו מקום. העובדה שהם שייכים למלך, איננו עובדה יבשה, אלא זה תיאור שונה של המציאות. עבד של המלך הוא שונה מעבד שאינו של המלך.

באותו אופן, עם ישראל הוא של הקב"ה - זו סגולה הטבועה בהם המבקשת להשתדך דווקא לארץ ששייכת למלך. ובנוסף, כביכול המלך בעצמו מרויח מזה, שלי לשלי, הקדושה נשארת בטהרתה כשהארץ והעם ששניהם שלו מתאחדים.

הפכים נמשכים

הטור הששי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"לעולם הרב יקל יותר ממך" - כך לימד אותי הרב שהדריך אותי לפני החתונה, בניסיון לשכנע אותי שהבושה ואי הנוחות שבפנייה לרב עדיפה על החלופה. זה הכלל הראשון שהוא לימד אותי. הכלל השני היה שגם אם אני מהטיפוס הנוטה להחמיר, ברגע שמתחתנים כל החלטה פרטית שלי להחמיר בנושאים שעליהם דיברנו, בהכרח כופה חומרה גם על בת הזוג. "ומי אמר שמותר לך בכלל להחליט עבור בת זוגך שהיא צריכה להחמיר?" - הוא שאל אותי. שני השיעורים האלו מלווים אותי עד היום.

אני חושב שניתן להצביע על שני דפוסי התנהגות בציבור הדתי-לאומי. כמובן, שהמציאות היא יותר מורכבת מהחלוקה לשחור-לבן שאנו עושים כאן, אך לצורך הניתוח נראה שהחלוקה מספקת. הקבוצה הראשונה הם האנשים היותר "תורניים", כשהם נתקלים בשאלה, ובודאי כשמדובר בשאלה בנושא חמור כמו טהרת המשפחה וכדומה, שאין בידם הכלים לפתרה בעצמם, הם ייגשו אל הרב לשאול. ואם אין רב בנמצא או שהם מתביישים לשאול את שאלתם הם פשוט יחליטו להחמיר.
הקבוצה השניה הם האנשים שהחליטו מראש, במודע או שלא במודע, שהם אמנם מעוניינים לשמור תורה ומצוות אך רק כל עוד זה לא מפריע את התנהלותם היום-יומית. כלומר, הם מציבים לעצמם גבולות, וכששמירת ההלכה עוברת את גבול הנוחות הם יעדיפו לעגל פינות. אצל קבוצה זו, לפעמים כשמתעוררת שאלה שיש חשש שהרב יחמיר בה, הם יעדיפו להקל לעצמם ובכלל לא יגשו לשאול את הרב.
במאמר מוסגר יש לציין שהאופן שהחלוקה הזאת באה לידי ביטוי במציאות מעט השתנה בעקבות שו"תי האינטרנט. כיום, בעידן הדיגיטלי, אדם יכול בהרבה מקרים לבדוק מראש מה הרב ישיב על שאלות מגוונות. באופן זה הוא יכול לקבל החלטה יותר מושכלת.

נשוב לעניין. כל החלוקה הזאת שעשינו היא במישור של האדם הפרטי. אך מה קורה כשהפרטים הללו מתאגדים לקהילה ולקהילה זו אין רב מוסכם?
בקהילה שנוטה יותר לדפוס של ה"מחמיר", כמעט כל ההחלטות שתתקבלנה בשאלות ההלכתיות והציבוריות יצטרכו לקחת בחשבון את דעתם של המחמירים יותר באותו ציבור. אותם אנשים שאינם רואים את עצמם כ"מחמירים" ירגישו לרוב דחוקים לפינה ולא ירגישו בנוח להביע את דעתם בחופשיות, אלא אם כן הם מוכנים לכך שדבריהם ייצרו מהומה. בקהילות כאלו, עלול להיווצר מצב שה"נוחים" יותר ירגישו הרבה פחות נוח בבית-הכנסת מאשר היו רוצים מלכתחילה, וזאת בגלל האופי ה"מחמיר" של קובעי הטון בקהילה.

בקהילה מהסוג השני, הדפוס ה"נוח", יקרה מצב הפוך. ההחלטות תתקבלנה עפ"י מידת הנוחות של רוב חברי הקהילה, או של מובילי הקהילה. במקרה כזה, יש סיכוי טוב שאותו חלק מהקהילה שמרגיש יותר כ"מחמיר" ימצא את עצמו בתור הממורמר המתמיד והנעלב התורן. זאת, אם הוא לא החליט כבר לעזוב לקהילה אחרת.

כחלוף השנים הקהילות מתגבשות יותר, ואז פוגשים לפעמים במצב הנראה על פניו אבסורדי. לחברי הקהילה של ה"נוחים" תהיה מודעות לסבלם של ה"מחמירים" בקהילתם, כי אחרי הכל יש משהו בדבריהם שגם הם מסכימים לו עקרונית. המודעות הזאת תעודד את אותם חברי קהילה בסופו של דבר למצוא לעצמם רב שידע לתת ביטוי לכל הדעות בקהילה. לעומת זאת, חברי הקהילה ה"מחמירים" לעולם לא יבינו את החברים ה"נוחים" שבקרבם, מכיוון שדעותיהם בנוגע ל"נוחות" אינן לגיטימיות בעיניהם של ה"מחמירים". חוסר ההבנה הזאת יחד עם האפשרות התמידית לקבל את הדעות המחמירות ובכך "לפתור" את כל הבעיות, גורם לכך שדווקא קהילות ה"מחמירים" הם אלו שלוקח להם יותר זמן להבין את נחיצותו של רב בקהילתם. וכך יצא שהקהילה הפחות "תורנית" תאמץ לעצמה רב, הרבה לפני שהקהילה היותר "תורנית" תתחיל לחשוב בכיוון.

כמובן שיש גם סיבות נוספות לתופעה הזאת. בקהילה פחות תורנית בדרך כלל יש פחות אנשים הממלאים את התפקידים המסורתיים של הרב: העברת שיעורים, דברי תורה וכד', ולכן המחסור ברב מורגש יותר.
זאת ועוד, משום מה כשמתחילה ההתעוררות בקהילה ה"מחמירה" לצורך במציאת רב, נשמע תדיר הטיעון המשכנע מאד: "זה לא פשוט, אנחנו קהילה כל כך הטרוגנית...". כשהשומע את הטענה מנסה לעמוד על מידת ההטרוגניות שבקהילה, מתברר שאין ביניהם כאלה המחללים שבת וגם אין חסידי גור, אלא דברים כמו "הגישה לשמירת מצוות פשוט שונה", "תראה, יש כאן כאלה שיש להם אפילו טלויזיה בבית, וזה לא רק בשביל הוידאו של הילדים, זה אפילו מחובר לערוץ 2!", או "יש אצלנו נשים שהולכות עם מכנסיים (מתחת לחצאית)". כך נוכל למצוא שבקהילה שתשעים וחמשה אחוז מחבריה מתלבשים אותו הדבר, שולחים את ילדיהם ללמוד באותם מוסדות, קוראים אותם ספרים ושומעים את אותם שירים עדיין משוכנעים שהם ממש הטרוגניים.

אחרי כל התיאור הארוך הזה, יש לעמוד על תפקיד הרב (כשהוא ייבחר לבסוף). הרב הוא בדרך כלל הטיפוס היותר "מחמיר" (נראה לי שזה אפילו מחוייב המציאות). עם זאת, הוא מתמנה לתפקידו כדי להכיל דווקא את ה"נוחים" יותר. בין אם זה בקהילה יותר תורנית ובין בקהילה פחות תורנית. אם כן יוצא דבר מעניין, לטעמי, שתפקיד הרב הוא לנטות לכיוון המחמיר בפן האישי של חברי הקהילה, ולנטות לכיוון המקל (שהוא בהכרח גם הנוח) בפן הציבורי של הקהילה. ההבחנה הזו, בין המישור הפרטי למישור הציבורי, זה תפקידו של הרב.

תפילת מנחה - על שום מה?

לאחרונה שאל אותי מישהו: מדוע נקרא תפילת מנחה בשם זה? מה הקשר בין התפילה לקרבן מן הצומח?
תוספות במסכת פסחים (דף קז עמוד א ד"ה סמוך למנחה) שואלים שאלה זו:
תימה אמאי קרי ליה מנחה?
תשובתם היא שזה על שם מנחת התמיד שהיתה קריבה יחד עם קרבן התמיד של בין הערביים [כך כותב גם רד"ק בספר השרשים, שורש מנח.]. אך אם כך,
דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת חביתין ומנחת תמיד? - הרי גם עם תמיד של שחר קרב מנחת תמיד?
על זה עונים התוספות שתי תשובות:
וי"ל בשחר יש שם אחר תפלת שחרית - לשחרית כבר היה שם ולכן את השם מנחה העבירו לתפילה של הצהריים.
ועוד דאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ו:) הוי זהיר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי ליה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון. - כיוון שאליהו נענה בזמן הקרבת המנחה (= מנחת התמיד) התפילה נקראת על שם אותה תפילה של אליהו.

[רואים מכאן, אגב, דבר מפליא: חז"ל ראו משמעות מיוחדת דווקא במנחה הקריבה עם קרבן התמיד, אולי אפילו יותר מקרבן התמיד עצמו. אולי על פי זה יש להסביר מדרש מעניין בפרשת קרח:
ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם אל תקבלם בתשובה. היה צריך למקרא לומר, אל תפן אל עבודתם. ומהו אל מנחתם? כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, יודע אני באלו שיש להם חלק באותה מנחה שישראל מקריבים לפניך בכל יום. הואיל ופירשו אלו מבניך, אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש לא תאכלנו.]

מסורת הש"ס שם בפסחים מביא את דברי האבודרהם הכותב שיש להסביר שמנחה זה זמן ביום, וכך מתרגם התרגום את הפסוק "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום": "לרוח היום" - "למנח יומא".

בספר "נפש הגר" על תרגום אונקלוס הוא מסביר את הביטוי "למנח יומא":
וכתב הרב ר' נתן אדלער ושני פעלים בלשון ארמי מנח ודנח. הראשון לשון מנוח וכו' ומורה על שקיעת החמה והשני כמו זרח זריחת השמש כמו לקמן: "ויזרח לו השמש" - "ודנח ליה שמשא".

הרהורים על רשתות חברתיות - חלק ב', מאת: סגן-צעיר

ובכן, לאחר שבשבוע שעבר (ברשימה: הרהורים על רשתות חברתיות - חלק א', מאת: סגן-צעיר) נכנסנו לעולם המושגים של הרשתות החברתיות וראינו ש:
1. הן באות לענות על צורך מוחשי ואמיתי,
2. הן מאמצות את תרבות הקיצור כפי שהיא משתקפת מהעולם המודרני,
יכולים אנו עכשיו לגשת לשאלה המרכזית והיא אכן מביאה איתה סכנה גדולה ויחד עם זאת מקופלת בתוכה גם הזדמנות אדירה.

האם יש כאן התפרקות תרבותית?
התפתחותן של הרשתות החברתיות מאפשרת לכל אחד ואחד לבנות לעצמו רשת ייחודית המתאימה לאמונותיו ותחומי ההתעניינות הפרטיים שלו. מבחינה גיאוגרפית זו אמנם יכולה להיות רשת חובקת עולם, אבל מצד שני - מבחינת תחומי עניין, האדם נחשף רק לקומץ דעות והשקפות הגורמות לו להרגיש בנוח. כל תחום אזוטרי ככל שיהיה יכול למצוא את מקומו ואת חבורת האנשים שתתעניין בו. מאידך, תחומים ותרבויות שאינן תואמות את השקפת עולמו של בעל הרשת, פשוט נמצאים מעבר לגדר והוא אינו צריך להתעמת איתם כלל וכלל. נוצרת למעשה מציאות וירטואלית נוחה שבה האדם לא צריך לבחון בדקדקנות את אמונותיו, והוא לעולם אינו צריך לשאול שאלות מעמיקות באשר לצדקת דרכו.
מבחינה תרבותית אין כבר משמעות ללאום, ואפילו מקומה של הדת הולך ופוחת. אין יותר מקור סמכות מרכזית. כל אחד מגדיר לעצמו את הפרמטרים, ומשבץ בתוכם את מה שמתאים לו. סיכום תמציתי ויפה של ההיסטוריה של גיבוש ופירוק זהויות תרבותיות, ובמיוחד תפקידה של הטכנולוגיה בתהליך, ניתן לקרוא בספרו של הרב יונתן סאקס The Home We Build Together.

מדורת השבט
כאן נכנס לתמונה סט גודין (שכבר הספקנו לפגוש בשבוע שעבר). בספרו החדש Tribes (שהייתי מגדיר כקריאה מחויבת לכל צוערי קורס קצינים), הוא מרחיב את הדיבור על חוקי המשחק החדשים בעולם (העסקים, ובכלל). המצב שחדש שנוצר, מאפשר לכל אחד שמאמין במטרה מסוימת, לאסוף סביבו קבוצת אנשים מסורים לעניין, ובעצם ליצור שבט. כל מה שצריך זה אדם אחד שמוכן לקחת על עצמו את תפקיד המנהיג ואין שום רעיון שאיננו בר השמה. על פי פרשנות זו, הרשתות החברתיות הן בראש ובראשונה כלי לגיוס תמיכה וליצירת שבט. ברק אובמה ניצל אפשריות זו במיומנות רבה בבחירות האחרונות. גם באיראן מנסים היום גורמי המהפכה החדשה להתחבר לפוטנציאל הנזכר כדי לגייס תמיכה כלל עולמית.
קווי התקשורת היום כבר לא יוצאים ממקום מרכזי אחד ומשדרים משם להמונים. כל אחד מחובר ישירות לכל אחד אחר בתקשורת ישירה ומיידית. הרשתות החברתיות הוכיחו את עצמן ככלי יעיל ביותר לגיוס תמיכה מהירה לכל מטרה שרק ניתן למצוא לה קהל. מי שיש לו את הרצון ואת הלהט הפנימי יוכל להיות מנהיג. במובן זה, אתגר הרשתות אינו בשביל אלו שכבר נמצאים בראש הפירמידה. הרשתות משנות את חוקי המשחק ונותנים כח דוקא בידי אלו שבאים לחולל שינוי ב'סטטוס קוו'.

מנהיגות אמיתית
בעולם שבו כל אחד יכול להנהיג, אכן נדרשת חשיבה מחודשת לגבי תפקידם של עיני העדה. הרבנים לא צריכים לצרצר, אבל מאוד כדאי שבכל אופן יקדישו תשומת לב מיוחדת למתרחש בשטח. בנקודה הזאת צודק לדעתי יונתן אוריך ("למי צרצרו הרבנים?"), ששאלת הרשתות החברתיות אכן צריכה להעסיק את הרבנים. יש צורך בהגדרה מחודשת של תפקיד הרב. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאכן חוקי המשחק משתנים. התעלמות מן העובדות רק תוביל לכרסום מעמדם של הרבנים ולפגיעה באמונת חכמים.
אינני בטוח שאני יכול להצביע בבירור מה צריך להיות הכיוון. אני דווקא חושב שהפתרון איננו צריך לכלול אימוץ של תרבות הקיצור. יותר מתמיד אנו זקוקים דווקא לאלה שכן יכולים להעמיק ולחשוב. יותר מתמיד נזדקק לדמויות מעוררות הערצה כרבנים ומחנכים הדומים למלאכי ה' צבקות. יותר מתמיד חשובה היכולת לפתח קשרים חמים וארוכי טווח עם התלמידים, כך שכל מי שמחליט לקחת לידיו את אתגר המנהיגות, תמיד תעמוד מול עיניו דמות דיוקנו של רבו.

אני ואתה נשנה את העולם
רוחות של שינוי מנשבות בחלל העולם. זיהוי נכון של כיוון הרוח יכול לאפשר לרתום את הכוחות הטמונים בו למטרות נעלות. אין לי ספק שיש כאן הזדמנות. היוזמה צריכה להתעורר מלמטה, מהאנשים שמאמינים בכנות ביכולת לפעול ולשנות. האתגר האמיתי איננו למנהיגים, אלא לאנשים הפשוטים כמוני וכמוכם, ומכל מי שבאמת אכפת לו. אין כאן המלצה להתחבר דווקא לרשת חברתית זו או אחרת, אבל יש כאן קריאה לכל אחד ואחד לממש את הפוטנציאל שהטכנולוגיה החדשה מעמידה בפנינו, ולנצל אותו לפעול ביתר שאת לתיקון עולם. בדור המיוחד שזכינו לחיות בו יש ביד כל אחד מאיתנו את הכלים, אין הדבר תלוי אלא בנו.

רבי טרפון ומצוקתם של העניים

הרב ד"ר בנימין לאו כותב בספרו חכמים ח"ב על תהליך שעובר התנא רבי טרפון ביחסו לעניים (עמ' 116):
מעניין שבראשית דרכו, היה רבי טרפון עשיר שאינו ערני כל כך למצוקתם של העניים. נטייה זו עולה במשנה המתארת מחלוקת על טיב השמנים המותרים לנר שבת:
...רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד [משנה שבת ב,ב]
שמן זית מאיר טוב בהרבה משמנים אחרים, אך אין יד הכל משגת לקנותו. על פי התוספתא התקומם רבי יוחנן בן נורי כנגד רבי טרפון. ר' יוחנן בן נורי... היה עני מרוד.
במסכת כלה מתואר התהליך שעבר ר' טרפון ביחסו לעניים, גם הוא בעזרת רבי עקיבא:
אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן, מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב, נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים, לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו, עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ. [מסכת כלה פרק א הלכה כא]
מכאן ואילך הופך ר' טרפון למוביל בענייני דאגה לעניים.

אני חייב לציין שאני בדרך כלל נהנה מדבריו של הרב בני לאו, נהנתי מחכמים ח"א ועתה אני לקראת סופו של ח"ב. עם זאת, הדברים הללו על רבי טרפון פשוט אינם מתקבלים אצלי כלל ואינני יודע אם ניתן בכלל לאמרם בבית המדרש.
אם אנו אומרים שרבי טרפון חייב להדליק נר שבת בשמן זית בלבד בגלל שהוא היה עשיר והוא לא היה ערני למצוקתם של העניים, האם לאחר המהפך המתואר הוא חזר בו מעמדתו זו? כיצד ניתן לומר דבר כזה? עם איזה מסורה אנו נשארים, אם אנו טוענים שתנאים קבעו הלכות בעקבות המצב הכלכלי שלהם?

יצא לאור: המעיין, תמוז תשס"ט

מספר הערות שלי בירוק

בתוכן:
שני מכתבים מאת רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לאנשי פתח תקוה / הרב אורי רדמן [הורדה ב-PDF]
מעלת המתפרנס ממעשה ידיו - ביאור ברמב"ם הלכות תלמוד תורה / הרב חיים רפופורט [הורדה ב-PDF]
שאלת התאבדותו של המלך שאול באור ההלכה / הרב יעקב ח' חרל"פ [הורדה ב-PDF]
'לא תטע לך אשרה כל עץ' – שיטת הרמב"ם / איתן מרקוביץ [הורדה ב-PDF]
האם אי קיום המצוות ע"י הגר מבטל את גיורו? / הרב מרדכי א' בראלי [הורדה ב-PDF] - מאמר חשוב לכל מי שמעוניין להיות מחובר לנושא הכי חם היום בעולם היהודי. [בתחומין כ"ט (החדש) יש מאמר של הג"ר שלמה דיכובסקי בנושא ביטול גיור למפרע (שטרם קראתי). אני מניח שכדאי לראות גם אותו.]
הגדול מחברו יצרו גדול הימנו - עיון בפרק שישי משמונה פרקים לרמב"ם / ד"ר יעקב אלטמן [הורדה ב-PDF]
הממד הפרשני בניקודן של מילים במשנה / ד"ר מרדכי מאיר [הורדה ב-PDF]

זיכרון להולכים
סבי הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל - במלאת ארבעים שנה לפטירתו / הרב יואל עמיטל [הורדה ב-PDF] - מאמר על חותנו של הרב יהודה עמיטל ובנו של הג"ר איסר זלמן. לכל מי שחובב סיפורי רבנים, המאמר הזה הוא חובה. הנה דוגמית מתוכו:
בפרדס חנה היה באותם שנים בית ספר משותף אחד לכל הזרמים במושבה, שבו למדו גם הילדים הדתיים. היתה הסכמה שבבית הספר תהיה תפילה קצרה בבוקר שבה ישתתפו כל הילדים, וכן תיאמר ע"י כל התלמידים ברכת המזון לאחר האוכל. לצורך זה היתה חובה על כל הבנים להביא כיפה לבית הספר, וכן היתה התחייבות למנות אחוז מסויים של מורים דתיים.
באחד הימים לחצו עליו הורים לפתוח בית ספר דתי נפרד. הרב הבין שהדבר עלול להעכיר את האווירה במושבה, והפירוד גם ישאיר את בית הספר הוותיק ללא כל סממן דתי. משגברו הלחצים פנה הרב מלצר יחד עם משה פרוינד (מעסקני היהדות הדתית בפרדס חנה) לחזון איש בשאלה האם לפתוח בית ספר דתי נפרד, כאשר ברור שכתוצאה ממנו ילדי הפועלים לא יקבלו בבית הספר שום דבר ביהדות. הרב מלצר סיפר שהחזון איש קם, הסתובב בחדרו הלוך וחזור, ואח"כ פנה אליו ואמר לו שזו שאלה שהוא אינו יכול להכריע בה, ורק לרב המקומי יש את הסיעתא דשמיא להכריע בשאלה קשה כזו. הרב ראה בתשובה זו חיזוק לדעתו שלא להפריד את בית הספר, וכך היה.

תגובות והערות
המקור לתליית המן בפסח / הרב רפאל בנימין פוזן [הורדה ב-PDF]
השמות היו בדויים / הרב אריאל בר-אלי [הורדה ב-PDF]
עוד על מנהג אשכנז / הרב שלמה יהודה לייב הופמן [הורדה ב-PDF]
עוד בענין הכלמה והכאה לשם חינוך / הרב מאיר בראלי; הרב שאול בר אילן [הורדה ב-PDF]
הכרעה בענייני השקפה / הרב עמיחי כנרתי; הרב רפאל בנימין פוזן [הורדה ב-PDF] - דיון קצר בעקבות מאמרו של הרב פוזן מהגליון הקודם.
עוד בענין 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' / הרב זלמן נחמיה גולדברג; הרב מיכאל אברהם [הורדה ב-PDF]

על ספרים וסופריהם
ארון הספרים של המהרש"ל - אבני בנין להכרת מקורות סידור התפילה של המהרש"ל / הרב יהודה ליב קלירס [הורדה ב-PDF] - אינני יודע עד כמה מאמרים מהסוג הזה נפוצים בעולם האקדמי, אך מבחינתי היה בו חידוש מרענן. המאמר סוקר אילו ספרים היו בספרייתו של המהרש"ל. הוקסמתי מעצם השאלה.
'נאכריכטן-בלאט' (Nachrichten-Blatt): ידיעון שנשכח / ד"ר מיכאל ריגלר [הורדה ב-PDF]
נתקבלו במערכת / י"ק [הורדה ב-PDF] - תמיד כדאי לקרוא, והפעם: לא כדאי לפספס את הפיסקא האחרונה.

שביבים (פנחס) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

כל מבקשי ה' ישיגוהו בין המצרים
בספר "עבודת ישראל" פרשת מסעי, מביא את דברי המגיד הגדול ממזריץ', רבי דב בער זי"ע, על הפסוק באיכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". וכך אמר: כל מי שרודף להמליך את הבורא יוכל להשיג יותר בימים אלה של בין המצרים. משל: כאשר השר יושב בביתו, לא כל איש יכול לבוא פנימה, מה שאין כן בעת שהשר עובר בשווקים וברחובות חוץ לפלטרין, אז הוא קרוב לכל קוראיו ויאזין שוועת כל הקוראים בשמו. כך בזמן הזה, כאשר [השכינה הקדושה] כציפור נודדת הרשות נתונה לכל אדם להתקרב למלכו של עולם. ומוסיף המחבר: הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא, מכל מקום יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה, שבו יוולד מנחם ויגאלנו במהרה, וישמח ה' במעשיו והייתה לו המלוכה כימי קדם.
וכתב בשולחן ערוך [אורח חיים סימן תקנ"א סי"ח] צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד תשעה באב, שלא לילך יחיד מד' שעות עד ט' שעות [רמ"א: משום דבהן קטב מרירי שולט], ולא יכו בתלמידים בימים ההם.
וכותב ב"אמרי שמאי" כי המקור לדברי השולחן ערוך הוא ממדרש רבה איכה [פרשה א' אות ל'] דאם מכים בימים ההם אפילו בדבר שאינו יכול לגרום למכה רצינית קיימת סכנת נפשות. ולכן נתן רבי יוחנן הוראה שלא ילמדו עם הילדים בימים אלה מארבע שעות בבוקר [שעה עשר], ואולי זהו המקור לימי החופשה שבזמנינו?

שתי פיות או אחד?
הגמרא בירושלמי במסכת ברכות פרק ראשון הלכה ב' מספרת:
רבי שמעון בר יוחאי אמר אם הייתי עומד על הר סיני בשעה שהתורה ניתנה לישראל הייתי מבקש מלפני הקב"ה שיברא לבני אדם שני פיות. [כדי ש]עם פה אחד יעסוק בתורה ועם הפה השני יעסוק בצרכיו. חזר [בו] ואמר [רבי שמעון בר יוחאי]: אל לנו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה שברא לאדם רק פה אחד. [שכן], ומה אם אנו שיש לנו רק פה אחד אין העולם יכול[ח"ו] להתקיים מהמלשינות ולשון הרע אם היו לאדם שני פיות כמה לשון הרע היה מדבר!

האדמו"ר מאלכסנדר "יורד" על חסידיו
באחרונה,מיד עם תום התפילה, בבית המדרש שבו הוא מתפלל, הטיף האדמו"ר מאלכסנדר שליט"א לחסידיו, דברי מוסר לא קלים, בלשון המעטה. אחרי שביקשם להתמסר יותר ללימוד תורה, תוך שהוא מביא דוגמאות מחסידים המוכרים להם, שהיו טרודים ביותר בעבודתם ובכל זאת קבעו עתים לתורה עבר האדמו"ר שליט"א לדבר על צורת הלבוש של החסידים עצמם. וכך אמר האדמו"ר: "והעצה להשפיע על הנשים [שילבשו "בגדי צניעות ולא בגדי רחוב"] היא על ידי שהבעל יתנהג כראוי ויתחזק יותר בענייניו. שהרי אפשר לראות אצל אברך, שעל אף שלובש בגדי חסידים, לעומת זאת יש לו ירידה בדברים אחרים, ורואים איך שפתאום די פיאות ווערן פארלוירן, די ברילן ווערן פארדרייט, און מען ווערט אליין פארקראכן [קשה מאוד לתרגם לעברית את המשפט הזה, אבל משמעו: הפיאות פתאום נעלמות, ושמא הכוונה למוחבאות, המשקפיים הפוכות והוא עצמו מצוי במחוזות אחרים רמז למחשבות שאינן בטהרתן]. וזה גורם שההתנהגות של בני הבית אינה כראוי, ולפעמים ממש בדברים שהם בגדר "דת יהודית". וצריך לדעת שלא שייך השראת השכינה בבית שאין נזהרים בזה. ומכבר אמרתי לבחורים, שבשידוכים צריך להתנות מראש שהפאה, הבגדים והגרביים יהיו בהכשר של רב, שעליו סומכים בכשרות הבשר ובשאר שאלות [המשפט האחרון תורגם מיידיש].

"מוסר של גזילה ורציחה"
"...וכמדובר כמה פעמים מה שראינו בדורות אחרונים, שדווקא אותו עם שבנה את כל התרבות שלו על שכל והבנה, וְכָּלַל בזה גם חכמת המוסר, הנה כיוון שכל זה הי' מיוסד על שכל האדם, הביא "מוסר" זה לידי גניבה ורציחה, וכל דבר שהוא היפך "שמועה נאה" – לא רק מצד אמונת ה', אלא גם מצד "מוסר" בפני עצמו.
וזהו שעשרת הדברות נאמרו "בדיבור אחד" היינו, שאי אפשר להפריד "אנכי ה' אלוקיך" מ"לא תרצח", כיוון שלא יהי' קיום ל"לא תרצח" אם לא יהי' קשור עם "אנכי ה' אלוקיך".
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לתורה – כן הוא גם בנוגע לבני ישראל, ששם "ישראל" הוא ראשי תיבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, היינו, שכל אחד מישראל הוא "אות" בספר תורה של הקדוש-ברוך-הוא:
כאשר עושים חילוק בין בני ישראל ואומרים שיהודי זה נאה ויהודי זה אינו נאה, הוא רוצה להיות מנהיג בישראל, אבל הוא אומר שמתאים לו להתעסק עם אלו שיושבים בכותל המזרחי, מתאים לו להתעסק עם גבירים, כיוון שיוכל לקבל מהם כסף עבור החזקת בית-הכנסת ובית-המדרש ומוסדות צדקה, או שמתאים לו להתעסק עם בעלי-מוח, כיוון שהם יבינו מה שילמד עימהם, בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה, אבל בנוגע ליהודי שאין בו לא טעם ולא ריח, הוא לא רואה בו לא הבנה והשגה ולא מידות טובות, לא ראש וגם לא רגליים – טוען הוא שיהודי זה אינו נאה, יש לו אמנם שייכות אליו, להיותו מנהיג ונשיא על עדה בישראל שבין חברי' נמנה גם יהודי הנ"ל, אבל הוא מחלק ואומר שיהודי זה נאה ויהודי זה אינו נאה – אדם כזה אינו יכול להיות מנהיג של עֵדָה בישראל."
(משיחתו של הרבי מלובביץ' זי"ע ב-י"ב תמוז תשכ"ו)

יישר כוח אבל צדקה מתחילה מבית
ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, הרב יהושע שפירא שליט"א יצא במתקפה חריפה נגד הניאו רפורמה והאידיאולוגיה האנטי רבנית שקנתה לה אחיזה בשורות הציונות הדתית. העתונאי המוכשר והזריז של נושאי יהדות בYNET, קובי נחשוני, השיג את הקלטת של דברי הרב ונתן להם פומבי. עם הפרסום ריכך ראש הישיבה את ביקורתו, שעוררה סערה לא קטנה. אין ספק כלל, כי בציבור החרד"לי קיימת הסכמה גורפת עם הביקורת הזאת, אך מיד ייאמר כי צדקה מתחילה מבית וכך גם ביקורת.
בכמה ממוקדי החינוך היחודי של הציבור החרד"לי קיימת נסיגה שמן הראוי לתקנה לאלתר. כך, למשל, בכמה ממוסדות צביה אין ברן כתוכן. לא מעט בנות מרשות לעצמן לאחר שעות הלימודים לבוש שאינו הולם בת המתחנכת במוסד כזה והכל בהסכמת ההורים. יש בכך מן המכשלה, משום שישנם הורים ששולחים את בנותיהם ללמוד בצביה כדי שיעלו במעלות הקדושה והדת, והן עלולות להתקלקל שם על-ידי אותן בנות המגיעות לצביה בגלל שמה הטוב של הרשת, אך אין להן ולא כלום עם מידת הצניעות הראויה והקפדה על שמירת המצוות. אחוז גבוה של בנות נתונות במצב של התמכרות חולנית למחשב ולהיות ספציפי יותר: ל"פייס בוק". התמכרות ממש על פי כל האינדיקטורים. ועדיין לא כתבתי על תרבות הקניונים הריקנית.
באחד ממוסדות צביה המנהל נכנע להורים שאסרו עליו להוציא אגרת המסבירה מה היא צניעות בלבוש. וייכתב בכאב כי לעתים נוצר הרושם כי מצבם הכלכלי של ההורים או המעמד החברתי שלהם [ולאו דווקא חוסנם הדתי] הם קנה המידה להתקבל לכמה ממוסדות צביה. ורק נגעתי בקצת מבעיות החינוך בציבור החרד"לי שיש לתת עליהן את הדעת, טרם שיקומו רשתות חינוכיות מתחרות כדי להגן על רמת הדת והצניעות.

מדרש לפרשת פנחס

"וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'" זש"ה (ישעיה מה) "האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני". משל למה"ד? למלך שנשא אשה והיה לו שושבין בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו. בא השושבין למות התחיל מבקש מן המלך בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי. כביכול כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מצווני עליהם "יפקד ה'" צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי מה כתיב (במדבר כח) "צו את בני ישראל את קרבני לחמי" תחלה הסדיר להן הקרבנות:

המדרש ממשיל את יחסי הקב"ה ועם ישראל לבעל ואשה, שבשעה שהמלך כועס על האשה חברו מפייסו. כך כשהקב"ה היה כועס על ישראל, משה היה מפייסו. אך כאשר השושבין עמד למות והוא ביקש מהמלך שידאג לאשה אחרי מותו, ענה לו המלך: לפני שאתה דואג על היחס שלי לאשתי, תדאג ליחס של אשתי אלי. כך גם אמר הקב"ה למשה: לפני שאתה מצווה אותי למצוא מנהיג לעם, תצווה את העם עלי - תצווה אותם את פרשת הקורבנות.

על מדרש זה יש לשאול: מה כוונת השושבין במשל "תן דעתך על אשתך"? ומה הקשר בין "צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי" לבין הציווי על הקרבנות?

כשהשושבין אומר למלך "תן דעתך על אשתך", אנו מבינים במבט ראשון שהשובין אומר למלך: זהו, יותר אני לא אהיה פה, אם תכעס על אשתך לא אהיה פה לעזור לך להתפייס. המלך (כגבר אמיתי) עונה לו: אל תגיד לי לא לכעוס, תגיד לאשתי לא להכעיס אותי.
להבנה פשוטה זו, אין שום משמעות בדברי המדרש, שכן בנמשל אומר משה "יפקוד ה'... איש על העדה", והקב"ה בתגובה אומר לישראל להביא קורבנות - קצת רחוק ממה שראינו במשל.
לפי הנמשל כנראה שיש להבין את המשל שהשושבין מבקש מהמלך למצוא שושבין אחר במקומו. המלך עונה לו שיגיד לאשתו לא להכעיס אותו, כלומר, האשה צריכה לדעת שזה לא גזירה משמים שהמלך כועס - בידה לשנות זאת גם אם אין שושבין. כלומר, המלך מוכן לדאוג לשושבין, אך חשוב לדעת שמצד האמת אין הכרח בשושבין ויש אפשרות להסתדר גם בלעדיו.
הקב"ה נענה לבקשתו של משה וממנה "איש על העדה" אך הוא מצווה על הקורבנות. הקורבנות הם "אשה ריח ניחוח" - יש בהם כדי להרגיע את המלך הכועס. עם ישראל איננו צריך שליחים, הוא יכול לתפקד בעצמו כשושבין של המלך המחובר אליו ומסוגל להרגיעו. מינוי השליח נעשה רק לצורך הפורמליות ודווקא בגלל המינוי הפורמלי חשוב שידעו שזה לא כורח המציאות ושאפשר להסתדר גם בלעדיו.

על ניאו-רפורמיסטים וקרעים - תגובה

חגי, אחד הקוראים, שלח לי את התגובה הבאה על הרשימה על ניאו-רפורמיסטים וקרעים - לעיונכם!

מאחר והמאמר של 'רב צעיר' ותגובות חברי הפורום הדהימו אותי בעוצמת העלבון, על אף שאני לא רואה את עצמי כחרד"לי או כתלמיד של הרב שפירא, מצאתי לנכון להגיב.
ראשית - ישיבת רמת-גן, בנשיאות הרב יעקב אריאל (זה מצהר, לא?) קיימת כבר יותר מ- 15 שנה (עוד לפני הגרעין בלוד) ברמת-עמידר, שבתקופת יסוד הישיבה היתה באותה מעוז של כנופיית פשע ידועה. הישיבה חוללה מהפך בשכונה, שהיום נחשבת חביבה ונעימה. הישיבה גם משתפת פעולה עם הקהילות ה"בורגניות" של רמת-גן, וכרגע מנסה להקים עוד גרעינים תורניים בעיר. אני אפתיע את כל מי שלא ביקר שם אי פעם - רוב תלמידי הישיבה והאברכים מתלבשים ומסתפרים באופן נורמלי (ליתר דיוק כמו שאר הבינישי"ם :-). אני אומר את כל הנ"ל כחבר של מספר תושבי ר"ג וכתושב לשעבר ,שביקר לפעמים בישיבה, ולא על בסיס מידע תקשורתי.
לכן אני אשמח לשמוע על מה מבוסס המשפט: "האם זה אומר שתלמידיו של הרב שפירא יתחילו להתלבש אחרת משאר הציבור? להסתפר אחרת? להפסיק ללכת למוסדות ההשכלה הגבוהה של שאר הציבור? לגור בישובים נפרדים? בקהילות סגורות של אנ"ש? לא להעסיק מורים שהם לא מאנ"ש? האם זה לא קורה כבר היום?". מצטער בני - כנראה שלא...
לגוף הענין – הרב שפירא, להבנתי אחרי ששמעתי (בקושי רב) את דבריו ולא הסתמכתי רק על הבנתו של קובי נחשוני, כינה בשם "ניאו-רפורמיות" את הנסיון ליצור לגיטימציה לחד מיניות, מניעת הריון, הריונות מתרומות זרע ותפילות "שיוויוניות". פרט לאחרונה לא שמעתי על תופעות כאלה בעבר, ולדעתי רוב הציבור הציוני-דתי, כולל הבעלבתים המזרוחניקים הבורגניים, ולהבנתי גם בעל הבלוג ומגיביו, סולדים מהן. זאת כוונת הרב שאת הניאו רפורמה עושים אנשים "שחלקם מדקדקים במצוות יותר מאלה שנלחמים נגדם" ובוודאי לא התכוון לתלמידיו. גם ההשוואה לרפורמה לא חדשה - כבר יאיר שלג, בספר "הדתיים החדשים" טען שישנן קהילות דתיות בישראל שאם הן היו בארה"ב הן היו נחשבות קונסרבטיביות.
מה שמבלבל את הקוראים היא ההשוואה בין הקרע שהרב שפירא חוזה בציונות הדתית לבין הקרע הקיים בין המפלגות. הוא לא אמר ולא התכוון להקביל בין ה"ניאו רפורמים" לבין ה"מגזר" של "הבית היהודי", אלא אמר שהקרע הנוכחי הוא "רק דוגמית" לקרע שעתיד להתרחש. הוא גם לא התכוון שעל הציבור החרד"לי להתנתק מרבני צהר או משהו כזה, כפי שאני מבין שהמגיבים הבינו.
פסיקותיו ומעשיו של הרב שרלו, שאני מאוד מעריך ומכבד, בנושאים אלו, אף שאני בטוח שהן באות מתוך אמונה שלמה ואמיתית ויראת-שמים - צריך להודות שחלקן לא בקונסנזוס ההלכתי ואפשר לצפות שהן "תמשוכנה אש". אני לא מבין למה רבני צהר, שלפחות חלקם אינו מסכים עם דעותיו ופסיקתיו של הרב, לוקחים את הביקורות עליו (שהן לעתים קשות ולא מכובדות כראוי למעמד המבקרים והמבוקר) כהתקפה על הדרך הציונית דתית בכלל ועל צהר בפרט. עם יד על הלב - האם אתם חשים בנוח עם הביקור של הרב שרלו בכנס ההומואים ? האם ביקור של רב בכנס עסקים מחללי שבת (אגב הנושא הקודם) היה מתקבל בהבנה ?
גם הרב שפירא וגם הרב אליהו דיברו בפורומים מצומצמים ולא לתקשורת. מי שכן השתמש בתקשורת כמגבר בלי פרופורציות לציבור אותו הוא מייצג אלו המגיבים שבחרו במילים מאוד קשות לבקר את הרב שפירא, את ה"נוקשות ההלכתית" (באיזה נושא בדיוק?), עברו לדון באלימות במשפחה, הטרדות מיניות, תורה ועבודה, אמותינו הקדושות ומה לא.
משום מה אני חש שYNET-יהדות הפך להיות במה לסכסוכים פנים-דתיים, ואמירות שפעם היו עוברות בשקט בלי יחס ציבורי מפורסמות, מוגבות ומרבות מחלוקות בעולם. אני יודע שבעולם שלנו דעתי תיראה קצת מוזרה אך האם זה מוצדק ? בשביל זה יש תקשורת ? האם זכות הציבור לדעת חזקה יותר מאיסור מחלוקת ולשון הרע ?
חבל לי שהבלוג החביב יתן מקום לקו תקשורתי כזה.

הרהורים על רשתות חברתיות - חלק א', מאת: סגן-צעיר

הקדמה (ממני: רב צעיר)
לטובת הקוראים שאינם מתמצאים:
Facebook זה אתר אינטרנט המאפשר, לכל המעוניין בכך, לפתוח מעין בלוג (כמו זה). אך בשונה מבלוג רגיל, העמוד בפייס בוק של המשתמש נגיש אך ורק לאנשים שהוא הגדיר כחבריו. הייחודיות של פייסבוק ברשת זה שרוב (אולי כל) המשתמשים, רשומים בו בשמותיהם המלאים. סביר להניח שאם אדם יירשם כאנונימי, הוא לא יצליח להתקשר לחברים (מי רוצה להיות חבר של אדם אנונימי?) וממילא אין לרישומו באתר שום תכלית.
Twitter זה אתר אינטרנט הדומה מעט בקונספט לפייסבוק, אלא שבטוויטר (שתרגומו: צירצור) כל אדם יכול להיות מנוי של מישהו אחר שמצרצר. הטוויטר מאפשר לכותב לכתוב הודעה קצרה שאינה עולה על 140 תוים (אותיות! לא מילים!), והודעה זו תישלח לכל מי שנרשם לקבל את ההודעות של אותו כותב. או לחילופין אדם יכול לבחור לכתוב הודעות לאנשים מסויימים שהוא מכיר את כתובת הטוויטר שלהם. (כל זה כתבתי, לא מתוך היכרות, אלא מהשמועה, אז תסלחו לי אם יש טעויות קטנות).

הרהורים על רשתות חברתיות (I)
אני מעלה כאן כמה מהרהורי לבי בנושא החם והמרתק של רשתות חברתיות. ההתייחסות שלי כאן תתמקד ברשתות facebook (להלן: פייס-בוק) ו- twitter (להלן: טוויטר), אבל רוב המחשבות שאני מעלה כאן רלבנטיות באופן כללי בלי קשר ייחודי לרשת זו או אחרת. יש ברשימה זו הרבה קישורים – רובם לצערי באנגלית, אבל חשבתי לצרפם בכל זאת, ולו רק בתור ביבליוגרפיה. אשמח לקבל תגובות ומחשבות מהקוראים, שודאי יכולים להאיר את הנושא מזוויות ראיה נוספות.

מהפכת הרשתות החברתיות הינה תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. רק לפני כחודש כתבת השער בשבועון Time היתה: "איך טוויטר תשנה לנו את צורת החיים" (לינק). הדרך שבה אנו צורכים חדשות ומידע, משפיעה לא רק על התגובה הישירה שלנו לגירויים מבחוץ, היא אפילו משפיעה על צורת החשיבה שלנו (לינק). הויכוח אם זה טוב או לא אינו רלבנטי, זו המציאות בשטח. הנוער כבר שם, ולאט לאט ישנה תזוזה גם במרכזי הכובד של מעגלי השפעה נוספים.
גם עולם התורה לא יוכל להישאר מחוץ למשחק זמן רב. כאשר כללי המשחק משתנים, רק מי שמצליח להתאים את עצמו למציאות החדשה, הוא זה שישרוד. לפני כמה זמן עלתה ב'הרהורים בלוג' התהייה: האם כדאי יותר לנסות להשפיע דרך פייס-בוק? (לינק). בכתבה לפני חודש ב-nrg (למי צרצרו הרבנים?) ניסה יונתן אוריך להתחיל לגשש ולמצוא נקודת חיבור לטוויטר. בהמשך אתייחס לטענותיו לגבי חשיבות הקיצור, אולם לעניות דעתי הוא פספס נקודה הרבה יותר חשובה בסיפור. אולם, לפני שנגיע לנקודה המכרעת בסוגיית הרשתות, נטפל בשתי נקודות חשובות נוספות.

האם יש משמעות ל- "חברותא וירטואלית"?
השאלה הראשונה שאני רוצה לעסוק בה, היא השאלה "האם יש כאן באמת משהו אמיתי?". מצב שבו יש לאדם אלפי 'חברים וירטואליים', לכאורה היה צריך להעלות גיחוך במקרה הטוב. 'לא יתכן שיש פה חברות אמיתית – זו בודאי רק אשליה' יאמרו הספקנים. יש מידה של אמת בדברים מעין אלו. חייב להיות שאנו מקריבים משהו בעומק החברות, כשאנו פורשים את רשתנו בצורה כל כך רחבה. אבל זה רחוק מלהיות כל הסיפור. בהרבה מקרים הרשתות החברתיות מעניקות לנו כלים ויכולות להתחבר לאנשים בצורה שלא יכולנו לדמיין. כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים קשרים אלו אינם פחות מועילים מקשרים חיים אמיתיים (לינק).
בנוסף ניתן לטעון שהערך האמיתי של טוויטר איננו קשור כלל לפן הוירטואלי, אלא ליכולת שלו למנף קשרים וירטואליים לכדי קשרים חיים ואמיתיים (לינק). ציירו לעצמכם את המשל הבא (הוא לא קרה באמת, אבל מי יודע...): 'רב צעיר' קופץ לעיה"ק ירושלים לקנות ספרים. הוא שולח צרצור קצר בטוויטר לגבי תוכניותיו (ברור שזו במה יותר נוחה לעניין מאשר על גבי הבלוג עצמו או באי-מייל). 'סגן צעיר' (שמחובר גם הוא לטוויטר ועוקב אחרי 'רב צעיר') שמעולם לא זכה לפגוש את 'רב צעיר' פנים אל פנים, רואה שיש כאן הזדמנות ויוצר קשר שמוביל למפגש. זו רק דוגמא אחת קטנה. אני אישית באמת מחובר לטוויטר, ובזכותו יצא לי לפגוש אנשים שבלעדיו היו חולפים על פני ללא משים. שימוש אנונימי ברשתות חברתיות או בבלוג אכן מפספס חלק מיתרונות אלו (ראו דיון מעניין בנושא כאן).
צד אחר של המטבע הוא היכולת של רשתות אלו להעניק לנו נגיעה אישית לאנשים רחוקים מאיתנו (גיאוגרפית, תרבותית, דתית וכו'). כאן ניקח לדוגמא את הסיפור של הבחירות באיראן [אינני יודע מה יהיה שם כשירד האבק, אבל כל עוד קיים סיכוי שנזכה לראות נס גלוי מתחולל ממש מתחת לאף, אני מנסה לעקוב ולא להיות בבחינת 'איננו מכיר בניסו' (נידה לא.)]. כאשר קוראים את הצרצורים המגיעים משם, מצעירים המסכנים נפשם מול משטר אכזרי ועוין, אי אפשר שלא לחוש בפחד ולדאוג קצת לשלומם. אל אף שבימים כתיקנם חלקם בודאי מוכנים ללא היסוס לזרוק אותי לים, קשה למי שלבו בקרבו להישאר אדיש לגורלם. מהצד השני, גם כאשר ברור שטוויטר לא גרמה להתקוממות, ההרגשה שקולם נשמע בעולם, בודאי נותנת לאנשים דחיפה פסיכולוגית שאת ערכה קשה למדוד. הדוגמא שהבאתי כאן אמנם קיצונית, אבל ממחישה בצורה חזקה את הפוטנציאל העצום.

האם הקיצור הוא דבר טוב?
העניין השני מתייחס למעלת הקיצור. אין ספק שיש מעלות רבות הנובעות מהיכולת להיות קצר וקולע. חז"ל כבר עמדו על זה במאמרם "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (פסחים ג:). בעניין הזה ניתן ללמוד הרבה מהבלוג של סט גודין (Seth Godin). בבדיקה מלפני שבוע נמצא שיש לו למעלה מ-282,606 קוראים רשומים. הצד החזק שלו (שמושך כל כך הרבה קוראים), הוא יכולתו להעביר מסר חזק במספר שורות בודדות. כפי שכבר הזכרתי תרבות הקיצור גורמת לנו לשינוי בדפוסי החשיבה שלנו ואין זה דבר של מה בכך.
יחד עם זאת, יש נטייה ליחס חשיבות רבה מדי למגבלת 140 התווים. במקרים רבים מגבלה זו אינה אלא אשליה אופטית – שהרי ניתן להשחיל לתוך ה"מסר" קישור לרשימת בלוג, שאורכה כאורך הגלות. תרבות הכאן ועכשיו מתחילה הרבה לפני הרשתות החברתיות והעובדה שהם מאמצים תרבות זו, הוא רק סימפטום ולא לב העניין.

ועכשיו מכיוון שרשימה זו מתחילה להיות ארוכה יתר על המידה - לנקודה המרכזית בעיני נגיע בע"ה רק בשבוע הבא. בינתיים יש כאן חומר למחשבה. תגובות וצרצורים יתקבלו כאמור, בברכה.

על ניאו-רפורמיסטים וקרעים

למרות שהרב יהושע שפירא כבר הספיק להבהיר ולחזור בו מדבריו על הניאו-רפורמיסטים שפורסמו בYNET, אני עדיין מבקש להעיר על דבריו (חזקים עלי דבריו של חברי ברוך).
לקראת סוף הדברים הוא אמר שעל זה יש לקרוע, תרתי משמע - לקרוע את הבגד ולהביא לקרע בציבור הדתי, כי לא ניתן להשלים עם רפורמה.

מה זה אומר להביא לקרע בציבור?
האם זה אומר שתלמידיו של הרב שפירא יתחילו להתלבש אחרת משאר הציבור? להסתפר אחרת? להפסיק ללכת למוסדות ההשכלה הגבוהה של שאר הציבור? לגור בישובים נפרדים? בקהילות סגורות של אנ"ש? לא להעסיק מורים שהם לא מאנ"ש?
האם זה לא קורה כבר היום?

אולי הכוונה זה שזה יבוא לידי ביטוי בזה שההתייחסות תהיה ל"אנחנו" ו"הם". האם זה לא קורה היום?

ובנימה קצת יותר רצינית, אני חושב שיש לעיין בשתי נקודות.
רש"ר הירש הוביל לקרע ביהדות גרמניה (האורתודוכסית) כשהוא החליט לפרוש מהקהילה הכללית ולהקים קהילה שלא מכילה את הרפורמים. לזכותו יאמר, שהוא עשה זאת תוך כדי שהוא מציג לקהילתו ובמיוחד לצעירים שבהם דרך חדשה. לקרע שהוביל הרש"ר הירש היתה משמעות אמיתית בזה שהוא פנה לרשויות והכריז שיש עתה שתי עדות יהודיות במדינה ושיש להכיר בכך לצרכי תקציב, הקצאת בתי קברות וכד'.
האם מישהו רואה איזה שהוא דמיון בין אז להיום? אני לא.

אבל יותר מכך, אני מניח שהרב שפירא רואה מול עיניו דוקא את החתם סופר ומלחמתו ברפורמים ולא את רש"ר הירש. יכול להיות שהרב שפירא צודק בדבריו שאנחנו הולכים לכיוון של רפורמים חדשים (ואני לא חושב, ולאמיתו של דבר אינני רואה שום דבר חדש שלא היה בקיבוצים כבר לפני שלושים שנה ויותר), והרפורמים הללו דומים בכל דבר לרפורמים הישנים. אבל בסופו של דבר, האם זה אומר שצריך לאמץ את גישות המלחמה של פעם? אינני בקי גדול בחלק הזה של ההיסטוריה, אך אני מניח שהחתם סופר חשב שאם כלל ישראל ישארו נאמנים לתורה וידחקו את המיעוט הרפורמי החוצה, אזי הם פשוט ילכו ויתבוללו או שיהפכו לדת אחרת ושלום על ישראל. לאמיתו של דבר, קשה להגיד שזה קרה. וגם מי שירצה לומר שזה קרה ומאבקו של החתם-סופר הצליח בגדול, האם בטוח שאותו דרך מאבק ינחל הצלחה בתוך החברה הדתית-לאומית הקטנה בתוך מדינת ישראל?

לסיום, יש להזכיר שרוב הציבור הדתי-לאומי הוא בורגני, וניאו-רפורמים ודברי הרב שפירא מעניינים אותו בערך כמו... (תשלימו בעצמכם).