מדרש לפרשת מטות-מסעי

"זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" מהו לכם? לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחשב בדעתו אמר העבדים שלי והשפחות שלי מוטב שאשיא עבדי לשפחותי שלי לשלי. כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא הארץ שלי שנא' (תהלים כד) "לה' הארץ" ואומר "כי לי הארץ" וישראל שלי הם שנאמר (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים" מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי לשלי לכך נאמר "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה":

המדרש לומד מריבוי המילה "לכם" שבפסוק "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה". המדרש לומד שיש מיוחדות בכך שהקב"ה נותן לעם ישראל דוקא את ארץ ישראל וזה משום ששניהם - גם העם וגם הארץ הם שלו. המדרש ממשיל את הדבר למלך שמעדיף להשיא את עבדו לשפחתו במקום לקחת בני/ות זוג מן החוץ עבור עבדיו.

המדרש מעט תמוה. לכאורה מובן שאם יש מיוחדות לעם ישראל ולארץ ישראל בכך ששניהם שלו, מובן מדוע הקב"ה יעדיף לתת את ארצו דוקא לעמו. אך מה מוסיף המשל? מדוע האדון מעדיף להשיא את עבדיו לשפחותיו ולא לכאלה מן החוץ?

במבט ראשון, המלך מנסה לחסוך בכסף. כנראה שלהביא עבדים מן החוץ עולה כסף - שכן כנראה צריך לשלם עבור עבדים אלו. בכך שהמלך ישיא את עבדיו לשפחותיו הוא יחסוך הרבה כסף. יש פן כזה גם בנמשל. ארץ ישראל היא מוכנה ומזומנת לעם ישראל. יש בה את כל הסגולות הנצרכות לעם סגולה. אין צורך "לטרוח" ולהכין עבור העם דברים נוספים על מה שיש כבר בארץ, לכן טבעי שהמלך יעדיף לתת את ארצו לעמו.

יש כמובן גם פן נוסף. המדרש מתאר איך שהמלך "עמד וחשב בדעתו" והגיע למסקנה "שלי לשלי" - התיאור כאן איננו תיאור של ריווח גשמי גרידא, אלא של הבנה אחרת של המציאות. המלך מבין פתאום שמוטב לכל הנוגעים בדבר שהעבדים והשפחות שלו ינשאו. מוטב למלך, שכן כך הוא יודע שלא נכנס לתוך ארמונו אדם פסול. מוטב לעבד ולשפחה, שכן הם מבינים איש את מעשהו וטבעו של השניה שכן הם גדלו ושרתו באותו מקום. העובדה שהם שייכים למלך, איננו עובדה יבשה, אלא זה תיאור שונה של המציאות. עבד של המלך הוא שונה מעבד שאינו של המלך.

באותו אופן, עם ישראל הוא של הקב"ה - זו סגולה הטבועה בהם המבקשת להשתדך דווקא לארץ ששייכת למלך. ובנוסף, כביכול המלך בעצמו מרויח מזה, שלי לשלי, הקדושה נשארת בטהרתה כשהארץ והעם ששניהם שלו מתאחדים.