שביבים (דברים) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

האלימות אינה נעצרת ברחובות גאולה
בימים אלה הלך לעולמו מי שהיה ראש המוסד, מאיר עמית, שבזמנו התהדקו עד למאוד היחסים בין ישראל למרוקו. אחד ממקורביו היה רחביה ורדי ז"ל מבכירי המוסד, שנתכבד יחד עם אחרים בפרס בטחון ישראל. זכיתי לבלות במחיצתו שעות רבות ושמעתי מפיו לא פעם סיפורים מרתקים, בבחינת לא יאומן כי יסופר. באחת הפעמים הוא ציטט באוזני קטע משיחה שהתקיימה בין עמית לבין מלך מרוקו [אביו של הנוכחי], שבה, בין היתר, אמר המלך, כי ההיסטוריה מלמדת, כי נשיא שמגיע לכיסאו לאחר שרצח את קודמו מסיים גם הוא את חייו על עמוד התלייה. אם הוא שולח לגלות אף הוא סופו לגלות לארץ רחוקה, ומי שנוהג בעדינות וברחמים כך יהיה גם גורלו. נזכרתי בשיחה הזאת בשבוע שעבר במהלך ההתפרעויות ברחובות ירושלים, ששום סעיף בשולחן ערוך ונושאי כליו אינו תומך בהן. האלימות הפראית הזאת אינה מסתיימת ברחובות העוטפים את "ככר השבת" וסביבתה. היא נמשכת דבר יום ביומו כמעט, בבית פנימה, בעימותים שבין שתי חצרות סאטמר ובכל מחלוקת הקיימת ברחוב החרדי על מוקדי כוח ושליטה. אלימות פיזית ומילולית. ליוויתי מקרוב את אחד הקרבות הללו, שהתנהל לא מזמן בבית מדרש סאטמרי בבני ברק. לא חסו על עולל ויונק, זקן, נער ואשה. מכות רצח הונחתו שם והמשטרה לא מיהרה להתערב מסיבות שמבקר המדינה צריך לטפל בהן. גם בימים אלה, בארה"ב, כאשר הרוב המכריע של היהדות החרדית התאחד לקיים כנסי מחאה על חילול קברי קדושים בבתי עלמין בספרד אחד מאגפי סאטמר מחרים את המהלך הזה, ואינו מסתפק בהחרמה אלא נוקט צעדים שאין המוסר החסידי וההלכה סובלים.
והכול הולך אל מקום אחד: מי שמרים יד על יהודים, מצית רכוש לא לו, מיידה אבנים ומבזה את תורת ישראל בהנהגותיו אין לו שום בעייה נפשית לחבור לראשי החמאס, לאותם שפלים, רוצחי יהודים, ללא הבדל גיל ומין. להתחבק עם אחמדינג'אד ולהיכנס לקטגורייה של "רודף" ממש אצל נשיא ארה"ב. מה לכם יהודונים אצל הפריץ הזה? הרי אין מדובר עתה בדיון על הקמתה של מדינת ישראל וב"שלוש השבועות", אלא בכוונה לסלק יהודים מבתיהם, מבתי כנסיות ובתי מדרשות לגבולות של אושוויץ ממש לחיות בחסדי רב המרצחים הנייה, שמעשיו כלפי בני עמו הפלשתינים מעוררים חלחלה, ובחסדי מדינות ערב והאיסלם המקיפות אותנו. הכיצד מחזקים יהודים שומרי תורה ומצוות ידי רוצחים מגואלות בדם כל שנייה וכל דקה, ואת ידי הנשיא האמריקני, שאינו מתרגש מהכוונה להשמיד את מדינת ישראל על כל יושביה כולל אלה שב"מאה שערים" ובבית שמש? מעניין לדעת איך היו עסקני סאטמר מתייחסים ל"מסירה" של גורם יהודי כלשהו, אם היה מעדכן את רשויות המס בארה"ב על כל מיני "תרגילי כספים" של יהודים חרדים בשכונות ניו יורק? להערכתי, היו רוצחים אותו נפש!!! ומה ביני לבין חמי?
ויותר ממה שכתבתי לא כתבתי, מפני כבודו של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל שעל קדושתו אין חולק.

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"
שואל מחבר "בית הלוי" על התורה, מהו כוח סגולתה המיוחד של מצוות צדקה יותר משאר המצוות לקרב את הגאולה?
ותשובתו: אם נתבונן במצבנו כיום נראה שבעוונותינו הרבים כמעט כל המצוות אין ביכולתנו לעשותן ולקיימן כדת בכל פרטיהן ודיניהן. הרי אפילו מצווה יסודית ובסיסית כמו מצוות ציצית אין אנו יכולים לקיימה כראוי, שהלא אין לנו תכלת. ואף מצוות שבת, גם בה יחסרו פרטים, כהקרבת קורבנות המוספים, ולא עוד אלא שמחמת טרדות הזמן קשה להישמר בה כראוי, על כל פרטיה ודקדוקיה. רק מצווה אחת נשארה בידינו אשר לא חסר בה מאומה, והיא מצוות הצדקה, שהרי אין לה קיצבה ושיעור כמה ליתן, וכל אחד מחוייב בה כפי יכולתו , ומיעוט הפרנסה ורוב הדוחק אינו מונע מלקיים המצווה. ואדרבה: כעת נתחזקה מצווה זו ביתר שאת מאשר בזמן היותנו יושבים בארץ ובית המקדש עמד בתפארתו, הרי אז לא היו מצויים כל כך עניים, ומה שאין כן עתה בפרוטה ממש ניתן להחיות נפש. וזה מהשגחת הבורא וטובו וחסדו עמנו, לתת לנו האפשרות לזכות במצווה זו בנקל, כדי שעל ידה נזכה לגאולה.

ואסור להסתכל בנויה
לתשומת לבם של היוצאים לטייל בחו"ל: השאלה המובאת כאן הופנתה להרה"ג שלמה אבינר שליט"א: "השתתפתי בטיול מאורגן עם קבוצה של אנשים שאינם שומרי תורה, והם נכנסו לסייר בכנסיה עתיקה על כל אולמותיה וחדריה. האם מותר הדבר?"
וזו תשובתו: "כתב הרמב"ם "אסור ליכנס לעיר שיש בה עבודה זרה וכל שכן לדור בה וכו' לפיכך יוודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בית תפילה שהוא בית עבודה זרה בלא ספק אותה עיר אסור לעבוד בה בכוונה, וכל שכן לדור בה אבל אנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים, נתקיים בנו מה שנאמר: ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן, ואם העיר דינה כך, קל וחומר בית עבודה זרה עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו כל שכן ליכנס בו" (פהמ"ש ע"ז דף י"א). וכתב רבי יהודה החסיד (שהיה חי באשכנז לפני 600 שנה): "כומר אחד היה חייב ליהודי כסף וידע הכומר שלא ילך אחריו לבית התיפלות, וכשהיה הולך לתבוע חובו הלך הנכרי לבית התיפלות ולא רצה היהודי לילך אחריו לשם. איש אחד הלך בבית עבודה זרה ונתחרט, שאל לחכם להורות לו דרך תשובה, אמר לו באותו יום בשנה, תתענה בכל שנה ושנה וכך עשה. יהודי אחד הלך בחצר בית עבודה זרה, כשיצא שמע בת קול שאמרה "ואותי השלכת אחרי גוך" והתענה כל ימיו. (ספר חסידים ס' תלה).
ובס' חכמת אדם "כיון דבית עבודה זרה אסור בהנאה, אם כן אסור לכנוס בתוכה... ומצווה להתרחק שלא ילך נגד הפתח בתוך ד' אמות ואסור... להסתכל בנויה" (כלל פד סע' טז).
ובשולחן ערוך "אסור להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראיה" (יו"ד קמ"ב, טו) וברכי יוסף "ומכאן איסור מפורש לנכנסים לבתי עבודת כוכבים לראות בנוייהם" (שם).
ומשום פקוח נפש התיר השולחן ערוך לברוח לכנסיה (יו"ד קנז, ג) (כידוע מצאו יהודים שם מחסה בזמן שלטון השקוץ המשומם ימ"ש).
והרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף פסק "יש להחמיר בכל תוקף לא להיכנס לכנסיה של נוצרים, ואין להקל בזה אפילו משום דרכי שלום ומניעת איבה". (יביע אומר ח"ב ס' י"א). וכן פסק הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי לתל אביב. (מקור חיים, ח"א עמ' 242). ופשוט הוא שכל האמור לעיל אינו שייך למסגדי הישמעאלים, שהרי האיסלם אינו עבודה זרה.
וד' ברחמיו הגדולים יעקור עבודה זרה מארצנו, וישיב לב עובדיהם לעבודת ד'."

לא עוד רות ושרה
מאירה הדס-דוקלר נמנית על קבוצת נשים מתנדבות, שמלוות את המועמדות לגיור עד לשעת הטבילה לשם יהדות. לדבריה, תהליך הגיור כאן הוא ארוך וקשה, אלא שכל אותן אלו המבקשות באמת ובתמים להצטרף לדת ישראל, מקבלות את כל היסורים שבדרך בהבנה וככה גם המלוות. ברובן. מספרת מאירה: "קיים שלב לפני הטבילה, בו כל אחת צריכה לבחור את שמה החדש. בעבר היו השמות חוה, רות ושרה נפוצות מאוד בין המתגיירות, ואילו בשנים האחרונות, בהתייעצות ביני לבין הגיורות, שמתי לב כי הן מעדיפות לבחור בשם שיזכיר את שמן הקודם, שניתן להן ביום לידתן. והנה כמה דוגמאות: מרינה בחרה את השם מירב, יבגניה-גיתית, אולגה-אורנה, נטליה—נועה, ילנה-יעל, טינה-טליה, אינה-עינת, לנה-אילנה, לוליטה-ליאל. יהיה השם אשר יהיה ברוכות הן ל-ה' על שהחליטו להסתפח לנחלתו.

*יישר כוח גדול לרב קהילת "אהל ארי" רעננה, הרב רונן נויבירט שליט"א, שדאג לכל ענייני הדת ובכל השפות, בשבתות המכביה שהסתיימה בימים אלה. הרב נויבירט עשה זאת במסגרת תפקידו כאחראי על קהילות בארגון רבני צהר.