שביבים (מטות-מסעי) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

זכר לחורבן בית המקדש
על רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים" מסופר, כי כינה את ספריו "לבושים" בשל מעשה שהיה: רבי מרדכי יפה היה יפה תואר, ואחת מנשות האצולה הנוצרית חשקה בו. היא הזמינה אותו לביתה כביכול לצורכי עסקים, נעלה אותו בביתה, ודרשה ממנו להתנצר ולהינשא לה. הוא סירב בתוקף, ומאחר שסירבה לשחררו נמלט מביתה דרך פתחי הביוב, וכל עשרת הבגדים שלבש הושחתו כליל. בעקבות המקרה הזה התפלל רבי מרדכי יפה זי"ע, שבמשך עשרה דורות יהיו צאצאיו מכוערים, על מנת שלא יבואו לידי הניסיון שבו עמד, וככל הידוע בקשתו נתמלאה. לזכר הניסיון שעמד בו חיבר רבי מרדכי עשרה ספרים וכינה אותם בשם "לבושים". בספרו "לבוש החור" סימן תק"ס סעיף א' [לבוש החור הוא חיבורו על ארבעה טורים חלק אורח חיים מהלכות שבת עד הסוף] שולל רבי מרדכי את "מה שנוהגים עכשיו הבונים בתים ומסיידים ומכיירין כולו ואחר כך משחירים אמה על אמה כנגד הפתח לא יפה הם עושים, כי אדרבה השיחור הזה אינו מגנה הבניין אלא מיפהו ומשמח את הלב כשאר הציורים הנאים. וחז"ל אמרו "משייר אמה על אמה", כלומר שמניחו כך מקולקל ובלתי מתוקן, כדי לגנות הבניין ולשבור לבו, שמתוך כך יוכר החורבן בשברון לבו, לא שייפהו". ורבו הפוסקים שאין להתחכם ולשים תמונה של הכותל המערבי זכר לחורבן או לכתוב על הקיר "זכר לחורבן" או כל כיוצא בזה [אם אשכחך ירושלים וכו']. ומקור המנהג לשבור כוס של זכוכית בחופה לאחר ברכות האירוסין [להעלות את ירושלים החרבה על ראש שמחתנו], בגמרא ברכות דף י'. הגמרא מספרת שם, שבשעת חתונת בנו של רבינא היו החכמים שמחים ביותר. הביא רבינא כוס זכוכית לבנה והכה ושברה לפניהם. ובתוספות שם מובא: מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין. [וראה "העדה" פרשת פנחס בדבר מנהגי אבלות נוספים על חורבן בית מקדשנו]

הימים שקדמו לברקת
המגיד הידוע, הרב בן-ציון יאדלר חיבר ספר הנושא את השם "בטוב ירושלים" [בענייני שמירת שבת] ובין דפיו מסופר:
לפני תיקון העירוב בירושלים היו עומדים בשער יפו שבעיר העתיקה הרה"ג ר' משה סעמניצער ושוטר מטעם הממשלה [הבריטית], והיו בודקים בכיסיו ובבגדיו של כל אחד ואחד היוצא מחומת העיר החוצה, כדי שלא יוציאו בהם דבר מה, ויעברו על לאו דהוצאה. וכאשר נמצא בכיס אחד היוצאים שעון או זרעונים [גרעינים] וכדומה, היו לוקחים אותם ממנו, ורק כאשר חזר לעיר היו מחזירים לו. יאומן כי יסופר.

חתונה צנועה
האם חתונה שאליה מוזמנים למעלה מאלף איש יכולה להיחשב "חתונה צנועה" גם אם התקרובת באמת צנועה? השאלה הזאת מונחת עתה על שולחנם של כמה "בעלי בתים" חשובים שומרי מצוות וגם על "הסטנדר" של מספר רבנים. עד לקבלת התשובות כדאי לכולנו לחזור ולשנן את התקנות של האדמו"ר מגור זצוק"ל בעל "לב שמחה" בעניין חתונות. הוא היה הראשון בזמן החדש, שריסן את המוני חסידיו בכל הקשור למספר המוזמנים לחתונה. וכך כתב האדמו"ר זי"ע:
"יש להנהיג צמצום בעריכת חתונות , ולסעודת נישואין אין להזמין יותר ממאה וחמישים מוזמנים מלבד קרובי המשפחה. וליתר המוזמנים כיבוד לאחר החופה". למיטב הידיעה, לגבי "שבת חתן" התקנות חמורות במיוחד. האמירה: "יש להנהיג צמצום בעריכת חתונות" כאשר מיד לאחריה נוקב האדמו"ר במספר המוזמנים מלמדת כי הצמצום צריך לחול בעיקר על מספר המשתתפים באירוע.

שלושים שמות משמות הקודש...
בנו של האדמו"ר מגור בעל "פני מנחם" זצוק"ל, הגרי"ד אלתר שליט"א, נשא באחרונה הרצאה בענייני חינוך בכנס של מכון "דרכי קריאה", ודבריו ריתקו את קהל השומעים. הנה הכותרות בלבד:
"בילדותי כשלמדתי בתלמוד תורה, היה לי מלמד שהיה יושב ומתנדנד על כיסאו ונשען לאחוריו, והילדים היו מחקים אותו ועושים כמעשיו. ולעומתו, היה מלמד אחר שהיה מקפיד כשאכל תפוז, שהיה חותך כל פלח ופלח לחצאין ואוכל, וגם אותו היו הילדים מחקים. המלמדים הללו לא חשבו כלל בעת שעשו את מעשיהם אלה לחנך את תלמידיהם , ובכל זאת היה בזה מסר חינוכי לילדים.
"עיקר החינוך אינו במה שאב או מורה מדרבן את הילד איך להתנהג... אין זה עיקר ויסוד החינוך.עיקר העיקרים הוא להיות דוגמא אישית... שכן, ילדים קולטים כל פרט הכי קטן. גם כאשר האבא אינו נמצא בבית, הרי הוא ממשיך לחנך את בנו. כי אם הבן יודע שאביו שוקד על התורה ועבודה בבית המדרש, או אפילו עסוק בפרנסתו יודע הילד שאביו מנצל את זמנו כראוי ועושה מה שצריך, וזה גורם ומשפיע על הילד לשפר מעשיו ולהתנהג כדבעי.
"בעוונותינו הרבים ישנם הרבה נושרים, בנים התועים מדרכי אבותינו ובוחרים בחיי הוללות דבר שלא היה מצוי כל כך בדורות עברו... והגם שהרבה חושבים שהרחוב המלוכלך ושאר מכשירים טמאים הם הגורמים לכך מכל מקום אין זה הגורם העיקרי... היום, בזמנינו , אף על פי שיש שפע של הרבצת תורה ויהדות, מיהו חסרה מידת האמת והפנימיות. היום הזה, עיקר הטעם שאבא רוצה שבנו יצליח בתורה הוא, מפני שחשוב לו שהבן ייקרא בחור טוב בשידוכין וכיו"ב. לא כן בדורות קודמים, שכאשר היה אבא שומע שבנו אינו מתנהג כראוי היה מתעלף מיד מרוב חלישות הדעת....
"אם ילד היה רואה אצל אביו את האמת שרוצה שיצליח בתורה משום שאוהב את התורה ומצוותיה, היה זה משפיע על הבן. ואילו עתה שאין רואים כזאת, ורק מחנכים ומסבירים לילד איך צריך להתנהג, ומטיפים מוסר מזמן לזמן, והכל מחמת סיבות שונות ומשונות לכן אין זה מועיל כל כך... מה שאין כן ברואה אישיות אמיתית האוהבת את התורה וקיום מצוותיה, אזי ממילא נקלט ומשפיע אצלו דרך סלולה באהבת ה'.
"והנה, הרבה פעמים הסיבה שאין רואים הצלחה בחינוך הבנים נובעת ממה שמצפים ומחכים מן הילד יותר ממה שהוא יכול ויותר ממה שהוא צריך. "חנוך לנער על פי דרכו" אמר שלמה המלך. חייבים לחנך כל אחד לפי "דרכו" שלו ולא לצפות ממנו להיות כמו אחיו או חברו. אי אפשר לשנות את טבע מעשה בראשית...
מסופר שהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל נכנס פעם לסייר בתלמוד תורה. בהיותו בחדר המדרגות עצר ופרץ בבכי מר, ואמר "דורכים כאן על שמות". כלומר, שכל ילד יהודי חשוב כאחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. ואם מחנך לא ייזהר מאוד בדיבוריו ומעשיו יכול חלילה בהינף יד לדרוך על הילד ולגרום הרס וחורבן. וזה לימוד נפלא, שכל מלמד ומורה צריך לדעת ולזכור: כשיש שלושים תלמידים בכיתה אין הם סתם שלושים זאטוטים, אלא שלושים שמות משמות הקודש! איזו אחריות!"
כאמור, רק את הכותרות כתבנו, ואם בי היה תלוי הדבר, הייתי קובע את השיחה הזאת בפתח כל סידור של מחנך בבית ספר, תלמוד תורה וכו'.