כמה רעיונות מהספר "ראש השנה" של מפעל משנה תורה

כמה דברים מעניינים שמצאתי בספר על ראש השנה מסדרת "שירה חדשה" של מפעל משנה תורה, שנכתב ע"י הרב יוחאי מקבילי. 

א. חיבור יפה בין הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה יד:

"מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן."

לבין הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ח הלכה ב:

"כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה... זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן"

בהלכות שמיטה ויובל הוא מתאר את העבדים היוצאים לחירות בין ראש השנה ליום הכיפורים בשנת היובל באותו ביטוי בה הוא משתמש על מנת לתאר את הצדיקים בעולם הבא, בהלכות תשובה: "עטרותיהם בראשיהן". בהלכות תשובה הוא אף מוסיף ביאור שהמשמעות של "עטרותיהם בראשיהן" הוא ה"דעה". 

את הקישור מסביר הרב מקבילי (עמ' 21):

"עלינו (כולנו עבדים מבחינות מסוימות) לעבור בימים אלו תהליך משנה מחשבה, להשתחרר מן הכבלים שבהם אנו לוכדים את חיינו, כדי להיות בני חורין אמיתיים. אם כן, תשובה היא חירות".

ב. בסימני ראש השנה ה"כרתי" הידוע הוא הירק הקרוי "כרישה" בעברית מודרנית. הרב מקבילי מסביר שכרישה זה ה"חציר" המקראי, כפי שמופיע בפסוק "זכרנו את הדגה ... את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים".

והוא מחדש שזה גם הפירוש של הפסוק בישעיה מ': "יבש חציר נבל ציץ". זאת, שלא כמו שר' עמוס חכם מסביר, לדוגמא, בדעת מקרא שהסביר: "והוא עשב שימיו קצרים מאד". 

וכך, הוא מחבר זאת גם לסימן של ראש השנה (עמ' 49): 

"הכרשה, כרתי בארמית, נבחרה לא רק בגלל הצליל הדומה למלה "יכרתו", אלא בגלל זהויה עם ה'חציר' המקראי, שפריחתו מרהיבה אך קצרת מועד". 

ג. בעמ' 12 תחת הכותרת "מבט קוסמי ואסטרונומי":

"שנת שמש אורכת 365 ימים, זהו בזמן בו השמש מקיפה את כדור הארץ... הירח מקיף את כדור הארץ, וכל סיבוב שלו מכונה חודש, וכל 12 חודשים מצטברים ל-354 ימים. הפער הוא 10-11 ימים... אם כן, את מניית שנת השמש ושנת הירח מתחילה באותו זמן, נמצא שבתחילת השנה השנייה שנת השמש מסתיימת בערך ביום העשירי של תשרי (יום הכיפורים), ושנה לאחר מכן היא מסתיימת ביום ה-22 של תשרי (שמיני עצרת). אפשר שזהו יסודם של מועדים אלו, ומהלכם בחודש השביעי ברור יותר."

זהו רעיון מבריק, שאני מכיר אותו מכתבי הרב יואל בן-נון. אינני יודע אם הוא מופיע במקומות אחרים, אך אני שמח שהוא הגיע להיות רעיון שאפשר להציג אותו כדבר פשוט. 

ד. "אחר נאחז בסבך בקרניו" - מהו "אחר"?

בעיצומו של פרשת העקדה כתוב "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ". נשאלת השאלה, מה פירוש המילה "אחר" בפסוק זה? 

הנצי"ב כותב בתחילת פירושו על פסוק זה: "תיבת אחר אין לו משמעות"!

המפרשים הקלאסיים נחלקו לשתי קבוצות, אך הסכימו שמדובר בתיאור זמן. הקבוצה הראשונה, ובראשם רש"י פירשו שזה עונה על השאלה: מתי הבחין אברהם באיל. כך כתב רש"י: "אַחַר – אַחֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ "אַל תִּשְלַח יָדְךָ", רָאָהוּ כְּשֶׁהוּא נֶאֱחַז. וְהוּא שֶׁמְּתַרְגְּמִינָן: "וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין".
הקבוצה השניה, בראשם רשב"ם, פירשו שהמילה "אחר" מסבירה מתי האיל נאחז בסבך: "כלומר אחרי כן ראה את האיל מדי עברו נאחז בסבכי היער".

בפירוש המובא בספר "ראש השנה" על פרשת העקדה הם פירשו כך:

"אחר - מאחור, מוסתר". 

כלומר, תיאור מקום! 

כיוון לא רחוק מפירוש זה יש בדברי האברבנאל שכתב: "ואפשר לפרש אחר נאחז שהיה נאחז אחר המזבח כאלו השם אחזו שם לזה".

ביקורת ספרים: מאוהל מועד לימי מועד, מאת: הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג

גילוי נאות: מחברת הספר "מאוהל מועד לימי מועד", הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג, היא גיסתי. שמחתי ליטול חלק בהכנתו של הספר לדפוס, והמחברת אף מודה לי על כך בהקדמה לספר. 

בשנתיים-שלוש האחרונות קראתי ספרים רבים שנכתבו בידי נשים. אם נמנה רק חלק מהמחברות שאת ספריהן קראתי, ועל חלקן גם כתבתי, אפשר למנות את הרבניות/ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, שרה פרידנלד בן-ארזה, יעל מאלי, יעל ציגלר, סימי פיטרס, ימימה מזרחי, אביגיל ראק ועוד. כל הרשימה הזאת נועדה להמחיש שכבר אין זה ארוע יוצא דופן שנשים כותבות ומוציאות לאור ספרים תורניים. אעפ"כ, אני מבקש לטעון שהספר הזה הינו ספר חלוצי בספרות התורנית הנשית ואנסה להמחיש זאת להלן. 

כפי שאפשר לנחש משמו, הספר "מאוהל מועד לימי מועד: עיוני מקרא, עיוני משנה, עיוני דרשה" עוסק במועדי השנה. אך אם נדמה לכם כי לפנינו ספר של דרשות חביבות על מועדי השנה, הרי שהנכם טועים. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של החגים בכלל או של חג מסוים בלוח השנה. הספר מציג מתודה מסודרת של לימוד הנושא, המתחיל בפסוקי המקרא על הנושא ומה אפשר להסיק מהם, עובר במשניות העוסקות בנושא הפרק והשיקולים באופן עריכתם, וכלה בדרשות חז"ל וניתוח משמעותן, כאשר המחברת מראה שיש מבנה רעיוני החורז כל אחת מהתחנות. כל אחד מהפרקים מסתיים בסיכום של מה המחברת לוקחת לחייה המעשיים מתוך המבנה הרעיוני שהתגבש במהלך הפרק. 

אך זה לא הכל. מעבר למתודה המסודרת של לימוד והצגת הנושאים, המחברת בוחרת להתמקד במתח שבין החג כפי שהוא בא לידי ביטוי באופן לאומי בבית ה', בית המקדש, לבין האופן בו הוא נחוג בחיק המשפחה בבתים הפרטיים, מה שנקרא בגבולין או במדינה. 

כיוון שאנחנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה, אביא לדוגמא סיכום קצר של אחד משלושה מפרקי הספר העוסקים בראש השנה. בדבריי התמקדתי בחלקי העיון המקראי והדרשות, ודילגתי על העיון במשנה, על מנת לא להאריך יתר על המידה.

כידוע, התורה מגדירה את היום הנקרא בפינו ראש-השנה כ"יום תרועה" ו"יום זכרון תרועה". הקראים הבינו על פי תיאור ראש השנה בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח) שיום התרועה עניינו יום תפילה. אך כשנעיין בדברי התורה עצמה ונחפש מקומות נוספים בהם יש קישור בין תרועה לזכרון, הרי שיש רק מקום אחד כזה וזהו פרשת החצוצרות בספר במדבר, כשמריעים בחצוצרות בעת מלחמה ותוקעים בחצוצרות כליווי להקרבת קורבנות בימי מועד.

כידוע, חז"ל למדו את דיני תקיעת שופר משופר שנת היובל - הם למדו מהמילה "תרועה", ולא מצירוף המילים "תרועה" ו"זכרון". ובכל זאת, היתרון בדרשה של חז"ל הוא "החודש השביעי", שכן גם יום תרועה וגם שופר היובל הם בחודש השביעי. אך מעבר לזה יש קשר נוסף, רעיוני, בין השניים. שופר היובל מזכיר "כי לי בני ישראל עבדים". תקיעת השופר גורמת למעשה לזכרון שהננו עבדי ה'. 

בתלמוד הבבלי נוספה דרשה נוספת הלומדת את תקיעת השופר מפרשת החצוצרות, אך לא מהפסוקים אודות היציאה למלחמה או הקרבת קרבנות המועדים, אלא דווקא ממסע המחנות. ניתן להסביר כאן שהרעיון מאחורי דרשה זו הינה שהתקיעות מביעות את הצורך לזהות את השכינה ולנוע אחריה.

בהסבר האיסור לתקוע במדינה בשופר בשבת, הבבלי מביא שזו גזרת חכמים. 

בירושלמי, לעומת זאת, מצינו דרשה של רשב"י המדגיש דווקא את הצורך בתקיעות במקדש: "'והקרבתם' במקום שהקרבנות קריבין". ההסבר לדבריו של רשב"י הוא שקול השופר העולה מלווה את הקרבנות העולים. ניתן לראות כי דרשתו של רשב"י מקבילה לפסוקים מפרשת החצוצרות על תקיעות המלוות את הקורבנות. על פי זה, בשנים רגילות קולות השופר במדינה מצטרפים לאלו שבמקדש בהעלאת הקרבנות, ואלו כשראש השנה חל בשבת, קולות הרקע מהמדינה שותקים ונשאר רק קול השופר שבמקדש.

העולה מדברינו זה שיש לפנינו שלוש דרשות המבטאות שלושה רעיונות: שופר של יובל המזכיר כי אנו עבדי ה', תקיעות ממסע המחנות המזכירות כי אנו הולכים בצל השכינה, ותקיעות המלוות את הקורבנות ומעלות את זכרונינו לפני ה'.

קל לראות כיצד שלושת סוגי הדרשות מקבלות ביטוי בשלוש הברכות המיוחדות של ראש השנה: ברכת מלכויות - כנגד שופר היובל, זכרונות - כנגד שופר הקורבנות המעלה את זכרונינו לפני ה', ושופרות - העוסק בקול השופר שנשמע עת ירדה השכינה להר סיני ומשם ליוותה את עם ישראל במסעותיו.

הפרק מסתיים, כשאר פרקי הספר, עם תובנות המחברת מה היא לוקחת לחייה מלימוד הנושא. אצטט שני משפטים מדבריה:

"כשאני שומעת את תקיעות השופר בראש השנה, אני מנסה לתת ללימוד המקורות והרעיונות להשפיע גם על האופן שבו אני שומעת את תקיעת השופר. אני מנסה לדמיין את התנועה של קול השופר. בגלל הרעיונות השונים, 'התמונה' המדומיינת משתנה בקולות השונים". 

עד כאן סיכום תמציתי מאד [מאד] של הפרק השביעי בספר (בן כ25 עמודים). 

ועבור מי שהגיע עד לכאן, אחזור למה שפתחתי בו: מקומו של ספר זה בתוך הספרות התורנית הנשית הקיימת כיום. ללא ספק הספר הזה איננו רק ספר תורני שנכתב בידי אשה, הוא ספר שאני הייתי מגדיר כספר תורני נשי. המחברת אינה מסתירה זאת, ובוודאי שאינה מתנצלת על כך, אלא מעמידה את הדברים בריש גלי. אחת הסיבות שהיא בחרה לעסוק דווקא בחגים, היא הקשר בין הנשיות למצוות שהזמן גרמן. זאת ועוד, שיש דגש במהלך הספר על האופן שבו מצוות החגים מקבלים משמעות בחייהן של נשים. עם זאת, אין להבין מדבריי שאני חושב שקהל הקוראים של הספר צריך להיות רק נשים. ממש לא! הספר כולו רווי בלמדנות תורנית ברמה גבוהה מאד, שנדיר למצוא בספרים פופולאריים שנועדו לציבור הרחב, ואין לי ספק שכל מי שמחפש ספר תורני ברמה גבוהה על המועדים ימצא בו נחת. כיוון שכך, אני בהחלט רואה בו ספר חלוצי, בוודאי בתחום הספרות התורנית הנשית, שעם כל התפתחותו בשנים האחרונות והספרים האיכותיים מאד שיצאו מתחת ידי נשים מוכשרות מאד, קשה להצביע על ספר שמגיע לרוחב היריעה שהספר הזה מגיע אליו. 

דרשה לראש השנה שחל בשבת

בשנה זו (תשפ"ד) בראש השנה חל אירוע יוצא דופן שקשור למפעל לימוד התורה הגדול ביותר שקיים כיום - בראש השנה תשפ"ד ימלאו 100 שנה למפעל לימוד הדף היומי, שהתחיל בראש השנה תרפ"ד. 

לרגל המאורע המיוחד נפתח את דברינו במימרא מתוך הדף היומי של היום (קידושין לג ע"ב):

"איבעיא להו: מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן."

פרשנים רבים הקשו על מימרא זו, מהגמרא במסכת מכות (דף כב עמוד ב): 

"אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה"  

מהגמרא בקידושין נראה שפשוט שצריך לעמוד מפני לומדי התורה, תלמידי החכמים, ומזה לומדים קל וחומר לעמידה מפני ספר התורה עצמה. לעומת זאת, מהגמרא במכות נראה שפשוט יותר לאנשים לעמוד מפני ספר תורה, וממנה לומדים קל וחומר לכך שיש לעמוד מפני אדם גדול. כיצד ניתן להסביר את הסתירה?

בספרו "לקט פרושי אגדה" הרב משה צוריאל זצ"ל מביא מספר תירוצים שניתנו לקושיא זו. נעיין בתירוץ המובא שם בשם השל"ה הקדוש.

הגמרא מביאה מחלוקת אם תלמוד גדול או מעשה גדול (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב):

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה."

השל"ה מסביר שהסוגיות לעיל, בקידושין ובמכות, חולקות בדיוק בשאלה הזאת: אם תלמוד גדול או מעשה גדול. אם תלמוד גדול - הרי שפשוט שיש לעמוד מפני ספר תורה וניתן ללמוד קל וחומר שאם עומדים מפני תלמידי חכמים בעלי המעשים הטובים, הרי שראוי לעמוד מפני עצם התורה. אם מעשה גדול - הרי שאם עומדים מפני ספר תורה, פשוט שיש לעמוד מפני גברה רבה העושה מעשים טובים. 

כשחל ראש השנה בשבת ההלכה עיצבה את החג באופן כזה שיש לנו יום אחד של החג המוקדש לתלמוד - "זכרון תרועה", ויום אחד המוקדש למעשה - "יום תרועה". בכוחו של קול השופר להעיר ישנים מתרדמתם ("עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"). אבל מי שיגיע מוכן לשמיעת השופר, בודאי שיש בקול השופר לחדור עמוק יותר ללבו. גם מי שבמהלך אלול היה עסוק, ולא הספיק להתכונן לשמיעת קול השופר, עתה יש לו יום שלם של שבת מנוחה שבו יוכל להתרכז, למקד את מחשבותיו, ולהגיע מוכן יותר לשמיעת קול השופר. 

"בראש השנה בעשור לחדש"

 הרב יואל בן-נון בספרו "זכור ושמור" טוען כי ראש השנה איננו יום, אלא תקופה של 22 יום, החל מא' בתשרי ועד לכ"ב בתשרי, שמיני עצרת.

לטענתו זו הוא מביא הוכחה מספר יחזקאל.

ההבנה של הרב יואל בן-נון היא כהבנת חז"ל שהביטוי "ראש השנה" הוא שם-עצם (Proper Noun). 

הרב אמנון בזק, בספרו יחזקאל, שיצא לאור לאחרונה, טוען ש"ראש השנה" הוא בכלל בניסן, שהרי ניסן הוא "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

אם אני מבין נכון את דבריו,  הרב בזק טוען ש"בראש השנה" זה לא שם-עצם אלא תיאור זמן, דהיינו "בראש השנה" = בתחילת השנה. כלומר, בתחילת 25 שנה לגלותנו. ואז צריך רק לשער לפי איזה מנין מנו את שנות הגולה, והוא מניח שמנו לחדש ניסן ה"ראשון לחדשי השנה".

"הריעו לפני המלך ה'"

פורסם בגליון האוצר, תשרי תשפ"א

 

מחשבות לראש השנה: תקיעת שופר

"אשרי העם יודעי תרועה"

המילה "תרועה" סובלת שני פירושים.

מצד אחד – שבירה: "ורעו את ארץ אשור בחרב" (מיכה ה) – המילה "ורעו" = "וירצצו" (רש"י).

אך מצאנו גם הבנה אחרת "תרועה" מלשון רעות. כמו בפסוק "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו".

קול השופר יש בו בכדי לשבר את הלב, כדברי הרמב"ם (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג):

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם

אבל יש בו גם צד אחר – דווקא בחינת הקשר שלנו לאבינו שבשמים, ע"י החיפוש במעשינו, יש בו כדי לקרב אותנו ולגבש אצלנו מערכת יחסים שלמה יותר ובוגרת יותר בינינו לקב"ה.

אני חושב שאפשר לומר שמערכות יחסים נבנות לא פעם בזכות ההצלחה להתגבר על משברים בדרך. התרועה יש בה שבר, אך יש בה בשורה: אינך עומד לבד בניסיון להתגבר על המשבר!

ואולי שני הפנים הללו של המילה "תרועה" מסבירים את כוונת דברי ר' יאשיה:

"אשרי העם יודעי תרועה", אמר רבי יאשיה, וכי אין אומות העולם יודעים להריע? כמה קרנות יש להם, כמה חצוצרות יש להם?! אלא, "העם יודעי תרועה", אלו ישראל, שהם יודעים ומכירים לרצות את בוראם בתרועה. והוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא ברחמים על עמו ישראל.

אומות העולם אולי יודעים להריע, אך אין הם חשים את הקשר שבין תרועת השבר, לבין תרועת הרעות. את זה יודע "העם יודעי תרועה".

ויפח באפיו נשמת חיים

"היום הרת עולם" – ביום זה נברא אדם הראשון: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"

הקב"ה נופח באפיו של אדם, יציר העפר, ומחיה אותו: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:"

סימן החיים הראשוני שלנו, כבני אדם, זה הבכי – כך אנחנו נרגעים בשעת לידה ויודעים שיש בנולד רוח חיים.

אני חושב שזה לפחות סמלי שהמצוה המרכזית ביום הזה, בראש השנה, היא לנפוח בחפץ דומם, בשופר, וכך לגרום לו להראות סימני חיים ולהתחיל לבכות.

מה המשמעות של זה?

אנחנו כולנו נבראנו בצלם אלוהים – יש לנו כח לתת חיים, להחיות עצמות יבשות.

כשנשמע את השופר המיבב נזכור זאת.

שיחות לראש השנה

לא הספקתי לפני ראש השנה, אך לטובת השנים הבאות הנה לפניכם שלוש שיחות בתמצות

קול השופר - מי שומע?
המצוה העיקרית של ראש השנה היא מצוות השופר. אך מי אמור לשמוע את קול השופר? האם המצווה היא לתקוע בשופר או לשמוע את קול השופר? [כידוע, זו סוגיא הלכתית עם כמה נפקא-מינות: אם חרש יכול לתקוע, התוקע לתוך בור וכד']
לכאורה, מנוסח הברכה פשוט שהמצוה היא שאנחנו נשמע את קול השופר, שכן אנחנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר".
כך גם מדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה, קול השופר אמור להכנס לאזנינו ולהעיר אותנו:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם

 אך מאידך, ישנן מקורות שנראה שהעיקר הוא להריע על מנת שה' ישמע את קול השופר.
ראשית, זו כנראה ההבנה היחידה בפסוק: "יום תרועה" - "יום יבבה" (עפ"י התרגום). הרי ברור שאנחנו מריעים/זועקים על מנת שה' ישמע את קולנו.
ועוד, בניגוד לברכה לפני תקיעת שופר, נוסח הברכה שאנחנו אומרים בתפילת מוסף מדבר לא על שמיעתנו שלנו את קולות השופר, אלא על שמיעתו של ה': "כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך. ברוך... שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים".

אז מי אמור לשמוע את קול השופר - אנחנו או הקב"ה?

קול שופר זה אכן כדי שאנחנו נריע וה' ישמע. איך אין מדובר ביללה של תינוק בן יומו שמשמעותו הוא "אני חסר אונים – אני צריך שהמבוגר האחראי יתעורר ויטפל בי". מדובר בקריאה של מבוגר האומרת "עשיתי ככל יכולתי, אולי תוכל לסייע לי?". לכן אין סתירה בין הדברים. השופר נועד לעורר אותנו שנעשה ככל יכולתנו "חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", כדי שנוכל לזעוק לה' ולומר "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך".

[עוד בנושא, במשנתו של ר' צדוק הכהן מלובלין:

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לראש השנה
ועל ידי זה מבקשים ה' שמעה בקולי וגו' כי זה נפעל על ידי שאנו מקיימים מצות שמיעת קול שופר כמו שמברכין אשר קדשנו וכו' לשמוע קול שופר שעל ידי זה נתעורר הדעת בפנימיות מעמקי הלב וממילא על ידי זה ה' יתברך שומע בקולנו ואוזניו קשובות לקול תחנונינו כמו דאיתא (ויקרא רבה ל"ה, ג') שה' יתברך גם כן מקיים כל המצוות. וכדאיתא בשם הבעש"ט זצ"ל על פסוק ה' צלך. ועל זה אנו מסיימין בברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה היינו הקול היוצא מעומק שבירת הלב וחותם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים:

ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות לה
לה) ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וחז"ל אמרו (ראש השנה טז א) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. הכל אחד. כי ה' צילך כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא כל חד לפום אתערותא דיליה כך השם יתברך כנגדו כדרך שאמרו (ברכות ו א) אתם עשיתוני חטיבה וכו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. מה שאין כן כשחס ושלום שוכח הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו הזכרון שלו הוא מצד השכחה שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום מידה כנגד מידה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררנו. ואמרו ז"ל (ראש השנה שם ע"ב) שהוא לערבב השטן והכל אחד כמו שאמרו (בבא בתרא טז א) הוא שטן הוא יצר הרע ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו:]

***

השופר כבליל של רצונותינו ומאוויינו

חסידים מספרים (מקור):

חסידים מספרים, שהבעל שם טוב התפלל בימים הנוראים בכוונה גדולה. פתאום ראה ברוח הקודש, שיש יהודי אחד בעיר אחרת, שמתפלל בכוונה יותר גדולה ממנו.
נסע הבעל שם טוב לעיר של היהודי, קרא ליהודי ושאל אותו:
"אתה לומד הרבה תורה?"- ענה היהודי: "לא!"
"להתפלל אתה יודע?" שאל הבעל שם טוב. ענה היהודי: "לא!"
המשיך הבעל שם טוב ושאל את היהודי: "ומה עשית בימים הנוראים?"
ענה היהודי: "רבי! אפילו את כל האלף בית אני לא מכיר. אני יודע רק את האותיות מאלף ועד יוד. כשבאתי לבית הכנסת ראיתי את כל האנשים עומדים ומתפללים בכוונה ובקול. ואני, שלא יודע כלום, הצטערתי מאוד ואמרתי: "אלף בית גימל..." עד שהגעתי לאות י'. אחר כך המשכתי: "ה', בבקשה, חַבֵר אתה מהאותיות שאמרתי מילים ומשפטים של תפילה וקבל אותם באהבה". כך אמרתי בכל הכוח שוב ושוב".
השפיעה התפילה של היהודי הפשוט על ה' יותר מהתפילה של הבעל שם טוב.

במידה מסוימת סיפור זה הוא סיפורו של כל יהודי בראש השנה. המצוה שאנו עומדים לקיים, מצוות תקיעת שופר, הוא כעין אמירה כלפי הקב"ה: הרבה מחשבות והרבה רצונות יש לנו בחיים, לא תמיד אנחנו יודעים לתת את העדיפויות הנכונות, ולא תמיד אנחנו מצליחים אפילו לבטא נכונה את מה שאנחנו רוצים. אך בזה שאנו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה ומקפידים להשמיע ולשמוע את קול השופר, אנו מצהירים כלפיך "קח את בליל המחשבות והרצונות והקולות שלנו, וחבר אתה מילים ומשפטים של תפילה וקבל אותם באהבה". רצוננו לעבוד את מלכנו – לא תמיד אנחנו יודעים כיצד למלא את רצוננו זה.

***

מידות הדין והרחמים

בפרשת העקידה יש מעבר בין שמותיו של הקב"ה. הפרשה מתחילה עם שם "א-להים", אך עוברת לאחר מכן לשם הוי"ה. כך כותב הגרי"ד סולובייצ'יק ב"על התשובה" (עמ' 167):

כבר עמדו על כך שבכל פרשת העקדה מופיע שם אלקים "והא-להים נסה את אברהם... הא-להים יראה לו השה". רק בשעה (אולי צ"ל: משעה) שהמלאך מעכב את אברהם אבינו וקורא אליו "אל תשלח ידך אל הנער" מופיע לראשונה שם הוי"ה, "ויקרא מלאך הוי"ה מן השמים". בחצי הראשון של פרשת העקידה שררה מידת הדין, לפיה אין לאברהם כל זכות יצחק בנו, אין לו כל זכות ל"נחת" מיוצא חלציו. הבן אינו "שייך" לו ואין כאן כל מקום לויכוחים, לסימפוזיונים, להתמקחות. "ויקרא אליו הא-להים". מידת הדין קוראת. פקודה היא הדורשת מלויה ללא הסתייגות. אברהם שומע צו – והוא מקבל ומציית.

פרשת העקידה ממחישה לנו זה מול זה כיצד נראה עולם המתנהל במידת הדין וכיצד נראה עולם המתנהל במידת הרחמים. זה כנראה פירוש דברי חז"ל ש"אפרו של יצחק צבור על המזבח" - מצד מידת הדין אכן "אפרו של יצחק צבור", אך מצד מידת הרחמים "אל תשלח ידך אל הנער".
אנחנו תוקעים בשופר להזכיר את אילו של יצחק, האיל שנעקד בזכות מידת הרחמים במקומו של יצחק, ומבקשים "עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים". איננו יכולים להתקיים בדין. אנחנו זקוקים לרחמים. "אשר יאמר היום בהר הוי"ה יראה".

תהלים מז: כל העמים תקעו כף

את מזמור מז נהוג בקהילות ישראל לומר ז' פעמים לפני תקיעת שופר:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.
יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

מה המבנה הספרותי של המזמור הזה?

מסתבר, שזו שאלה שכלל לא פשוט לענות עליה.

הרב יהודה קיל מציע חלוקה לג' בתים:

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
[בית ב]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
[בית ג]

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

כאשר המלים סלה ומשכיל, מורים על סיום הבתים.

ד"ר דוד אלגביש מביא ארבע אפשרויות לחלוקה לבתים (להלן ציטוט מדבריו עם הדגמא שלי לדבריו):

"זליגמן (עמ' 26) מחלק את המזמור לשני בתים: ב-ה, ז-י. שניהם פותחים בקריאה להלל את שם ה' (ב, ז), ואחר כך באה ההנמקה הפותחת בביטוי הסיבה "כי" (ג, ח). שני הבתים מסיימים באזכור האבות, יעקב ואברהם (ה, י). יעקב, שמסמל את המאבק עם עשו, נזכר בבית הראשון, כיון שיש בו ניגוד ומאבק בין ישראל לבין הגויים (ד), בעוד שאברהם, אב המון גויים, נזכר בבית האחרון, בו העמים מתאחדים עם ישראל בקבלת שלטונו של ה' (י). שני הבתים נפרדים זה מזה גם על ידי מילת הסיום "סלה" שחותמת את הבית הראשון, ומשמשת כמילת סיום שכיחה בתהילים. בהתאם לחלוקה זו נתקשה להסביר את מקומו של פסוק ו', כיון שהוא חוצץ בין שני הבתים, והוא מופיע אחרי מלת הסיום "סלה" ולפני הקריאה להלל את ה'. משום כך הציע זליגמן (עמ' 28) להעביר את פס' ו' קודם לפס' ד', ואז נקבל סדר ענייני, בו נזכרה קודם הופעת ה' (ו) ואחר כך נזכרת תבוסת האויבים (ד)."

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[פסוק שלא ברור לאן לשייכו] עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ב]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

"אלא שאין צורך להזיז את הכתוב ממקומו. שני הבתים של המזמור הם הפסוקים: ב-ו, ז-י. בפתיחת שניהם מצוי שורש רו"ע, בבית הראשון "הריעו" (ב) ובבית האחרון - "בתרועה" (ו). לבית האחרון יש מסגרת (אינקלוזיו): הוא פותח בתיבה "עלה" (ו) ומסיים "נעלה" (י). בהתאם לכך, נקבל גם חלוקה סימטרית של שני הבתים, כשכל אחד מהם הוא בן ארבעה פסוקים."

[נ"ל החל טעות בציטוט דלעיל וצריך להיות החלוקה לבתים: ב-ה, ו-י]

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[בית ב]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

"ויש המחלקים את המזמור לשלושה בתים (חכם, רס"ט): ב-ה, ו-ח, ט-י. בהתאם לחלוקה זו נקבל בתים, שבהם מספרי הפסוקים הולכים ופוחתים מארבעה לשלושה ומשלושה לשניים. השרש המנחה על"ה נזכר בכל אחד מן הבתים פעם אחת: עליון (ג), עלה (ו), נעלה (י). גם המלה 'ארץ' נזכרת שלוש פעמים במזמור, פעם אחת בכל אחד מן הבתים הללו: מלך גדול על כל הארץ (ג), מלך כל הארץ (ח), מגני ארץ (י)."

[כפי החלוקה שהציע לעיל י.קיל]

"ויש המחלקים את המזמור לארבעה בתים (כהן, 362): ב-ג, ד-ה, ז-ח, ט-י, כל אחד מהם - בן שני פסוקים, כשפסוק ו' עומד במרכזם. מרשימה ביותר היא העובדה, ששם ה' שבפסוק נמצא בדיוק במרכז המזמור, שלושים ושש מלים לפניו (ללא הכותרת) ושלושים ושש מלים אחריו. "

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
[בית ב]

יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[פסוק ו' עומד לבוד במרכז:]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ג]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
[בית ד]

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

על כל אלה יש להוסיף את החלוקה של הרב אלחנן סמט המחלק את המזמור לשלושה בתים:

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ב]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

[בית ג]

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

בניגוד לרב יהודה קיל, הרב סמט מציע שהמילים סלה ומשכיל הם דווקא באמצע הבתים והם מורים על שתיקה של המשורר וצפיה מהקורא להשלים לבדו את שהתרחש לנוכח הקריאה לתקוע, להריע ולזמר לאלהים.

כך הוא מנגיד את שלושת חלקי המזמור (לחץ להגדלה):

מצוות כרימון וזכויות כרימון 2

המשך מכאן

אז הנה דבר מעניין, לטעמי, שמצאתי.

הרמ"א כותב אודות המנהג לאכול רימון בליל ראש השנה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג):

ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון 

לעומתו כותב הבן-איש-חי את הדברים הבאים:

ואח"כ יאכל רימון מתוק ויאמר שנהיה מלאים מצות כרימון

[כדברי הבן איש חי מופיע ברוב המחזורים הספרדיים שראיתי, להוציא מחזור "אבותינו" שכתב כלשון הרמ"א].

מדוע שינה הבן איש חי מלשונו של הרמ"א?

אינני יודע לענות על שאלה זו, ואשמח אם למישהו יש רעיון. הרעיון היחיד שיש לי הוא שהבן איש חי העדיף לשאול בלשון המופיעה בגמרא, זו שהבאנו בפוסט הקודם על כך "שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". אך קשה לומר כך, שכן על הרוביא מביא הבן איש חי שאומרים "שתרבה זכויותינו", ואם כן, מדוע לא לומר זאת גם על הרימון?

מצוות כרימון וזכויות כרימון

בספר "זכויות כרימון", ספר זכרון לאיל יהושע יברבוים הי"ד מופיע מאמר של ד"ר בעז שפיגל בנושא "נרבה זכויות כרימון". אם הייתי צריך לדרג את המאמרים שבספר, הייתי אומר שמאמר זה ועוד מאמר אחד הם המאמרים הטובים ביותר בספר. להלן סיכום קצר של דבריו.

בתשובות הגאונים מופיע המנהג לאכול רימון ולומר "שירבו זכויותנו כרימון".

הגמרא בברכות נז ע"א: "'כפלח הרימון רקתך': מאי 'רקתך'? – אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון."

אם אנחנו כבר מלאים, מדוע אנחנו מייחלים "שירבו זכויותנו כרימון"?

ישנם מספר תירוצים לשאלה זו:

א. ה"פרי חדש" – הריקנים צוברים את המלאי כרימון במשך כל חייהם, אנחנו רוצים לצבור זאת בשנה אחת.

ב. ר' יהודה עייאש (אלג'יר מאה יח) – הריקנים מלאים מצוות, אך גם מלאים מצוות. אנו מבקשים שתהיה לנו יתרה – "זכות".

ג. ר' דוד נג'אר (תוניס מאה יח) – הריקנין מלאים כך רק "כפלח הרימון", אנו מבקשים להתמלאות כרימון כולו.

ד. הגמ' שם בברכות אומרת שהרואה רימון בחלום – אם תלמיד חכם הוא יצפה לתורה, ואם עם הארץ הוא יצפה למצוות. אמור מעתה, שהריקנין מלאים רק במצוות, אך אנו מבקשים להתמלא בזכויות - תורה ומצוות.

ה. ר' עקיבא שלום חיות, וילנא תרו: יש הבדל בין זכויות למצוות. מצוות הם מלשון "ציווי" האדם עושה אותם כי הוא מרגיש מצווה לעשות אותם. זכויות אדם עושה כי הוא רוצה לזכות. גם הריקנים שבישראל מלאים במצוות, אך אנו מבקשים שנתמלא בזכויות – לראות את עבודת ה' שלנו כזכות.

שנה טובה לכל הקוראים!

דרשה לראש השנה - השופר כמגהפון

ישנה הלכה שהרמ"א מביא בסי' תקפו "דיני שופר של ר"ה" ש"אם תקע במקום הרחב פסול". המחבר גם כן מביא את ההלכה הזו, אך הוא העדיף לשים אותה בסי' תקצ "סדר הראוי לתקיעת שופר": "אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא". לכאורה, יש כאן מחלוקת האם שופר הפוך זה פסול ב"חפצא" של השופר, או ב"גברא" – בתוקע.

השופר - תוקעים בחלק הצר והקול יוצא דרך החלק הרחב - השופר מגביר את קולנו. (ר' צדוק, רסיסי לילה, מו):

על ידי הרעדת חלקי האויר בחלל השופר הוא נשמע קול גבוה לחוץ דרך צידו הרחב כנודע לטבעים. והוא כלי אמצעי בין המשמיע לשומע שיוכל השומע לקבל בהתפשטות רחב מה שהמשמיע משמיע מן המיצר. וזה שכתוב (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך... וזהו שופרות דמתן תורה שהשם יתברך השמיענו את קולו מן השמים והיה קול השופר הולך וחזק מאוד היינו כח התפשטותו ... וכל אחד מישראל יש לו השגה אחרת בדברי תורה שקולו יתברך בדברי תורה הוא בקול שופר גדול שקול נמוך שלו נתרחב לשומעים בהרחבה גדולה לאין שיעור:

מזה נוכל להסיק שאחת הסיבות לתקיעת שופר זה להדגים לנו שקולנו ביום זה נשמע באופן "מוגבר" במרומים. כשם שקול השופר נשמע באופן מהדהד, על אף שאף אחד מאתנו איננו שומע את קולו של התוקע בצד הצר של השופר, אלא רק בצד הרחב של השופר. כך קולנו החרישי בתפילותינו נשמע במרומים.

אחרי שאנחנו מבינים זאת, אנו צריכים לשאול את עצמנו - האם אנחנו מנצלים זאת? האם אנחנו יודעים על מה אנו מתפללים כעת?

מעשה ממלך ושר

נכתב ע"י הרב בנימין לנדאו (מכון המקדש)

מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).

והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון  שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.

ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.

סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות

מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.

יום ההמלכה ויום הדין

כידוע, יש בראש השנה מימד אחד של יום המלכתו של הקב"ה. מאידך, יש מימד אחר של יום הדין. לא ברור כל כך מה הקשר בין שני המימדים הללו.

בעיני, הדבר משול למוסד או חברה שמתחלף בו המנכ"ל או הנשיא. כאשר מגיע הנשיא החדש עורכים לכבודו כל מיני ארועים רבי רושם וחגיגיים. נציג העובדים והנשיא החדש נואמים ומביעים את אמונם אחד בשני. עם זאת, כל אחד מהעובדים יודע שהנשיא החדש במסגרת כניסתו לתפקידו החדש יתחיל לתחקר ולבדוק מה עושה כל מחלקה וחטיבה במוסד, האם עבודתם נדרשת להמשך הצלחתה של המוסד, והאם אפשר להסתדר גם בלעדיהם. בתוככי ליבו של כל אחד מהעובדים יש הרגשה שכניסתו החגיגית של המנכ"ל החדש עלול להיות תחילת הסוף שלו עצמו בחברה.
כך נראה לי שיש להבין גם את ראש השנה. ממליכים מחדש את הקב"ה. ההמלכה היא חגיגית ומכובדת. עם זאת ההמלכה טומנת בתוכה גם סקירה של כל אחד מהעבדים והעובדים בממלכה כדי לבחון אם הוא עושה כהוגן את עבודתו ואם אפשר להסתדר גם בלעדיו. זהו שני המימדים של ראש השנה: יום ההמלכה ויום הדין.

שנה טובה לכם הקוראים ולכל בית ישראל!

דרשה לראש השנה: "אל תשלח ידך אל הנער"

בשעה שאברהם אבינו עמד לשחוט את בנו, קרא אליו מלאך ה' מן השמים ואמר לו:

אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. 

סביר להניח שכל אחד מאיתנו שהיה עומד באותו מצב היה מיד זורק את המאכלת ורץ לביתו. אך רש"י מביא בשם חז"ל את הדברים הבאים:

אל תשלח - לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:

האם אברהם באמת רצה לפגוע בבנו? ברגע שהמלאך אמר לו "אל תשלח", מדוע הוא מתווכח?

נראה שטבע האדם לשכנע את עצמו שמה שיש לו זה האידיאלי. האדם מסתכל על המצב שלו ולא שואל את עצמו 'מה אני יכול לשנות כדי שהמצב יהיה טוב יותר?', אלא 'מדוע המצב שלי כרגע טוב, או לפחות טוב יותר מאשר המצב של השכן?'.

אברהם אבינו עומד לשחוט את בנו. סביר להניח שבשלושת ימי ההליכה מבאר שבע להר המוריה הוא כבר הצליח לשכנע את עצמו מדוע בכל זאת זה לטובה. גם ככה הוא זקן מדי כדי לראות את הנכדים גדלים... וכד'.

כשהמלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", קשה לו להשתחרר מן הפרדיגמה שהוא נמצא בה. והוא שואל חזרה, אתה בטוח? אולי בכל זאת עדיף. אני כבר חשבתי שזה הכי טוב ככה. 

חלק מעבודת ראש השנה והימים הנוראים בכלל זה להשתחרר מכבלי הפרדיגמות הישנות ולשאול את עצמנו: האם בחיים שלנו אין דברים שבמקום לראות איך משנים ומשפרים אותם, אנחנו כבר שכנענו את עצמנו שהמצב הוא אידיאלי?

דרשה לראש השנה: שיכרותה של חנה

כתבתי קצת בקיצור, אבל אני מקוה שהם יובנו לקוראים:


שמואל א פרק א:

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:

(טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְקֹוָק:

(טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה:

(יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:

מה טעם בפסוקים "ויחשבה עלי לשכרה – אל תתן את אמתך וכו'" (יג-טז)? למה התנ"ך צריך לספר לנו שעלי חשבה לשיכורה?

נראה שעלי לא היה רגיל לראות אנשים/נשים מתפללים/ות. מוסד המשכן הפך להיות מסואב ומושחת. עד כדי כך שכשעלי נתקל במישהי מתפללת "כמו שצריך" לא עולה בדעתו שהיא מתפללת – הוא בטוח לחלוטין שהיא שיכורה.

התייצבותה של חנה ה"מסכנה" מול עלי שצריכה להסביר לכהן הגדול מה זה "ואשפוך את נפשי לפני ה'", מלמדת אותו ואותנו שאולי החיים שלנו הפכו למסובכים ומסואבים יתר על המידה. חנה מלמדת אותנו את הצורך לחזור לפשטות.

קול השופר זה הקול הכי פשוט, ללא מילים מסובכות, הזעקה הפשוטה היוצאת מעומק הלב. משלו של הבעש"ט מספר אודות בן המלך שהתרחק כל כך מהמלך שהוא כבר אינו זוכר את השפה בה המלך מדבר, וכהוא רוצה שהמלך יבחין בו הוא פשוט משמיע את הקול הפשוט ביותר כדי שהמלך ישים לב אליו. 

עוד על בקשת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים

לפני מספר שנים כתבתי אודות הבקשות האישיים בראש השנה, וביניהם התפילה לפרנסה, ומקומם בתפילות ראש השנה - יום ההמלכה של הקב"ה (ראו כאן וכאן).

לפני כמה שבועות רכשתי את הספר "אוצר ליקוטי שיחות" שיצא לאור ע"י "תורת חב"ד לבני הישיבות". [כמה מילים על הספר: מדובר בסט של שלושה ספרים עבי כרס. אני רכשתי אותם בקרית ספר ב95 ש"ח, ולפי הכמות שהיה בחנות הם כנראה ציפו לביקוש אדיר לספר. הספר מכיל שלוש שיחות של הרבי מלובביץ' על כל אחת מפרשיות השבוע והחגים, כאשר שלוש השיחות על הפרשות מחולקות שהראשונה היא על מה שהם מכנים "פשוטו של מקרא", השניה על חסידות בפרשה והשלישית על סוגיא בפרשה. כל השיחות בעברית בראש כל שיחה הוסיפו את ראשי הפרקים ואחרי כל שיחה הוסיפו סיכום. לדעתי, מדובר בסט איכותי מאד.]

באחת השיחות על ראש השנה מתייחס הרבי לנושא מקומם של בקשת צרכים אישיים בתוך תפילות ראש השנה והוא מסביר באופן דומה מאד למה שאני כתבתי בזמנו:

כאשר אדם מישראל מבקש את צרכיו בראש השנה, הרי המבוקש צריך להיות לא למען התועלת שלו, כדי שיהיה לו ריבוי בעניני עולם הזה, אלא כהמשך לעבודה ד"תמליכוני עליכם":
קיום "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", שבכל העולם תראה ותתגלה מלכותו של הקב"ה, הוא עי"ז שיהודי עוסק בעניני עולם הזה ועושה אותם "מכון לשבתו יתברך".
ומכיון שכל אחד ואחד מישראל יש לו ניצוצי קדושה השייכים לנשמתו אשר הוא (דוקא) צריך לבררם - והם מלובשים בדברים הגשמיים שקבע הקב"ה לחלקו ולעבודתו - לפיכך, מבקש אדם מישראל מהקב"ה שישפיע לו את הדברים הללו, כדי שבאמצעותם ישלים את ענין "מלוך על כל העולם כולו" השייך אליו. 

ימים נוראים, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם בעלון "עולם קטן"

לחץ ציבורי כבד
האם ראיתם את מאות אלפי המפגינים למען ילדי העובדים הזרים?
ודאי יצא לכם לראות את השרשרת האנושית של חצי מיליון האזרחים נגד תכנית ההתנתקות מילדי העובדים הזרים (למה "גירוש"? אל תהיו פנאטים)?
מה לא ?! אני לא מבין, בפירוש שמעתי בחדשות שהממשלה תדחה את גירוש ילדי העובדים בשל הלחץ הציבורי הכבד. לא אמרה את זה יעל דן או גבי גזית, אלו היו מילותיו של קריין החדשות "לחץ ציבורי כבד". אפי' גברת שרה נתניהו נישאת על גבי הלחץ הציבורי הכבד נפגשה עם אלי ישי.
אל תזלזלו, זה לא קל להתמודד עם לחץ, ודאי שלא לחץ ציבורי. נכדו של קל וחומר אם הוא כבד! לך תתעסק עם המון משולהב.
הצצתי מהחלון על הציבור בחשש שמא אפגע מהמהומות ברחוב, אך הציבור נראה אדיש כהרגלו, בטח שלא לחוץ או לוחץ. גם משיחות אקראיות בעבודה עם אנשים מכל קצוות עמך ישראל לא שמעתי זעקות שבר עקב החלטת אלי ישי. למעשה כמעט כל מי שדיברתי איתו די הזדהה עם ההחלטה. אך ככל הנראה התמונה הנשקפת מחלונות אנשי התקשורת שלנו שונה לחלוטין והרבבות פשוט התכנסו ברחוב של אולפני גלי צה"ל ומערכת ידיעות. או שאולי עורכי החדשות והמגישים יודעים לחוש את הציבור, הם יודעים בדיוק מה הוא חושב, או לפחות מה הוא אמור לחשוב והם הרגישו לחץ ציבורי ואפילו כבד. מעין ברומטר אנושי.
מעניין, אני זוכר שהשתתפתי בהפגנת מאות אלפים נגד ההתנתקות, שהייתי עם רבבות אנשים בשדרות ונתיבות בזעקה על התכנית האווילית והמרושעת של גירוש יהודים מבתיהם, אבל במערכת החדשות של ערוץ 2 לא נרשם לחץ ציבורי כבד. אפי' כשנסענו, הפגנו, זעקנו, בכינו, חסמנו, לא הצלחנו ליצור לחץ ציבורי כבד. אין ספק. יש לנו בעיה. אנחנו אולי יודעים למחות אבל את מלאכת הלחץ הציבורי לא למדנו.

סיפור לימים נוראים
פעם כבר כתבתי על החיבה הרבה שנודעה אצל הורים לילדים קטנים לחינוך למצוות כיבוד הורים. לקראת ראש השנה מגמת השימוש במצוות להשגת שקט תעשייתי גוברת "תוותר לאח שלך על המחשב לפני ראש השנה", "בשבת תשובה אתה לא נותן לאבא ואמא לישון בצהריים".
השבוע למדתי פן נוסף בנושא זה מבני בן ה4 רואי. ומעשה שהיה כך היה – כלל האמבטיה אצל ילדיי הוא כלל הנכנס ראשון, יוצא ראשון. באחד הערבים השבוע אימבטתי את רואי ואחיו דוד, אולם איתרע מזלו של רואי והוא נכנס שני לאמבטיה. מאחר שהדבר נוגע בציפור נפשו של הבחור הצעיר, הוא החל להתבכיין ולהבהיר שאף שאין לו שום טיעון חוקי / אתי הוא מאמין שבהפעלת טרור עקבי הוא יצליח לשנות את ההחלטה, אולם כידוע בעוד אימהות נוטות למידת הרחמים ולדרך הפשרה, האבות נוטים למידת הדין, או במילים אחרות הם יותר ערסים "אין בעיה חמוד, רוצה ראש בראש, נראה מי יישבר ראשון...". רואי ראה שננעלו שערי הרחמים כלפיו והחל לשנות את האסטרטגיה, הוא פנה לאחיו דוד בכובד ראש ואמר לו "דוידי, אתה צריך לוותר לי", דוד המופתע שאל אותו למה, ורואי השיב לו "בגלל שזה לפני ראש השנה". דוד לא הגיב ורואי המשיך בקו הטיעונים הקודם, קרי צווחות כלפי אביו. אולם לאחר כדקה פנה אליו דוד ואמר לו "בסדר, תצא אתה קודם". "אתה רואה איזה צדיק אח שלך" שאלתי את רואי לאחר שהוצאתי אותו ראשון "אולי גם אתה רוצה לעשות איזו מצווה לפני ראש השנה", הקטנצ'יק לא ענה מיד. ראיתי מיד שהמעשה השפיע עליו עמוקות והוא נחשף לתובנות המקדימות בהרבה את גילו הצעיר. "אבא" הוא פנה אלי מהורהר, "כן חמוד" השבתי לו, "אני חושב שגם מעייני צריכה לעשות לי מצווה".

ועוד משהו על הימים הנוראים
בחודש האחרון אני מוצא את עצמי אומר את 'לדוד ה' אורי וישעי' בערך 5 פעמים ביום. אחיי הספרדים, האשכנזים והאשכנזים נוסח ספרד, בואו נחליט וזהו! אנחנו אומרים במנחה או בערבית ? דוגרי, זה לא כזה קריטי. תודו.

והכי חשוב, שנה טובה
אני מניח שהשבוע קיבלתם עשרות מיילים, סמסים ומצגות המאחלים לכם באופן אישי, כמו לשאר 200 המכותבים, שנה טובה. אז בהזדמנות זו, אני רוצה באופן אישי לאחל לכל אחד מעשרות אלפי הקוראים שנה טובה.
סליחה אם נפגעת ממשהו, אם מבדיחה שלדעתך לא הייתה במקום, או מכזו שלא הבנת. אני אישית מוחל לכל מי שעוד לא שלח לי אף מייל ל vlado@olam-katan.co.il , ולכל מי שלא חתם על העצומה שאזרח אנונימי פירסם בשמי www.atzuma.co.il/masuah (אני כמובן מכחיש כל קשר לעצומה וקורא לכם לחתום).
אה, כן, כמעט שכחתי. הכתובת של האתר שלי www.haim.tk, תיכנסו, שווה! (אני מרוויח מיליונים מהפרסומות שלוחצים עליהם באתר)

דרשה לראש השנה - אילו של יצחק

כידוע הסיבה שבו תוקעים בשופר של איל זה כדי להזכיר את אילו של יצחק.

אך איל זה מה טיבו? מה הצורך באיל הזה בסיפור העקידה? מה היה רע לסיים את סיפור העקידה בכך שהמלאך אומר לאברהם "אל תשלח ידך", מדוע יש צורך במציאת האיל והקרבתו "תחת יצחק בנו"?

הרב קוק, בפירושו לפרשת העקידה ב"עולת ראיה" מתייחס לשאלה זו וכותב כך:
חש בקדושת נשמתו שצריך הוא לחפש איזה נושא, שיהיה בתור כלי להכיל בתוכו את האור הגדול, אשר הוא חש במלא נפשו הרוממה, הספוגה אושר חיים אלהיים, ומלוי רצון וכוסף עליון, להתעלות את מרומי הדבקות האלהית הטהורה, והעיף עיניו בכל מלא חוג ראותו, לפגוש איזה נושא הראוי לקשר קודש זה. וישא אברהם את עיניו

במילים אחרות, מסביר הרב קוק, עד למציאת האיל היו שתי אפשרויות להסביר את מעשיו של אברהם: שהוא עשה את כל מעשיו כאדם הנתון תחת איום אקדח (הקב"ה ציווה אז אני עושה), או שהוא עשה את הדברים בלב שלם ומתוך שהוא "נכנס" לעניין (הקב"ה ציווה אז זה הדבר הנכון לעשות). רק כאשר אברהם רואה את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו" אנחנו יכולים להבין שאברהם באמת רצה להקריב את בנו, מכיוון שהקב"ה ציווה אותו, וברגע שהוא מצא כלי אחר להקריב במקום בנו הוא מילא את רצונו הפנימי ע"י הקרבת האיל.

השופר מזכיר את אילו של יצחק - גם הוא כלי. קול השופר הוא כלי המבטא את התפילה העמוקה ביותר של האדם, התפילה שאין לה אפילו מילים.
האדם צריך להתייצב בראש השנה לפני מלכו של עולם ולענות על השאלה: האם אתה משתמש בכלי הזה? האם יש לך רצון וכוסף להתעלות? אם יש לך, תוכל להעזר בכלי של השופר לעשות זאת. הקב"ה נתן לך את הכלי, את אילו של יצחק, בא נראה מה תעשה אתו.

שנה טובה לכל קוראי הבלוג

שיתקבלו כל תפילותיכם ברצון

אור החיים לפרשת נח

"ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה וכו'"
טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר "ואת כל החיה וכו'",
אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור, ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו.
עוד ירצה על זה הדרך, "ויזכור אלקים את נח" גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מ"הבהמה והחיה... אשר אתו בתיבה" וחמל עליו.

האור החיים הקדוש מתקשה בשאלת פשט הכתובים: האם לא היה מספיק לכתוב שהקב"ה זכר את נח? מדוע יש צורך להוסיף שהקב"ה זכר גם את כל החיה והבהמה?

על שאלה זו עונה האור החיים שני תירוצים:
א. אכן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את נח, אך באותו אופן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את החיה והבהמה, והכתוב הלך בדרך של "לא זו אף זו" - כלומר, לא רק שה' זכר את נח הוא גם זכר את החיה והבהמה.
ב. הקב"ה זכר את נח בגלל שנח היה עם החיה והבהמה בתיבה. בזכות הטורח שהיה לנח מהחיה והבהמה ה' זכר אותו.

פסוק זה נאמר על ידינו בתפילת מוסף של ראש השנה. על פי דברי האור החיים יש כאן מסר חזק מאד לאדם. יש לאדם שני דרכים שהקב"ה יזכור אותך - הוא יכול לזכור אותך כמו שהוא זוכר את החיה והבהמה וכמו שהוא דואג לכל יצור אחר בעולם, אבל הוא יכול לזכור אותך כמי שעושה את רצונו יתברך וממלא אחר פקודותיו. הקב"ה היה זוכר את נח כמו שהוא זכר את כל החיה והבהמה, או שהוא היה זוכר את נח שמתאמץ לקיים את מצוות בוראו.

דרשה לימים נוראים - ד'

אולי השיחה המרגשת ביותר שיש באמתחתי. על הקטע הבא שמעתי מהרב ד"ר י.י. שכטר (קישור), הדברים הם של הרב משה הלוי שטינברג מספר חוקת הגר, שאלה ג', עמ' קג-קד (הדגשים שלי):
כת"ר ביקשני לחוות דעת בעניין נכרי, לשעבר חבר פעיל במפלגה הנאצית ויש להניח שבעצמו השתתף במעשים נפשעים וכעת חזר בתשובה ורוצה להתגייר - האם מקבלים אותו?

אם לדון מבחינה אנושית בכלל ומבחינת הכבוד והרגש הלאומי בפרט, פשוט וברור שאין המצפון מרשה להזקק לו ולענות לבקשתו בחיוב. בר-נש כזה אשר ידיו דם יהודי מלאות אין מקומו במחנה ישראל... ואיך קשה הדבר להכריז עליו: אחינו אתה.

אבל מבחינת ההלכה היבשה אינני רואה כל מניעה מלקבלו. הנה קין, ונירון קיסר ונבוזראדן רב טבחים [כולם חזרו בתשובה על פשעים חמורים ביותר]... לכן אם בית הדין משוכנע שהוא התחרט בחרטה גמורה, חזר בתשובה שלימה, מתאמץ בכנות להכנס תחת כנפי השכינה ולא מסתתרת איזו כוונה של הנאה אישית או קבלת שררה - אין מצד ההלכה כל איסור לקבלו לחיק היהדות.

כיצד ניתן להבין דבר זה? דבר שהוא מצד אחד כה "פשוט וברור שאין המצפון מרשה להזקק לו", בסופו של דבר אין שום מניעה מלקבלו?!
זו גדלותה של התשובה.