לרוב איני מצוי כלל בנושאי חושן משפט, ובדרך כלל אני לא כותב בנושאים שאני לא מצוי בהם. אך הנושא הזה של התייחסות ההלכה לאפשרות של חיסיון, ממש מטריד אותי. לכן, החלטתי לחרוג ממנהגי ובכל זאת להגיב לדברים שממש הפריעו לי.
באמונת עתיך גליון 129 (תשרי תשפ"א) התפרסם מאמר של הרב רצון ערוסי על חיסיון בבתי הדין הרבניים:
בגליון הנוכחי, גליון 130 (טבת תשפ"א) התפרסמה תגובתי ותגובתו לתגובתי:
פגיעה בנשים הרות תמעט את הילודה, מציאות שאינה יכולה להתקבל על דעת התורה. לכן נראה שאם היה כוח וסמכות לפוסקי ההלכה, הם עצמם היו מתקנים תקנה ברוח דומה. נראה שגם על חוק זה היה אומר החתם סופר את דבריו, שנאמרו במקורם ביחס לחוק מסחרי: 'התיקון שתקנו שרי הקומידאט, שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו. ואילו באו לפנינו, היינו גם כן מתקנים כן, דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שהיה ראוי'.
קשה אפוא לחזות מראש האם דיין פלוני יאמץ חוק אלמוני. מצב זה יוצר חוסר ודאות, ולפיכך גורם להרחקת טוענים רבניים, עורכי דין ואנשים מן השורה משערי בתי הדין. גם כאשר ידועה עמדת הדיינים יש בעיה באי האחידות ביניהם. לא אחת יודע בעל דין מה חושבים דיינים לגבי תוקפם של חוקים מסוימים או של החקיקה האזרחית בכללה, ומנסה לבחור הרכב שעמדתו נוחה עבורו.[...]שתי טענות מרכזיות, קשות בעינינו, מועלות כנגד האמור, האחת נוגעת לכוונת הצדדים בעת ההתקשרות והשניה לכוונתם כעת, בבואם לבית הדין. לפי הטענה הראשונה, בני אדם אינם מתקשרים על דעת החוק, ודאי כאשר אינם יודעים את פרטיו או כאשר לא העלו על דעתם שייזקקו לאותו חוק.[...]לפי הטענה השניה, כאשר באים צדדים לבית הדין מרצונם וחותמים על שטר הבוררות, אות הוא שחפצים בפסיקה לפי "דין תורה נטו" ולאו דווקא לפי החוק. משמעות הטענה האחרנה היא, כי גם אם יש למתדיין זכות ממונית לפי החוק, בהסכמתו להתדיין בבית הדין הוא מוחל על זכות זו ומסמיך את הדיינים להתעלם מהחוק, בהתאם לשיקול דעתם.
בש"ע (אבן העזר הלכות גיטין סי' קכא ס"ח): שחטו בו שנים או רוב שנים, וכן אם היה מגוייד או צלוב והחיה אוכלת בו, ורמז ואמר: כתבו גט לאשתי, כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו. והוא הדין לנפל מן הגג ומיהו צריך בדיקה ג' פעמים כשנשתתק.הוא אף מביע את חששו מהעתיד, באם פסק הדין יתקבל:
קשה מאד לעשות מעשה ולהתיר אשת איש באופן כזה. ויש בדבר פירצה חמורה באיסור החמור של התרת אשת איש לעלמא, לכל אותם חולים הושכבים בלא הכרה כלל, ואינם יכולים אפי' לרמוז בעפעפיהם ליתן גט.ולגבי המקורות השונים עליהם הסתמכו הדיינים בנוגע למקרים בהם נכתב גט למרות שלא היה ציווי מפורש של הבעל לכתוב, הרי ששם מדובר שהבעל הביע את דעתו נחרצות שהוא מעוניין לגרש את אשתו. מה שאין כן אצלנו:
ומה שדימו זאת למה שדנו האחרונים גבי בעל שמינה שליח למסירת גט, והשליח מת, אם הבי"ד יכול למנות שליח אחר, הנה אינו דומה כלל לנ"ד, דהתם סוף סוף הבעל גילה רצונו ומינה שליח לכתיבת הגט, אבל בבעל שנעשה צמח, וקודם לכן לא היתה שום אמירה או רמיזה מצדו לכתיבת הגט, היאך נוכל אנחנו לצוות לכתוב גט ולהתירה לעלמא בלא ציווי או רמז מהבעל.אין זה זכות לבעל לגרש את האשה
ובעיקר היסוד שרצו לומר שזו זכות לבעל במצבו זה שמגרש את אשתו, וממילא רשאים הבי"ד למנות בשבילו שליחות לגט. הנה עיקר הנחה זו אינה מבוססת כלל.עיקר הטענה של הרב יוסף הוא, שאין לנו דרך ודאית לדעת כיצד היה מגיב הבעל לו היה מתרחש נס והוא היה מתעורר עתה מתרדמתו. האם הוא שמח לשמוע שאשתו היא למעשה גרושתו, או היה עצוב? אין לנו דרך לדעת, ובית הדין לא הצליח לשכנע לאחד מן הצדדים.
הגע עצמך, בעל ששלח שליח, והשליח מת, וכי יוכל שליח אחר לתת את הגט שהיה ביד השליח הראשון לאשה בלי מינוי מהבעל, עי' אבה"ע סי' קמא, דלא מהני, אף שהיה גילוי דעת גמור שרצון הבעל הגירושין, ק"ו וכ"ש בנ"ד.סוף דבר
מכל הלין טעמי נראה שעיקר היסוד שעליו בנו הבנין, אינו מבוסס כלל, ואין לנו שום בירור וראיה שנידון זה הוי כזכות לבעל. וממילא אין כאן דין זכין מאדם שלא בפניו. וכ"ז מלבד מה שנראה שלדעת כמה פוס' אליבא דהרמב"ם, לא אמרי' דין זכין בגט, וצריך ידיעה של רצון גמור וציווי לתת גט לאשתו, ולא הוי כשאר קניינים. ואנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים שישלח במהרה מזור ותרופה לאשה העגונה, והרבה דרכים למקום.אך בזה לא מסיים הרב יוסף את דבריו, אלא הוא מציע דרכים כן ניתן לפעול לגאול את האשה מעגינותה:
בפני בית הדין בקשת האשה למצוא את הדרך להתירה מעגינותה.
לפני קרוב לשבע שנים אירעה תאונת דרכים שבה בעלה נפצע קשה לרבות פגיעת ראש חמורה, ומאז הוא מאושפז בבית החולים ומצבו קשה ביותר. עקב פגיעה זו, הבעל אינו יכול לתפקד לחלוטין, וגם אין דרך לתקשר עמו.
לפני כשנה התקיים ביקור של הדיינים בבית החולים כדי להתרשם בדרך בלתי אמצעית ממצבו, וכן התקיים ביקור נוסף בחודש אדר ב' השנה. שמענו את חוות הדעת הרפואית המוסמכת ביחס למצבו הרפואי, כשמנהל המחלקה והמנהל הרפואי של בית החולים שוחחו עם הדיינים והעבירו דיווח מפורט על אודות מצבו של הבעל, וכן ניתנה הערכה רפואית ביחס לצפוי בעתיד.
עו"ד רן ארנון, שהתמנה כאפוטרופוס לדין עבור הבעל, התבקש להודיע לבית הדין מהי עמדתו כאפוטרופוס, והאם קיימת התנגדות להיעתר לבקשת האשה למצוא דרך להתירה מעגינותה, ולהתיר את הנישואין בכל דרך שניתן על פי ההלכה. בתגובה, התקבלה הודעתו של עו"ד רן ארנון, שבנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אינו מוצא מקום להתנגד.
...
כאמור הבעל נפגע פגיעת ראש קשה, אינו מתפקד לחלוטין, ואף אינו מסוגל לנשום ללא סיוע רפואי וניזון באמצעות הזנה מלאכותית. על יסוד החומר שבפנינו ובעקבות הביקורים בבית החולים ושמיעת חוות הדעת הרפואית, הגענו למסקנה ברורה שאין בה ספק – הבעל במצבו הנוכחי אינו כשיר לחלוטין לכל סוג של תקשורת עם הסובב אותו, ולא ניתן להסדיר גט בדרך המקובלת.במקום אחר ראיתי כי הזוג פתח בהליך גירושין קודם שנעשה צמח. בנוסף, יש לזוג בת.
אמנם מבחינה רפואית, הבעל מוגדר כחולה המצוי בהכרה, אך אין כל אפשרות לתקשורת עם הבעל, כגון באמצעות שיחה עמו או העברת הודעה כתובה וכיוצ"ב.
כל השנים הללו הבעל מצוי בעולם פנימי וסגור משלו, דל ורדוד ביותר. גם לאחר בדיקות כאלו או אחרות, אין דרך לחשוף את מידת הבנתו ביחס לכל הסובב אותו, ואין דרך לתקשר עמו ולעמוד על מידת הבנתו במושגים הבסיסיים עבורו. לפי חוות הדעת הרפואית המוסמכת, הבעל אינו מודע ואינו מבין ברמה המינימאלית והבסיסית ביותר, אף את הצרכים בסיסיים שלו.
בשנים האחרונות אין שיפור במצבו, הרופאים סבורים שאין סיכוי לשיפור. אמנם במקרים נדירים ביותר ייתכן "נס רפואי" חריג במיוחד, שאינו מצוי כלל, אך כעת הרופאים סבורים שבמקרה הנוכחי, לאחר קרוב לשבע שנים שהבעל במצבו הנוכחי ולא חל שיפור כלשהוא, אין לכך סיכוי.
עוד יצוין, האשה נישאה בחו"ק ברבנות קרית שמונה, כשהרב שלום לוי, רב העיר, וכן הרב מאיר אוחנה, רב כפר יובל, היו עדי הקידושין, ולא נמצא ליקוי בתוקף הקידושין ובכשרות העדים.
ראוי לציין כי כפי הנראה בעבר הרחוק ובדורות קודמים לא הייתה מוכרת תופעה של אנשים שנפגעו פגיעות ראש קשות ונשארו בחיים שנים רבות במעמד של "צמח". בהעדר הטיפול הרפואי החדשני, שלא היה קיים בעבר, תוך זמן קצר הללו הלכו לעולמם, ובשל כך לא מצינו בפוסקים שדנו בשאלת הצלת האשה מעיגון כשבעלה במצבו של בעל כזה.
אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו - אין דבריו האחרונים כלום. אר"ש בן לקיש: כותבין ונותנין גט לאלתר, ור' יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה.
מ"ט דר"ל? דקתני: אין בדבריו האחרונים כלום. ור' יוחנן אמר לך: אין בדבריו האחרונים כלום, דלכי מתציל לא צריך למיהדר אימלוכי ביה, ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה.
במאי קמיפלגי? ר"ל מדמי ליה לישן, ור' יוחנן מדמי ליה לשוטה. ור' יוחנן נמי לידמיה לישן! ישן לא מחוסר מעשה, האי מחוסר מעשה. ור"ל נמי נידמייה לשוטה! שוטה לא סמיה בידן, האי סמיה בידןהמקרה הוא באדם שציווה שיכתבו גט לאשתו, אך בטרם הספיקו לעשות זאת "אחזו קורדייקוס" (לענייננו כנראה מדובר באי שפיות זמנית) ותוך כדי שהוא במצב הזה הוא מודיע שהוא אינו חפץ לגרש את אשתו. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם ניתן לגרש את האשה כל עוד הוא במצב של חוסר שפיות. לפי הסבר הגמרא שניהם מסכימים שבמצב שהוא שוטה גמור (לא זמני) אזי לא ניתן לגרש את אשתו, וכל המחלוקת כאן הוא בזה שאי השפיות היא זמנית. הסיבה שבמצב שהוא שוטה גמור לא ניתן לגרש את אשתו הוא משום שהוא לא בר דעת, וזה שלפני שהשטתה אמר לגרש את אשתו אינו מעלה ומוריד לענין זה.
ענין פלוגתתן... כשאינו השתא בר דעת ובר קנין, י"ל דלא מהני קנין של אמש, דסוף סוף לא פעל עדיין קנין של אמש כלום, והוצאת החפץ מיד בעליו הוא היום שאינו בר דעת, וגם אפשר לחשוב את שטותו כמחאה בפני עדים שאינו מסכים על ההקנאה התמולית, שהרי שטותו קמן וצווחת עליו שאינו בר קנין. אבל י"ל כיון דזכין לשוטה ומעמידין לו אפוטרופוס, הכי נמי מהני מעשיו של אתמול, ושטותו הוא רק כשולל ממנו דעתו וכאילו אינו מתערב במה שעשה אתמול... אמנם בירושלמי אמר שפליגי גם בנשתטה, דגם שטות הוי כאילו אינו מתערב, וכשם שזכין לו דחשבינן לו כדין זכין לאדם שלא בפניו, ה"נ מעשה של אמש מקיימת את קנין היום. ואף לפום גמ' דילן דאין עושין גמר הקנין היום ע"פ מעשיו של אתמול, מ"מ לכשישתפה אין צריך לאימלוכי בו, דודאי אין זמן השטות הפסק, שהרי זכין לו בזמן שטותו, וכיון ששב לחלימותו, הוא זקוק ואחראי לכל מה שעשה ביום אמש ככל אנשים.מדברי החזון איש נראה שאין מניעה עקרונית לומר שגם כשאדם הוא שוטה מוחלט אזי ניתן להעמיד לו אפוטרופוס ולזכות לו את נתינת הגט. מדוע אם כן הגמרא אומרת שמוסכם על רבי יוחנן וריש לקיש שלא ניתן לגרש את אשתו של השוטה? התשובה היא משום שזה חוב לבעל ולא זכות עבורו (החזון איש כותב נקודה זו האחרונה במפורש בקידושין סי' מט). היוצא מכאן הוא שאם נוכל לצייר מקרה מעשי בו גירושי האשה יהיו זכות עבור הבעל, אין מניעה לקיים "דזכין לשוטה ומעמידין לו אפוטרופוס".
מ"ח תר"ס ווילנא. בענין גט שכ"מ =שכיב מרע= מסוכן.
ע"ד שאלת הרה"ג האבד"ק דלהינוב אודות הגט שסידר לשכ"מ מסוכן ששאלו אותו אם יתן ג"פ =גט פטורין= לאשתו וענה הן וא"ל עפ"י דברי הרב המסדר לסופר לכתוב גט לאשתו ולעדים לחתום כנהוג, והי' שפוי בדעת ואח"כ נשתתק בעת כתיבה ונתינה וקצת בדיקות והוכחות היו שהי' שפוי בדעת גם בעת שנשתתק וסימני גוסס לא נראו בו ואח"כ על השאלה אם לתת ג"פ לאשתו לא הי' יכול לענות ולא ענה שום דבר לא בדבור ולא ברמיזה מתוך כובד החולי. ולא הי' בידו כח להחזיק הגט וצוה הרב המסדר שיתן הסופר הג"פ לאשתו ואחר כן דבר דברים אחדים וידע ממסירת הגט ונתרצה ואחר כמה שעות ממסירות הגט ע"י הסופר שחל"ח (=שבק חיים לכל חי) ועפ"י כתב פטור שנתן הרב המסדר להאשה ניסת לשוק לאחד פה ואח"כ בא הרב המסדר הלום להודיע תוכן הענין והעיר בחששותכלומר, הבעל אמר לגרש את אשתו, ואז נכנס למצב של אי שפיות, גרשו את אשתו, הוא חזר לשפיות והודיעו לו שגרשו את אשתו ונתרצה ואח"כ הוא מת והאשה נישאה לאחר (בלא חליצה מהיבם).
מש"כ עמש"כ לדון משום כיון דזכין לשוטה יכולים ג"כ ליתן גט עבורו במקום דזכות הוא לו מצד זכין מאדם, וע"ז כתב מעכ"ת דאף למ"ד זכי' מהני אף במקום דלא מצי משוי שליח, אין על זה אלא תורת קנין וזכות אבל לא תורת יד ושליחות, ובגט שצריך נתינה וטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני, ואם שוטה אינו עושה שליח ל"ש כאן זכי'... אלא דזכות גמור מועיל מן הדין מטעם שליחות אף שאין בו שליחות לשארי דברים, וא"כ גם בשוטה כן הוא דזכי' מטעם שליחות. ועוד דהא לשיטת הרמב"ן והרשב"א דזכי' אינה מטעם שליחות אפילו בבר שליחות, אלא גזיה"כ הוא... ואף שזכי' אינה מטעם שליחות, מ"מ עכ"פ חשוב יד הזוכה כיד המקבל גם בגט, א"כ ה"ה דחשוב יד הזוכה כיד הנותן הבעל, לפי"מ שהחליטו דאמרינן זכין מאדם... אבל הא עכ"פ הדין דין אמת לשיטת הראשונים דס"ל דזכי' לאו מטעם שליחות וגם קנין לא מהני בגט, מ"מ מהני זכי' בעבד ואשה במזכה גט במקום יבם.גם בדברים אלו רואים את העקרון שאם ישנו מקרה בו ניתן להגדיר את מתן הגט כ"זכות גמור" לבעל, הרי שבמקרה כזה נאמר שניתן מטעם "זכין לאדם שלא בפניו" לפעול מטעמו ולגרש את אשתו.
מסקנת הדברים, שאין הטעם בדין שהסופר צריך לשמוע מפי הבעל כמו שכתבו האחרונים שהבעל הוא שעושה באמירתו חלות של לשמה בהכשר הגט, אלא הטעם הוא כמו שהוכחתי, שאמירת הבעל עושה את האשה לעומדת לגירושין, ובלא אמירה זו אין כוונת הסופר מועילה, משום דאינו מתכוין כוונה גמורה וכותב סתמא. ויוצא, שאם ברי לנו שהגט הוא זכות לבעל ולאשה, הרי היא עומדת לגירושין וממילא כוונת הסופר היא כוונה טובה ושפיר הוי לשמה וגדולה מזו כתב התורת גיטין, שאם הבעל ציווה לכתוב מהני כתיבת הסופר סתם, לפי שע"י ציווי זה עומדת האשה לגירושין, כמשכ"ל.האם במקרה דנן ניתן לזכות גט עבור הבעל?
אלא מעתה, יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה, דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה! התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו, כריש לקיש, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.הגמרא דנה במקרה בו האדם מוצא את עצמו בעיסקה שכלל לא התכוין להכניס את עצמו אליה. הגמרא מתחבטת האם במקרה שאשה נפלה כיבמה לפני מוכה שחין היא תוכל לצאת בלא חליצה, שכן בשעה שנישאה לבעל (שמאז נפטר) לא היה בדעתה להיות נשואה לגיסה מוכה השחין. הגמרא דוחה זאת באמרה ש"טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (טוב לאשה שתהיה בזוגיות, גם עם מוכה שחין, מאשר שתהיה אלמנה). משמע מכאן, שאם נמצא מצב שברור שלא טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אזי האשה תצא בלא חליצה. ובמקרה דומה לזה מובא מחלוקת בין רש"י למהר"ם:
כתוב בתשובת הגאונים, יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אחר אלא הוא, ולא הביאו שום ראיה לדבריהם. וכתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכינן עלייהו כלל, ואף על פי שחטא ישראל הוא לכל דבר ואם קידש קדושיו קדושין, וחולץ ולא מיבם. ונראה להר"ם להביא ראיה לדברי הגאונים מדפריך פרק הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא ומשני מינח נייח לה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, פי' ניחא לה בבעל כל דהו. א"כ לגבי מומר דליכא למימר הכי, דאנן סהדי דלא ניחא לה להתיבם לו כי יעבירנה על דת לבא עליה בגיות וכל זמן שהיא נדה, ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה, וא"כ נפקא אף בלא חליצה אם אין שם יבם אלא הוא. וכתב הר"ם אף על פי שהבאתי ראיה לדברי הגאונים, לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י, כאשר בא מזה מעשה לידי.הגם שבמקרה שלנו לכאורה פשוט שעדיף לאשה לחיות כגרושה מאשר נשואה לצמח, ולכן יש מקום לומר שלא על דעת זה התקדשה ותצא אף בלא גט. אך מכיוון שאף מהר"ם כתב שלא מלאו ליבו לעבור על דברי רש"י, לא ניתן לומר זאת. עם זאת, לדעת הדיינים זה מספיק כדי להגדיר את האשה במקרה שלנו כספק אשת איש. מכאן, רוצים הדיינים לומר שאכן זו זכות גמורה לגרש אשה שהיא רק ספק אשתו.
"לא דיינינן לי' לזכות, כיון שאין כאן זכות לבעל, ואדרבה חובה הוא לו שיהא אסור להתייחד עמה מיד והוא צריך לשימושה, וגם כבודו שתתאבל עליו ואולי יבוא אחיו וייבמה, וגם זכרון הגירושין מעוררת לו דאגה."ברור לכל שבמקרה המדובר מכל הרשימה המובאת כאן ניתן לדון על שני דברים: צריך לשימושה, וכבודו שתתאבל עליו.
מצבו הרפואי מחייב שהותו בבית החולים ואין כל אפשרות להחזירו לביתו, ובכל מקרה הוא מקבל את כל צרכיו בבית החולים. האשה אינה מחוייבת לטפל בבעלה, הן מפני שהיא כבר בגדר ספק אשת איש בלבד. וגם בלא"ה יצוין למש"כ הב"י אה"ע סי' עז בשם תשובת הר"ן: "אבל האומרת מאיס עלי... הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד". ובנידון זה לאחר שהאשה הגישה תביעת גירושין ומאסה בבעל שאינו מסוגל לשום תפקוד, גם דינה כן ועל פי דין אינה מחוייבת לטפל בו.ובאשר לאבילות:
אילו היה נלב"ע, מלבד שבני משפחתו יתאבלו עליו, אך ביחס לאשתו לא היינו מחייבים אותה באבלות. בספר יש"ש גיטין פ"ב סי' ד' כתב: "ומעשה בא לידי באחד שהיה בקטט עם אשתו והיה לו דעת ברורה לגרשה ובתוך אותו הקטט מתה, והוריתי לו שלא לישב שבעה ימי אבילות ושלא להתאבל עליה". עי"ש שהביא מדברי הרשב"ם שאם מתה מתוך קטטה לאחר שנתן עיניו לגרשה אינו יורש, ודן מכך מהרש"ל דה"ה לענין אבילות.
ועוד הוסיף מהרש"ל:"ועוד, איך יעלה על דעת האדם להאבילו מה שאין לבו אבל ואין יום מר לפניו. ונהי דבאבל ממש לא חילקו רבותינו בין אוהב לשונא הכא יש ויש לחלק... כה"ג כולי עלמא מודו דחשיב לי' בלביה כאלו אזלה מיני', ואין כאן אבילות ומרירות הלב. והנה תמהו העם על ככה, ושלחתי דברי לזקני ירושלים, וכתב לי זקן אחד וחכם מופלא שחכמי ירושלים הסכימו לק"ו שדנתי מדברי הרשב"ם."לאור האמור, בית הדין קובעים שאכן במקרה הספציפי הזה זו זכות גמורה לבעל לגרש את אשתו, ולכן מדין "זכין לאדם שלא בפניו":
עפ"י האמור ובצירוף כל האמור לעיל, ביום תענית אסתר תשע"ד, שהוא יום צום הראוי למתן גט מסוג זה, מתוך תפילה לסייעתא דשמיא שלא תצא תקלה תחת ידינו, האשה זומנה לבית הדין ובאמצעות בית הדין זיכינו עבור הבעל את הגט בכתיבה חתימה ומסירה לאשה.ניתן ביום כ' באייר התשע"ד (20/05/2014).הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב חיים בזק הרב יוסף יגודה
ביארנו שלכל הדיעות, במום גדול מהסוג של המקרה דנן שיש אנן סהדי שלא תימצא אשה שתסכים להינשא לבעל כזה, תופסים הקידושין לכל היותר מדרבנן, ומשכך, יש להסתמך על הדעות המקילות להתיר ללא גט במקום עיגון גמוראחד הדיינים, הרב יצחק רפפורט, כתב בדעת מיעוט שיש לזכות גט לאשה, כדרך שנעשה לא מזמן בפסק דין של בית הדין הרבני בצפת. כנגד דעה זו, וברקע גם כנגד פסק הדין של בית הדין בצפת, מאריך אב בית הדין הרב נהרי לכתוב שבשום פנים לא ניתן לזכות גט לאשה במקום שאין בעל.
נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כו סעי' א):האם זה באמת מסתבר?
"אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה."
אף על פי שדברי השו"ע נאמרו בקשר לדיינים גויים, מסתבר שדיינים ישראלים שמאמצים מערכת משפט נוכרית אינם עדיפים. אדרבא, נראה שמצב זה חמור יותר, שאנשים מישראל הולכים לחצוב להם בורות נשברים ולרעות בשדות זרים, ויש בכך הרמת יד חמורה יותר בתורת משה.
ושתי העבירות האלו החמורות יותר מן הרציחה, והן הגזל והחילול השם שתיהן נכללות בעון ערכאות של גוים, חילול השם, שהרי זה בודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים, והוא מייקר שם עו"ג להחשיב אותה, ואמר הכתוב כי לא כצורנו צורם ואובינו פלילים, כלומר שאויבנו פלילים כו'.
גזל, שכל המניח דיני ישראל ומוציא בערכאות של גוים ה"ז גזל גמור, ואינו חושבו לגזל, ועל כן אינו מחזיר, ולפיכך אין לו מחילה לעולם.
מחקירה היסתורית זו למדים אנחנו כי התורה הרשתה לנשיא העם העומד לעשות משטרים בארץ להנהיג בתי משפט עממים הדנים ועונשים מטעם השלטון, אבל ראינו גם המגרעות המסובבות מחסרון ספר משפטים מאושר שיהיה להם לקו ולכן היום כאשר עלינו לערוך אלו המוסדות הנחוצים להחיים המדינים על הבית דין הראשי לערוך מלבד משפטי עונשים גם ספר משפטים כללי מחודש, הלכה ברורה בסדר הגיוני, ומובן כי אלו המשפטים לא יהיו חוקי רומי העריצים כי אם דיני ישראל שקלטו לתוכם את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו והן הם המשפטים התורנים יהיו בארץ העברים למשפטים מדינים.במילים אחרות, הרב מרגליות איננו מצפה כי מערכת בתי המשפט במדינה החדשה תדון עפ"י חושן משפט, או עפ"י המופיע ברמב"ם אלא שיהיה ספר חוקים חדשים במכילים בתוכם "את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו" ועל פי זה ידונו בתי המשפט.
ולפני המשפט המדיני הזה ישתוו כל התושבים כי כאשר האדם הפרטי יוכל לקבל על עצמו עדות הנכרי ואז עדותו עדות כן בכח הנשיא להנהיג חוק כללי שכל תושב שאינו מוחזק לשקרן כשר להעיד והיודע אלו המשפטים כשר לדון והחוק המדיני הזה נתאשר ברשיון שנתנה התורה להנשיא לתקן כל אשר יראה שיהיה לתועלת המדינה, אולם כל פעולת בית דין מדיני זה היא אך בדברים שבין אדם לחבירו אבל לא בחוקים תורניים כהלכות אשות שאין לזר חלק בהם וכולם מקבלה והלכה למשה מסיני.
