ויקהל-פקודי: סמיכות השבת והמשכן

פעמיים הצמידה התורה את השבת למלאכת המשכן: הן בפרשת כי-תשא והן בתחילת פרשת ויקהל. אך, סדר הסמיכות הוא שונה - בפרשת כי-תשא קודם מלאכת המשכן לשבת, ובפרשת ויקהל קודם הציווי על השבת למלאכת המשכן. 

הרבה נכתב אודות שינוי זה, הנה מקבץ של דברים (מבוסס על הערתו של הרב מרגליות לספר חסידים הוצאת מוסד הרב קוק):

ספר חסידים (מרגליות) סימן תקסח

האב שמצוה לבנו מעשים מה שחפץ שיעשה תחלה יאמר לו באחרונה שהרי מלאכת המשכן נאמרה לו למשה תחלה ושמירת שבת באחרונה (שמות ל"א) משה הקדים לצוות את השבת תחלה (שם ל"ה) ודוד צוה תחלה על יואב (מ"א ב' ה') כי היה סבור שלא יוכל שלמה על יואב ונתגלגל שנפטר אדוניה על ידי שאחז בקרנות המזבח (שם א' נ') ועשה יואב כן (שם ב' כ"ח) אלו היה יודע ששלמה יחייבהו על אבנר ועמשא היה בורח וכן החלומות שאדם רואה באחרונה קרוב להיות תחלה ומה שרואה בתחלת הלילה יתקיים באחרונה. 

בית הלוי פרשת כי תשא

(יג) אך את שבתותי תשמורו. הנה כאן אחר שסידר בפרשה תרומה ותצוה כל מלאכת המשכן הזהיר על שבת ובפרשה ויקהל כשאמר משה לישראל הקדים מצות שבת למלאכת המשכן. ואפתחה במשל פי. גביר אחד היה משיא בנו והן צריך לעשות לבנו בגדים לחול ושבת ויו"ט וכן תכשיטין אשר הם ליתר פאר והידור ואינם בהכרח כל כך ורק הם לבני גבירים. וגם אם האב קצת בקפידא על הבן עכ"ז יעשה לו כל הדברים כמנהג הגבירים. ויש להבחין אם עושה כך למען אהבתו לבנו כי גדלה ושמח הוא בהטבת בנו או רק משום כי בנו הוא ומוכרח לעשות לו כל זה גם אם אין האהבה בו גדולה כל כך. וזה יש להבחין בסדר עשייתם, אם עושה אותם מצד האהבה והוא מקבל תענוג במה שמגיע תענוג לבנו אז יהיה ההתחלה בהדברים שאינם בהכרח כל כך, לקנות לו מורה שעות של זהב וכדומה דבזה ניכר יותר השעשועים שמשתעשע בתענוג המגיע לבנו, והבגדים המוכרחים דבהם אינו ניכר כל כך השעשועים מניחים לאחרונה בעת החתונה. ואם העשיה מצד ההכרח יען שהוא בנו הרי ההתחלה יהיה בדברים היותר הכרחים הם קודמים. הגם כי לבסוף יעשה לו הכל עכ"ז סידרן של דברים הם בחילוף זה מזה. והנה במצות יש שהם מוכרחים לאיש הישראלי וכמו שבת דהוא הכרח גמור ובלעדי זה אינו ישראל כלל. ויש מצות שהם לתוספת קדושה וכמו בנין בהמ"ק והקרבנות דהרי זה כמה ישראל בגלות ואין להם כל זה רק כדי שיהיו ישראל במעלותם הגדולה ובקדושה צריכים לזה. וזהו קודם מעשה העגל כתיב תחילה מעשה המשכן ואח"כ לבסוף אמר להם שבת בפרשת כי תשא. ואחר מעשה העגל התחיל בויקהל בשבת ואח"כ אמר להם מעשה המקדש: 

משך חכמה פרשת ויקהל

הנה בפרשת תשא (לא, יב) נאמר שבת אחר מלאכת המשכן, ובפרשה זו נאמרה להיפוך - מלאכת המשכן (לה, ד) אחר שבת, וכבר עמד על זה בספר חסידים סימן תקס"ה. ויתכן דהנה מלאכת המשכן אינו דומה למכשירי עבודה דלא דחו שבת, משום דמכשירין אפשר לעשותן מערב שבת, מה שאין כן המשכן אי אפשר להיות בלא שבת, לכן הוי אמינא דדחי שבת. ויתכן, דבעבודה הותרה שבת, משום דבמשכן הלא שורה הכבוד והשכינה מצויה שם, והשבת עדות לבאי עולם שהשי"ת ברא העולם וחידשו מהאפס המוחלט, והעבודה מורה על השגחת השי"ת בפרטיות ומקיימו בכל עת ורגע ברצונו יתברך, וכל העולם הוא מתהווה ומתחדש בכל עת ורגע ברצונו יתברך, כאמור (תהלים קלו, ז) "לעושה אורים גדולים", אשר מזה למדו בתפילה 'המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית'. ושם מעון השם יתברך, וכמו שאמר שלמה (מלכים - א ח, יג) "בנה בניתי בית זבול לך". לכן אף המכשירים כמו קליית העומר וחבטתו ואפיית שתי הלחם [למאן דאמר דנפסל בלינה ותנור מקדש] דוחין שבת. אבל בנין המשכן והמקדש לא דחי שבת, דכל זמן דלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, ובאמצעיות משכן ומקדש השכינה שורה בישראל, וכל זמן שאין שכינה שורה הלא לא נדחה שבת. אבל קודם שעשו בני - ישראל העגל הלא היה התנאי (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", והשכינה היתה שורה בישראל שלא באמצעיות המשכן. רק הוא היה מקום מיוחד לעבודה ולהשראת השכינה, אבל לא באופן שעל ידו יזכו לראות בכבוד השי"ת, כי בני - ישראל בעצמם הם היו המעון להשי"ת, "והיכל ה' המה" (ירמיה ז, ד), אז היה בנין המשכן כאחד מפרטי צורך העבודה אחרי בנין המשכן אחר העגל, שכיון שהשראת השכינה וכבוד השי"ת חופף על בני ישראל קודם בנין המשכן, אם כן תו עבודה וכל צרכיה, אף בנין המשכן, דחי שבת, לכן נאמר משכן קודם לשבת. אבל אחר שחטאו בעגל, הלא לא היו ראויים לכבוד השי"ת רק באמצעיות המשכן, אם כן לא נדחית בבנין המשכן, לכן נאמר שבת קודם, וכמו שפרש"י 'הקדים להם ציווי שבת למשכן לאמר שאינו דוחה שבת'. אמנם רש"י בתשא יליף מ"אך את שבתותי תשמרו" (לא, יג) דאין בנין בית המקדש דוחה שבת, יעויין שם. אולם בסוף יומא יליף מ"אך את שבתותי תשמרו" למעט פקוח נפש דדוחה שבת יעויין שם, ודו"ק בכל זה. וכבר ביארתי דאם יעשו מלאכה בבנין המשכן בשבת לא יתחייבו מיתה בידי אדם. ועוד דאיתא במדרש פרשה ויקרא פרק א דכל זמן שלא נאמרה "מאהל מועד" לא נענשו ישראל עליה יעויין שם ודו"ק.

[דבריו של המשך-חכמה מחודשים מאד. לדבריו, לפני חטא העגל לא היה שייך שמלאכת המשכן לא ידחה את השבת, ורק לאחר החטא התחדש שמלאכת המשכן לא דוחה את השבת.]

הקדמת שו"ת באר משה (מהרב משה דנישבסקי) - קישור:

מתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין

האור החיים בסוף ספר בראשית כותב את החידוש הבא (אור החיים בראשית פרק נ):

(כ) ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים: 

רבים תמהו עליו מהגמרא בנזיר (תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג עמוד א):

ת"ר: אישה הפרם וה' יסלח לה - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה! 

הרי רואים מגמרא זו במפורש שכשהאדם התכוין לחטוא, ולא עלתה בידו - הרי שטעון כפרה וסליחה! ואיך כותב האור החיים שהמתכוון להשקות חבירו כוס רעל והשקהו יין שאינו מתחייב כלום וזכאי גם בדיני שמים?!

הכלי חמדה דן בנושא זה באריכות ובסופו של דבר מציע חילוק בין דברי האור החיים לדברי הגמרא (קישור). הצעתו היא לחלק בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחבירו. במצוות בין אדם למקום יש חשיבות גדולה לכוונה, אך במצוות שבין אדם לחבירו מה שחשוב זה התוצאה, ואם התוצאה הינה חיובית הרי שפטור לגמרי על כוונה רעה, אם היתה. 

הנה דבריו:

בהמשך, מציין הכלי חמדה לדבריו של הבית-יצחק (רבי יצחק שמלקיש), שמציע שני תירוצים לדברי האור החיים. 

בתירוצו הראשון (שו"ת בית יצחק יורה דעה א סימן ח אות ח) הראשון הוא מחלק בין אם התוצאה היתה ניטראלית, או שהיתה מצווה/טובה. אם התוצאה היתה טובה או מצווה, הרי שזה מהפך את הכוונה. אך אם התוצאה היתה רק לא-רעה הרי שאדם מתחייב על הכוונה הרעה:

ובהכי אולי יש ליישב מה שהקשה לי חכם אחד באור החיים סוף פרשת ויחי במקרא דאתם חשבתם עלי רעה שכ' הרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים הם גם בדיני שמים. והדברים תמוהין דהרי בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וילפינן מקרא דאשה הפרם וד' יסלח לה. ואיך כ' שהם פטורין וזכאים גם בדיני שמים. להנ"ל י"ל כמו דבעבירה לשמים כשנתכוין לעבירה ועשה מצוה פטור וא"צ כפרה. ה"ה כשנתכוין להרע לחבירו ועשה לו טובה פטור וזכאי אף בדיני שמים 

בתירוצו השני, שם בהמשך, מציע הבית-יצחק שאכן גם על הכוונה נדרשת כפרה, אלא שאין היא נידונת כחלק ממצווה שבין אדם לחבירו, אלא כבין אדם למקום, ועל זה ניתן לומר שכבר כיפר יו"כ:

והנה בדברי האור החיים י"ל עוד לפמ"ש בספ' דעת קדושים להגאון בעה"מ ושב הכהן דרוש א' דאף דבעבירות שבין אדם לחבירו אין יו"כ מכפר מ"מ אם לא חטא רק במחשבה מיקרי זאת בין אדם למקום ויו"כ מכפר ע"ש. א"כ הן הן הדברים כיון דל"ה רק מחשבה לרעה כבר כיפר יו"כ 

לענ"ד את הדברים הללו קשה מאד לאמרם בדברי האור החיים. 

בספר קווי אור מציע להסביר את דברי האור החיים בכך שהאחים לא התכוונו לחטא, אלא התכוונו לשם שמים: הושיבו בית דין, וכו'. ולכן הבעיה לא היתה במחשבתם, אלא במעשיהם, ועל אלה אומר יוסף: "אלהים חשבה לטובה". 

הנה דבריו (קישור - בהיברובוקס חסרים עמודים מהספר):

גם דבריו קשים באור-החיים, שכן זה לא מסביר את דברי האור-החיים על "המתכוון להשקות חבירו כוס מוות".

הרב ראובן מרגליות, בספרו נר-למאור על פירוש האור-החיים, מפנה לרובן ככולן של המקורות לעיל, ואף מפנה לדברים הבאים של החיד"א (ברכי יוסף אבן העזר סימן יא), העוסקים במקרה דומה של נתכוין לחטוא ולא עלתה בידו (הגם שהוא אינו עוסק בדיני שמים):

מי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת אשת איש, ובעלה הלך למדינת הים, ושניהם לדבר עבירה נתכוונו בשאט בנפש, ואחר זמן נתברר שבזמן שזנתה כבר היה מת בעלה 

...

ולי ההדיוט לכאורה נ"ל להביא ראיה מדאמרינן בנדה דף נ"ב, ויש לך אחרת שלא נתפסה והיא מותרת, ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות. ופירש רש"י שם, שמותרת לבועל. ובכתובות דף נ"א, פירש רש"י, שקדושיה קדושי טעות, שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי. ומי לא עסיקינן שהבועל סבר שהיא אשת איש גמורה, ועם כל זה אח"כ מותרת לו, דלמפרע נודע דלא היתה אשת איש והיו קדושיה קדושי טעות. והוא הדין לנדון דידן, דאף שכיוין לאיסור, כיון דלפי האמת בו בפרק היתה פנויה מותרת לו. ועיין בספר בני דוד פי"א דנדרים דף נ"ז ע"ד. 

בתי משפט או ערכאות?

לפני כמה שבועות מצאתי במקרה בhebrewbooks ספר של הרב ראובן מרגליות שלא הכרתי, הספר "טל תחיה". הספר נכתב ע"י הרב מרגליות כשהוא היה עדיין בלבוב, פולין, לפני שהוא עלה לארץ ולפני קום המדינה. הספר, או ליתר דיוק ספרון, עוסק בנושאים שהוא חשב יהיו במוקד התחדשות היישוב היהודי בארץ. לדעתי שני מאמרים בספר ראויים במיוחד לתשומת לב, המאמר הראשון בספר העוסק ב"בתי המשפט בארץ ישראל" ומאמר נוסף העוסק במאמר הגויים בימינו ובלשונו "משפטי גר תושב".

הנה פסקת הסיום מהמאמר הראשון (עמ' 15 בספר):

מחקירה היסתורית זו למדים אנחנו כי התורה הרשתה לנשיא העם העומד לעשות משטרים בארץ להנהיג בתי משפט עממים הדנים ועונשים מטעם השלטון, אבל ראינו גם המגרעות המסובבות מחסרון ספר משפטים מאושר שיהיה להם לקו ולכן היום כאשר עלינו לערוך אלו המוסדות הנחוצים להחיים המדינים על הבית דין הראשי לערוך מלבד משפטי עונשים גם ספר משפטים כללי מחודש, הלכה ברורה בסדר הגיוני, ומובן כי אלו המשפטים לא יהיו חוקי רומי העריצים כי אם דיני ישראל שקלטו לתוכם את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו והן הם המשפטים התורנים יהיו בארץ העברים למשפטים מדינים. 

במילים אחרות, הרב מרגליות איננו מצפה כי מערכת בתי המשפט במדינה החדשה תדון עפ"י חושן משפט, או עפ"י המופיע ברמב"ם אלא שיהיה ספר חוקים חדשים במכילים בתוכם "את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו" ועל פי זה ידונו בתי המשפט.

מי יותר קרוב להגשים את החזון הזה: חוקי הכנסת ובתי המשפט הדנים על פיהם, או בתי הדין הרבניים?

אגב, בהערה לפסקה הזו כותב הרב מרגליות כך:

ולפני המשפט המדיני הזה ישתוו כל התושבים כי כאשר האדם הפרטי יוכל לקבל על עצמו עדות הנכרי ואז עדותו עדות כן בכח הנשיא להנהיג חוק כללי שכל תושב שאינו מוחזק לשקרן כשר להעיד והיודע אלו המשפטים כשר לדון והחוק המדיני הזה נתאשר ברשיון שנתנה התורה להנשיא לתקן כל אשר יראה שיהיה לתועלת המדינה, אולם כל פעולת בית דין מדיני זה היא אך בדברים שבין אדם לחבירו אבל לא בחוקים תורניים כהלכות אשות שאין לזר חלק בהם וכולם מקבלה והלכה למשה מסיני.