‏הצגת רשומות עם תוויות לשון הרע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לשון הרע. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 10 בפברואר 2013

תביעות לשון הרע

בראשית חשבתי להמשיך במסורת משנים קודמות ולכתוב טור היתולי בליל ראש חדש אדר, אך הרב אבינר בטורו הרב הפופוליסט "גנב" לי את הרעיון לטור השנה. זאת ועוד, שהתגובות לרשימה מאמש אודות "דין התורה שלי: מסגרת התביעה" הצליחו לעורר בי תאבון לפתח עוד את הנושא. 

לפניכם שלושה מקרים. בבקשה כתבו, במידה ואתם הדיינים שהתביעות הללו מגיעים לפתחם, כיצד אתם נוהגים. או כפי שהגדרנו זאת אמש, מהם הנושאים עליהם יש לדון בכל אחד מהמקרים? וכמובן, האם יש הבדל בין המקרים הללו עצמם? והאם יש הבדל בינם לבין המקרה שתואר אמש?

א. שמעון מובטל מזה חודשיים.
ראובן הגיש תלונה במשטרה על שמעון, כך נאמר בה: "ביום א' בעת שהחניתי את רכבי בחניה, אני רואה את שמעון יוצא מחלון ביתי עם הטלויזיה שלי בידו. לא הספקתי לצאת מהמכונית, והוא נעלם. אני יודע שזה היה שמעון כי זהיתי את פרצופו וגם הוא חבש את אותו הכובע שהוא חבש בבוקר כשראיתי אותו קונה משהו בסופר."
המשטרה פותחת בחקירה.
כעבור שבוע, שמעון צריך להוציא תעודת יושר על מנת להתקבל לעבודה חדשה. המשטרה אינה מספקת לו תעודת יושר בעקבות החקירה נגדו. שמעון לא מתקבל לעבודה.
כעבור חודש התיק נסגר מחוסר ראיות.
שמעון תובע את ראובן לבית הדין על הוצאת לשון הרע שגרמה לו לא להתקבל לעבודה החדשה.

ב. שרה פנתה למחלקת משאבי אנוש בחברה בה היא עובדת והתלוננה על יעקב, מנהל בחברה, שלדבריה אנס אותה בתוך משרדו.
יעקב נקרא לשימוע בו הוא מכחיש את המיוחס לו, והוא מושעה מעבודתו באופן מיידי עד לבירור התלונה.
התלונה וההשעיה הגיעו כשבועיים לפני שיעקב היה אמור להיות מקודם לתפקיד בכיר יותר. הקידום בוטל לעת עתה, ובהתאם לשמועות המהלכות במסדרונות קשה לראות מצב שאי פעם יתבצע.
יעקב תובע את שרה על הוצאת דיבתו רעה בפני בית הדין.

ג. ראובן סיפר לשמעון כי הוא עומד לפתוח עסק חדש עם יהודה. שמעון שומע זאת ואומר לו: "אני ממליץ לך לחשוב על זה שנית. אני פתחתי עם יהודה עסק לפני כחמש שנים, והוא לא נהג אתי בישרות". בעקבות דבריו של שמעון, ראובן חזר בו מסיכומיו עם יהודה.
יהודה תובע את שמעון על הוצאת דיבה שגרמה לו להפסיד הזדמנות עסקית נדירה.

מעניין לעניין, השופט נועם סולברג, שופט בבית המשפט העליון, כתב לא מעט על נושא לשון הרע, גם במשפט העברי:

יום שלישי, 4 בספטמבר 2012

יערערו על הגיור שלה?!

אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לשאלה שנשאל הרב אברהם יוסף, רבה של חולון וחבר מועצת הרבנות הראשית (קישור):
שלום לכב' הרב
נתבקשתי לשאול שאלה קצת מורכבת ע"י אימי שתחי'. פיליפינית עברה גיור ע"פ ההלכה והיתה לה משפחה מאמצת. לאחר סיום הגיור היא התחתנה עם יהודי כדת. לאח מכן היא הלכה לאמו של הבעל של המשפחה המאמצת ומספרת כי האשה בוגדת עם מישהו שהיא מכירה כך היא הולכת ומספרת כל הזמן. ונוצר סכסוך בין הכלה והחמה בגלל כך (החמה לא סיפרה לכלה למה אבל היא כועסת עליה ועושה לה פרצופים).
מהכרות של אימי עם האשה היא יר"ש ולא תעשה מעשים מעין אלה.
השאלה היא האם מותר לומר לאשה כי פלונית מספרת עליה כך וכך או משהו אחר ?
תודה !
השאלה שנראית מסובכת היא בעצם די פשוטה:
אשה אחת, נקרא לה שרה, שהיא במקרה גיורת, הולכת ומרכלת על לאה באזני חמותה (של לאה) רבקה. האם מותר לומר ללאה ששרה מרכלת עליה?

והנה התשובה המופיעה באתר:
לשון הרע מותר רק במקום שיכולה לצמוח ממנו תועלת, והסיפור לאשה יחרחר ריב ומדון שלא לצורך.
צריך לדבר בדרך תקיפה ביותר עם הגיורת, שאם יש לה טענות שתפנה לבית הדין הרבני ורק שם מותר לה לדבר. ולאיים אליה אם צריך שאם לא תפסיק יערערו על הגיור שלה.
כלומר, הרב ממליץ שבאם שרה לא תפסיק לאחר שהזהירו אותה, אז יש לאיים עליה שיערערו על הגיור שלה. 

מישהו יכול להסביר לי מה קורה כאן?

אני רואה שתי אפשרויות להסביר, אף אחת מהן לא מניחה את דעתי:
א. הרב אברהם יוסף סבור שבגלל שהאשה ממשיכה במעשיה באמת ניתן לערער על גיורה. 
ב. הרב לא באמת חושב שניתן לערער על גיורה, אך במקרה הזה מותר לשקר ולומר למתגיירת שיערערו על גיורה כדי שהיא תפסיק לרכל. 

אם הרב יוסף סבור שניתן לערער על גיורה, הדבר צריך ביאור. כידוע, לא ניתן לבטל גיור למפרע. הדרך היחידה "לבטל" גיור זה להוכיח שהמתגייר שיקר לבית הדין, ובעצם מעולם לא התכוין באמת להתגייר. במקרה שלנו מה ניתן לטעון? שהמתגיירת עברה את תהליך הגיור על דעת זה שהיא תלך ותרכל על יהודים אחרים?!

אם הרב יוסף סבור שמותר לשקר גם זה לא מובן. האם כדי למנוע מהאשה לרכל מותר לעבור על איסורי תורה של שקר ואונאת הגר?

יום ראשון, 26 ביוני 2011

לשון הרע לתועלת

בעקבות פרשות בהעלותך, שלח וקרח אני עוסק מעט לאחרונה בנושא לשון הרע וביקורת על מנהיגי ציבור.

בגדול ניתן לסכם זאת כך (מומלץ לראות במאמרו הארוך והמפורט של הרב עזריאל אריאל - קישור):
כל ההיתר (וברגע זה ההיתר, זה גם הופך לחובה) לעסוק בפרסום מגרעותיו של מנהיג ציבור זה במסגרת מה שנקרא "לשון הרע לתועלת". אך הזכות והחובה הזאת מוגבלים בכך שהלשון הרע יצליח להשפיע לטובה. את זה לומדים מהסיפור של זיגוד וטוביה (פסחים קיג ע"ב):

כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד?! אמר ליה: אין; דכתיב: "לא יקום עד אחד באיש" ואת לחודך אסהדת ביה. שם רע בעלמא קא מפקת ביה.

עד חייב להעיד בחברו הגם שיש בזה לשון-הרע, אך אם עדותו לא תשפיע כלל (מכיוון שהוא רק עד אחד) אזי אסור לו לומר את הדברים, הגם שהם נכונים.

התועלת בהפצת ידיעה על שחיתות שלטונית וכד' היא בכדי שהציבור ידע לבחור באופן מושכל את מנהיגיו וכן לדאוג לכך שנבחרי הציבור יפחדו להיגרר לשחיתות מפחד שהדברים יתפרסמו בציבור. כלומר, ישנה תועלת הן מצד נבחר הציבור שיפסיק לבצע מעשים בעייתיים אחרי שקלונו פורסם ברבים, והן מצד הציבור שידאג להחלפת איש הציבור המושחת.

במסגרת חיפושי אחרי מקורות הדנים בנושא זה, הגעתי לדברים שפרסם הרב יובל שרלו. הדברים נכתבו בעקבות פרסום תכתובת אישית בין מספר רבנים וביניהם הרב שרלו באתר "סרוגים". למען האמת, אינני זוכר את הפרטים המדויקים של המקרה, אך בגדול נושא התכתובות היה כנגד הצד החרד"לי ומנהיגותו הרבנית, והדברים נכתבו בעקבות מכתב הרבנים המכבדים את הנשיא קצב "כאז כן עתה". עד כמה שזכור לי לא היה בדברים שפורסמו משהו שהיה בו פוטנציאל להוביל לרעידת אדמה ציבורית. הנה הדברים שכתב הרב שרלו כתגובה לפרסום (קישור):

א. אתרים המתיימרים להיות דתיים צריכים להתנהג לפי ההלכה. מה שפורסם בסרוגים הוא מחוץ להלכה, ואני לא מבין כיצד האתר הזה יכול להיקרא אתר שמכוון לציבור הדתי. יש איסור דאורייתא של פרסום מכתבים אישיים בציבור - והולך רכיל מגלה סוד. לא מדובר באנשים שהעמידו את עצמם לבחירה ציבורית, שלגביהם מותר לפרסם דברים. מדובר בתכתובת אישית של אנשים, ואתר סרוגים עובר על ההלכה בפרסומם. מעבר לכך, יש לכך גם היבטים ממוניים של זכויות יוצרים וכדו'. על כן, אני לא מתכוון להגיב על שום דבר שפורסם שם.
ב. לפני כמה שנים פרסם עיתונאי שהוא ידיד והוא יקר לי מאוד מאמר של לשון הרע ממש על קהילה מסוימת. בתגובה כתבתי כי לפי ההלכה פרסום תמונה לא צנועה של אישה מעורטלת חמור פחות מדברים אלה.
ג. אני מבקש להדגיש כי איסור הפרסום אינו איסור מוחלט. כאשר מדובר במניעת עוול, ב''ובערת הרע מקרבך'', ב''לא תעמוד על דם רעך'' וכדו' - יש מקום לדיון הלכתי ממוקד בכל מקרה לגופו, ומדברי החפץ חיים למדנו את דיניו של לשון הרע לצורך (שכמובן יש לצמצם בו מאוד מאוד). אולם כאשר מדובר בלקיחת דברים ממייל פרטי והוצאתם לרשות הרבים - איני מוצא לכך כל היתר, וכאמור - זה איסור דאורייתא.
ד. אני מבקש גם להדגיש כי אינני חוזר בי משום דבר שאמרתי. אני נוהג להקפיד מאוד לומר בחדרי חדרים וברשות הרבים בדיוק את אותו הדבר, מסיבות שונות, ועל כן אני לא יוצא נגד הדברים הכתובים בשמי, אלא על הפרסום שלהם. איני נזקק גם לטיעונים של ''דבריי הוצאו מהקשרם'', וכשאתר מסוים פרסם בשמי כי כך אמרתי כתבתי לו מכתב האומר שהדברים שקר, כיוון שאיני נזקק לטיעון זה כלל. הנושא העומד על הפרק כאמור אינו הדעות שלי, אלא עצם העובדה שעוברים עבירה ושמים דברים אישיים בראש חוצות.

הדגשתי את הטיעונים המרכזיים בדבריו של הרב שרלו לכך שהיה אסור לאתר "סרוגים" לפרסם את התכתובת.

לסיכום, הרב שרלו טוען כי היה אסור לפרסם את התכתובת הפרטית מהסיבות הבאות:

א. מדובר במכתבים אישיים.

ב. הוא (וכן יתר המתדיינים) לא נבחר ציבור.

ג. זכויות יוצרים.

אינני מבין את דבריו.

אני אתחיל דווקא מהסוף. נניח שבאופן חד וברור יש תועלת לציבור בפרסום הדברים, האם אפשר לטעון אז שיש בעיה ממונית של זכויות יוצרים?! זה טיעון מוזר מאד. התכתובת של הרבנים נסב סביב המכתב של הרבנים תומכי קצב, האם ניתן לטעון שיש זכויות יוצרים על המכתב לקצב?

לגבי הטיעון האמצעי. אני לא מבין מה ההבדל בין מנהיג נבחר ציבור לבין מישהו שהציבור רואה בו מנהיג, על אף שהוא לא נבחר בקלפי. הרב שרלו הוא מנהיג של הציבור. יש תועלת לציבור לדעת אם המנהיג שלהם ראוי לאמון, גם אם הוא לא נבחר בקלפי.

לגבי הטיעון שמדובר בתכתובת פרטית אני קצת מתלבט. מצד אחד הטיעון הזה מחזיק מים, לדעתי, יותר מהטיעונים האחרים. מצד שני, אני לא בטוח שיש צדק בטיעון כזה אם היה מדובר בתועלת חדה וברורה לציבור - ואז חזרנו לשאלת התועלת שבפרסום.

אולי יש מקום להוסיף כאן שאם השתתפו בדיון עוד שלושה אנשים, לשיטת התוספות יש כאן דין של באפי תלת שעל הדובר להניח שדבריו לא יישמרו בסודיות (בבא בתרא לט ע"ב):

לית בה משום לישנא בישא - פירוש לאותו שאומר לפני ג' דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא"ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' שלא היה חושש אם ישמעו בעלים.