"וביום השמיני" - ואפילו בשבת.

"וביום השמיני" - ואפילו בשבת. (גמ' שבת קלב ע"א)

נחמה ליבוביץ' באחד מגליונותיה שואלת את השאלה הבאה (קישור):

איך אפשר ללמוד מפסוקנו – על דרך הפשט – שמילה דוחה שבת?

למישהו יש רעיון?

ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת III

לרשימות הקודמות בנושא:

חלק I

חלק II

לפני מספר ימים התייחסתי לדבריו של הרב אליעזר מלמד על חיישנים. בנושא קרוב, הרב מלמד דן גם בשאלה המודרנית הידועה: מה עושים במקרה שאזעקת רכב מתחילה לפעול בשבת ומפריעה את מנוחת השכנים, הדורשים מצדם לכבותה? הרב מלמד מביא את הדעות השונות בנושא ומכריע להקל (עמ' 419): ונלע"ד שגם בזה אפשר להקל בשינוי, כי אין רצונו שהפנסים ידלקו, וגם ביום חול אין לו שום תועלת שיהבהבו כאשר הוא מכבה את האזעקה. ואמנם בעת שהוא מפעיל את האזעקה בימות החול הוא מעוניין שידלקו, כדי שידע שהאזעקה מחוברת, אבל אין שום תועלת שידלקו בעת שהוא מכבה את צפירתה, אלא כל רצונו אז הוא לכבות את האזעקה. וכיון שאין בזה איסור תורה של הדלקה, הרי שלגבי ההדלקה הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה, שלדעת רוב הפוסקים איסורו דרבנן, כמו גם עצם כיבוי האזעקה שהוא איסור דרבנן. ואם יפעיל את השלט בשינוי, הרי זה שבות דשבות שאפשר להקל לצורך מצווה.

נאמר לי שבכל המכוניות החדשות בארץ כבר לא מתקינים אזעקות, כך שהשאלה תהיה בקרוב לא רלוונטית. אך עד אז אני מבקש להעיר על דברי הרב מלמד.

טיעונו של הרב מלמד הוא כזה:

- כיבוי אזעקה הוא דרבנן.

- הגם שאורות המכונית מהבהבים בעת שמכבים את האזעקה, שזה לכאורה איסור תורה, הרי שמדובר בפסיק רישא דלא ניחא ליה (אינני בטוח למה התכוין הרב מלמד כשהוא כתב: "וכיון שאין בזה איסור תורה של הדלקה", אני מקווה שהבנתי נכון את דבריו), ופסיק רישא דלא ניחא ליה לרוב הדעות זה איסור דרבנן (ויש דעות שזה מותר).

- לכן, אם האדם יעשה את האיסור דרבנן בשינוי, הרי יהיה כאן שבות דשבות.

יש בדברים אלו חידוש לא פשוט. הסיבה שאדם העושה מלאכה בשבת בשינוי חייב רק דרבנן, זה מפני שהמלאכה שהוא מבצע בשינוי איננו מלאכת מחשבת, שכן כך לא עושים האומנים. אך הסיבה שפסיק רישא דלא ניחא זה איסור דרבנן (לאותם דעות) זה מאותה סיבה בדיוק. כך שלכאורה אין כאן שבות דשבות, אלא שבות אחת בלבד.

על כגון זה חילק ה"אגלי-טל" בסוף הפתיחה בין שני סוגי שינוי: שינוי בפועל ושינוי בנפעל. שינוי בפועל, שבו אנו דנים כעת, הינו שהאדם עושה את המלאכה באופן "מוזר", כגון עם מרפקו. שינוי זה נחשב לשינוי רק במלאכות שבת, בגלל שנצרך "מלאכת מחשבת" ולא בכל התורה כולה (כגון אדם הכותב גט ביד שמאל – שזה נחשב לכתיבה, מה שאין כן לכותב בשבת). שינוי בנפעל, הנחשב לשינוי בכל התורה כולה, הוא כאשר החפץ שבו מבצעים את הפעולה הוא שונה. הדוגמא שה"אגלי-טל" מביא לשינוי זה הוא בזריעה בעציץ שאינו נקוב, הנחשב אכן לשינוי הן במלאכות שבת והן בכל התורה כולה.

גדר ההפרדה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנשכח את פורים לגמרי וניכנס לחלוטין להכנות לפסח, אני מבקש לשתף אתכם בנושא שקשור בקשר רופף לפורים, ומהווה עמדת תצפית לאחד הנושאים הבוערים העומדים כיום בפני רב הקהילה.

בטור הקודם במדור זה הזכרנו בין היתר את דברי השפת-אמת, על כך שאדר הינו חודש של תשובה מאהבה המגיע לפני ניסן שהינו ראש השנה לחודשי השנה. ובכן, באחת הערים שבין הודו לכוש התארגנה קבוצה של אנשים לא דתיים, חלקם דתל"שים וחלקם סתם אנשים שרוח ההתחזקות העוברת בעם נגעה גם בהם, והחליטה שהם מעוניינים לקיים קריאת מגילה בליל פורים עבורם ועבור ילדיהם ובני משפחותיהם. חדורי אמונה הם הצליחו למצוא אולם באחד מבתי הספר שבו יוכלו להתכנס. התכנון שלהם לאירוע בליל פורים כלל קריאת מגילה ולאחריו הפעלה לילדים וקצת כיבוד למבוגרים. הצעד הבא של הקבוצה היה לפנות לאחד מהרבנים המקומיים בבקשה שימצא עבורם מגילה כשרה שיוכלו להשתמש בה, ואדם שיוכל לקרוא עבורם את המגילה כנהוג.

לכאורה, עד כאן הכל נשמע מצויין. אשריהם ישראל שלא ממתינים שהקב"ה יעמיד עליהם מלך קשה כהמן, וחוזרים לאביהם שבשמים.

אלא, שלא הכל מושלם. התכנון של המארגנים היה כמובן לבוא כמשפחה, ולשבת כמשפחה לשמוע קריאת מגילה. בפני הרב שאליו פנו היו כמה אפשרויות להשיב, הוא יכול היה להחליט בין לשתף אתם פעולה ולשלוח להם אדם שיקרא עבורם מגילה, או לנסות להתנות את שליחת האדם בהפרדה בין המינים (עם מחיצה או בלעדיה), או לומר להם שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם היוזמה.

קשה לומר שיש כאן תשובה של שחור או לבן. אם הרב יאמר להם שהוא לא מוכן לשתף פעולה, הוא במקרה הטוב דוחף את המארגנים לפנות לתנועה הרפורמית (כאשר ברור שהם יכלו לפנות לתנועה הרפורמית מראש, אך העדיפו את הרב האורתודוכסי), ובמקרה הרע ממית את ההתארגנות הנוכחית וכל התארגנות דומה בעתיד. אם הרב יתנה את קיום האירוע בהפרדה, הוא לוקח סיכון שהמארגנים לא יסכימו לתנאי ואז חזרנו לאפשרות הקודמת. גם אם המארגנים יסכימו אין לו שום דרך לדעת אם בפועל התנאי שלו יתקיים. ואם תנאו כן יתקיים, יש סבירות גבוהה שהרבה אנשים שיגיעו לאירוע ולא יידעו מראש על ההפרדה ופשוט יסתובבו על עקבם (דבר זה אני כותב מנסיון מקריאת מגילה פתוחה לקהל הרחב שאני השתתפתי בה) וגם אם יחליטו להישאר - כנראה שהם לא יחזרו בשנה שאחרי. אם הרב יסכים לחלוטין לבקשתם מבלי להעלות את עניין ההפרדה בין המינים כלל, מלבד הבעיה ההלכתית, הוא בעצם מרים ידיים ומודה שלו, כרב אורתודוכסי, למעשה אין מה להציע לציבור הזה.

איך מחליטים בשאלה כזו? בדרך כלל זה עובר דרך התייעצות של הרב עם רבותיו ועם חבריו הרבנים המכירים מציאות דומה במקומם. הרב המדובר התייעץ עם מורה הוראה ידוע מהציבור הדתי-לאומי, ונתן את ברכתו והסכמתו לאירוע.

המארגנים, ששמחו לקבל את עזרתו של הרב הקהילתי, התחילו לפרסם את האירוע תחת הכותרת "כ-ו-ל-ם באים לקריאת מגילה". הם פרסמו מחוץ למוסדות החינוך באזור ובעזרת המתנ"ס המקומי גם במקומונים ויידעו את חבריהם בעזרת מיילים ובפייסבוק. בערב שבת שלפני פורים האולם כבר היה מוכן עם מאתיים כסאות. לקריאת המגילה במוצאי שבת הגיעו כשלוש מאות וחמישים איש, שרבים מהם נאלצו לשבת על הרצפה או לעמוד למשך קריאת המגילה ולהפעלה של הילדים שאחרי. למארגנים ולרב שסייע להם הגיעו לאחר מכן תגובות רבות של משתתפים ששמחו מאד על ההזדמנות שניתנה להם לבוא ולשמוע קריאת מגילה עם כל המשפחה.

למחרת האירוע שלחו המארגנים ידיעת יח"צנות למקומונים באזור יחד עם תמונות מהאירוע, ולא שכחו כמובן להודות לרב הקהילתי שסייע בידם. כמה ימים אחרי זה התמונות עם הידיעה פורסמו במקומון הנפוץ באזור. למחרת, הרב המדובר מקבל שיחת טלפון מרב העיר המזוהה יותר עם הציבור החרדי. הוא לא היה שמח. "אתה מנסה להקים לי עוד בית כנסת רפורמי בעיר? לא מספיק הבעיות שגורמים לי הרפורמים הקיימים, שאתה הולך ומעודד עוד קהילה רפורמית?", נוזף בו רב העיר.

הרב מצליח איך שהוא לסיים את השיחה עם רב העיר, והוא מקבל שיחה נוספת, הפעם מראש המארגנים של קריאת המגילה. "הרב, רציתי שוב להודות לך על כל העזרה והתמיכה. תשמע, אני כבר התחלתי לחשוב על השנה הבאה. בעקבות ההצלחה של השנה וחוסר המקום באולם שהשתמשנו בו, חשבתי שבשנה הבאה אולי נפתח שתי קריאות במתכונת הזאת. הבעיה זה המקום. אתה חושב שנוכל להשתמש באולם האירועים של בית הכנסת שלכם?"

החיים לא פשוטים...

ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת II

לרשימה הקודמת בנושא: ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת I

נושא נוסף שנדון בספרי 'פניני הלכה' על שבת זה השימוש במכשירי חשמל בעידן המודרני, כאשר המכשירים מופעלים ע"י שלטים וחיישנים למיניהם.

בעבר, בבלוג זה (קישור) שאלתי אתכם הקוראים את השאלה הבאה:

נניח שאדם היה גר בשכנות לאדם רשע. לא מצא חן בעיני הרשע ששכנו יוצא להתפלל בשבת, אז הוא התקין מחוץ לדלת ביתו גלאי שכל פעם ששכנו יעלה או ירד במדרגות הבניין ויחלוף על פני ביתו של הרשע יידלק אור חשמלי שהדלקתו כרוכה באיסור דאורייתא. האם ייתכן ויהיה אסור לאותו אדם לצאת מביתו בשבת?

הרב אליעזר מלמד משיב על השאלה הזו.

לדעתו (הרחבות לפניני הלכה שבת עמ' 392-393):

המדליק מכשיר בשלט נחשב כמדליק אותו בידיים. וכן המתקרב לדלת חשמלית וגורם לפתיחתה נחשב כעושה מעשה ישיר. וכן ההולך בשביל הפרטי לביתו, והתקין לו שם חיישן שמדליק פנס כדי להאיר את דרכו, נחשב כמדליק אותו בידיים.

ובהמשך:

כאשר אדם הולך ברחוב וגורם לחיישנים לקלוט את דמותו ולצלמו או להפעיל פנס, אין פעולה זו נחשבת אפילו גרמא, ולכן היא מותרת לכתחילה... שהואיל והוא הולך לתומו, פעילות החיישנים הנגרמת עקב כך בלא שהוא מעוניין בה כלל, אינה מיוחסת אליו כלל.

דבר זה נראה מוזר מאד. שכן לפי כללי הלכות שבת, אם הפעלת חיישן מוגדר כפעולה בידיים, איך אפשר לומר שאם הוא לא מתכוין זה הופך למותר לכתחילה? לכאורה, אם הוא לא מתכוין זה אמור להיות 'פסיק רישיה' באיסור תורה, שזה כמובן אסור מדרבנן (כי זה לא מלאכת מחשבת). על דבריו של הרב מלמד כבר העיר בעבר הרב ישראל רוזן (כאן וכאן). עיין גם בשו"ת שיח נחום סי' כה לג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' הכותב גם כן ברוח דברי הרב מלמד.

הרב מלמד מביא מקור לדבריו מדברי הרשב"א הידועים המובאים בבית יוסף אורח חיים סימן שטז:

וכתב הר"ן (לח. ד"ה מתני' השני) בשם הרשב"א (קז. סוד"ה אף) דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד אסור דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו. וגם הרב המגיד כתב בפרק י' (הכ"ג) דברי הרשב"א וכתב שאין להקל כל כך:

הרב מלמד כותב שעל אף שבדרך כלל לא פוסקים הלכה כדברי הרשב"א הללו (אלא כר"ן החולק עליו), אלא רק מביאים אותם כסניף להקל, במקרה שלנו ש"אין לאדם תועלת במלאכה ואינו מתכוון אליה והיא נעשית בגרמא, נראה שגם הפוסקים יסכימו שאין בזה איסור".

לאור דבריו אלו, ועל אף שהוא נוטה להחמיר בשימוש במכשירי חשמל בכלל בשבת, הוא כותב שאין איסור בגרימת תוספת זרם ולכן (עמ' 401):

וכתבתי שטוב שהמעלית תפעל בפיקוח של אחד המכונים. אבל אין זה מעכב, כי גם בלא השיפורים של המכונים ההלכתיים, כל מה שנעשה שם הוא בפסיק רישא וגרמא כמבואר.

[לאור דברים אלו אפשר לשאול מה יהיה הדין במקרה שהאשה התקינה תאורה המאירה את הדרך לבית, אך בעלה איננו מרוצה מכך כי הוא לא מעוניין שתהיה תאורה בצד זה של הבית. האם במקרה כזה לבעל יהיה מותר לגשת אל הבית לכתחילה בשבת, שהרי הוא לא מעוניין בתאורה, ואילו לאשה יהיה זה איסור דאורייתא?]

טעויות בביאור פירוש אור החיים לפרשת שמיני בהוצאת מוסד הרב קוק

לפרקים הקודמים:
- עוד על "פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק
- ביקורת ספרים: אור החיים על חומש בראשית – הוצאת מוסד הרב קוק

אני מקווה שלא נמאס לכם לגמרי מהביקורת שלי על ההוצאה של פירוש אור החיים הק' של מוסד הרב קוק. אני מבטיח להפסיק ברגע שמוסד הרב קוק יורידו את הספר מהמדפים. הנה לכם שתי טעימות שנפלתי עליהם ממש במקרה היום.

א. על הפסוק:
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר
כותב האור-החיים כך:
הנותרים לאמר - אומרו "לאמר" יתבאר על דרך אמרם ז"ל "'הנותרים' אמר רבי פנחס ולואי שלא נשארתם" עד כאן, והוא אומרו "הנותרים לאמר" פירוש הנותרים לאמר ענין אחר, והוא דברי רבי פנחס.

להבנתי, האור החיים מתעכב על ייתור הלשון "הנותרים" וכן על השימוש במילת "לאמר" - שהרי בני אהרן לא נצטוו לומר לאף אחד, אז לשם מה התורה כותבת לשון "לאמר". על כך הוא עונה ש"הנותרים" היה חלק מהקצף של משה, שהוא אמר להם: אם כך אתם עושים - ולואי שלא נשארתם. וזה מסביר גם את המילה "לאמר", שהמילה "לאמר" באה לומר לנו, הקוראים, שמשה אמר להם דבר נוסף, "ענין אחר" כלשונו של האור החיים, ש"ולואי שלא נשארתם".

ואיך הבין זאת המהדיר? כך (ההדגשות שלי):
ולואי שלא נשארתם - זה פלא שיאמר להם משה 'ולואי שלא נשארתם'.
הנותרים לאמר ענין אחר - פי' לפיכך נותרתם בחיים כדי שתאמרו ענין אחר ולא ביאר רבינו מהו ה'ענין אחר' ואולי כוונתו כמו במבאר בהמשך שנתן להם רשות להשיב על דבריו והם אמרו ההלכה והודה להם משה.
והוא דברי רבי פנחס - ר"ל שזו היא כוונת דברי רבי פנחס שהביא קודם 'ולואי שלא נשארתם' שאין כוונתו לומר הלואי שגם אתם הייתם מתים, אלא כוונתו שאמר להם בלשון תמיהה "הלואי שלא נשארתם"?! והרי אתם עשיתם עכשיו מעשה שלא כהוגן והשיבוני על דברי.

ב. רק העברתי עמוד והגעתי לפסוק:
וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'

על זה כותב האור החיים:
ופשט הכתוב הוא על זה הדרך 'הן היום הקריבו' פירוש נדב ואביהוא את חטאתם ואת עולתם לפני ה' וגו', וכוונתו כי הוא אונן כי בו ביום מתו.

כלומר, אהרן אומר למשה: עוד הבוקר היו כאן נדב ואביהוא - אני עדיין אונן.

איך הבין המהדיר? אני לא זכיתי להבין:
שכוונתו כי הוא אונן - ולכן הקריבו הם ולא אהרן [וזה פלא והרי גם הם אוננים על אחיהם ואיך יקריבו הם ואולי יש חילוק בין אנינות אב על בנו לאנינות אח על אחיו ויל"ע].

למי שמעוניין לדעת, האחראים על המהדורה הזו הם כדלהלן:
הרב ישראל יוסף פרידמן - המהדיר
הרב שמואל נחום הלחמי, הרב מרדכי ליב קצנלנבוגן, הרב אליעזר טורק והרב נתן לויפר - העורכים

מחשבה לפרשת שמיני

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר וכו'"

מהו היום השמיני?
בודאי שאני יודע שמדובר ביום הראשון שאחרי שבעת ימי המילואים. אך ממתי בני ישראל או משה נצטוו לבצע טקס חנוכה למשכן ולמזבח ביום השמיני? הציווי על שבעת ימי המילואים נאמר בפרשת תצווה, ונשנה בסוף פרשת צו, אך בשני המקורות הללו מוזכרים רק שבעה ימים ולא נאמר שום דבר על עבודה מיוחדת ביום השמיני. זה אומר דרשני.

בנוסף, ראוי לשים לב שהמצווה בתחילת פרשת שמיני הוא משה ולא הקב"ה, כפי שמצאנו ברב הציוויים על שבעת ימי המילואים.

חשבתי שאכן יש הבדל גדול בין שבעת ימי המילואים ליום השמיני. שבעת ימי המילואים מגיעים כציווי מה' כיצד הוא רוצה שיכינו את המשכן לעבודתו. אך מהיום השמיני היוזמה עוברת לידי בשר-ודם. משה כביכול בא ומוסיף מדעתו עוד יום, שבו עם ישראל הם היוזמים את העבודה. משה, מהבנתו את טיב העבודה הרצויה לפני הקב"ה, מורה לבני ישראל כיצד לקדם את פני ה' בבואו לשכון במשכן.

על רקע זה יש גם להבין את חטא נדב ואביהוא שגם הם הלכו בדרך הזה, אך עברו את הגבול. כמו כן דברי חז"ל שנדב ואביהוא הורו הלכה בפני משה ועל כך נענשו מקבלים פנים חדשות, שכן גם משה חידש כאן משהו בעבודת ה', אלא שדרכו של משה לא היתה מספיק טובה לנדב ואביהוא.

דברים המתחדשים בכל יום

שני דברים המונחים על שולחני:
- אחוות בלוגרים: הבלוגר תומר פרסיקו, המחזיק שני בלוגים העוסקים במה שהוא מגדיר "רוחניות", מתעסק מדי פעם גם בכל מיני כתות. לא מזמן הוא כתב מספר רשימות כנגד אדם בשם שי טובלי המנהל קומונה, שלדבריו של פרסיקו יש בו הרבה סממנים של כת, והציג עדויות מחרידות מהדברים המתרחשים באותו "קומונה". אותו שי טובלי, אגב, מאמין שהוא הגיע לגאול את האנושות מאיזה כוכב לכת מוזר.
בכל מקרה, שי טובלי עכשיו תובע את פרסיקו תביעת דיבה. מכיוון שהדברים שפורסמו בבלוג הם ממש מחרידים, אני יכול רק לחזק את ידיו של תומר פרסיקו ולאחל לו שלא יצליחו להשתיק אותו.

- ישיבת ההסדר בנתיבות, שהעלתה לרשת לא מזמן את הספר דרך המלך, אינה טומנת ידה בצלחת ומעלה עתה לרשת "כתב-עת" לעניני אגדה ומדרש. כתבתי כתב-עת בגרשיים, כי לא מדובר כעת עדיין בכתב-עת אמיתי, אלא יותר בקובץ של הרצאות שנאמרו ביום עיון בישיבה. כך לדוגמא הקובץ הנוכחי עוסק באגדות במסכת קידושין, אך הם לא מפרסמים (לפחות לא שראיתי) במה יעסוק הקובץ הבא ואם ומתי הוא יצא לאור. כך שלעת עתה לא מדובר בכתב עת שכל כותב מוכשר יכול לתרום לו מפרי-עתו. עם זאת, מכיוון שמדובר בגליון הראשון אני מוכן לתת להם את הזמן הדרוש כדי לגדול ולהשתבח. אני לא הספקתי עדיין לעבור על הגליון כמו שצריך, ואני מקווה להגיע לזה בימים הקרובים. בינתיים אפשר להוריד את הגליון הראשון "אסופות א'" כאן.

התורה - לא רק ערכים מופשטים

הרב קוק, עין איה ברכות סב ע"א (קישור):
יש הפרש בין הלימודים והדרישות הבאות במקצועות החכמות שהם מכלל האסתתיקה, להרחיב דעתו של אדם לבד להנעים חייו ולעדן רגשותיו, ובין החכמות הבאות מהמקצועות הדרושים לחייו וקיומו. למשל הסוג הראשון [הוא] נועם הדיבור והמליצה, חוקי הכבוד והדרך ארץ, חכמת הציור והפסילה. ולשני, חכמת הרפואה לכל מחלקותיה, חכמת הכלכלה ועבודת האדמה וכיו"ב. החלק הראשון, המיוסד על הפינוק, צריכים שיבאו ג"כ דרכי לימודיו בסגנון מעדן ומפנק, וכל דרך ואופן הזר לפי הרגש של האדם מצד רגש פינוקו ראוי להשמט מלדבר בו ולפנות אליו. לא כן בחכמה הבאה לסדר דרכי החיים של האדם בנוגע לחייו וקיומו, שם הדברים נעלים מרגש הטעם של הפינוק והאסטיניסיות, לא תקפיד חכמת הרפואה העסוקה בחיי דברייתא, לא על לשון נקי' ולא על ענינים נקיים, כ"א תתעסק כפי תכונת אותה המציאות שהיא עסוקה בה. תהי' נאה או מכוערת. וכן צריך האיש ההוגה דעות להכיר את ידיעת התורה, המסדרת את חיי האדם היותר חיצוניים וגם היותר פנימיים שילכו בדרכי יושר, כדי שיפעלו עליו המעשים על תכונותיו ומדותיו להשכיל ולהיטיב. מדת הצניעות בפרטים אחדים יפלסו נתיב ליתר הפרטים המלאים ענין רב בחיי האדם המוסריים, חיי החברה וחיי המשפחה. ומי שרמה דעתו כ"כ להכיר את הלימוד התורי בערך חכמות המחיות כרפואה וכיו"ב, כאמרו "רפאות תהי לשריך"י, "כי אני ד' רופאיך" , הוא לא יחוש כלל על שום אמצעי איך לבא על ידו לידיעה תורית, יהיו מכוונים להפינוק האסתניסי או לו , כי אור התורה ודרכה עומד למעלה מכל זה.

הרב סולובייצ'יק, דרשה בחג הסמיכה תש"ג, נדפס מחדש בספר דברי הרב של הרב צבי שכטר עמ' יח:
ודא עקא, שהרבה דרשנים מכניסים את סימני השולחן ערוך, שהם בבת עינה של היהדות, למכתשת ההפשטה וכותשים אותם דקה מן הדקה עד שפושטים את צורתה הגשמית, עד שמעלים אותם לעולם האצילות, שאין בו לא גוף ולא גויה, אלא אידאות מופשטות, מושגים דקים ונשמות דאזלין ערטילאין, שאין להם כל אחיזה בחיים ושאינם מעורים בקרקע הממשיות, הקרקע המציאות והריאליות, אידיאות הללו פורחות באויר זך בחלל אין סוף.
ומדוע, מורי ורבותי, תכבשו נבואתכם ולא תאמרו לעם בפירוש, כי יהדות, פירושה: שבת, טהרת וקדושת חיי המשפחה, מאכלות אסורות, איסורי ממון, אמונה פשוטה ותמימה בכל קדשי ישראל, בי"ג עיקרים הכתובים בסידור 'קרבן מנחה'? מדוע תעלימו מהמון העם, כי סימני וסעיפי השו"ע המה סימני היהדות? כל אלו החקירות והמחשבות, התורות הפילוסופיות והמטפיזיות לא תעלינה את היהדות לרמה נשגבה, לראש הפסגה... אל תדברו על יהדות פילוסופית מופשטת, יהדות מטפיזית, שאינה נוגעת ללבו של אדם ושאינה חודרת לתוך תוכה של נשמתו.

זה לא בדיחה לפורים

חשבתי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי בתחום הסגולות, והנה הגיע הכרטיס הבא לידי, לפניכם שני צדדי הכרטיס (הכרטיס עצמו צבעוני יותר, הסורק שלי הוא רק שחור לבן):

אם התמונה לא מספיק ברורה מדובר בשני חתיכות קטנות של ערבה (כן, ההוא מסוכות), שעל פי הכיתוב נלקחו מההושענות שחבטו הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי.

בכל מקרה, אם מחלקים את הדבר הזה כנראה שיש מישהו שחושב שזה שווה מישהו. אז אם יש מישהו מהקוראים שמעוניין לקנות את כרטיס הישועות הזה, הוא מוזמן ליצור איתי קשר.

אני אומר שוב, למרות שהכרטיס הגיע לידי בפורים, עד כמה שאני מבין לא מדובר על בדיחה לפורים.

צורת פסיקת ההלכה של הג"ר משה פיינשטיין

לכבוד 25 שנה לפטירתו של הג"ר משה פיינשטיין העיתון כפר-חב"ד ערך ראיון עם מו"ר הרב שבתי רפפורט, הנשוי לנכדת ר' משה ושערך חלק מספרי "אגרות-משה". את הראיון ערך ר' מנדי ברונפמן ואני מודה לו על האפשרות לפרסם חלקים ממנו כאן.

שאלה איך נהפך יהודי תלמיד חכם ורב מעיירה ברוסיה, שהיגר בגיל לא כל כך צעיר לארצות הברית, לאחד מגדולי הפוסקים שבכל הדורות? מה גרם לסמכותו הבלתי מעורערת כמי שפסיקתו נשמעת מקצה הארץ ועד קצהו השני? למי שעיון ההלכה ופסיקת ההלכה של תלמידי חכמים מכל הסוגים עוברת דרך הלימוד בספריו?
"קודם כל צריך להבין, שר' משה היה גאון כפשוטו ממש, בלי מליצות ובלי גוזמאות. הייתה לו הבנה עמוקה מאוד, זיכרון אדיר ותפיסה מהירה ביותר. אספר לך משהו שאולי ימחיש לך עד כמה הוא היה מהיר וחד תפיסה. בימי זקנותו ר' משה לקה בניוון ברשתית, והראייה קשתה עליו מאוד, וכדי ללמוד בספרים נאלץ להשתמש ב"זכוכית-מגדלת" ובאביזרי ראייה נוספים. באחת הפעמים ששהיתי במחיצתו אמר לי בעצב: עד עכשיו יכול הייתי לראות עמוד גמרא בפעם אחת, ועכשיו מאולץ אני לראות שורה שורה...
ועוד דוגמה: בשבתות למד דף יומי. באותה שבת שאני מדבר עליה, למד במסכת גיטין. אני יושב סמוך אליו, וממש עכשיו למד את הדף, והנה תוך דקות מועטות ביותר, כהרף עין ממש, וכבר היו לו עשרות הערות והארות בלימודו. התפיסה שלו וכוח ההיקש והחדירה לפרטים הייתה, אם כן, עמוקה מאוד ומהירה מאוד. ביחד עם זאת, באורח שהוא אולי אפילו מפליא, עם היותו מהיר, סוג העמל שהיה לו בלימוד התורה היה איטי מאוד. היה בו כמין שילוב של שתי תכונות שונות.
"לא פלא, אפוא, שאנשים שהתוודעו אל תכונותיו החלו פונים אליו שיורה להם הלכה, ולאט לאט הלך שמעו ונתפרסם בכל העולם.
"זאת נקודה אחת. ויש עוד נקודה בדבר זה, והיא קשורה לצורת פסיקת ההלכה שלו".
שאלה: מה זאת אומרת? פסיקת ההלכה שלו הייתה פסיקה אחרת? במה?
"תראה, ר' משה הגיע מעולם שהיה שונה בתכלית השינוי מהעולם אליו היגר. דומני, שמיותר להסביר עד כמה עצום היה הפער וההבדל שבין העיירה ברוסיה הלבנה, לבין ארצות הברית של אמריקה. ארצות הברית, כהיום כן אז, הייתה הסמל של החדשנות, של המודרניות, של המהפכנות התרבותית. עולם של שפע, נטול מסורת, בו הקהילה הייתה מושג וולונטרי.
"כשפוגשים כזה הבדל, כזה פער אדיר, אפשר להתמודד עמו בשתי צורות. אפשרות ראשונה היא, להתעלם לחלוטין מהעולם החדש, ואם יש צורך הלכתי דחוף להתמודד עם שאלות חדשות - הדבר נעשה באופן עקיף, תוך הבעת תחושת תרעומת סמויה על המצב החדש. ויש אפשרות נוספת, שהיא מן הסתם יותר מאתגרת, להתמודד באופן ישיר עם המציאות החדשה, "להביט בה בעיניים", ולקבוע את ההלכה בהתאם למצב הנתון. ר' משה בחר בדרך השנייה. הוא לקח את אותה מסורת פסיקה, את אותו עולם למדני בו גדל ברוסיה הלבנה, והתעקש לשתול אותו מחדש באדמה החדשה. במקום להתעלם מהעולם החדש והמבלבל, התייחס אליו ר' משה כאל המציאות הנתונה, אליה יש לתת מענה הלכתי ותורני.
"בנוסף לכך, היה עוד מרכיב חשוב מאוד בעולם הפסיקה של ר' משה: תחושת האחריות. הוא לא פסק רק בגלל ששאלו אותו ומפני שהתבקש להביע דעתו בנושא כזה או אחר. הוא גם חש אחריות לפסוק לאמיתה של תורה ולהכריע את הדבר באופן שיהיה מכוון אל האמת.
"בקרב אנשים שהבחינו בכל זאת התעוררה הערכה ורגשי אמון לר' משה, מה שכמובן הגדיל את סמכותו ההלכתית עד שנהפך לאחד מגדולי המשיבים בדורו".

שאלה: אתה אומר שר' משה חתר להכריע "באופן שיהיה מכוון אל האמת". וזה מעלה את השאלה הבאה: לכאורה כל רב שמחויב לשמירת תורה ומצוות ומכריע הלכה - פוסק באופן שמכוון אל האמת: הוא לומד את ההלכה ומכריע כפי מה שנראה לו. מה שייך כאן "שיהיה מכוון אל האמת"?
"אסביר את דבריי. לר' משה הייתה שיטה הלכתית עקבית שבה דגל ועל פיה פעל. לפי השיטה הזאת, כשמעיינים בדבר הלכה צריכים להשתחרר משתי מעטפות שיכול הרב הפוסק, התלמיד חכם, להתעטף בהן. שתי מעטפות אלו נמצאים בקטבים השונים של הסקאלה. מעטפה אחת שיכולה לעטוף את הפוסק, היא מעטפה של "שיקולים זרים". מעטפה שנייה שיכולה לעטוף את הפוסק היא מערכת מושגית "טהורה" שאי אפשר להוציא ממנה הלכה למעשה, והנסיון להוציא ממנה הלכה למעשה עלול להיות מעשה לא נכון הלכתית.
"כשאני אומר מערכת מושגית טהורה, אני מתכוון למשל לדרך הלימוד בעולם הישיבות, במיוחד אחרי הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל. נכדו, הגרי"ד, הגדיר את דרך הלימוד של סבו הגדול במילים הבאות: 'מי ניחש כי יבוא יום ועניינים אלה ישתחררו מכבלי העובדתיות, הסברי חוץ וסברות בעל-בתיות וייעשו דברי הגות מופשטים ומושגים מסודרים המצטרפים לשיטה אחידה בעלת רציפות ועקיבות... ' (מה דודך מדוד, עמ' 80).
"אם מסתכלים מההיבט של בחינת יגדיל תורה ויאדיר – הלוא אין שיעור לגודל ועוצם התרומה של הגישה הזאת ביהדות. אבל בכל הנוגע להלכה למעשה, נדרשת זהירות רבה להשתמש בדרך הזאת.
"ולמעשה, ר' משה היה התגלמות של ההיפוך מגישה זו. אין אצלו "מושג הלכתי טהור" שאינו קשור לעובדות, למציאות, לריאליה, להלכה למעשה. להיפך, כל דבר במציאות קשור להלכה, כי תפקידה של ההלכה היא להורות את דבר ה' איך לנהוג במצבי החיים, והפוך בה והפוך בה דכולה בה".

שאלה: איך באמת לומדים מהספרים את ההלכה במצבי חיים חדשים?
"זהו בדיוק הצד השני שבשיטה ההלכתית של ר' משה. יש אפשרות, ויש גם שפוסקים כך, שניגשים אל פסק ההלכה כשבלב כבר קיימת מחשבה קדומה, הנחה מוקדמת, נטיית לב, כמין מתווה דרך כיצד סבורים הם שעליהם לפסוק את ההלכה, ומה שבעצם נשאר הוא רק למצוא את ההוכחות. ובאמת כך גם מתרחש בפועל, שכפי אותה הנחה מוקדמת - זה מה שהם אכן מוצאים בספרים.
"תופעה כזו אני מכנה בשם: "שיקולים זרים". כי העובדה שנטיית הלב שלהם או המחשבה הקדומה שלהם, עוד בטרם עיינו בדבר ההלכה, שכך וכך צריך לפסוק – ייתכן שהיא נובעת מכל מיני השפעות זרות. ולא בהכרח מדברי ההלכה עצמה.
"לפי ר' משה, כשבאה שאלה הלכתית או בעיה שצריכה להידון מן הבחינה התורנית, צריך לגשת אל הבעיה באופן נקי לחלוטין, להוריד כל השיקולים הזרים ("הרגשים" ואינטואיציות וכיו"ב ובוודאי בעניינים שהם פוליטיים...), ופשוט לפתוח את המקורות ולראות מה יש להם לומר בעניין זה, באמצעות הפעלת שיקול דעת ולמידה עניינית לגמרי, נקייה מכל מחשבה אישית. לראות ולהבין באמת מה כתוב בספרים ומה יוצא מהכתוב בספרים ולפי זה להחליט ולהכריע.
"ואתן לך דוגמה: בשנת תרצ"ב סגרו השלטונות הסובייטים את המקווה שבעיירה ליובאן, כביכול בחמת החשש לבריאות הציבור שקיימת ברחיצה במבנה לא היגייני. הם הרסו את הבניין ובנו תחתיו מרחץ שאמור היה לשמש גברים ונשים יחד.
"ר' משה נטל עצה ממה שדרשו רז"ל (שמו"ר פ"א כ"ח) על הפסוק "וירא בסבלותם" – ראה משה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו [פרעה]: לך ועשה להן כמו שתאמר.
"בצר לו, שם ר' משה נפשו בכפו, ניגש אל שלטונות העיר ואמר להם: אין אני בא לחלוק על עקרונות המוסריים החדשים שלכם, אפשר שהם טובים עבורכם. אבל היהודים הם עם שמרן שלא יוכל לחיות עם עקרונות כאלה, וודאי שלא בדור הזה. לכן, באם הרחצה תהיה משותפת לגברים ונשים היהודים לא יתרחצו כלל, ותפרוצנה בעיר מחלות מידבקות. לכן צריך לאפשר רחצה נפרדת לפחות פעם בשבוע. השלטונות קיבלו את הטענה הזו.
"העניין שעמד מאחורי הדבר היה, שאחד המהנדסים שבנה את בית המרחץ, הסכים להתקין בסתר שינוי בדרך אספקת המים למרחץ על פי הוראותיו של ר' משה, כך שאפשר היה להכשיר כמקווה בשעת הדחק.
"בפרשה זו היה צורך להתמודד עם שתי בעיות: ראשית, עצם כשרות המקווה (ראה אג"מ יו"ד ח"א סי' קיט-כ); ושנית, כפי שמתאר זאת ר' משה עצמו: "בעירנו ליובאן אחרי שעלה בידינו בחסד השי"ת לתקן מקוה בימי הגזרה בבית המרחץ של המושלים באופן שלא הכירו שהוא מקווה כשרה ארע שהתחילו לחמם המרחץ רק בשבת והבלן היה ישראל וממילא גם המקווה התחממה בתערובות חמין שהתחממו בשבת על ידי ישראל, ונשאלתי אם רשאיות הנשים לטבול בה והוא שעת הדחק גדול שאין מקום אחר לטבול שם" (אג"מ או"ח ח"א סי' קכו).
"כשרואים בפנים התשובות כיצד ר' משה ניגש לפתור שתי בעיות הלכתיות אלו, רואים בפירוש שהוא ניגש לשאלה ב"ידיים נקיות" ו"בראש נקי". נכון, הוא היה מודע היטב לקושי העובדתי, למצב הנורא, לשעת הדחק הגדולה. זה הרי רלוונטי לגבי פסיקת ההלכה, כי לפעמים יש הלכות המבוססות על החמרה, שבשעת הדחק גדול ניתן לקהל בדבר. אבל – כל הדיון מתחיל מהתחלה, במנותק מכל ההרגשות ומכל הסברות והנטיות החוץ-הלכתיות. הוא לומד תחילה ביסודיות כל הדינים מכל המקורות ראשונים גם אחרונים, ורק אחר כך מגיע למסקנה ההלכתית הנובעת מדיון ענייני בכתוב.
"לכאורה אפשר לשאול: הלוא מדובר כאן בשעת הדחק הכי גדולה, במצב עגום ביותר, שאין כל ברירה אחרת – ואם כן, מה יש לדון כאן כל כך ביסודיות וכל כך באריכות? הלוא ניתן לחפש להקל בכל דרך ובאופן קצר יותר ויסודי פחות, אבל זה לא ר' משה. כי העובדה שהנטייה הנפשית האינסטינקטיבית להקל בכזה מצב, אינה אומרת בהכרח שזה אכן דין התורה בכזה מצב. ואם אין מתוך ההלכה מקום להקל, אז אי אפשר להקל, גם במצב שכזה".
שאלה: יש שטוענים שר' משה היה מיקל...
"זו טעות יסודית בכל ההבנה את ר' משה, ואת דרכו ההלכתית. אנשים שאומרים כזה דבר או שלוקים בשטחיות, או שלוקים בשיקולים זרים... לר' משה היה מדד אחד איך לפסוק הלכה: לא המחשבה איך ייתפס בציבור, לא רצון קדום או דעה קדומה או נטיית הלב, אלא דרך אחת ויחידה: לבדוק בעיון, מתחיל מהגמרא ועד לאחרונים, מה כתוב במקורות ולפי זה לפסוק. אם עולה מהדברים לקולא, אז זה מה שכתוב, ואי אפשר לכפות ההלכה את תחושת הבטן שלך שצריך להחמיר. ואותו הדבר הוא גם להיפך. כללו של דבר, את ר' משה מעניין מה ההלכה אומרת, ולא להכניס בתוך ההלכה שיקולים זרים (בין להקל ובין להחמיר)".

שאלה: כעת אינני מבין לאידך גיסא: מי ערב שההבנה של הפוסק היא ההבנה הנכונה? במילים אחרות: איך בכלל, לפי שיטת הגר"מ, ניתן להכריע את האמת על יסוד ההבנה האישית של הפוסק ועל פי העיון שלו במקורות?
"זו שאלה חשובה, ור' משה עצמו נדרש אליה בהקדמה שלו לאגרות משה חלק א. לכאורה, כך הוא שואל, היה ראוי לו להימנע מלהשיב למעשה, ובלשונו: "ואם כן, כל שכן לקטני ערך כמוני שאין בי תורה וחכמה כראוי – שהיה לי למנוע מלהורות לגמרי וכל שכן מלהעלות על הדפוס שהוא כהוראה לכל העולם".
"אלא, כך הוא מסביר, אדרבה פה טמון כל העניין. חכמי הדורות, כולל דורנו אנו, מחויבים להורות את ההלכה אפילו שאילו חיו בזמן התלמוד לא היו נחשבים "כמי שהגיעו להוראה". ולמרות "שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא בהאמת כלפי שמיא", אבל כל היסוד של פסיקת ההלכה הוא "כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מה' יתברך". ואם "נראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה – [הרי הוא] מחויב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן האמת".
"כלומר: באמת שאם מדברים מצד אמיתות הדברים בעצמיותה, ייתכן שהפוסק לא יגיע לאמת לאמיתה כפי שהיא בחכמתו של הקב"ה – אבל כיוון שהוא בדק את הדברים ביראת שמיים ובצורה רצינית בכבוד ראש ובשיקול דעת כראוי, וזאת המסקנה שהגיע אליה מתוך הדברים, הרי זאת חובתו ההלכתית לפסוק את ההלכה כפי מה שהבין. ושוב: זאת למרות שייתכן שהאמת לאמיתה אינה כן. והסיבה היא, שכיוון שהתורה היא לא בשמים, ואין דרך אחרת להבין את ההלכה לאמיתתה אם לא על ידי לימוד עיוני רציני נטול פניות ונטול שיקולים זרים.
"וממילא, אם הפוסק הגיע למסקנה זו ביושר ומתוך עיון רציני ביראת ה' נטול שיקולים זרים ח"ו – הרי זאת היא ההלכה, ודברים אלו נחשבים בכלל דברי תורה ובכלל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
"ר' משה, אגב, מביא לדבריו (בין יתר הדברים) ראיה מעניינת מדברי הגמרא במסכת שבת (קל, א). במשנה שם מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא, האם מכשירי מילה דוחים את השבת או לא. לפי רבי אליעזר מכשירי מילה דוחים את השבת (שמותר לטלטל סכיני המילה, למשל, ברשות הרבים בשבת לצורך המילה), ולפי רבי עקיבא – כל מה שאפשר להכינו לפני השבת, אסור לעשותו בשבת. והגמרא מספרת שהייתה עיר אחת בארץ ישראל שיושביה היו נוהגים הלכה למעשה כדעת רבי אליעזר, שמכשירי מילה דוחים את השבת, וזאת היפך ההלכה הפסוקה. למרות זאת, הגמרא מציינת שתושבי אותה עיר היו מתים בזמנם מחמת זקנה ולא מתו בה צעירים. "ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל כל המילה, ועל אותה העיר לא גזרה".
"תן דעתך: אותם אנשי עיר פסקו הלכה מוטעית, ולפי האמת הלוא חיללו שבת ודינם היה סקילה במזיד וחטאת בשוגג! אבל כיון שהגיעו למסקנה זו ביושר וביראת שמים, הגם שטעו ולא כיוונו להאמת, לא רק שלא נענשו אלא אף זכו לשכר".

שאלה לסיום, תוכל אולי לספר איזשהו סיפור שמעיד על אישיותו של הגר"מ?
"פעם לוויתי אותו בביקור שערך במחנה-קיץ. למדו אז במחנה מסכת ברכות, ור' משה נתן שיעור בנושא הברכה על מה שמוכר בארץ כ"שלווה" (חיטה תפוחה וממותקת). היה זה שיעור ארוך ומורכב, וחלק מהתלמידים נרדמו במהלכו...
"כשסיים, חלק מהתלמידים ניגשו אליו. היו ששאלו שאלות על השיעור, ושמתי לב לכך שהיו כמה שביקשו ממנו שיכתוב את השיעור. בעיניי היה הדבר נראה לי כחוצפה. וגם אמרתי זאת לר' משה. הוא התפלא ושאל: איך נוהגים אצלכם בישיבה? והשבתי, שאצלנו התלמידים נוהגים לכתוב לעצמם את השיעור תוך כדי הקשבה. ואז הוא שואל אותי: הראש ישיבה שלכם עונה על שאלות בהלכה? השבתי בשלילה. ר' משה מאוד התפלא: "לכתוב את השיעורים אינו כותב, לענות בהלכה אינו עונה, אז מה הוא עושה כל היום?"

מחשבה לפרשת צו

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה:

מה הנושא של פסוקים אלו הפותחים את פרשתנו?

על פניו ברור שהתשובה אמורה להיות "תורת העולה", שכן הקטע מתחיל "זאת תורת העולה". אך אנחנו לא מוצאים בקטע כמעט שום פרט הקשור לקרבן העולה. במקום זה, יש הרבה עיסוק עם האש המוקד על המזבח. בחמשת הפסוקים, האש מוזכר ארבע פעמים!

[הקושיא גדולה עוד יותר כשמגיעים להמשך הפרשה וקוראים שהחטאת והאשם נשחטים "במקום אשר תשחט העולה", אך התורה לא מציינת היכן בדיוק נשחטת העולה.]

חשבתי שפסוקים אלו אכן באים לשים את הדגש על הייחודיות ועל החשיבות שיש בקרבן העולה. ייחודיות זו אינה במידת ההקרבה של הבעלים שמוכן לוותר על אכילת חלק מבשר הקרבן ולהקריבו עולה, אלא בזה שהוא דואג לבעירת האש התמידית. שכן קרבן העולה יותר מכל שאר הקרבנות מהווה "חומר בעירה" לאש המזבח. זו הייחודיות שלו. ולכן לא ייפלא שמכאן למדו חז"ל את עניין קורבנות "קיץ המזבח", הבאים סך הכל כדי לדאוג שהמזבח לא יהיה ריק מקרבנות.

קרבן השלמים מביא שלום בין כולם, הכהנים, המזבח והבעלים, הוא בהחלט מסמל איזה שלימות. בניגוד לשלמים, העולה לא משאיר אחריו מצב מושלם ואינו מסמל שלימות. העולה הוא סך הכל חוליה נוספת בשרשרת של הרבה עולות שיחד גורמים להשארות האש.

במובנים רבים העולה מסמל חיים של מסירות נפש, יכול להיות שזה מסירות נפשה של אסתר או של גיבורים אחרים במהלך הדורות. מסירות נפש שאיפשר לאש התורה והיהדות להמשיך לבעור.

דברים המתחדשים בכל יום

א. יש גליון "מעיינותיך" חדש #28 לפורים. הגליון מכיל מאמר מהג"ר יואל כהן, מאמר מהרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), קטעים קצרים מביאורי הרבי ואדמו"ר הזקן למוטיבים מהמגילה (הקטע האחרון מומלץ במיוחד, לדעתי), וקטעי סיפורים אודות ר' שמואל מענקיש מתלמידי אדמו"ר הזקן - אפשר להוריד כאן.

ב. מחפשים דבר תורה או שיעור לפורים? הנה לכם דרשה מהג"ר יחיאל יעקב ויינברג בעל ה"שרידי אש" מסעודת פורים תרח"צ (1938).

ג. בימים האחרונים גליתי שבאתר וואלה! מקיימים מדי פעם ראיון עם דמות רבנית מוכרת, תחת מדור בשם "רב שיח". השבוע ראיינו את הרב אהרן ליכטנשטיין. כדאי גם לרפרף בין ראיונות הרבנים האחרים באתר (מופיע מצד שמאל) ולשים לב בעיקר לשלב השאלה הזהה בסוף הראיון.

ד. ביום שבו התבשרנו שמדור היהדות בNRG עומד להסגר, קיימו בכנס ירושלים מושב בנושא "הזדמנויות וסכנות בעולם האינטרנט".

ה. הקישור האחרון הוא באנגלית, אבל כדאי גם לאלו שאינם שולטים בשפה לנסות לעלעל ברשימה הזו אודות צנזורה ב"אחרית דבר" של ש"ס וילנא בהוצאה החדשה של ואגשל. אני חשבתי שזה מאד מעניין (אינני מבקר בבלוג on the main line הרבה, מכיוון שהנושאים שהוא עוסק בהם אינם מעניינים אותי כל כך, אבל כשאני כן מגיע לשם אני תמיד מתפעל מכישוריו הבלתי נלאים של בעל הבלוג שמצליח להגיע ולשים לב לדברים הכי אזוטריים ונדחים).

קריאת פרשת זכור ע"י נער בר מצווה

מדי שנה מגיעים אלי סיפורים אודות רבנים שנתקלים באי נעימות כלפי נערי בר-מצווה ומשפחותיהם שתכננו לקרוא את פרשת זכור. ברצוני לפרוס את המקורות, הידועים לי, להנהגה האומרת שלפחות לכתחילה אין לשמוע פרשת זכור מנער שלא נתמלא זקנו.

הרמ"א כותב כך (שולחן ערוך אורח חיים סימן רפב סע' ד):
וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים (ר"ן ומרדכי פרק ב' דמגילה), אע"פ שיש חולקים.

הט"ז הבין כך את דברי הרמ"א:
אע"פ שיש חולקין. - פי' דס"ל דקטן לא יוכל לקרות בפ' זכור שהוא דאוריי' מ"מ אנו נוהגים לקרותו דהא עולה אפי' למנין ז':

לעומתו כותב המשנה ברורה:
היינו דהחולקים ס"ל דוקא בשבת שקורא המפטיר מה שכבר קרא השביעי אז נוכל לקרות לקטן משא"כ בכל אלו שקורא המפטיר פרשה שלא קראו מתחלה:

ובשער הציון הוא מעיר על הט"ז שהוא כנראה לא ראה את המקור לדברי הרמ"א בדרכי-משה.

אך מכאן אין להביא שום ראיה לנידוננו, שכן כאן מדובר רק על העליה עצמה ולא על הקריאה. כך כותב שם המשנה ברורה על הדעה האומרת שמותר להעלות קטן למפטיר זכור:
ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציאם י"ח מ"מ הרי עכשיו הש"ץ קורא ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן ויש מחמירין בדבר שלא לקרותו לקטן לפרשת זכור וכן לפרשת פרה שי"א שגם היא מדאורייתא וכן הסכים בא"ר ודה"ח.

עם זאת, מכל מה שהבאנו עד כה לא מצאנו אף אחד שאומר שיש להקפיד על כך שהקורא את פרשת זכור יהיה גדול שהביא ב' שערות. אמנם, הפרי מגדים (משבצות זהב סי' רפב ס"ק ג) כותב כך:
ויראה לי דודאי קטן העולה לפ' זכור אם אין שם קורא ש"ץ לא יקרא הוא בעצמו דהא יש אומרים שקריאת פ' זכור מן התורה ואין יוצאין בקריאת קטן וכן כל השנה קורא קטן שעדיין לא הביא ב' שערות יכול לקרות להעולים כמנהגינו ויוצאין בשמיעתו השומעים דתיקון נביאים הוא שיקראו בתורה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן שהרי קטן עולה למנין ז' ובימי הש"ס יהיה הקטן עולה וקורא בעצמו מכל מקום פ' זכור אינם יוצאין בשמיעתן מקטן וכאמור הואיל וי"א שדין תורה הוא.

אז אמנם הפרי מגדים מזכיר שבכל השנה יוצאים מקטן שלא הביא ב' שערות, אך הוא לא אומר שאין לסמוך על חזקה דרבא בפרשת זכור. כך שנראה לי שיש מקום קצת לפקפק עד כמה דברי הפמ"ג הם מקור לנוהג זה (והוא אכן מצויין במספר ספרים כמקור לכך).

בילקוט יוסף מובא בשם הרב עובדיה יוסף כך (קישור):
נער שהגיע לי''ג שנה, ולא הוברר אם הביא ב' שערות, יש אומרים שאינו מוציא את האחרים ידי חובת פרשת זכור ופרה. שהואיל וקריאות אלו מן התורה אין סומכין על חזקה שהביא ב' שערות. אך דעת הריב''ש ועוד ראשונים דסומכים על חזקה שהביא שתי שערות גם לדברים שהם של תורה. וכן עיקר לדינא, ומכל מקום היכא דאפשר טוב ונכון לכתחלה שאת קריאת פרשת זכור יקרא גדול שידוע לנו בבירור שהביא ב' שערות, כדי לצאת ידי חובת המצוה לכולי עלמא. אך בדיעבד אם אין מי שיקרא להם פרשת זכור אלא הנער הנז', או שעבר וקרא להם פרשת זכור מי שלא נבדק אם הביא ב' שערות, יצאו ידי חובת פרשת זכור מן התורה. [ילקו''י מועדים עמוד רעב. ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס''ד. ומרן אאמו''ר הדר ביה בהאי שמעתתא על פי דברי הריב''ש, והמהרי''ק. וכ''ה בחזון עובדיה פורים עמוד כט].

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

בעניין יום הכיפורים 'כפורים', מאת: הרב יואב שטרנברג

מבואר ברמב"ם (תשובה א, א): "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים".
הרי מבואר, שחייב אדם לחזור בתשובה כאשר הוא עושה חטא, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ונתתי ליבי לדרוש ולתור בחכמה, האם נשים שייכות במצוות תשובה. דהא איתא שם פ"ב ה"ד: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים". והיינו שממעשה התשובה הוא להיות צועק ובוכה ומתחנן. ואם כן, בשבת, שבה אסור להיות עצב, מסתבר שאי אפשר לחזור בתשובה. ובוודאי, שאין מצוות תשובה חלה בש"ק.
ואם כן, יש לומר, שמצוות התשובה הוי מ"ע שהז"ג, כעניין מה שמצינו בתפילין, שגם למ"ד שלילה זמן תפילין, שבת אינה זמן תפילין, דשבת מקרי אות ותפילין מקרי אות, ואין צריך שני אותות. וכשם שמ"ע דתפילין הוי מ"ע שהז"ג, כנזכר, הוא הדין והוא הטעם שגם מ"ע דתשובה הוי מ"ע שהזמן גרמא, שהרי אי אפשר לקיימה בש"ק. ואם כן, יש לומר שנשים אינן בכלל חיוב התשובה.
אלא דא"כ יש לשאול, הלא בדברי הרמב"ם שהזכרנו בראש דברינו מבואר דלא כך, שהרי הרמב"ם מזכיר מקור לחיוב מ"ע דתשובה מהא דאיתא "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים". הרי מבואר להדיא בקרא, דאיש או אשה חייבים להתוודות.
אמנם, יש ליתן טעם לדבר, מפני מה ראתה התורה לחייב נשים במ"ע דתשובה.
ובזה יש לומר, מהא דאיתא בברכות כ ע"ב דנשים חייבות בתפילה דהא בעו רחמי, א"כ הוא הדין והוא הטעם שחייבות גם בתשובה. אלא שצל"ע בזה, דהא מן התורה אין זמן קבוע לתפילה, כדאיתא ברמב"ם ריש הלכות תפילה, ורק חכמים הם שתקנו להתפלל ב' פעמים בכל יום, ולזה יש לומר, שלגבי חיוב דרבנן אומרים את הסברא של בעו רחמי. אבל לגבי חיוב דאורייתא לא מצינו שיהיה חיוב מצד הסברא דבעו רחמי. והרי זה כעין מה שמצינו שנשים חייבות במ"ע דמגילה וליל הסדר מן הסברא דאף הן היו באותו הנס, אבל סברא זו הוי רק לעניין חיוב דרבנן, ולא לעניין חיוב דאורייתא, כמבואר בתוס' בכמה מקומות.
ואם כן, יש לומר שחיוב נשים בתשובה מצד הסברא דבעו חיי, הוא רק סברא דרבנן, ואין בזה כדי להסביר מדוע אמר רחמנא איש או אשה.
ושמא יש לומר על פי מה דמבואר בריש יומא דהכהן הגדול צריך להתוודות על עוונותיו ועל עוונות אשתו משום דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו – ביתו זו אשתו". ואם כן יש לומר שאין כפרת האיש שלמה בלי כפרת אשתו. ולכן אשתו צריכה להתכפר, לא מכח חיובא דידה, אלא מצד מה דבעלה צריך להתכפר. ומסברא זו יש לומר שכל הנשים הנשואות חייבות לחזור בתשובה כדי לסייע בעד בעליהן, והיינו כמה דאמרינן במגילת אסתר 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן', היינו שצריכות לעזור לבעליהן להתקדם בעבודת הבורא, והוא מה שכתוב בברכות יז ע"א: " אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".
אלא שלפי"ז צל"ע מדוע נשים רווקות צריכות לחזור בתשובה. ושמא יש לומר עפ"י מנהג ירושלים שנשים אינן צמות את הצומות הקלים. והסברא היא, שכל אשה הרי היא בחזקת מעוברת או מניקה, ואם לא חזקתה שהיא חולה. ויש לשאול מדוע נשים רווקות אינן צמות. ויש לומר שכל בת מגיל מצוות מן הסתם היא נשואה, שהרי אדם חייב להשיא את ביתו כשהיא קטנה, דאשה יוצאת מרשות אביה לרשות בעלה. וגם מי שאינה נשואה בפועל ממש, לא רצו לבייש אותה, בבחינת שלא לבייש את מי שאין לו.
ואף שאין בכח סברות אלו ליצור חיוב גמור, הן חזי לאצטרופי, להסביר מדוע חייבן רחמנא לחזור בתשובה.
ועדיין צל"ע והשם יאיר עיניינו בתורתו הק'.

שמיעת מקרא מגילה בעזרת מקרופון - דעת הג"ר עובדיה יוסף

בשאלה האם אפשר לעשות שימוש במיקרופון ורמקול לשמיעת מקרא מגילה דשו רבים, וביניהם גם הג"ר עובדיה יוסף.
להלן נביא חלקים מתשובתו בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן נד):
שאלה: השומע מקרא מגילה בבית הכנסת מפי שליח צבור הקורא את המגילה ברם - קול, האם יוצא ידי חובת מקרא מגילה?

תשובה: נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרם - קול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה, [וכעין מה שאמרו בגמרא (סוכה ב' ע"א), דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה]. ואפילו אם על ידי הרם - קול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר - חיובא, וכל הקולות כשרים. אבל השאלה היא לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרם - קול לא היו יכולים לשמוע את המגילה כהלכתה, ואם כן יש לדון אם זהו נקרא שומע מפי שליח צבור בר - חיובא.
...
ובאמת שלפי דברי מומחים הבקיאים בטכניקה של החשמל, הקול הנשמע למאזינים דרך הטלפון או הרם - קול, אינו קולו של המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר הבא על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא, ואם כן ממילא אי אפשר לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר או מקרא מגילה דרך הטלפון או הרם - קול.
...
והן עתה ראיתי להגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בקובץ מאמרים בעניני חשמל (ירושלים תשל"ח), שאחר שביאר בטוב טעם ודעת שאי אפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה דרך מקרופון טלפון ורם - קול, מהטעם האמור, כתב בהערה (בסוף עמוד מ'): אחר שנדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן הגאון בעל חזון איש זצ"ל, ואמר לי, שלדעתו אין זה פשוט כל כך, ויתכן שמכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי הקורא, וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, אפשר שזה חשוב כשומע ממש מפי הקורא, וכן כשומע ממש מפי התוקע בשופר. ולפי זה צריך לומר שמה שאמרו אם קול הברה שמע לא יצא, הוא מפני שדרך קול הברה להישמע קצת זמן לאחר קול האדם, מה שאין כן בטלפון ורם - קול. אולם לדעתי הוא חידוש גדול מאוד, ואינני מבין אותו ע"כ.
...
בסיכום: השומעים מקרא מגילה דרך הרם - קול, וכן דרך הרדיו (בשידור ישיר), אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה, אולם היושבים סמוך אל השליח צבור הקורא את המגילה דרך הרם - קול, שאף בלעדי הרם - קול היו שומעים היטב את קריאת המגילה מפי השליח צבור, יוצאים ידי חובתם.

הקורא תשובה זו מקבל את הרושם שהרב עובדיה יוסף מסכים לחלוטין עם דעת הג"ר שלמה זלמן אוירבך שאין אפשרות לצאת ידי חובת מצוות שמע מרמקול, שכן הקול אינו מגיע משליח הציבור אלא מהמכשיר החשמלי.

מה רבה הפליאה שבספר ילקוט יוסף כותב בנו, הרב יצחק יוסף, כך (קישור):
השומע מקרא מגילה ברדיו אינו יוצא ידי חובתו, אפילו כששומע על ידי שידור חי. [ע' בשו''ת מנחת אלעזר ח''ב (סי' עב). ועוד אחרונים. וע' בשו''ת יביע אומר ח''א (חאו''ח סי' יט אות יח) בשם הגרש''ז אוירבך, שהקול הנשמע דרך הרדיו איננו הקול של האדם המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר המשודר על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא שקולטת הקול ומשדרתו. ועיין בשו''ת מנחת שלמה ח''א (סי' ט), ובמ''ש בהערה שם (עמוד סו), בשם החזון איש. ואפילו אם מהרהר בזה מתוך מגילה כשרה. ילקו''י מועדים עמ' רפז. חזו''ע עמ' נו]. והשומע ברכות המגילה ברדיו אינו עונה אמן, אבל אם שומע הברכות בשידור חי, עונה אמן. וכן השומע ברכות דרך הטלפון עונה אמן. אבל אינו יוצא ידי חובה, שאין האדם שומע את הקול ממש, אלא תנודות ממברנא שנוצרו על ידי המדבר למכשירים אלו, והתנודות מועברות באמצעות זרם חשמלי. [ילקוט יוסף מועדים, עמו' רפז]

כשאולם בית הכנסת רחב מאד, ובו קהל גדול לשמוע המגילה, ומשמיעים מקרא המגילה על ידי רם-קול, היושבים סמוך לשליח צבור באופן שגם אם ינטל הרם-קול יוכלו לשמוע מהשליח צבור, ואין הרם-קול אלא מסייע להגברת קול השליח צבור, יוצאים ידי חובתם. [וישתדלו להתקרב לשליח צבור לשמוע גם את קולו ממש]. אבל היושבים רחוק מהשליח צבור שבלעדי הרם קול לא היו יכולים לשמוע את הקריאה מהשליח צבור, לא יצאו ידי חובתם. ובאופן כזה אין להשמיע קריאת המגילה על ידי רמקול. [ילקו''י מועדים עמ' רפז. חזו''ע פורים עמ' נו. וע' בשו''ת אגרות משה (חאו''ח ח''ב סי' קח) שכתב, שאפי' אם נאמר שהאמת כדברי המומחים שע''י המיקרופון לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מחמת קולו, מ''מ מן הדין יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש, שכל מה שנשמע הוא מכח קולו ממש, ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא, שאולי הוא ג''כ באופן כזה שנבראים גלי קול באויר ומגיעים לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע, שהקול יש לו הילוך עד האזן, וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שיגיע לאזן, ובכ''ז נחשב שהוא קול האדם. ולכן אפשר שגם הקול שנעשה ע''י המיקרופון ששומעים אותו בעת שמדבר הוא נחשב קולו ממש, וכן מסתבר יותר, וגם מה שאומרים שהוא קול אחר אינו ברור, ולכן מצד ההלכה אין למחות בידי הרוצים לקרוא המגילה ע''י מיקרופון וכו'. ע''ש. וע''ע בשו''ת אגרות משה ח''ד (בהשמטות לחאו''ח סי' קח). ובשו''ת שבט הלוי ח''ה (סי' פד) כתב שבעיקר דין הקריאה ברם קול דעתו נוטה למ''ש באג''מ הנ''ל. ע''ש. וע''ע במנחת יצחק ח''ג (ס''ס לח). ובספר לקט הקמח החדש (עמוד קלט). ובציץ אליעזר ח''ח (סי' יא) וביחוה דעת ח''ג (סי' נד).]

מי שירצה לסטות לכיוון המחקרי אולי יתלה את השינוי בהלכה נוספת המקבילה להלכה זו.

הג"ר שלמה זלמן אוירבך כותב בתוך תשובתו על המיקרופון את הדברים הבאים (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט):
מצטער אני שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם שלפי"ז אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה

הג"ר עובדיה יוסף לא התייחס לנושא זה בתשובתו ביחווה דעת, על אף שמדובר באותה טכנולוגיה בדיוק. לעומת זאת, הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף כותב כך:
בזמנינו שכבדי השמע מניחים סמוך לאזניהם מכונת שמיעה חשמלית, השומע על ידי המכונה הזאת אינו נקרא חרש, ומוציא אחרים ידי חובתם. [ילקו''י מועדים עמוד רפו. דדמי לשומע ע''י חצוצרות הנ''ל, כי חרש גמור שנשתתק חוש השמע אצלו מכל וכל, אינו יכול לשמוע גם ע''י מכונה זו. וכן מצדד להלכה מהרצ''פ פראנק במקראי קדש על חנוכה ופורים (עמ' צה) שבקול שופר אם יש תערובת של קול אחר עם השופר, הדבר מעכב, משא''כ במקרא מגילה או בקריאת התורה, הרי הוא שומע קול הקורא, אלא שמעורב בו גם קול אחר, ובזה יש לדון שיוצא י''ח אפי' אם נתערב עמו קול אחר, שעכ''פ הכל הוא מכח הקורא, וכל הקולות כשרים, רק שיהיה מכח בר חיובא והא איכא. חזו''ע עמוד נה]

מחשבה לפרשת ויקרא

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"

נושאו של פרשת ויקרא הוא ללא ספק הקרבנות.

מה משמעות המילה "להקריב"?

כבר עמדו רבים על כך שעניין הקרבנות הוא נובע מההתקרבות, בניגוד למילה המקובלת באנגלית sacrifice, שעניין ויתור. אך אני מבקש לעסוק בעניין ההקרבה במבט אחר.

למה התורה קוראת "להקריב"?

התורה כמעט ואינה משתמשת בשורש קרב בשביל פעולת ההעלאה על המזבח. לפעולת ההעלאה על המזבח התורה משתמשת בפועל הקטרה או הגשה. לעומת זאת, השורש קרב משמש לתיאור של להביא למקום קרוב יותר.

נדגים זאת בפסוקי הפרשיה הראשונה בפרשת ויקרא:
(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
(ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
(ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:
(ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק:

בפרשיה זו אנו מוצאים שלוש פעמים שימוש בפועל משורש קרב. פעמיים על מביא הקרבן - "יקריבנו... יקריב אותו" שפירושו "יביא אותו" או "יקרב אותו". ופעם אחת על הכהניים "והקריבו", שרש"י מפרש שזהו קבלת הדם - שגם כאן עניינו לקיחת הדם ותחילת הגשתו לקראת זריקתו על המזבח.

מה כל זה מלמד אותנו?
אני חושב שזה מלמד שהעיקר זה לא התוצאה אלא הרצון ולקיחת היוזמה. הקרבן, הרצון להתקרב להקב"ה, בא לידי ביטוי בעשיית הצעד הראשון, ולא בהכרח בתוצאות מרשימות.

ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת I

בספריית בית הכנסת שלי יש את סדרת ספרי פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד. לפני כחודש כשיצא לאור שבת ב', התקשרתי להוצאת הספרים של ישיבת הר-ברכה והזמנתי עבור בית הכנסת את הכרך החדש. הטלפנית מהצד השני של הקו סיפרה לי שהם הוציאו לאור גם ספר הרחבות לפניני הלכה על שבת, ושאלה אם אני מעוניין לרכוש גם אותו. המחיר היה נראה לי סביר ביותר (מכיוון שהיה לנו את כרך א' של שבת, שני הכרכים החדשים של שבת עלו יחד 45 ש"ח כולל משלוח, וספר ההרחבות היה עוד 45 ש"ח. כך שסה"כ שילמתי 90 ש"ח עבור שלושה ספרים חדשים) אז הזמנתי גם אותו.

ספר ההרחבות איננו מפורסם וקהל היעד שלו הוא שונה מאשר קהל היעד של ספרי פניני הלכה האחרים (אגב, יש ספר הרחבות דומה גם להלכות ברכות).בהקדמה לספר כותב הרב אליעזר מלמד שהוא לא תכנן להוציא כלל את הספר לאור, והוא הסכים להוציא אותו לאור רק משום שלחצו עליו רבות. הוא גם מוסיף שהוא לא עבד הרבה על הכנת הספר לדפוס כפי שעמל על שאר ספרי פניני-הלכה, ולכן לא תמיד כל הסוגיות מכוסות לחלוטין.

הספר הוא בעצם אוסף של נושאים בהלכות שבת (סה"כ כ650 עמודים), שכתובים בעצם כהערות שוליים לספרי פניני-הלכה שבת הרגילים. תכננתי לכתוב פוסט אחד ארוך על מספר נושאים בספר, אך מפני שאין לי זמן אחלק זאת לשניים-שלושה פוסטים וכל פעם אעלה נושא אחר.

אחד הנושאים הנידונים בספר זה קריאת עיתונים בשבת. כידוע, חז"ל גזרו שלא לקרוא ב"שטרי הדיוטות" משום שזה עלול להביא את האדם לכתוב, ויש לדון עד כמה עיתון דומה בזה לשטרי הדיוטות.
מסקנת הרב מלמד היא כזאת:
לכתחילה אין לקרוא בעיתונים, הן מצד ביטול תורה והן מצד שהוא עלול לקרוא בדברים האסורים. אבל כשנמצאים בשירותים וממילא אי אפשר לעסוק בתורה, מותר לכתחילה לקרוא בעיתון בדברים המותרים.
ומהם הדברים המותרים? ובכן:
יש [חלקים] שאסורים מן הדין, והם פרסומות מכירה, מדורי כלכלה מעשיים, הוראות בישול, הוראות להפעלת מחשב ושדרוגו, תיקון ושיפוץ הבית וכיוצא בזה.
ויש שאסורים משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולרוב הפוסקים הותרו למתענג, והם סיפורי חולין, ידיעות חדשות ושאר ידיעות שאינן נצרכות.
ויש שמותרים מן הדין וירא שמים יחמיר, והם מאמרים העוסקים בחכמת הטבע והרפואה.
ויש שמותרים לכתחילה, והם המאמרים העוסקים בעניני בריאות, מאמרי חינוך וכמובן דברי תורה.

ובאשר למה שהוא כתב על כך שאסור לקרוא פרסומות בשבת, לאחר מכן הרב מלמד מחדש חידוש גדול שיש בו כדי להתיר לקרוא חלק גדול מהפרסומות:
וצריך לדעת שיש חילוק גדול בין חשיבות המודעות המסחריות בעבר לימינו. בעבר זו היתה הדרך העיקרית לדעת מה לקנות ובמה להשקיע., ובעלי העיתון לא היו צריכים לפזר את המודעות בין הכתבות, אלא די היה לפרסמם בסוף העיתון והכל היו מעיינים בהם. מה שאין כן כיום... בנוסף לכך, רוב הפרסומים נועדו להשפיע בעקיפין, על ידי חשיפת מוצר לתודעה, ולא כדי להציע בפועל הצעת מכירה, ופרסומים אלו אינם דומים לשטרות. ולכן, מי שאינו מתכוון לקנות בעתיד דבר ממה שיראה בפרסום, אם הוא נהנה מקריאתם רשאי לקרוא בהם.

כיום, חלק לא מבוטל מהכתבות החדשותיות בעיתונים, הינם למעשה כתבות יח"צנות הנעשות למען פרסום דיסק/מופע/מוצר חדש. אני אינני רואה טעם לחלק בין כתבות אלו לבין כל פרסומת אחרת בעיתון. על פי החידוש של הרב מלמד יהיה מותר לקרוא כתבות אלו. מי שלא יקבל את החידוש של הרב מלמד, לכאורה יצטרך לסבור שאין לקרוא כתבות בעיתון כלל.

נסיים עם עוד דבר מעניין שהרב מלמד כותב בנושא הפרסומות:
ונלע"ד לפי זה, שכאשר מוכרים בתים ביהודה ושומרון במחירים שמושכים את הקונים, אפשר לפרסמם בעיתון, שדווקא על ידי המחיר מעודדים את קיום המצוה. וכן כל כיוצא בזה. וכאשר המחיר אינו מועיל למצווה, אין לפרסמו, ואם פרסמו אותו אסור לקוראו.

מאחורי הקלעים של עולם הרבנות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

א
לא מזמן התקשר אלי יהודי יקר ושאל אם אני יכול לבוא ולשאת דברים בכנס רבני קהילות שהוא מארגן. "בודאי", עניתי אחרי שוידאתי שזה מסתדר עם היומן שלי, "זה יהיה לי לעונג". אחרי שהסתיימה השיחה התחלתי לחשוב על מה אדבר באותו הכנס. אחרי דקה של חשיבה כבר ידעתי בדיוק על מה אדבר. בזמן האחרון יצא לי להעביר שני שיעורים כלליים, האחד על תקנות אושא והשני על שימוש בכספי אפוטרופסות של יתומים, בודאי אחד מהם יתאים. "תקנות אושא", החלטתי אחרי עוד דקת מחשבה. את השיעור על שימוש בכספי היתומים אני אשמור לקהילה שהזמינה אותי להעביר שיעור על פרשת שבוע. אני אוכל לקשר אותו לפרשת השבוע בה התורה דואגת ליתומים. חוץ מזה, תקנות אושא הן תקנות של רבנים לתיקון החברה וזה מתאים מאד לכנס של רבני קהילות שאחד מתפקידם זה תיקון החברה.

ב
"ילמדנו רבינו" הוא אומר לי! מי הוא חושב שהוא? הוא חושב שהוא יכול להוכיח אותי? אתמול הודעתי שאלו שאומרים סליחות של ערב ראש השנה בלילה צריכים לעשות התרת נדרים ביום, כי בית דין לא יושבים בלילה, הבוקר הוא מגיע אלי עם ה"ילמדנו רבינו" שלו ומראה לי שהשולחן ערוך כותב שאפשר לערוך התרת נדרים בלילה. מה הוא חושב, שאני אעמוד לפני כולם ואודיע שטעיתי?! מחר הוא עוד יצפה ממני לוותר על הפטרת יונה! אני אראה לו מה כוחי בלימוד תורה, שהוא לא יחשוב בפעם הבאה לערער על דברי. "כן, בודאי שהשולחן ערוך כותב כך", אמרתי לו, "אבל זה לא קשור לנושא שלנו". "אצלנו זה ערב ראש השנה. השולחן ערוך דיבר על התרת נדרים רגילה, אבל התרת נדרים של ערב ראש השנה היא מנהג, ומנהג ישראל - דין הוא, ולכן אי אפשר לעשות את זה בלילה. הבנת?". הוא הנהן בראשו ומחק את החיוך. נראה לי שהצלחתי לשכנע אותו. בכל אופן, מאז הוא לא ניסה להוכיח אותי שוב.

ג
אוי, מה הרב המבוגר הזה חושב לעצמו? מה, הוא לא רואה איך הציבור מתרחק ממנו ומהתורה כל פעם שהוא מפרסם מכתב כזה או מתבטא בצורה כזו? בכלל הגיע הזמן שגם הרבנים המבוגרים יכירו בכך שרב צריך שתהיה לו השכלה אקדמאית, ולא מספיק שסיימת כך וכך מסכתות. שוב ושוב הוא קורא לי ולשכמותי רבעלך, מפרסם מאמרים חסרי הערות שוליים, ולא בקי במאמרים המתפרסמים ב"אקדמות" ובYNET. בדרך זו, אין לו סיכוי להתחבר לעכשויות הישראלית. הוא צריך לדבר בשפה של הדור, להכיר את טוויטר, ולעסוק בנושאי אקולוגיה. עם מסרים של איסורי לשון הרע, לימוד תורה וטוהר המשפחה בלבד, הוא לא יגיע רחוק בעולם ההיי-טקי שלנו. כשאני משמיע את דברי לאחרים, מדי פעם אומרים לי: "אבל תראה איזה מפעלים הוא הקים בחייו, איזה ניסיון חיים הוא צבר". זה הכל טוב ויפה, אבל תראו איזה טוקבקים ארסיים הוא מקבל כל פעם שיש עליו כתבה באינטרנט. אפילו הרב יעקב בן-נון כתב עליו שהוא כבר לא יכול להיות מודל לגדול בדור שלנו. העתיד נמצא אצלנו, הרבנים הצעירים. האם לא אמרו חז"ל שאין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן?

"באחד באדר משמיעין על השקלים" - למה באדר? ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ראש השנה ובאדר תשובה מאהבה (- בניגוד לאלול, שלפני ראש השנה של תשרי, שאז התשובה מיראה). לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. שזה עניין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו"... והשקלים היה תיקון לחטא העגל, כי כשנתעורר רצון פנימי כנ"ל נדחה הכל... וכן בכל שנה... כשקורין פרשת שקלים... ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ראש השנה לחדשים הוא בחינת התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת." (שפת אמת, פרשת שקלים, תרל"א)

אילו הייתי חרדי...

אילו הייתי חרדי...
- סביר להניח שלא הייתי כותב בלוג שמבקר רבנים.
- ספק רב אם הילדים שלי היו מתקבלים למוסדות חינוך.
- לא היה לי ספק שמאמר המערכת של "מעייני הישועה" בדבר מחנות ההשמדה נכתב כדי למשוך תשומת לב לקראת סגירת תקציבי הפרסום של השנה האזרחית החדשה.
- הייתי בטוח שרק חוזר בתשובה היה מסוגל לכתוב את אותו מאמר מערכת.
- "מעייני הישועה" היה בשבילי בכלל שם של בית חולים (או בית רפואה, אם הייתי חב"דניק).
- הייתי מחפש אחר העסקן שהחתים את הרבנים על מכתב התמיכה בקצב ללא ידיעתם.
- אין סיכוי שמישהו שהייתי מכבד כרב היה כותב על קצב "נשיאנו".
- אם רב היה כותב לקצב שהוא מכבד אותו "כאז כן עתה" – זו לא היתה מחמאה.
- אין סיכוי בעולם שהייתי מכנה את דוד סתו בתואר רב, לעומת זאת לבעל המכולת בודאי אקרא ר' יעקב.
- הייתי מסוגל להסביר לכם את הצדק שבמכתב הרבנים בעד אליאור חן, ובאותה נשימה מדוע ה"רבנים" שתמכו בקצב הם חבורה שלא מבינה כלום.
- הייתי יכול לכתוב מאמר שמסביר מדוע המדינה שמממנת מוסדות תורה רבים בעצם דומה לפריץ הפולני.
- יש סיכוי שהייתי מנוי על עיתון חרדי וחושב שאני מנוי על עיתון.
- מסיבה לא ברורה, כנראה שלא הייתי קורא לבן שלי "חגי".
- אף אחד לא היה חושב לקרוא לי "הרב".
- בעצם, אף אחד חוץ מאשתי.
- סליחה, הרבנית שלי.

שיקולים פסיכולוגיים במהלכי רבנים

בתגובה לאחד הפוסטים בשבוע שעבר על מכתב התמיכה בקצב הפנה חגי למאמר שפורסם ב"עין השביעית" ע"י עו"ד מתן פריידין, בו הוא מנתח את הנימוקים שעמדו לדעתו מאחורי החתימה על המכתב הזה. בין היתר הוא כותב כך (קישור):

המניע השני, ארצי יותר במהותו, נוגע לדמות הדומיננטית השנייה בחשיבותה בקרב רבני זרם "הקו", הרב אבינר. בשנת 2002 התפרסם בעניינו של אבינר תחקיר של העיתונאי קלמן ליבסקינד ובו הואשם הרב בהטרדה מינית של שתי נשים שהגיעו אליו לייעוץ. התיק אמנם נסגר על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר אשמה, אולם אין ספק כי מעמדו הציבורי של אבינר ספג מהלומה לא קלה.
לא מן הנמנע כי הרב אבינר, כמי שנחשף לטראומה של הגשת תלונה בפרשה מינית ושפיטה מהירה על-ידי בית-הדין של התקשורת – טראומה שהותירה בו, ככל הנראה, צלקת עמוקה – רואה בקצב מעין "אח לצרה". הד לתהליך הפסיכולוגי שעבר על אבינר אפשר לראות במחשבותיו לאחר הרשעת קצב, שאותן חלק בשיחה סגורה ואינטימית עם תלמידיו (שנחשפה ב-ynet): "באופן כללי, במשפטים על הטרדת נשים, התקשורת היא תמיד בעד האשה. למה? איש חשוב הטריד אשה – זה חדשות מעניינות. אשה שסתם העלילה על אדם חשוב, סתם אשה פשוטה – זה לא מעניין, זה לא חדשות".
למקרא הדברים קשה להתעלם מההשערה הפסיכולוגית כי הרב אבינר מתייחס אמנם לסיקורה התקשורתי של פרשת קצב, אך בתוך תוכו חוזר הוא לפצע הפתוח והמדמם בדמות תחקירו של ליבסקינד על אודותיו.

הדברים הללו עוררו אצלי שאלה שאני מתחבט בה זה זמן מה: עד כמה ליגיטימי לנתח את השיקולים הפסיכולוגיים שעמדו מאחורי החלטות ומהלכים של רבנים מובילים, בדורנו ובדורות עברו.
לפני כמה שבועות התפרסם מאמר מרתק (קישור) המנתח ספר ביוגרפי על האדמו"ר ה"ויואל משה" מסאטמר. מחבר המאמר, פרופ' לדתות באוניברסיטה בארה"ב, מסיק שכמעט ואין ספק שהרבי סבל מOCD, הפרעה טורדנית כפייתית. הוא מסיק את זה מהסיפורים אודות התנהגותו יוצאת הדופן של הרבי המובאים באותו ספר ביוגרפי. והוא אף מטיב לתאר כיצד אבחנה זו מסבירה הרבה מדעותיו ומהלכיו בשנות בגרותו.
האם זה לגיטימי לבצע ניתוח כזה?

בעבר, כתבתי על דבריו של הרב דר' בני לאו על רבי טרפון שלדעתו התיר להדליק נרות שבת רק בשמן זית משום שרבי טרפון היה עשיר ולא היה ער למצוקות העניים. לדעתי, זה ניתוח שאין לו מקום בבית המדרש. עם זאת, אינני בטוח שהייתי מתייחס באותו צורה לניתוח דומה שהיה נעשה לאחד מאחרוני האחרונים. למען האמת, אני די בטוח שלא.

האם יש חילוק בין ניתוח פסיכולוגי כזה לעמדות בעניני השקפה לבין ניתוח כזה לעמדות הלכתיות?

הנה לכם כמה נקודות למחשבה לשבוע חדש.

החיפוש שאינו נגמר, מאת: חיים ולדומירסקי

מתוך "עולם קטן"

לפני כחודש אשתי תפסה אותי "אתה חייב לחשוב על תחפושת לילדים", "סגור!"" השבתי לה "השבוע אני חושב על זה", "זה מה שאמרתי לי בשבוע שעבר" אמרה האשה בתסכול, "ומאיפה את יודעת שלא חשבתי על זה?" התגוננתי "אפילו כרגע כשפנית אלי בדיוק חשבתי על זה. חוץ מזה הודיעו עכשיו בחדשות שהחליטו לעבר את אדר, אז יש עוד חודש וחצי" הרגעתי אותה. "אתה צודק!" ענתה האישה בהיסטריה "רק חודש וחצי, אין סיכוי שנשארו עוד תחפושות בחנויות".
כדי להרגיע את הלחץ בבית ולמרות שיש עוד המון זמן, הלכנו על נשינו וטפנו לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות שכדי להימנע מפרסומת סמויה נכנה אותה בשם הדמיוני "צעצועים זה הם". איזה מקום חלומי אה? מדפים מלאי צעצועים מכל המינים ומכל המחירים. גן העדן של הילדים. אז זהו שלא! זוהי ממלכת הילדים המתוסכלים, אולם גדול המלא בצרחות "אמא תקני לי", "אבל הבטחת לי", "למה קניתם לו ולי לא", "אני לא קונה לך את הדרעק הזה", "עזוב הם גנבים כאן. בבני ברק אני קונה לך את זה בגרושים".
ובכן, כפי שצפיתי נשארו עדיין המון תחפושות בחנות. באז שנות אור כבר נגמר מזמן, גם וודי חברו הנאמן. אני לא מדייק, הם נשארו במידות לילדים בני 30, אבל היי מה רע בתחפושות של מלכת אסתר וקאובוי ? "חמודי אולי תתחפש לקאובוי?" שאלתי את הילד, "מה זה קאובוי?" הביט בי הילד בעיניים שואלות. איזו ירידת הדורות. איך נתנו לזה לקרות? לאיפה נעלמו כל הערכים האמריקאיים הרדודים והטובים שגדלנו עליהם ? דוגרי, מי אם לא האמריקאים יכל למכור לנו ש"ילד הפרות" הוא הגבר המאצ'ו האולטימטיבי?! הבן אדם כל היום רדף אחרי פרות וכבשים, התבוסס בבוץ ובדברים מגעילים נוספים אבל האמריקאים אמני התדמית והבלוף הצליחו למכור לעולם שמלאכת הבוקרות היא רק חלטורה עבור הקאובוי וברוב היום הוא שולף את האקדח ויורה בבקבוקים או בכל מי שמעצבן אותו.
בכל אופן נחזור לנושא התחפושות, אצל הבנים העסק הוא עדיין די פשוט, הם עוד מוכנים להתפשר על חייל או איזו דמות מהסדרות הדביליות שלהם בטלויזיה (מה זה גורמיט לעזאזל?). הבנות לעומת זאת מגיל מסוים רוצות תחפושת יצירתית. לא, הן לא באמת רוצות, הרי בסתר ליבן כולן היו רוצות להתחפש לגירסה כזו או אחרת של מלכה/פיה/נסיכה, אבל לא כ"כ נעים להן, 'שקר החן...' וכאלה וגם כל החברות התחפשו למשהו יצירתי (טוב, אם קראו לאח החדש שנולד להם "אורות מאופל" גם להן מגיע משהו יצירתי) וכך במקום להיות מלכה/פיה/נסיכה נחמדה רוצה בתך להתחפש ל"ויאמר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל", או אולי להחזיק מלחיה ביד אחת ועיתון הארץ ביד שניה ("מלח הארץ, תודה ששאלת") או לספר 'תרומת הדשן' שמחזיק פלאפון ("מה זאת אומרת למה התחפשתי? אני שו"ת סלולרי"). אגב אם למישהו מהקוראים יש עיתון דבר בבית אנא שילחו אלינו, חשבתי על איזה תחפושת יצירתית, הילדה תחזיק שום ועיתון דבר ותהיה "שום דבר". איך עוד לא חשבו על זה ?!
אני מניח שודאי יש כמה המצקצקים בלשונם למקרא שורות כאלו – לקנות תחפושת מוכנה שנתפרה ע"י שניים סינים עם מכונת תפירה גדולה? ומה עם ההשקעה ? האם אימא שלך לא תפרה לך תחפושת מעשה יד ?
ובכן זוהי דוגמא אחת מיני רבות לקורלציה הפוכה בין מידת ההשקעה של ההורים לבין טובת הילד (אם כבר הזכרנו את נושא בחירת השמות לילדים הייתי אומר משהו בהקשר הזה אבל אני לא רוצה להסתבך עם כמה חברים טובים) וחוץ מזה אם האימהות שלנו היו יכולות לקנות ב100 ₪ תחפושת מסין במקום לעבוד חמש שעות על פרת משה רבנו הן היו רצות על זה.
"תגיד לי" החזיר אותי קול למציאות "אתה עוד פעם חושב על הבדיחות לעולם קטן במקום לעזור לי?", "תגידי" השבתי לקול "מה את אומרת שתתפרי לו תחפושת של באז שנות אור בעצמך?". את ההמשך אני לא זוכר בבהירות עקב גורמיט במבצע שהוטח בראשי. השנה אני מתחפש ל"סייג לחכמה שתיקה".

רוצים לשלוח בדיחות לעלון פורים? valdomh@gmail.com , קרדיט בשמות בדויים מובטח לזוכים.
לטורים קודמים www.haim.tk .

מחשבה לפרשת פקודי

ספר שמות מסתיים בפסוקים:
(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

על פניו, לפי העניין, הספר היה אמור להסתיים בפסוק לה: "וכבוד ה' מלא את המשכן". הפסוקים המגיעים לאחר מכן אינם שייכים כלל להקמת המשכן, והם שייכים יותר לפרשת בהעלותך בספר במדבר:
(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:
(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:
(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ:

אם כן, מה עושות כאן פסוקים אלו.

הדבר מעניין במיוחד, משום שספר שמות גם מתחיל בפסוקים שאין שם מקומם:
(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:

פסוקים אלו, אין מקומם בתחילת ספר שמות, אלא בפרשת ויגש שבספר בראשית שם מסופר על ירידת משפחת יעקב למצרים.

נמצאנו למדים שספר שמות מתחיל ומסתיים בפסוקים השייכים למקום אחר וש"הובאו" לכאן אך ורק להוות מסגרת לספר כולו.
ומה מלמדת אותנו מסגרת זו?
יש ניגוד גדול ובולט בין תחילת הספר לסוף הספר. תחילת הספר זה יהרידה לגלות מצרים וההליכה אל הלא נודע ומנגד סוף הספר זה ההליכה אחר ענן ה', כשה' דואג לעם לכל מחסורם.

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְקֹוָק וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

עוד על "פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק

לפני קצת יותר משנה פרסמתי מאמר ביקורת על "חמשה חומשי תורה עם פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק.

בימים האחרונים הגיעו אלי שני מכתבים ששלח ר' אליהו לוין מירושלים למוסד הרב קוק על אודות סדרת ספרים זו. התופעה שעליה הוא מצביע מטרידה מאד.

המכתב הראשון:

תחילה אני רוצה להודות ולשבח את הנהלת מוסד הרב קוק על היוזמה להוציא לאור מהדורה מתוקנת של חמישה חומשי תורה עם פירוש אור-החיים עם הערות.
חשוב מאוד שנוסח התורה רש"י והתרגום נעשו על פי הנוסח המדויק של "תורת-חיים", תורה על פי ר"מ ברויאר ז"ל, ותרגום ע"פ ר"י קאפח ז"ל.
מוסד הרב קוק הוציא לאור גם תורה והפטרות ע"פ ברויאר, עם ברכות הפטרה והפטרות למנהגי העדות השונים. ההפטרות שם מועתקות מהנביאים ע"פ ברויאר בהשמטת סימני פרקים ופסוקים.
מצער הדבר שהעתקת ההפטרות לצורך תורה עם אור-החיים לא נעשתה מ"תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו" הנ"ל אע"פ שכאמור גם הוא ספר של מוסד הרב קוק.

בהפטרת כי-תשא מלכים א יח ה כתיב וקרי: מֵהַבְּהֵמָה׃
כך הוא בכתר ארם צובה:
ובלנינגרד:
לא מצוין לא כתיב ולא קרי.
אמנם המנחת שי מביא שתי דעות אך גם הוא נוטה לדעה שאין כאן כתיב וקרי: כתב רד"ק מן בהמה כתיב וקרי מהבהמה עכ"ל. כן הוא במקצת ספרי הדפוס אבל בספרים כ"י שלפני וגם בדפוסים ישנים כתוב מהבהמה ואין כאן ק' וכתיב כלל:
גם בקורן מהבהמה ללא כתיב וקרי.
ממש נדהמתי למצוא דווקא ב"תורה עם אור-החיים" של מוסד הרב קוק מילה זו עם הכתיב "מן בהמה".
האם זה בא ללמד על הכלל כולו שלא העתק מ"חמישה חומשי תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?
האם זה בא ללמד שרק ההפטרות אינן לקוחות משם?
האם זו טעות בודדת משיקולים מוטעים, אבל במקומות אחרים מועתק מהנביאים של מוסד הרב קוק "ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?

אודה לעוסקים במלאכה זו אם
א. יאשרו לי שיתקנו טעות זו במהדורה הבאה.
ב. יענו לי על פי מה נקבע נוסח הנביאים במהדורה הנוכחית, ואם לפחות בנוסח התורה אני יכול לסמוך שמועתק לפי "תורת-חיים".

המכתב השני:

במכתב קודם הערתי על שגיאה בהצגת כתיב וקרי בהפטרת כי-תשא במלכים א יח ה.

מכתבי היה כי סמכתי על הכתוב בשער הספרים שנוסח התורה הוא מהרב מרדכי ברויאר ז"ל. חשבתי שנוסח התורה אומנם משלו, אבל בהפטרה נפלו טעויות עקב העתקה ממקומות אחרים, בעוד תורה נביאים וכתובים בהוצאת מוסד הרב קוק מתחילת שנות התש"מ לפניכם.
בסוף ספר כתובים מציע רמ"ב ז"ל את משנתו על פי מה קבע את נוסח הכתיב הניקוד והטעמים.
הוא קובע שבדרך כלל אין שתי געיות (מתגים) במילה אחת או במילים מוקפות, במהדורת החומש עם אור החיים נוספו געיות מנוגדות לשיטתו.
כמה דוגמאות
בראשית ו יג כִּי-מָלְאָה אין מקום לגעיא במ"ם
שמות לה ג לֹא-תְבַעֲרוּ בלנינגרד אין געיא כלל אבל רמ"ב סימן געיא בלמ"ד ולא בבי"ת.
שמות לה יא אֶת-אָהֳלוֹ לשיטת רמ"ב אין מקום לגעיא באל"ף.

אולי על זה היה אפשר להחריש, אולי געיות אלו נוספו למנוע טעות של קריאה בשווא נח (תירוץ שאינו מתקבל כשנוספת געיא מיותרת לפני חטפים), אבל גרוע מזה!

רמ"ב מציין שיש געיות שנוספו לדפוסים מסוימים כמו לטריס לפני שווא שנחשב לדעת אותם הוצאות נעים ובעצם הם נחים. הוא מונה שם את בראשית יד ו בְּהַרְרָם, שאין מקום לגעיא בה"א; כמו כן אין מקום לגעיא בדברים לג ב מֵרִבְבֹת באות הרי"ש אלא דווקא באות המ"ם [בכתר ארם צובה אין גם במ"ם אבל רמ"ב לשיטתו המוסברת שם הוסיפה], גם המילה הַלְוִיִּם בכל מקום ללא געיא בה"א. כל אלה שיטתו שיש להניח שהיה מוחה בכל תוקף לו ראה שמשנים בדבר שהוא רואה שיבוש גמור! ובחומשים הנ"ל נוספו געיות מוטעות אלה!

לו החליטה הנהלת "מוסד הרב קוק" לזנוח את שיטתו, ולנקד ולהטעים לפי קורן או היידנהיים או לטריס וכד' – היה מקום לדון עד כמה חכמה היא החלטה כזו. אבל להדפיס ספר ולציין בעמוד השער שזה ע"פ "הרב מרדכי ברויאר" ולהכניס שם דברים שמגמת פניו מנוגדת להם היא בכלל "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"!

אציין בזה שגיאות נוספות מנוגדות לדעת רמ"ב בהפטרת כי-תשא.
1. יח ב וְהָרָעָב חָזָק מרכא טיפחא, בחומש אור-החיים מוסד הרב קוק טיפחא מרכא.
2. יח כז כִּי שִׂיחַ המילה "כי" במונח ואינה מוקפת למילה שאחריה כבחומש הנ"ל.

לפי מה שנראה הרי במקום להעתיק את נוסח התורה וההפטרות מחומשי "תורת חיים" הרי החליט מישהו מהמערכת "לשפר" קצת. לו הסתפק אותו "משפר" בהכפלת זרקא או סגול, או בבידול בין המהפך ליתיב, או בסימון הקרי בסוגריים בתוך השורה – היה מקום לדון אם שינויים אלה כדאיים, אבל נתינת נוסח כוזב מנוגד לדעת רמ"ב כשמשביחים את המקח בהכרזה שהנוסח על פיו היא עוול חמור.
אלה מקצת פגמים שמצאתי במהדורה זו

על הוצאת מוסד הרב קוק להדפיס מהדורה חדשה מדויקת ע"פ רמ"ב ז"ל.
הטוב ביותר היה לגנוז את כל הספרים המוטעים והמתעים. למצער אפשר להדביק מדבקה על המילים "על פי הרב מרדכי ברויאר"!