בעניין יום הכיפורים 'כפורים', מאת: הרב יואב שטרנברג

מבואר ברמב"ם (תשובה א, א): "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים".
הרי מבואר, שחייב אדם לחזור בתשובה כאשר הוא עושה חטא, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ונתתי ליבי לדרוש ולתור בחכמה, האם נשים שייכות במצוות תשובה. דהא איתא שם פ"ב ה"ד: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים". והיינו שממעשה התשובה הוא להיות צועק ובוכה ומתחנן. ואם כן, בשבת, שבה אסור להיות עצב, מסתבר שאי אפשר לחזור בתשובה. ובוודאי, שאין מצוות תשובה חלה בש"ק.
ואם כן, יש לומר, שמצוות התשובה הוי מ"ע שהז"ג, כעניין מה שמצינו בתפילין, שגם למ"ד שלילה זמן תפילין, שבת אינה זמן תפילין, דשבת מקרי אות ותפילין מקרי אות, ואין צריך שני אותות. וכשם שמ"ע דתפילין הוי מ"ע שהז"ג, כנזכר, הוא הדין והוא הטעם שגם מ"ע דתשובה הוי מ"ע שהזמן גרמא, שהרי אי אפשר לקיימה בש"ק. ואם כן, יש לומר שנשים אינן בכלל חיוב התשובה.
אלא דא"כ יש לשאול, הלא בדברי הרמב"ם שהזכרנו בראש דברינו מבואר דלא כך, שהרי הרמב"ם מזכיר מקור לחיוב מ"ע דתשובה מהא דאיתא "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים". הרי מבואר להדיא בקרא, דאיש או אשה חייבים להתוודות.
אמנם, יש ליתן טעם לדבר, מפני מה ראתה התורה לחייב נשים במ"ע דתשובה.
ובזה יש לומר, מהא דאיתא בברכות כ ע"ב דנשים חייבות בתפילה דהא בעו רחמי, א"כ הוא הדין והוא הטעם שחייבות גם בתשובה. אלא שצל"ע בזה, דהא מן התורה אין זמן קבוע לתפילה, כדאיתא ברמב"ם ריש הלכות תפילה, ורק חכמים הם שתקנו להתפלל ב' פעמים בכל יום, ולזה יש לומר, שלגבי חיוב דרבנן אומרים את הסברא של בעו רחמי. אבל לגבי חיוב דאורייתא לא מצינו שיהיה חיוב מצד הסברא דבעו רחמי. והרי זה כעין מה שמצינו שנשים חייבות במ"ע דמגילה וליל הסדר מן הסברא דאף הן היו באותו הנס, אבל סברא זו הוי רק לעניין חיוב דרבנן, ולא לעניין חיוב דאורייתא, כמבואר בתוס' בכמה מקומות.
ואם כן, יש לומר שחיוב נשים בתשובה מצד הסברא דבעו חיי, הוא רק סברא דרבנן, ואין בזה כדי להסביר מדוע אמר רחמנא איש או אשה.
ושמא יש לומר על פי מה דמבואר בריש יומא דהכהן הגדול צריך להתוודות על עוונותיו ועל עוונות אשתו משום דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו – ביתו זו אשתו". ואם כן יש לומר שאין כפרת האיש שלמה בלי כפרת אשתו. ולכן אשתו צריכה להתכפר, לא מכח חיובא דידה, אלא מצד מה דבעלה צריך להתכפר. ומסברא זו יש לומר שכל הנשים הנשואות חייבות לחזור בתשובה כדי לסייע בעד בעליהן, והיינו כמה דאמרינן במגילת אסתר 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן', היינו שצריכות לעזור לבעליהן להתקדם בעבודת הבורא, והוא מה שכתוב בברכות יז ע"א: " אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".
אלא שלפי"ז צל"ע מדוע נשים רווקות צריכות לחזור בתשובה. ושמא יש לומר עפ"י מנהג ירושלים שנשים אינן צמות את הצומות הקלים. והסברא היא, שכל אשה הרי היא בחזקת מעוברת או מניקה, ואם לא חזקתה שהיא חולה. ויש לשאול מדוע נשים רווקות אינן צמות. ויש לומר שכל בת מגיל מצוות מן הסתם היא נשואה, שהרי אדם חייב להשיא את ביתו כשהיא קטנה, דאשה יוצאת מרשות אביה לרשות בעלה. וגם מי שאינה נשואה בפועל ממש, לא רצו לבייש אותה, בבחינת שלא לבייש את מי שאין לו.
ואף שאין בכח סברות אלו ליצור חיוב גמור, הן חזי לאצטרופי, להסביר מדוע חייבן רחמנא לחזור בתשובה.
ועדיין צל"ע והשם יאיר עיניינו בתורתו הק'.