מחשבה לפרשת צו

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה:

מה הנושא של פסוקים אלו הפותחים את פרשתנו?

על פניו ברור שהתשובה אמורה להיות "תורת העולה", שכן הקטע מתחיל "זאת תורת העולה". אך אנחנו לא מוצאים בקטע כמעט שום פרט הקשור לקרבן העולה. במקום זה, יש הרבה עיסוק עם האש המוקד על המזבח. בחמשת הפסוקים, האש מוזכר ארבע פעמים!

[הקושיא גדולה עוד יותר כשמגיעים להמשך הפרשה וקוראים שהחטאת והאשם נשחטים "במקום אשר תשחט העולה", אך התורה לא מציינת היכן בדיוק נשחטת העולה.]

חשבתי שפסוקים אלו אכן באים לשים את הדגש על הייחודיות ועל החשיבות שיש בקרבן העולה. ייחודיות זו אינה במידת ההקרבה של הבעלים שמוכן לוותר על אכילת חלק מבשר הקרבן ולהקריבו עולה, אלא בזה שהוא דואג לבעירת האש התמידית. שכן קרבן העולה יותר מכל שאר הקרבנות מהווה "חומר בעירה" לאש המזבח. זו הייחודיות שלו. ולכן לא ייפלא שמכאן למדו חז"ל את עניין קורבנות "קיץ המזבח", הבאים סך הכל כדי לדאוג שהמזבח לא יהיה ריק מקרבנות.

קרבן השלמים מביא שלום בין כולם, הכהנים, המזבח והבעלים, הוא בהחלט מסמל איזה שלימות. בניגוד לשלמים, העולה לא משאיר אחריו מצב מושלם ואינו מסמל שלימות. העולה הוא סך הכל חוליה נוספת בשרשרת של הרבה עולות שיחד גורמים להשארות האש.

במובנים רבים העולה מסמל חיים של מסירות נפש, יכול להיות שזה מסירות נפשה של אסתר או של גיבורים אחרים במהלך הדורות. מסירות נפש שאיפשר לאש התורה והיהדות להמשיך לבעור.