בתגובה לאחד הפוסטים בשבוע שעבר על מכתב התמיכה בקצב הפנה חגי למאמר שפורסם ב"עין השביעית" ע"י עו"ד מתן פריידין, בו הוא מנתח את הנימוקים שעמדו לדעתו מאחורי החתימה על המכתב הזה. בין היתר הוא כותב כך (קישור):
המניע השני, ארצי יותר במהותו, נוגע לדמות הדומיננטית השנייה בחשיבותה בקרב רבני זרם "הקו", הרב אבינר. בשנת 2002 התפרסם בעניינו של אבינר תחקיר של העיתונאי קלמן ליבסקינד ובו הואשם הרב בהטרדה מינית של שתי נשים שהגיעו אליו לייעוץ. התיק אמנם נסגר על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר אשמה, אולם אין ספק כי מעמדו הציבורי של אבינר ספג מהלומה לא קלה.
לא מן הנמנע כי הרב אבינר, כמי שנחשף לטראומה של הגשת תלונה בפרשה מינית ושפיטה מהירה על-ידי בית-הדין של התקשורת – טראומה שהותירה בו, ככל הנראה, צלקת עמוקה – רואה בקצב מעין "אח לצרה". הד לתהליך הפסיכולוגי שעבר על אבינר אפשר לראות במחשבותיו לאחר הרשעת קצב, שאותן חלק בשיחה סגורה ואינטימית עם תלמידיו (שנחשפה ב-ynet): "באופן כללי, במשפטים על הטרדת נשים, התקשורת היא תמיד בעד האשה. למה? איש חשוב הטריד אשה – זה חדשות מעניינות. אשה שסתם העלילה על אדם חשוב, סתם אשה פשוטה – זה לא מעניין, זה לא חדשות".
למקרא הדברים קשה להתעלם מההשערה הפסיכולוגית כי הרב אבינר מתייחס אמנם לסיקורה התקשורתי של פרשת קצב, אך בתוך תוכו חוזר הוא לפצע הפתוח והמדמם בדמות תחקירו של ליבסקינד על אודותיו.
הדברים הללו עוררו אצלי שאלה שאני מתחבט בה זה זמן מה: עד כמה ליגיטימי לנתח את השיקולים הפסיכולוגיים שעמדו מאחורי החלטות ומהלכים של רבנים מובילים, בדורנו ובדורות עברו.
לפני כמה שבועות התפרסם מאמר מרתק (קישור) המנתח ספר ביוגרפי על האדמו"ר ה"ויואל משה" מסאטמר. מחבר המאמר, פרופ' לדתות באוניברסיטה בארה"ב, מסיק שכמעט ואין ספק שהרבי סבל מOCD, הפרעה טורדנית כפייתית. הוא מסיק את זה מהסיפורים אודות התנהגותו יוצאת הדופן של הרבי המובאים באותו ספר ביוגרפי. והוא אף מטיב לתאר כיצד אבחנה זו מסבירה הרבה מדעותיו ומהלכיו בשנות בגרותו.
האם זה לגיטימי לבצע ניתוח כזה?
בעבר, כתבתי על דבריו של הרב דר' בני לאו על רבי טרפון שלדעתו התיר להדליק נרות שבת רק בשמן זית משום שרבי טרפון היה עשיר ולא היה ער למצוקות העניים. לדעתי, זה ניתוח שאין לו מקום בבית המדרש. עם זאת, אינני בטוח שהייתי מתייחס באותו צורה לניתוח דומה שהיה נעשה לאחד מאחרוני האחרונים. למען האמת, אני די בטוח שלא.
האם יש חילוק בין ניתוח פסיכולוגי כזה לעמדות בעניני השקפה לבין ניתוח כזה לעמדות הלכתיות?
הנה לכם כמה נקודות למחשבה לשבוע חדש.
שם השולח: מישקה תאריך: 05/03/11, 21:02:47
השבמחקבעיני הניתוח הזה (של גליידין בעניין הרב אבינר) אינו אלא מה שנהוג לכנות "פסיכולוגיה בגרוש".
שם השולח: מישקה תאריך: 05/03/11, 21:03:23
(גליידין = פריידין)
שם השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 05/03/11, 21:33:05
בשבת פגשתי חבר (שלא קורא את הבלוג. כן, יש לי כאלה), והתחלנו לדבר על ענייני דיומא. ואז, תוך כדי דיבור, הוא אומר לי:
"אתה יודע, אולי יש קשר בין התמיכה של הרב אבינר בקצב למה שבזמנו העלילו עליו. כאילו, שגם הוא נפגע מתלונות של נשים.".
שם השולח: אלחנן תאריך: 05/03/11, 23:30:24
הבה נשאל כך: האם המסקנה של ניתוח כזה היא אמת? האם יש לו השלכות חשובות? אם שתי התשובות חיוביות, הניתוח הפסיכולוגי אינו רק לגיטימי אלא נצרך. אם לפחות אחת מהן שלילית, אזי לא.
במחקר כבר עסקו באופן דומה בר' נחמן מברסלב (בביוגרפיה שהוציא ארתור גרין), ר' יוסף קארו (ורבלובסקי, סביב ענין המגיד) ועוד. לדעתי יש לחיבוריהם ערך רב.
שם השולח: ירון תאריך: 05/03/11, 23:57:49
אני מאוד בעד ניתוחים פסיכולוגיים ובכלל גישות המקדמות ניתוח על בסיס הריאליזם, גם של פסיקות שופטים.
הבעיה היא שנראה פעמים רבות שזוהי סתם השערה הנסמכת על בסיס קשרים נסיבתיים או מצרנים או צדדי דימיון חיצוניים החסרים בסופו של דבר את הקשר הסיבתי הברור להוכחת הטענה ו/או הניתוח.
יצא לי גם לקרוא את הניתוח של עו"ד פריידין ולדעתי הוא לא רציני עד מופרך. זה שקשר אסוציאטיבי וקל הסבר עולה בהקשר הרב אבינר לא מחייב קשר סיבתי אמיתי.
שם השולח: יניב תאריך: 06/03/11, 17:48:26
יש ספר מעניין על השופט אגרנט, "ישראל במשפט", של פנינה להב כמדומני, שמנסה לעשות דבר דומה - לנתח את פסיקותיו של אגרנט השופט דרך הלכי רוחו של אגרנט האדם (בילדותו בארה"ב ובבגרותו בישראל).
שם השולח: יניב תאריך: 06/03/11, 17:49:26
כשהקישור לא פסיכולוגיסטי או מאולץ מדי, אלא מכוון להלכי הרוח המרכזיים שהשפיעו על אופי השופט מול הדילמות שבהן הכריע, הניתוח משכנע.
ספר אחר, פחות עמוק אך יותר עדכני, "כבודו", מנסה לעשות אותו דבר לאהרן ברק, אך הוא נכשל ב"עסיסיות יתר", ובעודף הערצה.
בכל אופן, מסתבר שבתחום הקרוב של המשפט הכללי הדבר כבר נעשה.
שם השולח: טוביה תאריך: 06/03/11, 19:07:22
תורה שבעל פה, היא תורה הנובעת מלבות חכמי ישראל. אין כל ספק שהתורה הנובעת מהם, מושפעת גם מהאופי שלהם
זה לא רחוק הרבה ממה שמפורסם בקבלה שבית שמאי היתה נשמתם משורש הדין ולכן היו מחמירים
אין כל פגם לומר, שרבי טרפון היה עשיר ולכן פסק הלכה המתאימה לעשירים. אבל מדוע להיות שיפוטי? אפשר לומר שהוא הכריע שעדיף שיחידים יקיימו מצוה מובחרת, מאשר שהרבה יקיימו מצוה פחות מובחרת.
כל השאלה האם העמדה של הרב היא בתחום הגבולות ההלכתיים המקובלים ואיך התיחסו אליה שאר חכמי ישראל